חדושי הרא"ה על כתובות נ״א

1 מני ר' מאיר היא דאמר כל הפוחת לבתולה כו'. עד רישא ר' מאיר וסיפא ר' יהודה. מתוך פירש"י ז"ל נראה דהכי מקשינן דמשמע לן דמתני' דהכא דתני לא כתב לה כתובה לאו כלל קאמרינן אלא כתובה הראוי' כגון לבתולה מנה ולאלמנה חמישים ולא כתב לה לדעתה לומר שידעה ושתקה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה והא כר' דקסבר ר' מאיר שאין האשה יכולה למחול מכתובתה דהא קאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ואלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות דאי כר' יהודא הא אמר דמציא מחלה. וקס"ד השתא דשתיקתה דמתנ' דלא כתב לה ושתק' היינו מחילה ומפרקינן במסקנא דאפי' לר' יהוד' אתי' דכי אמר' יהוד' ה"מ כי מחלה בהדי' דכתבה ליה התקבלתי. אבל מתני' דלא מחלה בהדיא מסתמא לא אמרינן דמחלה. ואינו נכון דוודאי אפי' ר"מ לא קאמר במחילה דהא וודאי פשיט' דיכלה מחלה שאין לך זכות שיהא לו לאדם ברשותו שלא יהא יכול נמחלו. ולא אמר ר"מ אלא שאם כנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובת' כראוי לה שתנאו בטל דימא דאידך דאמ' ר"מ בעלמא במקדש את האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה שהיא מקודשת ותנאי בטל. ואילו הכונס את האשה ואחר שכנסה מחלה לי כסות אין ספק שמחילתה מחילה גמורה והכי מוכח לקמן בפ' אע"פ דלר' מאיר וודאי אחר נישואין יכולה היא למחול אפי' הראוי' לה שתה' בעילתו בעילת זנות. אבל לפי שיטתו אפשר לפרש דמשמע לן דמתני' דקתני לא כתב לה כתוב' כתוב' הראייה קאמ' ושנכנס' מתחלה על מנת כן וקאמר דבתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. והא כר"מ וודאי דאית לי' דאם כנסה מתחל' על מנת כן תנאו בטל. ודלא כר"י דקס"ד השתא דלר"י יכול הוא לכנסה מתחלה על מנת כן בבתולה שלא תהא כתובתה אלא מנה ובאלמנה חמשים זוזי. ובמסקנא מפרקינן התם כתבה לי' התקבלתי הכא לא כתבה לי' התקבלתי. כלו' דאפי' ר"י לא אמר אלא שאחר שכנסה היא יכולה למחול מכתובת:

2 ויכול לשהותה כן ומותר' לי ולית לי' סברא דר"מ דמשוי לי' בעילתו בעילת זנות. אבל מודה ר"י דאם כנסה מתחלה על מנת כן תנאו בטל ואית לה לבתולה מאתים ואלמנה מנה ואכתי ליתי' להאי פירושא דמאי קשי' לי' דמשמע לה למתני' הכי דהא פשטא דמתני' לא הוי הכי אלא דמשום דהוי תנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי. ואתי' בין לר"מ בין לר"י. אלא וודאי פירושא הכי הוא דהא במתני' אמרינן דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ולבסוף בתולה גובה מאתים אלמנה מנה כמי שכתב דמי. והא אתיא כר' מאיר דהא אמר ר"מ שאין אדם יכול לכנוס אשה להתנות עמה לפחות מכתובת' מתחילתה אבל לר' יהודה כיון דקסבר שהוא יכול לעשות כן ויכול לכונסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובת' אלא מנה או חמשים או פחות היכי קתני מתני' בתול' גובה מאתים ואלמנה מנה ואמאי לא מהימן למימר מתחלה על מנת כן כנסתי' שלא תהא כתובתה אלא כך ותהא היא צריכ' להביא ראי' ואם לא יפטר בשבועה. אבל אליבא דר"מ אע"ג דאמרינן דמציא מחלה אחר שכנסה כיון שאי אפשר לכנוס אשה אלא בכתוב' הראוי' אי קא טעין עלה מידי דמחלה לי' בתר הכי עליו להביא ראי' אימא סיפא כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסין דאית לי' אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין אתאן לר' יהודה דאמר אחריות טעות סופר הוא דאי ר' מאיר הא אמר אחריות לאו טעות סופר הוא בין בשאר שטרי בין בכתובה ואסיפא סמוך דתני לה בהדיא. קשיא לן לר' יהודה מי ניחא אם כן למה לי דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד תיפוק לי' מהאי טעמא דאמרינן דאחריות טעות סופר הוא ואפי' בשאר שטרי נמי הכי דינא. דוודאי מאי דקתני חייב שהוא תנאי בית דין טעמא דהא מלתא הוא דמשו' הכי נכסיו אחראין מפני שהוא תנאי ב"ד. ואהא בלחוד נמי קאי ולא סגיא נמי בלאו הכי לפום פשטא.ולפום מאי דפרשו לה כלהו רבוותא ז"ל דהכי קאמר דכתב לה כתובה הראוי' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכתב לה בכתובתה שדה שוה מנה ששיעבדו אותו שדה בלבד לכתובתה ולא שעבד לה שאר נכסיו חייו על כל נכסיו מפני שהוא תנאי בית דין. והא קשיא לן כיון דאמרינן דר' יהוד' הוא דאית לי' אחריות טעות סופר הוא הא דמתני' היכי מתוקמ' אי אפותקי מפורש הוא אמאי אית לי' הכא דהא בשאר שטרי כי האי גוונא לית לי' אלא אותה שדה דידע וקא מחיל. ואי אישתדיף נמי לא גבי משאר נכסיו ובהא וודאי לא שני לן בין כתובה לשאר שטרי דכתובה נמי וודאי מצי' מחלה אחר שכנסה בכתובה הראויה לה כדפי' לעיל. ואי באפותיקי סתם מאי אריא כתובה בשאר שטרי נמי איתה בוודאי דגבי משאר נכסי ולמה לי טעמא דמפני שהוא תנאי ב"ד. ונראה לפרש דמפני שהוא תנאי ב"ד. ונראה לפרש דבמתני' הכי קאמר כתב לה שדה שוה כו' לומר שכנס' תחלה על מנת כן שלא תהא כתובתה אלא שדה זה שהוא שוה מנה והרי הוא כאלו כנסי בפי' על מנ' שלא תהא כתובתה אלא מנה וזהו וודאי אליבא דר"מ תנאו בטל וכדאתי' רישא נמי בהך טעמ' אלבי'. וכיון דכן בדין הוא דיכול למימר דסיפא גופא לא אתיא אליבא דהאי תנא דהיינו ר"י אלא לר' מאיר ומשום דפרישנ'. דאלו לר' יהודה למאי דקס"ד השתא כיון דקסבר דאפשר לפחות לבתולה ממאתים כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז אין לו אלא אותה שדה אלא דמיחוורא לי' למקשי מסיפא ארישא דאתיא בהדיא כר' מאיר מלמידק סיפא גופה דאתיא בתרי תנאי. ובמסקנא הא איפרקא שפיר והאי דתנא כתב לה שדה בדין הוא דהוה לי' למתני כנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה אלא דאורחא דתנא למתני' כתובה בקרקע. וכדאמרינן נמי באותן שלש שדות אחד שכותב לה בכתובתה. אי נמי אפשר דהאי דתנא להכי רבות' קמ"ל דכיון דקיימ' לן בעלמא דאין אונאה לקרקעות הוה אמינא כיון דהכי הוא דהאי דכנסה על מנת שלא תהא כתובתה אלא שדה זה ליקום האי שדה במקום מאתים. קמ"ל דאנן נהי דאית לן דאין אונאה לקרקעות אבל דמי' יש להם. ואלו נתחייב אדם לחבירו בדמי שדה אחת סתם ב"ד שמין ונותנין לו. אף בזה כיון שכנסה והתנה עמה שלא תהא כתובתה אלא שדה זה סתם ודמי שדה זה אינן אלא מנה תנאי בטל וחייב לה מאתים כאלו כנסה בפירוש על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה שתנאו בטל וחייב לה מאתים. אבל אלו גרשה ונתן לה לכתובתה שדה שוה מנה או חמשים נתקבלה כתובתה ואין כאן אונאה שאין אונא' לקרקעות. ולא עוד אלא אפי' כנסה בכתובתה הראוי' לה וכשכנסה נתן לה בכתובתה שדה שוה מנה או חמשים באפותיקי מפורש אין לה אלא אותה שדה ואין כאן אונאה לפי שאין אונאה לקרקעו'. כללו של דבר כל זמן שנותן לה בשומת דמים שדה אפי' שוה חמשים באלף זוז נתקבלה כתובתה. וכן בעל חוב בחובו. אבל נתן לה סתם אין דנין אותה אלא בשוויה. והשתא דאתינן להכי לא קשיא לן נמי מאי דקשינן לר' יהודה נמי היכא ניחא. דמתני' תרתי קתני לומר שאע"פ שהתנה עליה בשעה שכנסה שלא תהא כתובתה אלא מנה או שדה שוה מנה תנאו בטל וכתבותה מאתים וגובה מן המשועבדים והכי מוכח לישנא דמתני' דתני ולא כתב לה כל נכסין דאית לי' אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין כלומר חייב על כל כתובתה וכל נכסיו אחראין וערבאין לה ושהוא תנאי ב"ד דתני קאי אחוובא דכל כתובתה. אבל לא משיעבוד' דכל נכסיו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לה. דהא לאו משום דכתובה תנאי ב"ד הוא אלא מדינא והא כר' יהוד' דלא כר"מ. דאי ר' מאיר הא אמר לקמן אפי' בכותב לה כתובה בפירו' ולא כת' אחראין דאינה גובה מן המשועבדין. אלא וודאי דרבי יהודה היא דאית לי' בכל דוכתא דאחריות טעות סופר. וה"נ כיון דאית לי' לר"י בהא לא כתב לה כתובה מאתים דה"ל כמו שכתב לה כתובה של מאתים. כיון דכן דחשבינן לה כמאן דאיכתיב' גובה מן המשועבדין דאחריות טעות סופר הוא. ומתני' דקתני טעמא מפני שהוא תנאי ב"ד לאו אהא קאי כדפרישנא. ואי קשיא לך והא ר"מ ור' יהודה בתר שמעון בן שטח הוי ואמרי' לקמן דתקין שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין לכתובתה. יש לומר דשמעון בין שטח לא תקין אלא שיהא כותב לה כן. אבל אם לא כתב לה הרי זה במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה דאליבא דר"מ מן הסתם אחריות לאו טעות סופר הוא. ואליבא דר' יהודה מסתמא נמי אחריות טעות סופר הוא. ולר' יהודה תקנתא דשמעון בן שטח לא הויא אלא להוציא ממה שנהגו ליחד כתובתה וכשהוא כועס עליה הוא אומר לה טלי כתובתיך וצאי ותיקן שלא יהו עושין כן. ומיהו פשטה דמתניתא דלקמן אליבא דר"מ אתיא:

3 וכי תימא כולה ר"מ היא ושני לי' לר' מאיר בין כתובה לשאר שטרי. ומי שני לה והתנן חמשה גובין מן המחוררן כו'. ומפרקינן אב"א רבי מאיר ואב"א ר"י איבעית אימא ר' יהודה התם כתבה התקבלתי הכא לא כתבה התקבלתי פירוש דודאי מודה ר' יהודה שאין יכול לכונס' על מנת שלא תהא כתובת' כראוי אלא פחות מן הראוי ואם עשו כן תנאו בטל. לא אמר ר' יהודה אלא שהיא יכולה למחול לו בין אח' נישואין בין מתחל' הנישואין. ובהא פליג ר"מ עליה למימר' דוודאי בתחלת הנישואין אינה יכול' למחול כלל. ולפום סבר' דרבין לקמן. אלא בסוף הנישואין יכולה למחול מיה' בעילתו בעילת זנות והיינו דאתיא השתא כולה מתני' שפיר אליבא דר' יהודה דתני לא כתב לה כתובה בתול' גובה מאתי' ואלמנה מנה דהא אפי' אליבא דר' יהודה נמי לא סגיא דלא הויא לה כתובה הראויה לה. וכיון דכן אי טעין עלה מידי בתר הכי עליו להביא ראיה. וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא אותה שדה דין הוא שיהא חייב לה במאתים זוז. דהא מודה ר' יהודה בכונסה מתחל' על מנת כן שתנאו בטל וגובה מן המשועבדין משום דסביר' לי' לר' יהודה אחריות טעות סופר הוא:

4 ואיבעית אימא מה חייב דקתני מן המחוררין כלומר ומאי חייב דקתני דמשמע דהכי קאמר חייב וכל נכסיו אחראין וערבאין לה. לאו למימרא לטרוף מן המשועבדין אלא לומר שגובה משאר נכסיו לתשלום מאתים ומבני חורין וזה הפי' נכון:

5 לא כתב לה אם תשתבאי אפרוקיניך כו' אמר רבא כל שתחלתה באונס כו'. תניא כותיה דרבא והיא לא נתפשה כו' עד הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר. ליסטים אליסטים לא קשי'. הא בבן נצר הא בלסטים דעלמא. וגבי אחשורוש קרי לה ליסטים וגבי ליסטים דעלמא קרי ליה מלך. ופירש"י ז"ל דהא דקתני שבויי מלכות הרי הן כשבויין מיירי במלכות אחשורוש לפי שהיה מלך גדול וידעת בוודאי שלא יהא נושא אותן. וכיון שכן הן אנוסות כשנבעלות לו. ואידך דקתני שבויי מלכות אינן כשבויין לומר שהן אסורו' במלכות בן נצר שלא היה מלך גדול וכסבורו' שישא אותן. וכיון שכן חוששין שמא מתרצות לו. ליסטים אליסעים ל"ק דהא דקתני הכא גנובי ליסטים אינן כשבויין לומ' שהן אסורו' בבן נצר וקרי לי' ליסטים גבי אחשורוש וטעמא דאסירן כדפרי'. והא דקתני התם גנובי ליסטי' הרי הן כשבויי' בליסטים דעלמא דבהנהו וודאי אינן מתרצות לא בהן ולא בנישואיהן. וקשיא להאי פירושא דהרי אסתר שכבר נשאה אחשורוש ואמרינן באגדה שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי וי"א אסתר מתיראה היתה שמא יגרשנה שכבר קיבץ אחשורוש בתולות שנית אחר שכנס' ואינו שלא קיבץ אחשורוש בתולות שנית אלא כדי שתאמר לו עמה ומולדתה ויודעת הית' בוודאי שאלו תגיד עמה ומולדתה שלא יתגרש שאין דרכו של מלך לגרש אשתו אחר נישואין אלא אם כן סרחה כדאית' באגדה. ור' חננאל ז"ל פירש דבמלכות אחשורוש הן כשביות ומותרות לפי שהן אנוסות מן הסתם. ואפי' סבורות לינשא לו שכל אשה מן הסתם אנוסה היא לעבירה ואין לחלוק בין עני לעשיר אלא א"כ מחשבתה נכרת מתוך מעשיה. לפיכך במלכות אחשורוש אפי' הן שותקות כשלוקחין אותן אין לחוש אחריהן שהן יודעות שאפי' צווחות אינו מועיל להן כלו' ואפש' שמסכנות בעצמן לפיכך הן בחזקת אנוסות ומותרות. אבלבמלכות בן נצר דין הוא שאסורות מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש והיו עבדיו תוקפין בנשים ומביאין אותן אליו בפרהסי' ולא בצינעה שגנאי היה לו לפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחו' כי אלו היו צווחות היו מצילו' אותן מידו כי לא היה הוא האדון. והיינו דלגבי אחשורוש קרי לי ליסטים ולאו משום חשיבות' דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מיקרי כדפרי' דלאו מלך הוא אלא גבי ליסטים דעלמ' מקרי מלך והיינו דקרי לי' התם באידך ברייתא מלך דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו. והכא קרי לי' ליסטים דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין. ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין לומר שהן מותרות מיירי בליסטים דעלמא משום דליסטים בעלמא מיטמר מאינשי ובצינע' הן לוקחין אותן במקום שידן תקיפה עליהן שאלו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן והוא נכון. אבל בגליוני הראשונים נמצא בבן נצר היינו נבוכדנצר ומיניה הוא דקתני בהך ברייתא שבויי מלכות אינן כשבויין לומר שהן אסורות לפי שהכריזו במחנ' אלהיהם של אלו שונא זמה הוא הזהרו מאשת איש וכיון שכן בידוע שנתרצו להן כיון שהן בידן שאלו אמרו אש' איש מיד היו פורשין מהן. וליסטי' דהכ' נמי הכי הוא. וליסטים דהתם דאידך מתנית' בליסטי' דעלמא לפיכך הן מותרו' שהן מן הסת' אנוסו' והכא קרי ליה ליסטים גבי אחשורוש משום דאחשורוש כמלך שהיה בבית מלכותו ומקבץ בתולות לפניו כאדם הלוקח משלו אבל נבוכדנצר הי' הולך במלכות אחרי' ושולל כליסטים מיהו גבי ליסטים דעלמא קרי לי' מלך שהרי מלך הוא ואינו מחוור ופירושא דהאי מתניתא הכי הוא שבויי מלכו' הרי הן כשבויין כלומר שהן מותרות וחיב לפדותן שאני קורא בה ואם תשתבאי איפרוקיניך ואותבינך לי לאנתי. גנובי ליסטי' אינן אינן כשבויין והן אסורות לפיכך אינו חייב לפדותה. שהרי אין אני קורא בה ואותביניך לי לאנתי. והכי תנא בהדיא בתוספתא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברי' אמורי' בשבויי מלכות. אבל גנובי מלכות ליסטים הרי הוא חייב לפדותה והיינו הך ברייתא דאמרינן הכא מינה דתניא איפכא מהך דהכא. ואפילו באשת כהן נראין דברים שאינו חייב לפדותה שכיון שהי' מתרצית לדעתה בזו דברי הכל שהיא נותנת אצבע בין שיני' רבי' נ"ר:

6 ובכהנת אהדריניך למדינתיך אמר אביי אלמנה לכהן גדול כו' עד מאי לאו במדיר אשת כהן קא מיפלגי ואביי דאמר כרבי אליעזר ורבא דאמר כר' יהושע דר' יהושע דאמר במדיר אשת כהן דנותן לה כתובה ואינו פודה כרבא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה והאי נמי איסור דבר אחר הוא. ור"א דאמר פודה ואינו נותן לה כתובה כאביי דקסבר דבכהנת כיון דחזי' לקייומי בה תנא' דליהדר' למדינת' חייב: