חדושי הרא"ה על כתובות נ״ו

1 ר' יצחק בר אבדימי אמר כו' הלכה כרבי אלעזר בן עזריה והלכתא כר' אלעזר בן עזרי' כו' בעי ר' אבין נכנסה לחופה כו' בעי רב נכנסה לחופה כו':

2 ר' יהודה אומר רצו כותב לבתולה שטר של מאתים זוז והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז ר' מאיר אומר כל הפוחת כו' עד בעילת זנות. אפשר דהתקבלתי לאו דוקא דהא שקר' הוא ואם בא לצאת ידי שמים חייב לתת לה הכל אלא כלומר כאלו התקבלתי ומחילה הוא דקאמר דמחלה לי'. ומסתברא דאפי' מאן דכתב לי' לחברי' בעלמא נמי כי האי לישנא פטור אפי' מדיני שמים דהיינו מחילה דכיון דאודי לי' באפיי סהדי דפרעיה דעתיה נמי דקא מחיל לי'. ולר' יהודה דווקא בדמחלה לי' בתר דאיחייב לי'. אבל אם התנה עמה מתחלה בשכנס' שלא תהא כתובתה כדינא הראוי תנאו בטל כדאיתה בגמרא. מיהו תמיהא מילתא ולר' יהודה נמי דלא יכול לאתנויי בהדה מעיקרא והיא עבדא הכי תנאו בטל אכתי למה לי למעבד הכי ליחייב נפשי' לדיד' במאתי' ותימחול איהי לדידי' מנה ולכתבי לה כתובה במנה ותו לא. ולית' כדאסיקנא בפרקין דלעיל דאליבא דר' יהודה כיון דקסבר דליכא בתולה דבצירא ממאתים ואלמנה ממנה והיכא דלא כתב כמי שכתב דמי ואפי' היכא דכתב לה נמי ולא כתב לה אלא מנה אלו קא טעין דמחלה לי' מידי עליו להביא ראי' אליבא דגאונים ז"ל דקסברי דכי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הוא הדין אפי' במקום שכותבין כתובה ואפי' אין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה. ואפי' לדידן אפשר דאתיא דשאני הת' דכיון דהוה לה סתם שטר כתובה דלא מפיק לי' אמרינן מהדר אהדריה ואירכיס לי' אבל הכא דאיתה לשטר כתובה ולא כתיב בי' אלא מנה אמרינן דאיהו הוא דלא בעא למיכת' לה טפי ולא מפסדא בהכי ואי אמר דמחלה לי' ליתי ראי' וליזכי הלכך לא סגיא לי' אלא דכתב לה שטר של מאתים ואיהי כתבה לי' שובר דמנה והוא הדין כתב לה שטר של של מנה והיא כותבת לו שובר של מנה שנתקבלה מנה אבל לא נפקא לי' מינה מידי. והאי דקאמר והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה חמשים לאו דווקא דהוא הדין נמי בציר מהכי והכי אמרי' בירושל' מסבר סבר ר' יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים וליכתוב כן משעה ראשונה אלא בפוח' והולך וליכתוב שנתקבלתי ממך כך וכך אשכח תני בר קפרא שנתקבלתי ממך כך וכך. פי' מאי האי דקאמר ר' יהודה כלישני' דלכתוב התקבלת בבתולה במנה ולאלמנה בחמשים כלום סבר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מנה ולאלמנה חמשים. וכי תימא אין הכי נמי אם כן ליכתוב כן משעה ראשונה שלא ליכתוב לבתולה מנה ולאלמנה חמשים ותו לא ליכתוב מידי אחריתי אלא וודאי מדלא כתב הכי משעה ראשונה סובר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מאתי' ולאלמנה מנה אלא שהוא פוחת לה מדינאוכיון דכן אמאי סיים לי' שיעורה לבתולה מנה ולאלמנה חמשים זוז לא הוה לי' למיתני הכי אלא רצה כותב לבתולה שטר של מאתים זוז והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך. ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך. אשכח תני בר קפרא והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך:

3 וקסבר ר"י כותבין שובר ורמינהי מי שפרע מקצ' חובו ר"י אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר ואע"ג דקיימא לן דכל היכא דלא איפשר וודאי כותבין שובר. יש לומר אי הוה סביר' לי' לר"י אין כותבין שובר לא הוה קאמר הכי כדקתני מתני' למימר' דליכתוב לי' שטר כתובה של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבי לו התקבלתי ממך חמשים זוז. אלא לא היה כותב לה אלא שטר של מנה לבתולה ולאלמנה שטר של חמשים וכותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז. וכי תימא השתא נמי כביש לה לשטר כתובה ותבע לי' אם איתא דמירכס תבריה מיחיי' למפרע' אליבא דגאונים ז"ל דקסברי הטועין אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפי' במקום שכותבין כתובה ואף על גב דלא נקיטא כתובה. ולדידן נמי אם איתא דמירכס תבריה מפיק לה לכתובה דכתב לה בבתולה מנה ובאלמנה חמשים זוז וגבי לה מאתים בבתולה ובאלמנה מנה דהא לא מהימן למטעון עלה כלל אי לאו דקא מייתי ראיה דאע"ג דלא כתי' בכתובה אלא מנה או חמשים הא לאו ראיה הוא דאמר' איהו הוא דלא בעא למיכתב לי' טפי ולא מפסדא בהכי כדפרי' יש לומר מכל מקום אלו הוה סבירא לן דאין כותבין שובר דחיישינן לעכברים הכי עדיפא לי' דלא ליכתוב לה כתובה אלא מנה בבתולה או חמשים באלמנה דאף על גב דסוף סוף הא יכלה למתבעי' מכל מקום קילא לה מילתא טפי למתבע בשטר כתובתה והכי עדיפא לה דכתיב בה בהדיא מאתים בבתולה ומנה באלמנה. ועדיפא ליה נמי בדשנין כרבי ירמיה דאמר בששוברתה מתוכה. מיהו קשיא לן אליבא דגאונים ז"ל דקסברי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה בששוברתה מתוכה מאי אהני לן דילמא כביש לה לשטר כתובתה ותבעה לי' בדינא. ואפשר דאליבא דגאונים ז"ל בהא אף על גב דשוברתה מתוכה כותבין לו שובר אחר. ולהא ליכא למיחש למידי דאי כביש לה לשטר כתובה ותבעה לי' על פה מפיק לי' לשובר מאי אמרת דילמא מירכס תברא ותכבוש לשטר כתובה לגבי הא לא אפשר וכל היכא דלא אפשר קיימא לן כותבין שובר:

4 טעמא דכתבי לי' אבל בעל פה לא הא שמעינן לי' לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים. דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונ' הרי זו מקודשת ותנאו בטל. איכא דקשיא לי' מכדי שמעינן לי' לרבי מאיר דבעי תנאי כפול. ואם כן האי גברא הכי קאמר אם אין לך עלי שאר וכסות ועונה הרי את מקודשת ואם לאו לא תהא מקודשת וכיון דכן כיון דלא מקיים תנאה קידושין היכי חיילי והא בהדיא אמר לה ואם לאו לא תהא מקודשת. ונרא' לומר דקסבר רבי מאיר דכל תנאי בעולם כל היכא דלא מקיים לא אלים ליה לבטולי למעשה אלא התנאי בטל והמעשה קיים. תדע דהא שמעינן לי' לרבי מאיר בעלמא נמי דאית לי' דבעינן תנאי קודם למעשה. ולפום הא האומר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים זוז ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהא מקודשת דוודאי כיון שהזכיר מעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים דכל היכא דלא מקיים תנאה לא אלים לי' ומבטיל לי' והוה לי' תנאי בטל ומעשה קיים. והא דדייקינן טעמא דכתבה לי' אבל על פה לא. הכי פירושא כלומר טעמא דכתבה לי' וכדאמרן במתני' דכתב לה תחילה שטר של מאתים זוז והיא זוכה בו ואחר שזכתה בהן מוחלת לו מקצת. אבל על פה לא כלומר על פה שלא כתבה לו שטר של מאתים זוז ולא זכתה בהן אלא שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה ולא כתב לה אלא מנה ובאין לבית דין ושניהן מודים שכך היה מעשה לא מהני כלל. דאם לא כן למה לי' לרבי יהודה למימר הכי ליתני רצה כותב לבתולה שטר של מנה ולאלמנה של חמשים ותו לא אלו היה יכול מתחילה לכונסה על מנת כן והיינו על פה דליכא לי' לבעל שובר מינייהו כלל אלא שאין לה כתובה אלא של חמשים או מנה בבתולה אלא וודאי מודה רבי יהודה דלא מצי לאתנויי בהדה מעיקר' ואלו אתני נמי תנאו בטל. ומיהו האי לישנא דאמרינן אבל על פה לא מוכרע כההוא לישנא דכתיבנא לעיל. למימרא דאליבא דר"י כיון דלא סגיא דאיכא בתולה דלית לה מאתים ואלמנה מנה בשעת נישואין אפי' שטר כתובת' יוצא מתחת ידה ואין כת' בה אלא מנה לבתול' ולאלמנה חמשי' ואין ביד הבעל שובר הרי היא גובה כל כתובת' בתולה ר' ואלמנה מנה דכיון דלא סגיא דלא הויא כתובתה מעיקרא הכי אלו הוא אומר שמחל' לו עליו להביא ראי' ואין כתובה זו ראי' שאין כתוב בה אלא מנה או חמשי' לאלמנ'. דאימר בעל הוא דלא בעא למכתב לה טפי ואמטו הכי איהי לא מפסדא מדינ' כלל:

5 ואם אית' אישתכח דלא סגיא לי' לבעל לעולם בלא שובר והיינו דקאמר אבל על פה לא אבל לאו היכרחא הוא כדאמרן. ומהדרינן במסקנא קסבר רבי יהודה כתובה דרבנן והויא מילתא דשכיחא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה בכתובה דשכיחא דאף ע"ג דבעלמא אפי' בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים הכא תנאו בטל. ומיהו דווקא בתנאה וכדפרי'. והא דקאמר ר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים פירש"י ז"ל דהיינו שאר וכסות. ובשם רבינו חננאל ז"ל פירשו דאפי' עונ' וכן הוא בירושלמי. ולא אתא ר' יהודה למעוטי מדינ' דהכא כלל. אלא לאפוקי ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם כמבואר בירושלמי:

6 וקיימא לן מאי כותב אומר לקמן בריש פרק הכותב אמרינן בהדי' תני רבי חייא האומר ומסתבר פירושי' דרבי חייא קמ"ל לאפוקי דלא תימא מתני' בשקנו מידו. דאי לאו דרבי חייא הוה אמינא הכי כדאשכחן בכמה דוכתי דקרי לנתינה כתיבה כדתנן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא. ואמרינן לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן ונתינה בהקנאה ממש קאמרינן ובקנין וודאי מהני כדאית' התם. אבל השתא דאתא ר' חייא וקאמר דלאו נותן קתני אלא בלא הקנאה קאמרינן בוודאי אית לן דהאי לישנא דמתני' לאו דווקא דהא ה"ק האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסים והוא הדין כותב בלא הקנאה אחריתי דלא שני לן בשום דוכתא בין דברים שבעל פה לדברי' שבכתב. אלא בשטר קנין כגון שדה מכורה לך שדי נתונה לך. אבל בעלמא כגון מחילה ודכוותא וכל היכא דלאו שטר קנין כי האי דאמרן לא שני לן כלל בין שהוא על פה בין שהוא בכתב. ואף על פי שפקפקו רבים בדבר הרי הוא ברור ואין בו בית מיחוש. ולא אתא רבי חייא לפרושי אלא דלא תימא מאי כותב נותן כדפרי'. אבל כיון דאמרת הכותב כותב ממש לישנא דכותב ואומר חד הוא לגמרי והיינו דקשיא לן עלה התם בתר דפירשה רבי חייא. וכי כתב לי' מאי הוי. והתניא האומ' לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום. כלומר השתא דאתא רבי חייא ופירש דכותב דמתני' לאו נותן בקנין. וכיון דכן דוודאי לישנ' דמתני' כותב בלחוד דהיינו אמירה בעלמא והא היכי מהני. אבל אלו הוה שמעינן לה למתני' דמאי כותב נותן בקנין לא הוה קשיא לן כלל. ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה דאכתי לא זכאי בה אם כן תנאה הוא דקא מתנה בהדיא דלא ליזכי בי' כלל וכדאמרינן עלה אדם מתנה עליה שלא יירשנה. והיינו דקשיא לן הכא והיכא מהני תנאה לרבי יהודה. ואמאי לא אמרינן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וליהוי תנאו בטל. והיינו דאמרינן וקיי"ל מאי כותב אומר דמההוא היכריחא אית לן לאוקומה בכותב לה ועודה ארוסה דהיינו תנאה וכדפרי'. ומהדרינן דמשום דהויא מלתא דלא שכיחא לא עבדו רבנן חיזוק. ומקשי תו מההיא דאמרי' דקאמר ר' יהודה דנאמנין ולא חיישינן לגומלין ואע"ג דלעיל חאיש ר' יהודה לגומלין בשל תורה אלמא לא עשו חיזוק לדבריהם אפי' כשל תורה. ומשנינן משום דהוי ספק דדבריהם אי נמי דבדמאי הקלו. ויש פירושין אחרים בשמועה זו ואינן צריכין ולא ראוין לפנים וזה הוא הנכון:

7 ר' מאיר אומר הפוחת לבתול' ממאתי' ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות כל הפוחת ואפי' בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. וכיון דאמר לה לית לך אלא מנה לא סמכ' דעתה והוה לה בעילת זנות. פי' מדלא תנא כל העושה כן בעילתו בעילת זנות. אי נמי ר' מאיר אומר אינו רשאימפני שבעילתו בעילת זנות. ותנא כל הפוחת וודאי רבותא קמ"ל דאפי' היכא דוודאי אית לה כתוב' הראוי' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא דטעי איהי וסבר' דלית לה הוי בעילתו בעיל' זנות דלא סמכ' דעת'. והא היכי דמי דאית לה ותיטעי איהי וסברה דלית לה וודאי בתנאה כגון שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי. אלא לבתולה מנה ולאלמנה חמשים והוי תנאו בטל. דהא ר' מאיר אפילו בעלמא אית ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל דכן הכא דאפי' ר"י מודה ואית לה בוודאי מדינא כל כתובתה הראוי' אלא דאיהי תיטעי וסבר' דלית לה אלא מאי דאתני בהדה ולא סמכ' דעת' ואפי' בהא הוי בעילתו בעילת זנות ושמעינן מהכא דלא אשכחן לר' מאיר גוונא אחריני דתיהוי לה מדינא כתובת' הראוי' ותיטעי איהי דלית לה אלא בתנאי וכדפרי' ותפשוט מינה דאלו מחלה לי' אחר שכנסה אפילו שההתה עמה כמה אחר כן דוודאי יכולה היא למחול אחר שכנסה תו לית לה. ולאפוקי ממאן דאמר דכיון דמשהי לה לא שויא בעילתו בעילת זנות. ולכן הדר' ומזכי לה כתובתה ממיל' בשהי' בעלמא. והא ליתא דהא הכא לא אמרי' אלא בתנאה ולא אשכח מידי אחרינא בכי האי גוונא דתיהוי לה כתובה ותיטעי איהי וסבר דלית לה אלא בהאי דהיינו בתנאה וטעמא נמי לא נהיר דזכיא ממילא לא אשכחן נמי לר' מאיר דליכא אלא דבעילתו בעילת זנות ואלו אית' וודאי הוה לי' למימרא. ותו דהא אפי' לר"מ הדרא וזכיא כי משהי לה הוה בעילתו בעילת זנות ומשום דלא סמכה דעתה. אם כן אמאי הדר מזכי לה דהא לא מהני לי' מידי דהא סוף סוף בעילתו בעילת זנות עד דמודע לה וסמכי דעתה. אלא וודאי לר"מ תו ליכא דאית לה וסברה דלית לה אלא בתנאה:

8 והא שמועינן לי' לר' מאיר דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים. קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא. פי' והשתא דאתינן להכי תו לא תנינן כל הפוחת ואפי' בתנאה אלא בכתובת בתולה אבל אלמנה אפי' בתנאה תנאו קיים. וכון דכן דינא הוא דהוי בעילתו בעילת זנות אי נמי אפשר דלא פלוג רבנן:

9 תנא ר' מאיר אומר כו' עד הכי השתא התם לא ידעה ומחלה הכא ידעה ומחלה פי' לא ידעה דתימחול אלא סברה דאית לה כל כתובתה ובהא וודאי דכולי עלמא בעילתו בעילת זנות. כיון דסברה איהי דאית לה אבל היכא דאיהי מחלה מדעת' בהא דלא אכפת לן. וקשיא לן דהא תנא קמא אמר הכא דאם קיבל עליו אחריות עושין. והא תיקן שמעון בן שטח שלא יהא מיחד לה כתובתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי וי"ל דהתם הוא שהיו עושין מתחלה כלי אחד בכדי כתובתה לשם כך והי' מיוחד לה. אבל כאן רוצה לומר שמיחד לה מטלטלין שיש לו בביתו ומשתמש בהן כמו שהיה משתמש בהן מקדם והן בוודאי פוחתין והוא חייב באחריותן. וכיון שכן שוב אינה קלה בעיניו להוציאה שאינו עשוי לרקן בתו לגמרי וליתן לה אי נמי דהכא מדינ' פליגי ובר מתקנתא דשמעון בן שטח וקסבר תנא קמא דאם קבל עליו אחריו' תו ליכ' בעילת זנות וצ"ת: