חדושי הרא"ה על כתובות מ״ו

1 תניא ופרשו את השמלה מלמד שבאין כו' עד דברים ככתבן שמלה ממש דברים כפשטן. נראין דבעינן דבעל וטען טענת בתולים ומתוך טענת בתולים הביא עדים וכן הם דברים ככתבן. והא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם. אתיא דלא כר' אליעזר בן יעקב דאלו אליבי' בלאו הכי נמי מימעיט דהא ליכא טענ' בתולים דמןהאירוסין ליכא למימ' דא"כ נתתי קרינא בי'. וי"א דלא בעי' אלא דבעל וראוי לפרוש השלמ' וראוי לטענת בתולים ואע"ג דלא טען וקמא עיקר. והכי אית' בירוש' בהדיא:

2 מתני' האב זכאי בבתו כו' בושת ופגם דאבוה נמי שייך ביה. מסתברא דהכי קאמ' דאבוה נמי אית ליה בושת ופגם. ולאו למימר' דמשום הכי ליהוי דשקיל ליה דאפי' בבעל דקיימא לן דהוי כאשתו אמרינן לקמן דלא שקיל ליה לכוליה בשת'. אלא הכי קאמרינן כיון דשמעינן ליה לבושת ופגם דהוה דידי' מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כדאית' לעיל ליכ' למגמר מיניה דשאני התם דאיכא חומרא שכן אף הוא יש לו בושת ופגם. אבל רבינו שלמה ז"ל פי' דהכי קאמ' שאני בוש' ופגם דאבוה נמי שייך ביה דמהאי טעמא שמעינן ליה דהוי דאב מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין. וכיון דכן תו ליכא לגמר מיניה דשאני התם דאיכא האי טעמא דאמרן. ומיהו במסכת קידושין בכולהו נוסחי גרסינן שאני בושת ופגם דאבוה נמי אית לי' צער' בגווה. והאי לישנא אתיא כלישנא קמא:

3 מהפרת נדרים מיה' נפק' לי' דתנן נער' המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. כלומר הילכך הך נמי נפקא לה מרשותיה דאב:

4 אבל רבינו חננאל ז"ל גריס מהא מילת' הא נפקא לה לגמרי דאמר מר אין אדם מוכר את בתו לשפחה אחר אישות והא אתיא לה שפיר דהשת' הויא לה האי יציאה כי הך: