חדושי הרא"ה על כתובות ל״ד

1 השוחט בשבת וביום הכיפורים אף ע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה איכא דקשיא לי' שוחט בשבת שחיטתו אמאי כשרה. והא הוה לי' א"י לחלל שבתות בפרהסיא דקיימא לן דשחיטתו פסולה. ובתוספות אומר דכיון דבשחיטה זו הוא דנעשה א"י. אינו א"י גמור שתאסר שחיטה זו אלא משחיטה זו ואילך. ומביאין ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן במסכת חולין השוח' ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב ומוקמינן לה דלא אתרו ביה דאי אתרו בי' הוה לי' חיי' מית' בידי ב"ד ואין אד' לוק' ומת ואכתי אמאי חיי' והא הוה לי' שחיט' שאינ' ראויה אלא וודאי שחיטה ראשונה שבה נעשה א"י אינה נאסרת ואינה ראיה דהא אוקימנא דלא אתרו ביה. וכיון דכן אפשר דהכי קאמרינ' דלא אתרו ביה ולא הוי מזיד אלא שוגג. וכיון דכן אשתכח דלא הוי כלל א"י ושחיטה ראויה היא. אלא דלא נהיר דהתם משמע דלא אוקמוה בדלא אתרו ביה אלא כי היכי דלא ליהוי חייב מיתה ומשום טעמא דקיימא לן דלא עבדי' ביה תרתי. אבל יש לומר דאי משום הכי לא אריא. דאיכא למימר דההיא דהתם באומר בגמ' זביח' הוא עובדה שכבר נשחטה קודם שיעשה א"י. אבל הכא כיון דשחט בה פורתא נעשה א"י אשתכח דכי קא שחיט א"י קא שחיט. מיהו מחוורתא דמילתא דכי קיימא לן דמחלל שבתות הרי הוא כא"י ה"מ בפרהסי' דהכי אית' התם בהדיא והכא במאי עסיקינן בצינעה.

2 המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל פירוש בשוגג יאכל אפי' הוא עצמו ואפי' בו ביום. והכי מוכח מדאמרי' התם במסכת' שבת בראשונה היו אומרי' המבשל בשב' בשוגג יאכל וה"ה לשוכח. משרבו המשהים במזיד ואומרי' שוכחים אנו גזרו על השוכח וכיון שהוא אומר שהיו מערימים תחילה לומר שהם שוכחים מוכח דלדידי' נמי שריא דאי לא אין אדם חוטא ולא לו:

3 במזיד לא יאכל כלומר בין הוא בין אחר בו ביום. אבל למוצאי שבת מותר בין לו בין לאחרים. ומנא תימרא מדאמרינן התם בחולין בהא דהשוחט בשבת. שבת דומיא דיום הכיפורים קתני מה יום הכיפורים בין לו ובין לאחרים ליומיה אסיר'. אף שבת בין לו ובין לאחרים ליומא אסור' ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים. למוצאי שבת פי' אפי' לו ובו ביו' אסירי אפי' לאחרי'. והכי מוכח מדבעינן התם מאי טעמ' לא מוקמינן לה בשוגג כר"י. אלמא דבשוגג דר"י הכי נמי דינייהו. במזיד לא יאכל עולמי'. פי' הוא. אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת ממאי מדלא מוקמינן לה במזיד ואליבא דר"י וכן פירש"י ז"ל שם וכל היכא דאסרינן הכא בו ביום למ"ש אינו מותר אלא בכדי שיעשו דאי לא אשתכח דמיתהני ממעשה שבת. ויש חולקין בדבר ובמקומו יתבאר עוד בג"הי:

4 פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן. מחוורתא דמילתא דאליבא דר"י הסנדלר פליגי. וכדאמרי' ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי וכדאמרינן לעיל מאי טעמיה דר"י הסנדלר וליכא היכריחא מיני' דתיהוי הילכתא כוותיה אע"ג דפליגי בטעמיה דנפק' מינה נמי דרבנן דפטרי. ואיכא דמפרשי דרב אחא ורבינא אליבא דכולהו פליגי. ומפרשי טעמא דקרא לכל חד וחד לר"י הסנדלר כדאמרן. לר"מ נמי דאמר במזיד לא יאכל היכי דריש מחלליה בשעה שמתחללת אסורין מעשי'. ולר' יהודה נמי דאמר במזיד לא יאכל דרשינן הרי מחלליה. ולמחלליה הוא אסור לעולם ואחרים לר"מ ולר' יהודה דרבנן. והכי נמי שוגג דרבנן לכולי עלמא. והא דאמרינן עלה מאי טעמיה דר' יוחנן הסנדלר. משום דמתניתא מיתוקמא כוותיה. וליתי' מדלא פרישו בהדי' בגמרא טעמיה דכל חד וחד. אבל הנכון כמו שפרשנו:

5 וסבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי קשיא לן ולר"מ למה לי טעמא דר' שמעון. דהא ר' מאיר הוא דאית ליה דינא דגרמי ודידיה עדיפ' אלו שורף שטרותיו של חבירו לר"מ חייב לר' שמעון פטור דר"ש לא אמר אלא בדבר שגופו ממון ור"מ קאמר בכל מידי. יש לומ' אפי' הכי בעינן דר"ש דאי מדר"מ לא נפקא לן אלא דמחייב עליו משום תשלומי נזק. אבל לאו למימרה דחשוב לן כגופו ממון. ובתשלומי כפל בעינן גופו ממון. אבל לר"ש כיון דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי חשבינן לי' כגופו ממון וחייבין עליו תשלומי כפל:

6 רבה אמר לעולם בטובח ע"י עצמו ור"מ כו'. פי' אליבא דר"מ הוא דמפרש וטעמ' דנפשיה הוא דקאמר ולאו לתרוצי מתני'. ולקמן מקשינן לה עליה מתניתן כמאן מוקים.

7 והא דאמר רבה היה גדי גנוב לו וטבחו בשב' פירש"י ז"ל גנוב לו מערב שבת:

8 וגנב וטבח בשבת כגון שהיה מגרר ויוצא ודלא כר' נתן דקסבר חי נושא את עצמו אי נמי אפי' לר' נתן בכפות. דהשתא הוו ליה איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד. הילכך כי קא טבח פטור דאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה. ודווקא טבח בשבת אבל טבח בחול אע"פ שגנב בשבת בשעה שנתחייב בנפשו. כיון דאכתי איתה לה בעין כל היכא דאיתא דמר' אית'והשתא הוא דמיחייב אגניבה וטביחה ומכירה. וזו היא שיטתו ואין צריך דאפשר לפרש גנב וטבח בשב' כגון שהי' בהמת חבירו ברשותו וטבחה דגניב לי' ההיא שעתא בטביחה דגניב' וטביחה ואיסור שבת באין כאח':

9 וצריכא דאי אשמעינן שבת משו' דאיסורה איסור עולם פירש"י ז"ל דאצרכתא אפטורה דקאמר קאי ואשמועינן שבת ואשמועינן מחתרת. וקשיא לן וכי לזו הוצרכנו. והא כמה מתני' דתנן בהו בהדיא פטור' דשבת וחדא מינייהו והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו. ואיכא דמפרש דאצרכתא אחיובא דמחייב אטביח' ומכירה בין בשבת בין במחתרת קאי דעבדינן בה תרתי. ואשמעינן שבת דעבדינן בה תרתי. ואשמועינן מחתרת ולא נהיר. מדקא נקיט בטעמיה דאצרכתא דלא אתיאן חדא מאיד' חומרא דשבת וחומרא דמחתרת. ואם איתה אדרבה קולי הוה לי' למנקט ולמימר דמחתרת לא אתי משבת דשבת הוא דעבדינן בה תרתי דקיל דבעינן התראה אבל מחתרת דלא בעינן התראה לא. אי נמי איפכ' דמחתרת הוא דאין איסורו איסור עולם. אבל שבת דאיסורו איסור עולם לא. ולא הוה לי למינקט חומרי כדנקיט השתא דכל היכא דחמיר טפי כל דכן דליכא לחייובי תרתי. ואפשר לפרש דוודאי אפטור' קאי ואיצטריך לאשמועינן הכא דקמ"ל דאע"ג דמיחייב בעלמא דבקנס אדם מת ומשלם. הכא כיון דפטור הקרן פטור אתשלומין ד' וה' ולא אמרינן דכיון דדינא הוא דמיחיי' אקנסא מיחייב נמי אקרן. ואשמועינן הא בתרווייהו דבתרווייהו בין בשב' בין במחתרת בהא פטו' וצ"ת:

10 אמר רבא הניחה להם כו' עד מאן דמתני' לה ארישא כל שכן אסיפי מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא והיינו דרב פפא פי' מאן דמתני לה ארישא דהיינו במתה דאפי' בהא קאמר דאם הניחה להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם. וכל שכן אסיפא דעבחוה ואכלוה. ופליגא דרב פפא דקאמר דאין חיוב עד שעת האונס אלא וודאי משעת משיכה מתחייב באונסיה. ומיהו דווקא כשהניח להם אביהם אחריות נכסים. אבל לא הניח להם אביה' אחריו נכסי' לא דמטלטלי דיתמ' לבע"ח לא משתעבדי. מאן דמתני לה אסיפא דהיינו טבחוה ואכלוה דווקא משתעבדי. מאן דמתני לה אסיפא דהיינו טבחוה ואכלוה דווקא אסיפא הוא דמיחייבי. אבל ארישא לא כטעמיה דרב פפא דקסבר דאין חייבין באונסיה עד שעת האונס. וכיון דכן אפי' כי איכא אחריות נכסים לא מיחייבי דהא לא מיחייב עלה אבוהון כלל ואינהו נמי לא מיחייבי דהא לאו שואלים נינהו. והאי דמחייבי אסיפא פירש"י ז"ל דהוו להו פושעין דהוה ליהו למידק. וקשיא עליה א"כ מ"ש הניח להם אביהם אחריות נכסים כיון דפושעים חשבינן להו אפי' לא הניח להם אביהם נמי אבל הנכון דאינהו וודאי לאו פושעים כלל נינהו אבל אביהם הוא דחשיב פושע דהוה לי' למימר בשעת מיתה. ושמועינן מינה דכי קאמר רב פפא דאין חייבין עד שעת האונס לאו שעת האונס ממש קאמר דאם כן היכי מיחייב הכא והא בשעת האונס ליתיה לאב אלא משעת פשיעת האונס. ואיכא דקשיא לי' וכי לא הניח להם אביהם אחריות נכסים אינהו היכי מיחייבי עליה כלל. והא קיי"ל הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם וליתא דהא אוקימנ' התם לאחר יאוש והכה שאלה הוא וליכא יאוש. מיהו אכתי קשי' כיון דליכא יאוש אמאי דמי בשר בזול ותו לא. והאמרינן התם גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלי רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וי"ל התם במידי דמשתרשי לי' לגמרי כגון פת ויין שאפי' בא לקנותו היה אוכל כמה שאכל עכשיו משלם נמי כגון דאכיל. אבל הכא דהא דאינהו לא הוו פושעים כלל דקסברי דדידהו קא אכלי ליכא לחייובינהו אלא דמי בשר בזול דקא משרשי להו. ומיהו הא דקאמרינן ארישא דאין חייבין באונסיה במתה ודוקא מיתה דאינהו לאו שואלים נינהו אבל ודאי מסתברא דשומרי שכר מיהת הוו ולא גרעי מאבדה דקיי"ל דהוי שומר שכר.