חדושי הרא"ה על כתובות נ״ט

1 רב אדא בר אהבה סבר תקינו מזוני תחת מותר ומע' כסף תחת מעשה ידי' וכיון דיהיב לה מזוני מותר דידי' הוי. קשיא לן ולרב אדא אם כן היכי תני מתני' המקדיש מעש' ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ע"כ אמות' קאי דהא לרב אדא מותר תחת מזונות ובשאינה ניזונת סיפא דקתני והמותר בניזונ' ר' מאיר אומר הקדש מחיים והא קשי' טוב' כיון דרישא דמתני' איירינן ג"כ במותר מאי איכא דברישא קרי לי' מעשה ידי' ובסיפא מותר ותו דמיירי רישא בשאינה ניזונת וסיפא בנזונת. ויש לומר דמתני' נמי לרב אדא בר אהב' כול' בחדא גוונ' נמי אתיא ומעש' ידי' דרישא דמתני' דוקא וכולה מתני' אליבא דרב אדא בשהוא מקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה שהוא סבור לזכות בו. והכי קאמר המקדיש מעש' ידי אשתו. ומעל' לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מעה כסף. וכיון שכן הוא סבור שיזכה בהן ויהא יכול להקדישן והיא אינה ניזונת הרי זו עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונותי' אפי' עיקר מעש' ידי' שהן כנגד מעה כסף כיון שהוא צריך להן דלא גרע' מעבד עברי דקיימא לן דאין הרב יכול לומר לעבד עש' עמי ואיני זנך. והמותר כלומר אם הקדיש המותר ומעל' לה מה שכנגדו כדפרישית דמתני' הכי קאמר שמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש דהיינו מזונות שהן תחת מותר אליבא דרב אדא בר אהב' בין שמעל' לה מעה כסף בין שאינו מעל' לה דהשתא לא אכפת לן דאליבא דרב אדא בר אהב' כול' מתני' אפשר דמיירי במעל' לה מעה כסף. ולא קאמר לעיל דאינו מעל' לה מע' כסף אלא משום רב ושמואל כדפרי' ולא קאמר במעל' לה מזונות אלא משום רב אדא בר אהב'. ומיהו אסיפא הוא דאמרינן דאליבא דתרוייהו מיירי בניזונת ואינו מעל' לה מעה כסף אבל רישא אתיא וודאי באינ' ניזונת לכ"ע ואליבא דרב אדא במעלה לה מעה כסף. והאי דאשמעינן מתני' דין הקדש במותר רבותא קמ"ל ואפילו במותר דלא עביד דאתי קאמר ר' מאיר דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל דכן אליבא דרב אדא דקמ"ל רבותא דאפי' מעשה ידי' שאינן תחת מזונות נוטלת אותן בשאינ' ניזונת והוא שצריכ' להן. ואיכא דקשיא לי' ואמאי לא אוקמו פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא בר אהב' בפלוגתא דרב וריש לקיש דלעיל. דרב ושמואל לטעמייהו דהיינו כרב דאמר יכול' אשה שתאמר לבעל' איני ניזונת ואיני עושה. ומתני' רישא בשאינה ניזונת בין שהבעל אינו רוצה או שהיא אינה רוצה. וסיפא באינו מעל' לה מעה כסף ומותר לאחר מיתה קדוש כדמוקמי לה השתא. ורב אדא סבר לה כריש לקישדל"ל דר' הונא ומפר' טעמי' דר"א מתוך שיכול לכופה במעשה ידי' נעש' כאומ' לה יקדשו ידי לעושיה'. וכיון דהכי קאמ' וודאי בניזונת מוקים לה לסיפא ובמעלה לה מעה כסף דלא סגיא לי' בלאו הכי דאי בשאינ' ניזונת ליכא למימר שיכול לכופ' במעש' ידי' כו' אם אינו מעל' לה מע' כסף. אלא לאו וודאי דהכי אתיא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף ומוקים לה רישא בשאינה ניזונת וסיפא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף. ואפשר דרב אדא בר אהב סבר לה כוותי' ולא איכפת לי' אי אתיא כול' מתני' בחדא שיטתא כריש לקיש דלדידי' וודאי לא סגי' אלא הכי. והשתא אפשר דכלהו אית להו מזונות תחת מעש' ידי' ומעה כסף תחת מותר ואפי' הכי אמר רב אדא מחיים משום דמוקים לה לסיפא בניזונת ובמעל' לה מע' כסף כריש לקיש. וא"ת ומאי טעמא מוקמינן פלוגתא אחריתי בינייהו בכדי ולא פלוגתא דמשמע מדרב וריש לקיש. יש לומר דהתם הוא דאתי מעיקר' למימר ריש לקיש דמהא ליכא היכריח' דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאיפשר דסיפא בניזונת ובמעלה לה מעה כסף והיינו טעמא דר"מ דאמר הקדש. אבל כיון דאית לן בוודאי הכי דסבר לה כר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעול' ריש לקיש כולה בשאין ניזונת מוקים לה בחדא שיטתא ומפרש לה כרב ושמואל דר' מאיר דאמר הקדש לאחר מיתה קאמר. והילכך ליכא לפרושי לרב אדא מתני' אלא בחדא שיטת' כול' דהא לא חזינן מאן דמפרש לה הכי אי נמי אפשר דוודאי ר"ל אפי' מעיקר' מוקים לה לכולה מתני' באינה ניזונת וסיפא בשאין מעלה לה מעה כסף. והאי דקאמר מתוך שיכול לכופה לאפוקי מדרב הונא דקסב' יכולה אשה שתאמ' לבעל' איני ניזונת ואיני עושה. ואם איתא להא דרב הונא וודאי כל היכא דאינ' ניזונת ואין מעלה לה מעה כסף לא אפשר לי' לר' מאיר למימר הקדש לאח' מית' אלא משו' טעמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל השת' דקסבר ריש לקיש שתקנה קבועה היא ואין אחד מהן יכול להפקיע' נמצא שמעש' ידיה של אשה כשעוש' אותן ראשון זוכה בהם הבעל והם שלו בכל מקום שהן והוא חייב גם כן במזונותיה ואם אינו נותן לה מזונות גוזל אותה. ואע"פ כן הוא זוכה בוודאי במעשה ידי' אלא שהיא יכול' ליטול אותן כשהיא צריכ' להם כשאר נכסי הבעל שהרי הוא חייב במזונותיה כמו שפירשתי שאין אחד מהם יכול להפקיע את עצמו. וכיון שכן ראוי הוא שיהא יכול לכופה במעשה ידיה שהרי מעשה ידיה שלו הם לעולם. ולפום האי סברא הקדש דקאמ' ר' מאיר לאחר מיתה קאמר וחאיל עליה ואע"ג דלית ליה לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וא"ת והאי כיון דלא חאיל מחיים היכי חאיל לאחר מית' דבר שלא בא לעולם הוא כדאמרי' לקמן מי איכא מידי דאלו השת' לא קדוש לקמיה קדוש הא לית' דלא דמיאן דלקמן הוא דאיכא למימר הכי משום דמדינ' השתא לא חאיל עולייהו הקד' אלא לאחר מיתת הבעל או אחר גירושין וכיון דמדינ' השת' לא קדיש לקמיה נמי לא קדוש כיון דאית לן אין אדם מקדי' דבר שלא בא לעולם. אבל הכא מדינ' מהשתא קדוש אלא שהאשה כבעלת חוב במזונותיה והיא מוקדמת. וקיימא לן דקדושת דמים אינו מפקיע ושיעבודה עדיף והיא כטורפת מן ההקדש כשם שהיתה טורפת שאר נכס הבעל וגובה מאלו אע"פ שיש שאר נכסים בני חורין משום דהוי לה אפותיקי מפורש שמעשה ידיה כאפותיקי מפורש למזונותיה ולא שייך ביה למימר פדיון מפני מראית העין כדאמרינן בההיא דערכין מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משום דהכא אגופייהו דידיה לא שייך פדיון ואמעש' ידיה נמי לא מפני שאינן מסויימין ותו ליכא בהו מפני מראית העין. וכיון דכן לאחר מיתתה דתו ליכא שיעבודי' דידה גבי לי' הקדש כדיניה דהא מדינ' הקדש הוא. ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזימנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מעשה ידיה. וכיון שכן היכי קאמר שתהא יכול לכופ' על המותר יש לומר בשהשלימה מעשה ידיה בתוך השבת כופה אות' שלא תבטל לא מדין משנתינו שהבטל' מביאה לידי שיעמום או זמה אלא מפני מעשה ידיה שהם שלו אבל וודאי יכולה הי' להוציא כל ימי השבוע בעיקר מעשה ידי' מתחילה אבל השלימ' בתוך השבוע כופה אות' לעשות. ואיכא דקשיא לי' אכתי אמאי לא אמר פלוגתייהו איפכא ולימ' הכי לעולם במעלה לה מעה כסף לצרכה ואינו מעלה מזונות. רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזונות מותר דידה הוי. ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעה כסף תחת מות' וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי וקדוש. ויש לומר דהא לא ניחא לי' למימר דאם כן לא אתיא מתני' בחדא שיטתא לא לרב ושמואל ולא לרב אדא בר אהבה. לא לרב ושמואל דאליבייהו רישא בשאינה ניזונת ומעלה לה מעה כסף מדקתני הרי זו עושה ואוכלת ואי בשאין מעל' לה מעה כסף אמאי עושה ואוכלת אפי' בניזונת נוטלת מעש' ידיה לעצמה משום מעה כסף נמצא שהקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה. וסיפא מיירי נמי בשאינ' ניזונת ומקדיש המותר שהוא תחת מזונות נמצא שמקדיש מה שכנגד שאינו מעלה לה. ואליבא דרב אדא בר אהבה נמי רישא בשאינה ניזונת והקדיש מעשה ידיה שהקדיש מה שכנגד מה שאינו מעלה לה. וסיפא במעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר לדעתו וזהו שקדוש מחיים נמצא שמקדיש מה שכנגד מה שהוא מעלה לה. ותו דרב אדא בר אהב' לפום האי אוקמתא וודאי סיפא לא סגיא לי' אלא בניזונת דאי בשאינה ניזונות וודאי מות' לאו קדוש מחיים שהיא נוטלת הכל לצורך מזונותי' דלא גרע מעבד עברי כדפרי' לעיל ותיתי רישא בשאינה ניזונת סיפא בניזונת סיפא במעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש ורישא בשאינו מעלה לה ומשום הכי מחוורתא כדאוקימנא. והא דאמרינן מידי דקיץ ממידי דקיץ כלומר מעה כסף דקיץ בעני בישראל תחת מעשה ידיה דקיצי:

2 הרי את מקודשת כשתתגיירי כו' אבל המקדש א"י או שפח' סתם ונשתחרר' או נתגיירה בזו אין ספק שאין קדושיי קידושין. ונרא' לומר דכיון דשמעינן לר"מ גבי הקדש אין אדם מוציא דבריו לבטלה הוה לי' כמ"ד לכשיבואו לעולם:

3 אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והתנן ה"ג קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר. ולא גרסינן שאיני עושה לפיך דהו' לי' דבר שאין בו ממש וקיי"ל דאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור לו ואמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי. קשיא לן ולר"י בן נורי כיון שאין הנדר חל אלא לכשיגרשנה היאך הוא יכול להפר עכשיו ויש אומרי' דאמסקנה לא קשיא דהא אמרינן האי הקדש לא חאיל אלא משום דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל. וכיון דכן לא אלמוה רבנן אלא לזכותיה ולאו לאפקועה זכותיה אלא לענין הפרה כדקאי קאי ויכול להפר. ואפשר גם כן דאפי' אם תמצא לומר דמדאורייתא לא חאיל מצי מיפר דטעמא מאי לא חאיל משום שיעבודיה דבעל דאלו מדינ' וודאי חאיל אי לאו משום טעמא דשיעבוד' דבעל וכיון דכן דהא אמטולתיה מיפקע נדר' אכתי אית' לזכותי' דמצי לאפקועי בהפרה. והא דאמרי' כי קאמר שמואל הלכה כר"י בן נורי להעדפא. פי' לאו במאי דקאמר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא במאי דקאמר דהעדפ' דבעל דמפרש טעמא משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו הא לאו הכי אינו צריך להפר. ופרכינן ונימא הלכה כר"י בן נורי בהעדפ' פי' דכיון דבעיקר מילתא כר"י בן נורי לית ליה היכי פסיק הילכת' כוותי' סתמא לימא בהדיא דקאי אהעדפ' א"נ אין הלכה כר"ע דקסבר דהעדפה לאו דבעל דקאמר יפר שמא תעדיף. אי נמי הלכה כתנא קמא דקסבר העדפה דבעל דקאמר אינו צריך להפר ומפרשינן הכי טעמיה לקמן. ואע"ג דאפשר דטעמיה דת"ק משו' דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. איכ' למימ' דמשמע להו דהיינו טעמיה משום לישנא דקאמר אינו צריך להפר ואם איתא הוה לי למימר לא אמר כלום. אבל השתא משמע דנדר' וודאי נדר' הוא אלא דלא חאיל משום טעמא אחרינא:

4 אמר רב יוסף קונמות כו' עד בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כו'. פי' דלעולם בעינן שיהאהאחד ברשותו או האוסר או הנאסר. ושמעי' מינה שאדם יכול לאסו' על עצמו פירות שלא באו לעולם:

5 אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידיך לעושיהן דידים איתנהו בעולם. פי' אלא קאמרינן דתו לא בעינן טעמא דרב יוסף וכיוצא בה בתלמוד'. ופרכינן וכי קאמרה הכי מי מקדש' והא קא משתעבדן ידי' לבעל. ומהדרי' דאמ' דכי מיגרש' ולאו דווקא דאם כן היכי קאמר רבי עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. והא לא אמרה אלא לכי מיגרש' אלא וודאי ה"ק השתא ולכי מיגרש'. ואיכא נסחי דלא כתיב בהו האי קושיא מי איכא מידי כו' ופירוקא. ומסתברא דהיינו טעמיה משום דליכ' לאקשויי לי' השתא דהא מעיקר' נמי דקס"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אית לן הכי דאפילו מאן דאית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ה"מ דקאמ' לכשיבואו לעולם כדקתני בההיא דר"מ לכשתתגיירי לכשתשחררי וכדאמרי' בעלמא לכשאקחנה קנויה לך. וכיון דכן הכי אית לן למימר לעיל דקאמר לכשאזכה בהן דהיינו לכי מיגרש' ויבואו עולם. ומיהו איכא למימר דאפילו הכי קשיא לי' הכא דקס"ד השתא דכיון דמוקים לה רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידיך לעושיהן דתו לא צריך לתירוצי דלעיל והיינו דפריך אכתי היכי מיקדשה דהא משתעבדין ידיה לבעלה. ופרקינן דאמרה לי מיגרש' וכו' ומי איכא מידי דאלו השתא כו' עד הח' בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. קשיא לן והא קי"ל יכולה אשה שתאמ' לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן אף היא הרי בידה לגרש את עצמה. ויש מתרצים אי אמרה הכי נמי אבל כל היכא דלא אמרה הרי ידיה לבעל ואינן שלה להקדישן מה שאין כן בשדה זו שאני מוכר לך שהרי בידו להקדישה. וליתיה מדקאמ' אין בידה לגרש את עצמה והרי בידה הוא. תו קשיא נמי מהא דאמרינן לקמן מי דמו התם בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה והכא וודאי בידה לפדות את עצמ' שהרי יכול' לומר איני ניזונת ואיני עושה וי"א אפ"ה כיון דאוקימנא באומרת לכי מיגרשא והרי אין בידה לגרש את עצמה לא חאיל. ולא נהיר דמכל מקום כיון שבידה להפקיעה את עצמה עכשו וודאי דין הוא שתהא יכול' להקדיש לכשתתגרש דהא וודאי עדיפ' משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דקיימא לן דקדשה כיון שיש זמן קצוב שהו' יכול לפדותה. וכל שכן בזו שבידה לפדות את עצמה עכשו. ואפשר לומר דלישנא וודאי לאו דווקא במאי דקאמ' אין בידה לגרש את עצמה שהרי בידה בוודאי להפקיעה את עצמה. אלא מיהו איברא דלא דמיא לשדה שמשכנתי דהתם ברשות הבעל' היא דודאי לפדות' עומד' אבל הכא ניהו דמציא אמר' אבל וודאי אינה עומדת לכך אלא שיהו מעשה ידיה לבעל ושתהא היא ניזונת ולא נהיר. ובתוספות תירצו דהכא הכי מקשי' אם תמצא לומר לית' לדרב הונ'. ויש אומרי' דסוגיין לרב פפא מרי דאתקפתא ולדידיה וודאי לית לי' לדרב הונא אלא כר"ל והכי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזירות כדבעינן למימר התם בס"ד. והאי נמי ליתה חדא דהא מקמי רב פפא אקשי לי' ר' ירמי' לר' אילא התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה. ותו היכי אפשר דתיתי כולה סוגיין דלא כהלכתא ורב אשי וכולהו אמוראי שקלי וטרו בה. ונראה לומר דאפי' לרב הונא לא קאמר אלא על מעשה ידיה שהם תחת מזונות ומינייהו קאמר שיכולת לה להפקיעה את עצמה לומר איני ניזונת ואיני עושה. אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה דוודאי הרי היא חייבת עליהן ואין בידה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין. ואלו ר"י בן נורי קאמר יפר שמא יגרשנ' ותהא אסורה לחזו' לו לפי שאסר' עליו כל מעשה ידיה ואי אפשר לה לעשות שום מלאכ' והיינו דקשיא לן בהא דוודאי דהא אינה יוכלת להפקיעה את עצמה לעולם בלא גירושין והרי אין בידה לגרש את עצמה וזהו הנכון:

6 אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת קונמו' קדוש' הגוף נינהו פירש"י ז"ל קונמו' קדוש' הגוף כקדשי מזבח שהן קדוש' הגוף שאין להן פדיון. קונמות נמי אין להן פדיון וכקדשי מזבח נינהו דקיימא לן דמפקיע עצמו מידי שיעבוד. ולאפוקי קדושת דמים כגון קדשי בדק הבי' שהן אין מפקיעין את עצמן מידי שיעבוד. תדע מדאמרינן התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ופרישנא טעמא גזיר' שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דווקא משום האי טעמא הא לאו הכי וודאי מן הדין אינו צריך פדיון אלא יוצא בולא כלום. והקש' עליו רבינו תם ז"ל מאי איריא משום קדושת הגוף בלאו הכי נמי לא יהא אלא הדיוט הא קיימא לן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ותו מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש דאלו בהדיו' אמרינן אין בעל חוב גובה ממנו ואלו בקדושת דמים אתינן למימר השתא דאינו מפקיע' מידי שיעבוד. ויש לומר דהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתבה לי' מטלטלי אגב מקרקעי דאלו בעלמא גבי הדיוט גבי מטלטלי וגבי מקרקעי ובקדושת הגוף מופקע מידי שיעבוד אבל היכא דלא כתב' לי' הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע את עצמו מידי שיעבוד דקדושת דמים כהדיוט וכל היכא דבהדיו' מופקע כגון היכא דלא כתב לי' אגב בהקד' נמי מופקע. אבל היכא דבהדיוט לאו מופקע כגון דכתב לי' אגב בקדושת דמים נמי לאו מופקע אלא כקדושת הגוף:

7 אבל רבינו תם ז"ל סובר דכל הקד' מפקיע עצמו מידי שיעבו' בין קדושת דמים בין קדושת הגוף. ופירש ז"ל דרב אשי ה"ק דאתי השתא לתירוצי קושיין דקשיא לי' מי איכא דאלו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש. ואלו אנן וודאי הא מקמי הכי פריקנא באומרת יקדשו ידיך לעושיהן שהקדש על גוף הידים ואהני לן למימרא דתו לא הוי דבר שלא בא לעולם. ומיהו אכתי קשיא לן עלה משום דלא הויא עיקר כוונ' בהקדש זה אלא למעשה ידיה קס"ד דאכתי הוה לי' כמקדיש מעש' ידיה וכיון שההקדש הוא על מעשה ידיה והשתא לא חאיל עליהו הקדש וודאי הוה לי' דבר שלא בא לעולם שהרי אינו מקדיש מעשה ידיה של עכשו אלא אותן שיבואו. והיינו דמקשי' מי איכא מידי דאלו השת' לא קדוש ולקמי' קדוש. ואתא רב אשי לפרוקי דלאו כדקא סלקא דעתן אלא וודאי ההקדש על גוף ידיה הוא חל וכיון שכן דהשתא לא חאיל ליכא למימר דלהוי דבר שלא בא לעולם דוודאי מה שהקדיש דהיינו גוף הידים מעכשו חל עליהן ההקדש. ומהשתא לעולם קדשי אלא שהמעש' אינו קדוש עד שתתגרש וכיון שגוף הידי' שהוא עיקר ההקדש קדוש מעכשו תו לא הוי דבר שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם קרינא ביה. ואינו נכון מההיא דאמרי' לעיל. ותו אם אית' דקדושת דמים מפקיע כי מקשי' משדה שמשכנתי לך אי נמי שמשכנתי לך לעשר שנים. ומהדרינן התם בידו לפדותה אי נמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה. לימא לי' מי דמי התם בידו להקדישה עכשו דהא קדושת דמים מפקיע. אלא וודאי ליתא ובמקומו יתבאר עוד בס"ד. ואיכא דקשיא לי' רבא אמאי לא חשיב נמי מת דמפקיע עצמן מידי שיעבוד כדאמרי' התם ביבמות בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא. וי"ל דהא חשיב לי' חמץ וכל איסורי הנאה בכלל. ומקשינן ותיקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל. ואיכא נסחי דכתיב בהו תו לא איקדו' כלל כלומר וכיון דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל לא תיקדוש כלל אפי' לאחר שתתגרש. ומתרצ' גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שנים כלומר דאע"ג דהשתא לא חאיל הקדש לאחר עשר שנים כשנפדית חל עליה. ואלו גבי אשה הוה מוקמינן לה אדינ' למימר' דלא חאיל עליה הקדש לעולם הוה טעו למימרא הכי בשדי. ונוסחא זו משובשת דאם כן השתא דאתינן להכי למה לי טעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו מעיקרא נמי הוה יכול לשנויי לי' הכי דבדין הוא דלא תיקדוש אלא היינו טעמא דלקמיה קדוש לכי מיגרשא גזיר' דילמ' אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שני':

8 ורבינו ניסים ז"ל נראה שהוא מפרש דה"ק דאלו אנן מקשינן ותיקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא תיקדוש כלל גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. כלומר בדין הוא דמקדשא מהשתא אלא תקנתא דרבנן הויא לאפקועי לה השתא עד דמיגרשא וטעמיהו דאי הוה מוקמי לה אדינ' הוה טעו ביה עלמא וסברי דלא קדשא ומדמו לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דבהנהו עשרשנים לא חאיל עלה הקדש. וכיון דסוף סוף הא אתו למישרי לה אמור רבנן מוטב ליהוי בהיתר ולא ליהוי באיסור ואתו ופקעי ליה לנדרא עד דמיגרש'. ואינו נכון דהא כי האי גוונא נמי בשדה כלומר בקונם פקע שיעבוד' לאלתר. ותו דכי האי גזירה לא אשכחן בשום דוכתא ומאי חזו רבנן דשרו הכא אטו שדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. אדרבה הוה להו למימר בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שני' דתיקדוש גזירה אטו הא. אבל הנכון דלא גרסינן אלא ותיקדוש מהשתא אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל דלא תיקדוש. כלומר דכיון דמדינ' מהשתא תיקדוש אי לאו מדרבנן תו ליכ' למימ' ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש. אלא כיון דמדינ' מהשתא חאיל היקדישא מתלי תלי וקאי וכי פקע שיעבודיה דבעל חאיל בהו הקדש. ות"ק דקאמר אינו צריך להפר דקסבר דאפי' גרשה אינה אסורה לחזור לו קסבר דאע"ג דכי לא קדיש השתא מדרבנן הוא. מ"מ כל היכא דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש:

9 ושמעינן מהא שיכול אדם להפקיע משכונה שמשכן לחבירו בקונם. וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שיעבודו מנכסיו אבל נראין דברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל שיעבודו של זה עליהן דבת' דפקע איסורייהו חל שיעבוד' דהיאך עליהו למפרע. ואם הם שני לויין הראשון מוקדם כדינו. ואם אמר נכסים אלו דהשתא לא סגי לי' במכר או בהפקר נרא' בוודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. ושמעינן מהכא דמשכונה סתם הרי היא כאפותיקי מפורש לומר שאינו יכול למוכרה ממאי מדאמרי' הכא בשדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדוש. אלמא לא קדש' אלא לכשתפדה ומינה דלהדיו' נמי אינה מוכר' דמה לי מכרה לגבוה מה לי מכרה להדיו'. והכי מוכח התם בבבא מציעא בההוא עובד' דרב מרי בר רחל דבפרק איזהו נשך וכן הלכה ותו לא מידי:

10 מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת כו' עד לידי שיעמום ירושלמי שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן. כלומר שיש שאר מלאכות קטנו' שהיא חייבת בהן כגון נותנת תבן לפני בקרי וכיוצא בהן. אבל לא הוצרכו למנות אלא עיקר המלאכות. ומניקה את בנה אמרו בירושלמי לא אמרו אלא בנה אבל תאומי' לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה פי' ולמה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דאיכא למשמע מינה נמי לאפוקי תאומי' שלא תניק בנה של חברת' כנגד מה שהיה יונק הבן ולהעלותו לו שכר או אפי' הוא בנו מאשה אחרת שלא אמרו אלא בנה. הכניסה לו שפחה לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שאלו שלש מלאכות ראויה לשפח' אחת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה סגיא לה לשפחה אחת בהדי ארחי ופרחי נמי. שלש אינה מצעת את המטה. ובהא נמי סגיא לי' להא בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי ועושה בצמר. ארבע יושבת בקתדרא. הא פרישנא לעיל דמהכא משמע דאפי' לר"ל דפליג אדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. וקסבר ריש לקיש מעשה ידיה עיקר. לאו למימרא שיהא הוא יכול לומ' איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך דא"כ אפילו הכניסה לו מאה שפחות היאך תפטו' ממעשה ידיה והלא הרשות בידו שלא לזונה אא"כ נותנת לו מעשה ידיה. אלא וודאי ריש לקיש לא אתא אלא לאפוקי מדרב הונא למימרא דאינ' יכולה ואף מעשה ידיה עיק' ס"ל ותקנו' קבועות הן ואינן תלויות זו בזו ובין היא ובין הוא אין יכולין לבטל. והשתא דאתינן להכי היינו טעמא דכי הכניסה לו ארבע יושבת בקתדרא דאע"ג דמדינ' נמי מעשה ידיה דבעל לפי שהאשה עולה ואינה יורדת כיון שהיא חשובה שמכנסת לו ארבע שפחות ראויה היא ליפטר וכדאמרי' נמי בגמ' שה"ה בשראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שראויה להכניס שכן דרך בנות משפחת' שהן מכניסו' ואינן עושות מלאכה והיא עולה עמו ומסתברא דה"ה הכניסה לו כספי' דמי ארבע שפחות:

11 גמ' טוחנת ס"ד אימא מטחנת ואי בעית אימא ברחיא דידא:

12 כגון שנדרי איהי וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה קשיא לן ונהי נמי דהוא נותן מ"מ כיון דמשתעבד' היכי חאיל נדר' ולא קשיא דהכא וודאי כגון שנדרה שלא לאכול פירות אם תניק את בנה. וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה. וכיון שכן אינה מניקה את בנה שלא יאסרו פירות עליה: