חדושי הרא"ה על כתובות מ״ד

1 גופא אמר רב נחמן שני שטרו' היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון אמר רב פפא ומודה דאי אוסיף לי' דיקלא לתוספת' כתבי'. ופירש"י ז"ל ואמרי' אי בעיא בהא גביא ואי בעי' בהא גביא מדלא כת' לי' ואוסיפית לך דיקלא אשדה דזבנית לך ואי בעי למיגבי אחריות דילי' מזמן ראשון לית לי' אלא שדה ואי שקיל שדה ודקל אין לו אחריות אלא מזמן שני דמחיל לי' לשיעבודיה מזמן ראשון. וכן הדין במתנה באחריות. אבל מתנה בלא אחריות דליכ' למימר ה"ט דמאי קא מחיל לי' גופ' דארע' הא לא אפשר במאי קני לה אפי' בהחזיר לו את השטר קיי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בפרק גט פשוט. ומסתברא דאמרינן בה ביטל שני את הראשון וכן הדין במכר היכא דאידך שטרא גרע משטר ראשון:

2 פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב לי' משום דינא דבר מצר' כלומר ליפות כחו נתכוין דאי בעי כביש לה להא ומפיק לה להא. ודווקא היכא דהאי לאו מצרן הוא אבל היכ' דהאי הוי מצרן תו ליכ' למימ' הכי. וכ"ש ראשון במתנה כלו' בלא אחריות ותני במכר דאיכ' אחריות וודאי שניה' במכר שניהם במתנה ביטל שני את הראשון בדשוו אהדדי. ובמתנה בלא אחריות אפי' לא שוו אהדדי כדפרישנא. מ"ט רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה רב אחא אמר אחולי אחליה לשיעבודיה. ומסתברא דרפרם ורב אחא לא פליגי אהדדי. למימרא דרב אחא אית לי' היכא דליכ' למימר טעמא דאחולי אחלי' לשיעבודיה. והיכי דמי כגון מתנ' דלית בה אחריות דמאי קא מחיל. גופא דארעא ליכא למימר כדפרישנא. אלא דקסבר רב אחא דכל היכא דאפשר למימר טעמא דאחולי אחלי' לשיעבודיה לא אמרינן טעמא דאודויי אודי לי' לאורועי סהדי:

3 מאי בינייהו איכ' בינייהו אורועי סהדי. פי' אורועי סהדי גבי דידיה דהיינו לוקח דאודי דהאי שטרא קמא שיקר' הוא ושיקר' אסהידו סהדי ואדם נאמן על עצמו. הילכך כל שטרי דאית לי' דזכותי' מחתימות ידא דהני סהדי דאחתימו בתר האי שטרא פסילי. ודווקא גבי לוקח דאיהו הוא דאודי ומהימן אנפשי'. אבל לא גבי אחריני דעלמא דלאו כל כמיניה. ולא גבי מוכר דמוכר לא אודי ולא מידי. אלא דניח' לי' דלימחול האיך שיעבודיה:

4 אי נמי לשלומי פירי ולטסקא. והא דאמרינן לשלומי פירי ולטסקא. פירש"י ז"ל דלמאן דסבר אודויי אודי לי'. הילכך שטרא קמ' שיקר' הוה ולוקח שלא כדין אכלה עד השת'. וחייב לשלומי פירי למוכר. וכיון דמוכר נקיט פירי משלם נמי טסקא. דאע"ג דלוקח לא מהימן אלא אנפשי' ולא לחוב על האחרים. וכיון דכן לאו דינא דמהימן גבי טסקא לחיובי מוכר לשלומי להשאני עסקא דהכי דינא דמלכות' דמאן דאכיל פירי משלם לה ומיהו דווקא בדשוו פירי טפי מטסקא. אבל אי טסקא טפי לא מהימן. ותו איכא בינייהו היכא דאשתכחו סהדי דשטרא אידך קרובים או פסולים. למ"ד אודויי אודי ליה אם כן הדרא לה ארעא למוכר דהא ליכא שטרא. למאן דאמר אחולי אחלי' לשיעבודיה שיעבודיה הוא דאחיל מזמן ראשון עד השתא. אבל ארעא דידיה הוא ובדידיה קיימא בשטרא קמא. אי נמי כגון דבשטר ראשון איכא כוליה שדה ובשני איכא חצי שדה. למ"ד אודויי אודי לי' לית ליה אלא חצי שדה. ולמ"ד אחולי אחלי' לשיעבודי' שיעבודי' הוא דאחיל מחצי שדה מזמן ראשון עד עכשיו. אבל כוליה שדה אית ליה אבל בגמרא לא אמרי' אלא מאי דאיכא בינייהו בעדי' כשרים ובשני שטרות שוין. והיכא דעידי שטר שני היינו עידי שטר ראשון היינו נמי בפלוגתא. דלמאן דאמר אודויי אודי ליה הכא נמי איכ' למימר הכי דאע"ג דהא הדר זבנה א"ל אודויי אודי לי' דההיא שעת' פסולין הוו גזלנין או משחקי' בקוביא. והשתא הוו להו כשרים ואין לפקפק בדבר:

5 כתב הרב אלפס ז"ל דהא דאמרינן שני שטרו' היוצאין זה אחר זה ביטל שני את הראשון ודווקא בשטרי מכר או בשטרי מתנת קרקע דבהא איכ' למימר תרתי למה לי. אי נמי כגון שתי כתובות דהוו להו נמי כשני שטרי מכר על שדה אחת. אבל בשטרי הלואה לא דעבד איניש דיזיף והדר יזיף. וכי היכי דבדלא שוו אהדדי הא וודאי ליכא למימר אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא. בדשוו אהדדי נמי ליכא למימר ביטל שני את הראשון דאיכא למימר שתי הלוואות הן. והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן התם בבבא בתרא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין ואמר שויה ניהלי חד בר מאה משוינן לה, עבוד רבנן מילתא דניחא לי' ללוה וניחא לי' למלוה. אבל אי נקיט שטר' חד בר מאה ואמר שויה ניהלי תרי בר חמשין חמשין לא משוינן לי'. דלא ניחא ליה ללוה כדאיתא התם. והא התם דשוו אהדדי ואמרינן דגבי לי' תרווייהו. ואיכא דדחי לה דילמא ההיא כגון שיוצאין ביום אחד בעידי שטר ראשון. וליתא דנהי דליכא למימר אחלי' לשיעבודיה דמאי קא מחיל. אבל וודאי איכא למימר טעמ' דאודויי אודי לי' דסהדי ההיא שעתא הוו פסולין גזלנין ובההוא יומא הדרו להו בתשובה. אי נמי שטרא זייפא הוא ואיהו גופי' זייפ'. מיהו איברא דאי משום ההיא לא אריא דהתם במאי עסקינן כגון שכתוב בכל אחד מהן שהעדים עצמן ראו המלוה כשמנה לו המעו'. ושהיו הלואות חלוקות כגון שכתוב בזו באחד בניסן ובזו בשני בניסן וכתיב ביה בזמניה כתבנוהי. אי נמי כגון שכתוב בשטר שני חוץ מן השטר הראשון דלא איכפת לן אי כתבי הכי דלא פסיד מידי. דהא אפי' פרעי' לשטר ראשון והדר מפיק לי' להאיך וכתי' בי' חוץ משטר ראשון ואינו גובה אלא חמשים אלו. אלא א"כ מוציא שטר ראשון ואין כאן בית מיחוש. ובירוש' אמרו לית הדא אמרה האי מאן דיזיף מן חבריה וחזר ויזיף מיניה. צריך למכתב לי' בר מן קרטיסא קמא דאית לך עלי אורח' דאיתתא למימר אבד פורנא עבד לי תורי אלא כי אורחא דבר נשי למימר אבד קרטיסא עבד לי תורי אלא כי אפשר יודי ליה ואינו מוסכם עם הגמרא שלנו בטעם. שהרי לפי אותו ירושלמי הטעם שתי שטרות או שתי כתובות דחיישינן שאבד הראשון. ולאו משום דאחלי לשיעבודיה ולאו דאודי ליה אבל עול' כדברי רבינו ז"ל. וכן הדין נותן כל שכן שאין דבריו צריכין חיזוק. מאי הוי עלה בכתובה פי' בפלוגת' דרב אסי ורב הונ' מגבא מאימת גביא כו'. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' אלעזר ב"ש מנה מאתי' מן האירוסין ותוספת מן הנישואין וחכ"א אחד זה ואחד זה מן הנישואין והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין:

6 ואם מאן ימאן אביה לתתה לו לרבות יתומה לקנס דברי רי" הגלילי. פיר' אלמא לאביה לאו דווקא. וכ"ת מאי קושיא דאביה דהתם כתיב גבי מיאון והא אפשר דאע"ג דיתומה היא יש לה קנס. אבל הכא דבקנס גופיה כתיב ונתנו לאבי הנערה אפשר דממעטינן יתומ' פירש"י ז"ל דהאי קרא במפות' כתי' ובמפות' לא כתי' לאבי הנער' מיהו באנוסה כתי' וגמרי מהדדי ולהכי איצטריך קרא לרבויי יתומה מפות'. וקשי' לי' אכתי מאי קושיא שאני התם דרבי בי' קרא בהדי' וניחא ליה הא דודאי יתומה לא מתרבי' מהכא. דהא אפיקניה לעיל דדרשינן מיניה דבין היא בין אביה יכולין לעכב. אלא וודאי האי תנא לאו מריבוייא דקרא הוא דקא מייתי לה אלא דסבירא לי' דלאבי הנערה לאו דווקא. וכי היכי דאמרינן בההוא דקרא לאו דווקא. הוא הדין להאי דמוציא שם רע והיא קושיין. וכ"ת א"כ אמאי נקט לי' תנא האי קרא דואם מאן ימאן אביה דמשמע דמיני' אתיא לן. י"ל דאיצטריך דאי לאו ואם מאן ימאן הוה אמינ' דהיא אינ' יכול' לעכב אלא אביה ואם איתה וודאי אפי' תימא דלאבי הנערה לאו דווקא. האי זימנין דלא משלם קנס. כגון שהיא ממאנת לישא אותו. דיכול למימר דילמא אלו אבי' קיים הוה יהבי ניהלי ותו לא משלם קנס. ולדידיה נמי ליכא למימר דכייפינן לה ומסבינן לה ניהליה על כרח' כיון דקיי"ל דאינה יכולה לעכב. דהא לא אפשר דקידושין בעל כרחה לא אשכחן ביתומה. אבל השתא דילפינן מקרא דבין היא בין אביה יכולין לעכב. איתרבי' לן יתומה לקנס גמור כנערה דעלמא. כיון דקיי"ל דלאבי הנער' לאו דווקא. זהו תורף פירש"י ז"ל. וק"ל יתומה מפותה היכי אפשר דאית לה קנס והא מדעת' עבד'. וכי תימא בין במפותה בין באנוסה קאמר דהא גמרי מהדדי ומפותה ראוי' ליטול ואין לה דהא מחלה ואנוסה כיון דלא קא מחלה שקלי'. שתי תשובות בדבר חדא דכיון דמקרא לא מתרביא לה. אלא דשמועינין מינ' דבין היא בין אבי' יכולין לעכב. למה לי למיתי עלה מהאי קרא דהא אנוסה בהדיא כתי' בה ולו' תהיה לאשה מדעתה. דהכי אמרינן לעיל בהדיא. ותו אנוסה למה לי טעמא דבין היא בין אביה יכולין לעכב. דהא קיי"ל האונס נותן מיד בין שכונס בין שלא כונס. וי"מ בענין אחר דהא וודאי הא דהכא ריבויא ממש הוא דמרבינן מקרא ואע"ג דדרשינן מיני' לעיל דבין היא בין אביה יכולין לעכב. אם כן ליכתוב קרא אם מאן ימאן אביה. למה לי ואם מאן ימאן וודאי שמעת מינה נמי דמרבינן יתומה לקנס. ולמאי אי לאנוסה קרא אחרינא כתיב דמרבינן לה מינה כדאיתה בספרי תחת אשר עינה לרבות יתומה לקנס. אי למפותה נמי מפותה לית לה דהא מדעתה עבד' וכיון דכן אם אינו ענין לא לאנוסה ולא למפותה תנהו ענין למוציא שם רע. ולא נהיר דאם כן הוה לי' למתני' בהדיא האי טעמ' במתניתא כיון דאמרת דאמוציא שם רע קאמר ולימא בהדיא אם אינו ענין למפותה תנהו ענין למוציא שם רע. ומחוורת' כרבינו שלמה ז"ל ואמפותה קא אמרינן. וכי תימ' מפותה הא מדעתה עבד' י"ל בקטנה ואליב' דרבנן דלאו בת מחיל' היא ומכל מקום ש"מ דלאבי הנערה לאו דווקא. ובהא לא שני לן בין רבנן לר"מ. אי נמי בשוטה ומפותה ואליב' דכולי עלמא. תדע דהא במכילת' בנזיקין דאיתי' לעיקר' דהא מתניתא תנינן לה הכי. ואם מאן ימאן אין לי אלא שיש לה אב אין לה אב מנין ת"ל ואם מאן ימאן מ"מ. פי' אין לי שהיא יכולה לעכב אלא בחיי האב. אין לה אב מנין שתהא יכולה לעכב ת"ל ואם מאן ימאן מ"מ. ש"מ דעיקר דרשא דהאי קרא לא מפקינן לי' אלא לעכבה דידה לי' שהיא יכולה לעכב בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב. וכי קא מרבי יתומה סברא דנפשיה הוא דלאבי הנערה לאו דווקא והתם דקא מרבי עכבה דידה אחר מיתת האב אפשר דמייתי לה מריבויא דהוה לי' למכתב אם מאן וכתב ואם מאן ימאן. א"נ אפשר דהתם נמי אתינן עלה משום דקסבר דמאי דכתי' לאביה לאו דוקא. וכי תימא אם כן למה לי' רבוי' כלל לעכבה דידה נימא לאביה לאו דווקא. י"ל שניא הא דכיון דהיא ברשות אביה לקבל בה קידושין לכל מי שירצה ה"א שכן הוא יכול לעכב ולא היא. אבל כיון דגלי רחמנ' דהיא יכול' לעכב בחייו ממילא אית לן תו דלאביה לאו דווקא וכן הדין אחר מיתתו. כי היכי דקיימא לן נמי דלאבי הנערה לאו דווקא ולדידן השתא האי תנא לית לי' דרש' דספרי דדרש תחת אשר עינה לרבות יתומה לקנס דלדידן לא צריך קרא לרבויי. ומיהואמסקנ' לא קשי' דודאי אמרי' דלאבי הנערה דווקא. אלא מוציא שם רע אתרבי מדכתי' בתול' ישראל כדתני אמי. ואנוסה מדכתיב תחת אשר עינה ומפותה משום דגמרי מהדדי. ומיהו איצטריך אם מאן ימאן לרבויי דהיא יכולה לעכב דאלו לא היתה יכולה לעכב מפותה לית לה קנס כדפריש' ומיהו אכתי קשיא לן לפום האי פירוש אמאי לא קשי' ממתני' דאלו נערו' דקתני גיורת וקתני יתומה שנתארסה ונתגרש' יש לה קנס אלמא לאבי הנערה לאו דווקא וי"ל דאי ממתני' הוה אמינא מתני' ר"ע ואליבי' וודאי לאבי הנערה דאונס ומפתה לאו דווקא דהא רבי רחמנא אליביה בנתארסה ונתגרשה דאף על גב דלא שקיל אב אית לה לדידה. יתומה נמי דלית ליה אב דקא שקיל שקלי איהי. דוודאי לאבי הנערה לאו דווק' מדאתרבא נתארסה ונתגרשה לקנס לעצמה, ואיכא למימר באונס ומפותה הוא דגלי רחמנא דאע"ג דלא שקיל לה שקל איהי. אבל מוציא שם רע לא דהת' אמרי' לאבי הנערה דווקא. משום הכי אקשי לי' מדרבי יוסי הגלילי דהא ר' יוסי הגלילי דאית ליה בנערה שנתארסה ונתגרשה דאין לה קנס ואפי' הכי אמר דיתומה מפותה יש לה קנס. אלמא קסבר לאבי הנערה דאונס ומפת' לאו דווקא. במוציא שם רע נמי לאו דווקא. ומפרקי' בבא עליה ואח"כ נתיתמה. כלומר דוודאי אמרי' לאבי הנערה דווקא הוא. וההוא מתני' בבא עליה ונתיתמה דוודאי לאבי הנערה קרינן ביה כיון שהיה קיים בשעה שבא עליה. ומרבי לה מדאתרבי איהי לומר שיכולה לעכב. דאלו לא היתה יכולה לעכב פטור אע"ג דלא מימעטא מהא דאבי הנערה כדפרי'. ולפירוש דידהו אית להו למימ' דוודאי משום דאבי הנערה מימעטא אפי' בא עליה בחייו ונתיתמה ולפום הכי איצטריך רבויא לרבויא מדכתיב ואם ולא כת' אם וגמרי' מינה נמי למוציא שם רע לבא עליה ואח"כ נתיתמה. אבל בא עליה אחר מיתה האב זו אין לנו דהא אימעיט מדכתיב לאבי הנערה ותו לא ארביא לה וליתיה כדאמרן. כאן נערה הא כל מקום שנא' נערה כגון אונס ומפתה אפי' קטנה במשמע.:

7 תני שילא שלש מידות בנערה באו לה עדים בבית חמיה שזנתה בבית אביה סוקלין אות' על פתח בית אביה. כלומר ראו גדולין שגדלתם. פי' היינו מוציא שם רע דכתיב והוציאו וגו' אל פתח בית אביה דלא שני לן בין שהוא ע"י הוצאת שם רע בין באו עדים מאיליהן. אלא לענין מאה סלע שחייב הבעל לשלם כשהוא גורם. אבל היא בין כך ובין כך היא בסקילה כדאיתא לקמן בהדיא. לא אמר לעדים באו והיעידוני והן מעידין אותו מאיליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיה מקדמין לבית הסקילה: