חדושי הרא"ה על כתובות ס״ג

1 מתני' המורדת על בעל' פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יהוד' אומר שבעה טורפעיקין כו' עד שלשה טורפעיקין:

2 קשיא לן עלה בירושלמי הכא איתמר שבעה והכא איתמר שלשה. כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה. ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש. ומפרש ר' יוסי בר' חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבעה הוא על ידי שחייב לה שלש מוסיפין לה שלשהר' יוסי בר' חנינא לטעמיה דמפרש בגמ' דילן מורד' ממלאכ' קאמר וא"ת תמניא הוו דמיחייבא לי' שבעת מלאכות ועונה דהכי חשבינן לה בדידיה דמפרשי' דעל ידי שהו' חיי' לה שלש מוסיפין לה שלשה. והיינו וודאי שלש דחייב לה שאר וכסות ועונה איכא למימר דעושה בצמר לא חשיב לי' דאפי' ר' יוסי בר חנינא מוד' בהא דמינה לא הויא מורדת ולא קנסינן עלה דלא הוי אלא חוב בעלמא אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותן מכתובתה בטוב' הנאה. כשם שאם חבלה בו משלמת בו מכתובתה בטובת הנאה. ודין הוא שהרי אלו היו לה מעות ולא הי' לבעל רשות בהן כגון שנתנו לה אחרים על מנת כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר. מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לי דמי שכר שפח' שתעשה אותן ותיפטר אלא עליה לעשותן ואם רצתה תצא היא ותיטרח אחר שפחה לשכור אותן לעשותן אבל אינה יכולה להיפטר בדמים והשת' הוו להו שבעה גופי מלאכו' ועונה. ומקשינן עליה התם הגע עצמך הכניסה לו עבדים ושפחות הרי אינה חייבת לו כלום. הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום כלומ' שאין לך עלי שאר או כסו' או עונ' דליכא למימר כפשטה דא"כ למאי הוי תו מורד אלא או או קאמר. ואיכא למשמע מינה דעונה דבר שבממון מקרי והיינו דמהני לי' תנאה דקיימא לן כר' יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים. אלא דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון הוי ולכ"ע לא מהני לי' תנאה. והיינו דקאמר על מנת שאין לך שאר וכסות ועונה ואעונה לא מהני תנאה. אבל שאר וכסות מיהא לא מיחייב לה והשתא כי הוי מורד תו ליכא טעמא דעל ידי שהוא חייב לה שלש דהא לא מחייב לה אלא חדא. והיונו דקשיא לן אטעמא דר' יוסי בר חנינא דומיא דאידך דמקשי נמי באידך טעמא דמרד דידה דעל ידי שהיא חייבת לו שבעה פוחתין לה שבעה מהכניסה לו עבדים ושפחות דתו ליכא שבע. ואיפרכ' לה דר' יוסי בר' חנינא התם. והדר ר' יוחנן מפרש לה כרב הונא דמורדת מחשמיש וטעמא דמלת משום דצערו של איש מרוב' משל אשה כדאמרי בגמר' דילן צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי אי נמי זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ. ומיהו בגמרא דילן לא אתפרש טעמא' דר' יוסי בר חנינא ונקטו מינ' רבוותא ז"ל דלאו הלכתא כוותי' ואפשר דטעמי' משום דלדידה איכא למקנס טפי כו מרדה דלאו אורחא אי נמי אפשר דטעמי כדמפרש איהו גופי'. אע"ג דמקשינן ענה בירושלמי אפשר דקסבר ר' יוסי בר' חנינא דקנסא דרבנן מעיקרא הוה מהאו טעמא איידי דחיובא דיד' נפיש במורדת לגמרי מדהוא מורד לגמרו. וכיון דתקון רבנן לא פלוג בתקנתויהו ואפי' במורד' אי מורד באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה:

3 ועד מתי הוא פוחת והולד עד כנגד כתובתה. ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה פי' כנגד כתובתה לאו דווקא אלא לאפוקי מדר' יוסי דקסבר דאפי' כנגד מה שאין לה פוחת וגובה ממנה לכתשזכ' בנכסי' לעולם ואפי' נפלו לה אחר שנתגרשה דחוב הוא עליה וכל אימת דאית לה פרע לי' נקט כנגד כתובתה למימרא דווקא כנגד מה שיש לה עכשיו ומשום דרוב נשים אין להם אלא מנ' מאתים ותוספת ונדוניא והכל בכלל כתוב' כדפרישנא לעילי. אבל וודאי הוא הדין דאפי' מנכסי מלוג הוא פוחת ואפי' נתנ' לה אחר במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה שהרי הוא כשכר שבת דמדר' יוסי נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עלי' דר' יוסי אלא שאין פוחתין כנגד מה שאין לה אבל כנגד כל מה שיש לה פוחתין. והכי אמרי' בירושלמי מהו לפחות מן פרה פורנין דידה נשמענה מן הדא רי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תיפול לה ירושה ממקום אהר. פי' לא אמרו חלא ירושה דבר שאינו מצוי הדה אמר' אפילו לפחות מן פרה פורנין דידה ופחות. כלומר לא נחלקו חכמים אלא שאין פוחתין לה כנגד ירושה דבר שאינו מצוי הא כנגד כל מה שיש לה פוחתין. וכן אחר שנפלה לה ירושה מודים חכמים שפוחתין לה ממנ' כשנפלה בעודה תחתיו. אבל בארוסה נראין דברים דכיון דלא שייך בנכסי' לא פחתינן לה אלא כנגד כתובתה. וכן דעת רבי נר"ו:

4 ומסתברא דהא דפחתינן לה שבעה דינרין בכל שבת ושבת לאו שבעה דינרין דמי טובת הנאה בכתובתה קאמרי' דנפישי להו משבעה דינרין דכתובה גופה. אלא שבע' דינרין ממש וכן בנכסי מלוג כשפוחתין לו מהן אין פוחתין לו מהן מלבד הפירות אלא כמות שהן. ואם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בה אי שמחל לה בעל' פירות נראין הדברי' שנותנין לו מהן שבעה דינרין ואע"ג דהשתא הני שבעה דינרין עדיפי לה טפי מדתנן הכי סתמא שבעה דינרין משמע דלא שני לן בהו כלל. דאי לא תימא הכי בשבעה דינרין דכתובה גופה נמי איכא למיפלג בינייהו דהא לא שוו דזימנין דהיא ולדה והוא זקן וראוי' שתב' לידי גביית כתיבתה ואלו אתו לזבונה בטובת הנאה מזבני מינה טפי. אלא קנסה דידה הוא ולדידה הוא דקנסו רבנן ואע"ג דלדידיה עדיפי ליה הני שבעה דינרין מהני לדיד' כולהו שוו להו דהא מסרינן לי' בידי' ואי בעי מגרש לה והוה חזיא למשקל נכסי מלוג וכתובתה ופסדא מינייהו שבעה דינרין לכל שבת ושבת ולפיכך רואין אותה לעולם כאצו נתגרש' והשתא שוו להו כולהו. ואע"ג דבדידיה כי הוי מורד תנן מוספין נה על כתובתה שלש דינרין בשבת ולא יהבינן להו לדידה נאלתר אלא לתוספת כתובה. התם הוא משום דלא יהי' אלא מתנה דקא יהיב לה אחר מי לא מיקני לבעל לאכילת פירות והרי מה שקנת' אשה קני בעלי'. הכא נמי חשבינן לה דכוותא ומסתיין דמוספינן לה אכחובת' ולאו למימרא דתיזבון בהו קרקע. והכי מוכח לישנ' דמוסיפן לה על כתובתה וצ"ת:

5 גמ' מורדות ממאי רב הונא אמר מחשמי' המע' ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכי. פי' רב הונא אמר מתשמיש אבל ממלא לא הויא מורדת דרמינן עלה האי קנסא אלא מגבין אותי דמי שכר שפח' אחת שתשמשנו ופוחתין צה מכתובתה בטובת הנאה כנגד שכר זה כשם שאם חבלה בו שזה ממון גמיר הוצא שהיא חייבת לו. ואע"ג דבקנסא דמתני' לא פחתינן לה מכתובתה אנא שבעה דינרין ממש. התם הוא קנסה אבל הכא תשלומין. ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה כלומר דבמורדת ממלאכה נמי קנסינן לה למפחת לה שבעה דינרין לבד ממאי דמגבינן לי' מינ' דיהבינן לי' מכתובת' בטוב' הנאה כנג' דמי שכר שפח. א' שתשמשנו ותעש' לו מלאכות שהיא חייבת אבל ליכא למימ' דלר' יוסי בר' חנינא דסבר מורדת ממלאכה כיון דקנסינן לה בכולי האי לא יהבינן לי' תו דמסתייה שבעה דינרין בכל מילי דאם כן נתתי דבריך לשיעורין יצא שוי קנסה לכילהו וזימנין נמי אפשר דלא סגי לי' בהכי לשכר שפיה אחת. וכל דכן למאי דאמרי' להא סברא דר' יוסי בר חנינא דאמרינן דאיהו הוי נמי מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס ואי אמרת דהשתא נמי יהבינן לה מיניה שלשה דינרין למזונות ופרנס' הא וודאי אפשר דלא ספקא ולא נהיר דיהבי רבנן קצב' למזונהא אלא וודאי כל כמה דצריך לה. ותו דהא פרישנא דהני שלש' דינרין דקנסינן לי' לאו למימרא דיהבינן להו לדידה אלא שהן לתוספת כתובתה והכי דאיק לישנא דקתני מוסיפי' נה על כתובת'. אלא וודאי אליבא דר"ו בר' חנינא כיון דקסבר דמורדת דהויא ממלאכה למימרא דלבר ממאי דמגבינן לי' מינה כנגד שכר שפחה אחת קנסינן לה בפחת שבע' דינרין. והיינו פלוגתייהי דרב הונא סבר דתו לא קנסינן לה בקנסא אחרינא. ומיהו ר' יוסי בר' תנינא גיפי' לא אמר אלא בשאר מלאכות חוץ ממעשה ידי'. אבל במורדת במעשה ידי' בהא לא קנסינן לה אלא דמגבינן לי' מינה ופחתינן לה מכתובתה בטובת הנאה דמי מעשה חמש סלעים שאינו אלא כתוב כדפרישנא במתני':

6 ונפום מאי דקס"ד השתא דויקא ממלאכה הוא דהויא מורדת. אבל מתשמיש לא הויא מורדת למימרא דקנסינן לה למפח' לה מכתובתה אלא דמשמתינן לה. ואיברא דתמיהא מילת' דאפי' במשמעת קולה על עוסקי תשמיש ודמקשטא לי' תכא ומקשטא לי' פומא תנן לקמן דיוצאה בלא כתובה. ובדין הוא דיכלינן למיקשי מינה. ואמסקנא הא אמרינן דמתשמיש כולי עלמ' לא פליגי דהויא מורד' כי פליגי ממלאכ' ולמאי דמסקינן דמתשמיש וודאי מורד' היא הוא הדין דקולני' נמי חשבינן מורדת. אבל ר' טרפון סבר לקמן דקולנית גרע' דמכשרת עצמה ואונה מונעת עצמה לו ומרובה עמו על עיסקי תשמיש והא כסיפא לי' מלתא טפי דשמעו שכניה וראוי' לאלתר להפסוד כתובתה ומיהו בתר התראה:

7 תנן וכן המורד על אשתו כו' עד והא אמר רב כל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. קשיא לן ותיקשי נמי לרב הונא דאמ' מתשמיש הויא מורדת ולא ממלאכה. מ"ש מיני' דידיה דחשבינן לי' מורד באומ' איני זן ואיני מפרנס. ואפשר לומר אליבא דר' הונא הא לא קשיא דמורדו של איש קשה משל אשה כשהיא מורדת אפשר לו לכופה בדברים ושוטי' ומזונותי' וכיוצא בזה בכפיית הבעל לאשתו. ותו דהא מגבינן לי' מינה דמי שכר שפחה. אבל כשהוא מורד במזונות ופרנסה זה אי אפשר לה שלא תאכל עד שתבא לב"ד ויכפוהו ויהיו חייה תלויים לה. ומהאי טעמא נמי אפשר דאמרי' דכשהוא מורד כופין להוציא וליתן כתובה וכשהיא מורדת לא אמרי' תצא בלא כתובה דמרדו קשה ממרדה שהיא אסור' באחר והוא מותר באשה אחרת. והא דאמרינן נמי וכן היא שנדרה שלא תארוג בגדים נאום לבנה תצא שלא בכתוב' אע"ג דקסבר רב הונא דממלאכ' לא הויא מורדת. י"ל ה"מ בשאר מלאכות שיש בהו דין ממון וכדאמרינן דמגבינן לי' מינה בכדי דמיהן. אבל בהא דלית בה דין ממון ובמקום נדר דליכא תקנתא אחריתי דין הוא דתיפוק בלא כתובה. וכי תימא אמאי לא אקשינן נמי לרב הונ' דאמ' מורדת מתשמיש דידי' אדידי' דהא אמר רב הונא לעיל האומ' אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. והיינו מורדת מתשמיש י"ל בדין הוא דמצי לאקשוי ואקשי לרבי יוסי בר' חנינא איידי דנקט טעמא דאיני זן ואיני מפרנס. ולרב הונא נמי איכא לפרוקי כדמפרקינן לדידי' דאמרי' ולאו לאימלוכי בה בעי. ואיכא דגרסי ולאו לאימלוכי בי' בעי' ופירשו שנמלכין בו ונותנין לו זמן המלכה. ובאותו זמן מוסיפין לה ואם לא חזר בו יוציא ויתן כתובה. וליתי' להאי פירושא דעד אימת יהבי לי'. וכי תימא שלשים יום שכן זמן ב"ד שלשים יום כל כי האי גוונא וודאי הוה להו לפרושי לה בגמ' בהדיא. ותו דקא מתמ' עלה דמלתא דקאמר ולאו לאימלוכי בי' בעי מכלל דפשיטא מילתא והא מנא לי'. אבל הגרסא הנכונה ולאו לאימלוכי בה בעי, כלומר אע"ג דהוי דינא נמי להוציא וליתן כתובה נמלכין בה אי בעיא דלא תיפוק ונכפייה בהכי דנוסיף לה שלשה דינרין בכל שבת ישבת ואי ניחא לה למיקם בהכי תיקום ואי ניחא לה נמי ובעיא למיפק כייפינן לי' נמי לאפוקה. והשתא אתיא שפיר הא דמתמהינן עלה ולאו לאימלוכי בה בעי דהא וודאי מילתא פשיט' הוא דבדידה תליא מילתא. ואפי' לרב הונא נמי דקסבר דמורדת לא הויא אלא מתשמיש בדידה נמי תלי' מלתא ואי לא בעי למיפק לא נפקא אלא כופין אותו לזונ' כיון שהיא שרוצה בכך ואינה רוצה לצאת. ומיהו אפי' לר' יוסי בר חנינא דקסבר דממלאכה הויא מורדת ה"מ ממלאכ' השנויות במשנתנו אבל לא בשאר מלאכות. והא דתניא כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו. לאו בכפי' ממש קאמרינן אלא כפיה בדברים וכיוצא בעישוי זה שהבעל כופ' את אשתו וכדאמרי' אין הבעל כופה את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוסקת. וההיא דאמרי' נמי לעיל נדרה שלא להניק את בנה ב"ה אומר כופה ומניקתו אליבא דרב הונא דקסבר דממלאכה לא הויא מורדת, ולכולי עלמ' נמי אין עיקר הלשון בכאן כפיה ממש. אלא לומר שאין הנדר חל וכעין אותה ששנינו בנזירות חומר בנשים מבעבדים שהאיש כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו לו' שנדרי אשתו קיימין כל זמן שלא היפר לה. אבל בעבדו אינו כן שאין צריכין הפרה כל עיקר אלא אומר לו טול אכול טול ושתה שאינו חל כלל. וכן אותה שאמרו קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו למימרא דכיון דמשעבדא לי' לאו כל כמינה דקא מפקע לי' לשיעבודי' מינה ולא חל הנדר ולא בעו הפרה כלל:

8 ורבותינו חזרו ונמנו מכריזין עלי' ארבע שבתות פי' חזרו ונמנו שלא ימתינו לה כל כך לפחות לה שבעה דינרין בכל שבת אלא ממתיני' לה ארבע שבתו' בלבד ומודיעין אותה שאם לא תחזור הפסידה כל כתובתה. ואם חזרה בה מוטב ולא הפסידה כלום והכי סבר' דרבוותא ז"ל ואם לא חזרה בה שובר' כתובת' לאלתר ויוצאה וכן היא בירושלמי. אבל נראה לומר דלרבותינו נמי בהנהו ד' שבתות פוחתין לה מכתובת' שבעה דינרין בכל שבת דמודו רבותינו בפחת מתני' אלא שהוסיפו דבתר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה לאלתר דאל"כ אתיא לאיערומי דאזלה ומימרד' תלתא שבי וברביעי הדרה וא"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן אלא לאו וודאי וודאי כדפריש'. ואפשר לומר לפי דבריהם שאם חזרה במרדה הפסידה לאלתר כל כתובתה שאין נותנין לה ארבע שבתות אלא פעם ראשונ' לפי שהתקינו להפסיד כל כתובתה לאחר ארבע שבתות אלו לאלתר תקנו להודיע אותה ולהכריז עליה ולהמלך בה אבל אם חזר' פעם אחרת לקלקול' שוברת כתובת' ויוצא' ולא נהיר. והא דאמר רבא דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו כלו' דמדקא בעי שבתות אלמא דכינופי' בעינן לפרסומי מלתא והאי דמשמע לן דשבתות ממש קאמר ולאו שבועי מדקתני זו אחר זו דאי שבועי לא הוה בעי למיתני הכי דמסתמא הכי משמע רצופות. אי נמי הוה לי' למיתני שלשים יום אבל שבי איידי דאיכא שאר יומי דשבועו דקא מפסקי איצטריך לי' למיתני דדווקא זו אחר זו:

9 אמר לי' רב חייא בר יוסף לשמואל כו' עד דגבר' רבה אמרה ניהלי' ומנו רבי חנינא. גרס' דרבוותא ז"ל ואיהו כמאן סבר כי הא דאיתמר רבה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה רב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה ואין נמלכין בה:

10 הרב ר' יוסף הלוי ז"ל פי' נמלכין בה כתנא קמ' דפוחתין לה שבעה דינרין בכל שבת ושבת ויש לה זמן להמלך ולחזור בה. ורב הונא אמר רב יהודה דאמר אין נמלכין בה אתיא כרבותינו שהרי בארבע שבתות שוברת כתובת' ויוצאה. ולפום הכי סלקא להו הלכתא כרבותינו דהא כולהו הכי סברי לה לבר מדרבא. ולא נהיר האי פירושא דא"כ גנובי גנבי למה להו דקאמרי לה שמעתא באפי נפשה הוה להו למימר בהדי' רבא אמר רב ששת הלכה כמשנתינו ורב הונא בר"י אמר הלכה כרבותינו. ותו רב הונא בר יהודה כיון דלמפסק הלכתא אתי לא הוה לי' למימר האי לישנא הלכה אין נמלכין בה דהוה לי' כמ"ד אין הלכה כמשנתינו ואלא כמאן. ואין ספק שעיקר כוונת זה הלשון נראה דרבא ורב הונא בר יהודה תרווייהו שוו להו בעיקר פסק הלכתא כמאן או כמתני' או כרבותינו ובר מן דין נמי פליגי בהמלכ' אם נמלכין בה אם לאו:

11 והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פי' הלכה נמלכין בה והדבר תלוי ברשות' אם רצתה דנין לה כמשנתינו ופוחתין לה שבעה דינרין בכל שבת בין לא חזרה בה בין שחזרה בה הפסידה בשבתות שעמדה במרדה לפי חשבון זה ולא יותר ואם רצת' כרבותינו דנין לה כרבותינו ונותנין לה ד' שבתות ואם חזרה בה לא הפסידה כלום ואם לא חזרה בה שוברת כתובת' לאלתר ויוצאה ולפיכך נמלכין בה במה היא רוצה שתידון. ורב הונא בר' יהודה דקאמ' אין נמלכין בה לומ' שאין תלוי ברשותה כלום. ומיהו הא וודאי לא מכרעא מדרב הונא בר' יהודא דס"ל כמאן אי כתנא דמתני' או כרבותינו. ומסתברא מסתמא דמלתא דהכי סבר לה רב הונא כרבותינו דאתו בתר מתני' ותיקון לה הכי ואפי' רבא נמי מסתברא דסבר לה הכי כרבותינו אלא דקאמר דאפי' רבותינו מודו בהכי דברשותה תליא דאי לא אלא רבא דאמר כמאן לא כמתני' ולא כרבותינו אלא וודאי סביר' ליה לרבא דמודו רבותינו בהכי וברשותה תליא מילתא ולא קאמר לי' לרב נחמן דהא בורכא אלא איידי דקסבר רב נחמן דהכי הלכתא והכי הוא דדיינינן לה ולא תליא מלתא ברשותה כלל אמר לי' רבא דהא בורכא דאפי' רבותינו מודו דברשת' תליא מילתא. והיינו הא דאמרינן עלה ואיהו כמאן סבר כלומר דקאמר דההיא דרב נחמן משבשתא והא מנא לי' הא אדרב' הא לרבותינו לפום פשטא דווקא משמע דדינינן לה הכי ולאו דתליא ברשותה כלל ומייתי לה מדרב ששת דקאמ' לה רבא משמי' ואין נמלכין בה וליכא מאן דאמר לה אלא רבא בלחוד וכולהו פליגי עליה והאי פירושא אתי לפום ההיא סברא דרבוואתא ז"ל דקסברי דאליבא דרבותינו אי הדרה בהני ד' שבתות לא הפסידה כלום והיינו דאיכא למימר דנמלכין בה כמאן ניחא לה דדיינינן לה אבל לפום אידך פירושא דפרישנא לעיל ליכא למימר הכי דהא אמרן דאפילו לרבותינו בהני ד' שבתות נמי הפסידה שבעה דינרין בכל שבת ושבת אע"פ שחזרה בה וכיון דכן ליכא למימר תו לאימלוכי בה דמה מהני לה דהא מכל מקו' הא פסדהשבעה דינרין בכל שבת ושבת. אבל לפי שטה זו אפשר לפרש דבין רבא בין רב הונא בר יהודה משמי' דרב ששת כלהו אית להו דוודאי הלכה כמשנתינו. אלא דרבא סבר דהלכתא בהא מיהת כרבותינו דנמלכין בה לומר שולחין לה מבית דין בתי הוי יודעת שאם תעמדי במרדך פוחתין לך מכתובתיך שבעה דינרין. אם חזרה בה לאלתר מוטב ולא הפסידה כלום ואם לא חזרה פוחתין לה מכתובת' שבעה דינרין בכל שבת וכל זמן שלא נמלכו בה ב"ד לא הפסידה כלום. ורב הונא בר יהודה פליג עלי' למימרא דאפילו בהא לית הלכתא כרבותינו אלא הלכה כמשנתינו ותרווייהו שוו להו דהלכתא כמתני' אלא דפליג אם נמלכין בה. ולפום האי פירושא לא מכרעא מלתא שפיר הלכתא כמאן דהא רב' ורב הונא בר יהודה ורב ששת אית להו דהלכתא כתנא קמא דמתני'. ורב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק ור' חנינא גברא רבה אית להו הלכתא כרבותינו. ורמי בר חמא נמי משמע דסבר לה כרבותינו דמפרש לה למילתייהו ותו משמע נמי פשט' דמלתא דההיא דרבא דחוי' היא דאהדרי' רב נחמן בר יצחק ואמר לי' מאי בורכא ובגמ' נמי מתמיהין עלה ובעינן מיני' מאי טעמא אמר הכי אלא דקאמ' מיתלי באשלי רברבי ומנו רב ששת למימרא דמיני' שמיע לי' ומיהו פשט' דסוגיין משמע דהלכתא כרבותי' כדבעינן נמי למימר קמן ומיהו איכא נוסחי אחריני דכתיב בהו איפכא בדרבא אין נמלכין בה ובדרב הונא נמלכין בה ואיכא נסחי אחריני דכתי' בתרווייהו נמלכין בה. ואיכא נמי דכתיב בהו בתרווייהו אמר רב הונא אמר רב יהודה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה דמשמע דלא פליג כלל אדרבא ומיהו נוסחא דרבוותא ז"ל כדכתיבנ':

12 היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' אבל מאיס עלי לא כפינן לה מר זוטרא אמר כפינן לה פירשו רבוואתא לא כפינן לה לפחות לה אפי' בעודה תחתיו שבעה דינרין בכל שבת ושבת. אלא כל זמן שהיא תחתיו לא הפסידה כלום והרשות בידה לחזור בה:

13 וכן אם נתאלמנה לא הפסידה כלום. אבל וודאי אי בעי לגרשה קודם שחזרה בה יוצאה בלא כתובה דלאו כל כמינה דמפקעא לי' לשיעבוד' מינה. אבל כל זמן שלא נתגרשה לא הפסידה כלל:

14 מה שאין כן במורד' שהיא לעול' כנגד ימי מרד' הפסיד' שבעה דינרין בכל שבת ושבת בין שלא חזרה בה בין שחזרה בה. ומיהו לישנא וודאי לא נהיר לפום האי פירושא דמאי רבותא דאמרת לא כפינן לה. והרי הפסדה כנגד שכרי שהרי הבעל רשאי לפוטר' בלא כתובה כלל. מה שאין כן במורדת שלא הפסידה לעולם אלא לפי חשבון שבעה דינרין בכל שבת ושבת. ותו כיון שהוא רשאי לפוטר' בולא כלום נתאלמנה אמאי אית לה יוצאה בגירושין לית לה יוצאה באלמנו' אית לה הא מנא לן. ומיהו לפום נוסחי דכתי' בהו אבל אמר' מאיס עלאי לא כפינן לי'. איכא לפרושי הכי למימרא דודאי בין במורדת בין באומרת מאיס עלאי שורת הדין היתה בשתיהן להפסיד כתובתן לאלתר. וכל דכן הוא מהא דמנינן לקמן דיוצאות בלא כתובה. אלא דבמורדת דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' כלומר רוצה אני בו אלא שרצוני לצערו שלא לשמש עמו כל זמן שהוא רוצה מכיון שהיא רוצה בו חסו חכמים עלי' שלא להפסיד' כל כתובתה לאלתר ולפוטר' בולא כלום. ולהטיל שלום ביניהן קנסוה לפחות מכתובתה שבעה דינרין לכל שבת ושבת שמא תחזור בה. והיינו כפי' דידי' שיותר משהיא רוצ' הוא רוצ' לגרש' אי לאו משום כתובת' וכפינן לי' דלאו כל כמיני' לפוטר' לאלתר בולא כלו' אלא אינ' מפסדת בשבת אלא שבעה דינרין. אבל מאיס עלאי שהיא אומרת שאינ' רוצ' בו כלל שהוא מאוס עלי' ואין דעת' סובלתו לא כפינן לי' דכיון דאמר' מאיס עלאי תקנתא למאיסותא ליכא. ומסתמא תו לא הדר' בה ומוקמינן לה אדינא והרשות בידו לפוטר' בולא כלום והפסיד לאלתר כל כתובתה בין בגירושין בין באלמנות ואע"פ שחזר' בה בעוד' תחתיו הפסיד' הכל לאלתר ותו לי' לה תקנתא. ומר זוטרא אמר אפי' אמר' מאיס עלאי כפינן לה במורדת למימרא דבהאי נמי לאו כל כמיני' לגרש' ולפוטר' בולא כלום אלא פוחתין לה שבעה דינרין לכל שבת. ומיהו תמיהא לן מילתא טוב' ראיה דמייתינן בגמרא מדהו' עובדא ואכפי' מר זוטרא ונפק מינ' רב חנינא מסורא ודיחוי' דדחינן ההיא סייעתא דשמיא הויא מאי קאמר. ולפום ההוא נוסחי דכתיב בהו לא כפינן לה נרא' לפרש כפשוטן של דברים דבמאיס עלאי לא כפינן לה למקנס לה משום מרד תשמיש כלל. דכיון דמאיס עלה ביאת' אסור ובני' פגומין שהרי הן בני תשע מדות דכתי' בהו וברותי מכם המורדי' והפושעי' בי ואלו הן בני אנוס' בני שנוא' בני נדוי בני תמור' בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופ' קא חשיב חד מינייהו מיהת מורדת. ודקאמרי בעינא לי' ומצערנא לי' ליכא לפרושי דהיכי דמי אי דבעיא לי' בהאי שעתא הרי היא כאש' דעלמ'. ואי דלא הוה בעיא לי' בההיא שעתא אלא דאנס לי' היינו בני אנוסה. אלא וודאי היינו דקאמר' מאיס עלאי. ואיכא נוסחי דכתיב בהו בני מריב' ולא נפקא לן מינה מידי דהא קא חשיב בני שנוא והוא הדין לבני שנואי. והיינו דלא כפינן לה כלל ואלו הוה קים לן וודאי דקושטא קאמר' ראוי היה לכופו ולהוציא. וליתן לה כתובת' אלא מן הדין אינה נאמנת וכיון שכן שורת הדין הית' להפסידה כמורדת אלא דמשום איסורא חיישינן שמא קושטא קאמר' הילכך לא כפינן לה ואין נזקקין להם כלל שאנו מסלקין עצמנו מן הדין מפני חשש איסור שבו. מר זוטרא אמ' אפי' אמרה מאיס עלאי כפינן לה כמורדת להפסידה מכתובתה דמוקמינן לה אדינא דלא מהימנא ופסד' לה מדינ' כמורדת ואלו לאיסור' לא חיישינן דילמא אזלה מינה מאיסותא דאי לא לא הות הדרה בה משום האי כפי' דפחת כתובתה. הוה עובד' ואכפי' מר זוטרא ונפק מינה רב חנינא מסורא ש"מ דאזל מינה מאיסותא. ולא היא ההיא סייעתא דשמיא הואי. אבל בעלמא חיישינן עלה דמסתמא תקנתא למאיסותא ליכא דילמא לא הדרה בה מדעתה ולא כפינן לה כלל וזה נראה נכון:

15 כלתיה דרב זביד אימרד' הות תפיסה חד שירא הוה יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמד' קמייהו ויתבי וקא אמרי מרד' הפסוד' בלאותי' קיימין כו' עד מבעיא בעי לי' רבא ולא פשיט פירש"י ז"ל דמאיס עלאי הוה קאמר' דאי במורדת הא פרישנ' במתני' דבכל מאי דאית לה פחתינן מינה אלא התם מורדת דאיידי דפחתינן לה שבעה דינרין בכל שבת הוה לי' כשכר שבת ותשלומין דמצערו ויהבינן לי' מכל מאי דאית לה. אבל אמר' מאיס עלאי איידי דפסדה כל כתובתה לאלתר אסתפקו להו בבלאותי' קיימין. ותמיה מלתא דהא מר זוטרא גופי' הוא דאמר לעיל דאפי' אמרה מאיס עלאי כפינן לה ואף בזו לא הפסידה כתובת' אלא פוחתין לה כמורדת. ואפשר דמר זוטרא סבר לה כרבותינו דסברי דבד' שבתות שוברת כתובתה ויוצאת. ולדידי' מאיס עלאי ומורדת חד דינא אית להו ותרווייהו פסדן כתובת' לאלתר אחר ד' שבתות והאי נמי אחר ארבע שבתות הוה והכריזו עלי' ושלחו לה מב"ד ואפשר דאליבייהו הוא דקאמר. והיינו לפום שטתייהו דלעיל דסברי דאמרה מאיס עלאי הפסידה כתובתה. ודלא כפירושא דפרישנ' לעיל דמאיס עלאי לא הפסידה כלום. ותו נמי קשיא לישנא דאמרינן אימרדא ומסתמא מורדת משמע ואי בדלא אמר' בעינא לי' וכו' הו' להו למימר בהדי' מאיס עלאי. אבל הפירוש הנכון דבמורדת ממש איירינן ואליבא דרבותינו. ואע"ג דפרישנא במתני' דפוחתין לה כנגד כל מה שיש לה. הני מילי אליבא דמתני' דפוחתין לה בכל שבת ושבת שבעה שהוא כתשלומין כדפרי' לעיל. אבל אליבא דרבותינו כיון דפסדה כל כתובתה אחר ארבע שבתות לאלתר נסתפקו בבלאותי' ואמימר ומר זוטרא ורב אשי כולהו כרבותינו סבירא להו. והא דבעי רבא מרדה הפסידה בלאותי' קיימין אליבא דרבותינו הוא דקא מיבעיא לי'. והא דאמרי' הוה תפישה חד שירא פירש"י ז"ל מעיל שהכניס' לו בנדוניתא והיינו נכסי צאן ברזל. ויפה פירש דאי בנכסי מלוג ליכא למימר הא דאמרינן עלה דלא תפיסה לא יהבינן לה דתפיסה לא שקלינן מינה דכולהו בחזקתה קיימי וכמאן דתפוסה חשבינן להו וכן דעת רבי' נ"ר. אלא וודאי מנדוניתא היה ואפי' בבלאות נדונית' נסתפקו אם הפסיד' הקיימין. אבל דנכסי מלוג אע"ג דלא תפיסה יהבינן לה את שהן קיימין: