חדושי הרא"ה על כתובות ל״א

1 הכא איפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל מסתברא דהוא הדין נמי היכא דלא סגיא ליה בלא הגבהה. וכגון שהיה ראשו אסיר שאינו יכול לשוח וליטלנו אם לא יגביהנו בידו. אלא הא אכפת לן משום דאין אנו קפידין על המעשה היאך הוא אלא על המלאכה היאך היא ראויה שתעשה ואכילה וודאי ראויה שתעשה בלא שישוח. וקא אמרינן השתא דכיון דהגבהה לאו צורך אכילה היא לא חשבינן לה להגבהה שעתא דאתחלת דחיוב. והשתא לא משמע לן לישנא דאי בעי לאהדוריה אי מצי לאהדוריה לא שני לן בינייהו כלל. דק' סלק' דעתך השתא דאף על גב דאי בעי לאהדורי' מצי מהדר ליה מכל מקום כיון דלא אפשר לאכילה בלא הכנסת פיו. שעת הכנסת פיו היא שעת התחלת החיוב. ומשעה שמתחיל להתחייב בנפשו ראוי שיפטור. מה שאין כן בהגבהה דאפשר בלאו הכי והיינו דאמרינן אי נמי התם אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר ליה. הכא מצי מהדר ליה. כלומר וכיון דמצי מהדר ליה לא חשיב לן אתחלת דחיוב עד שעת בליעה. והיינו כשיטת' דלעיל דאמרינן היכי דמי אי דמצי לאהדוריה ניהדריה כלומ' ומדלא מהדר לי' מיחייב בתשלומין. ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת בליעה אי דלא מצי מהדר לי' אנוס הוא כלומר ואפילו אתרומה לא מיחייב. ומוקמינן לה דמצי לאהדוריה על ידי הדחק. ומ"מ אתרומה מיחייב דהא לאו אנוס גמור הוא. ואתשלומין לא מיחייב דכיון דלא מצי לאהדוריה שפיר אלא על ידי הדחק וודאי מסתמא אימאיס ליה במיני דגן וליכ' לאיחיוביה אלא על הנאת גרונו ובני מעיו. וההיא שעת' חיוב נפשו וחיוב תשלומין באין כאחד. והיינו כהאי לישנ' בתרא דהכא וזה נראה נכון. ומיהו טעמא דמצי לאהדורי' על ידי הדחק צ"ת:

2 גופא אמר ר' אבון הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא. מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת כו' עד ואמאי הכא נמי הגבהה צורך הוצא' הוא. קשיא לן ומאי קושיא דהא ללישנא קמא אפשר לה להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר ומפיק. כדאמרינן טעמא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל. להך לישנא נמי דאמרינן דאי בעי לאהדוריה לא מצי מהדר ליה. הכא נמי ליתיה להאי טעמא דהא אי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה. ועיקר תירוץ קושיא זו שאין עיק' הכונה אם אפשר לזה בלא זה או אי אפשר. אלא שכבר התחיל להתחייב בנפשו כשמתחייב בתשלומין כגון עקירה והנחה. דוודאי משעת עקירה התחיל להתחייב בנפשו משום דבחיוב שבת כיון דבעינן עקירה והנחה אחר שעשה אותה מלאכה אין אומרין שחיובו על ההנחה שזה אינו שאין חיובו על ההנח' יותר מן העקירה אלא בין שניהם. וכיון שהוא חייב על העקירה כהנחה משעת עקיר' הוא פשוט שהוא מתחייב בנפשו מאותה שעה. הא למה זה דומה לקוצר דבעינן שיעור ואין ספק כי כל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שנגמ' שיעורו הוא נדון במתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. אע"פ שאין חיובו עד שעת גמר השיעור. ולפיכך בזו אע"פ שאפשר לזה בלא זה שאפשר להוצאה בלא הגבהה. מ"מ עכשיו שהוא בהגבהה התחלת חיובו משעת הגבהה הוא. ואין לחוש אם אפשר בדרך אחרת. שמכל מקום כל ממון שאדם מתחייב עליו משעה שהתחיל להתחייב בנפשו פטור. אבל באכילת חלב על האמת אין התחלת חיובו כלל עד שעת בליעה. אבל למעלה עלה בדעת לומר שהגבהה צורך אכילה היא. הרי שעת הגבה חשובה שעת התחלת החיוב אע"פ שאינו כן בדין. וחזרו לומר שזה אינו שאין ההגבהה צורך אכילה. כיון שאפשר בלא כן דאי בעי גחין ואכיל. ועדיין יש ללמוד ממנו בהגבהה הוא שאפש' בלא כן. אבל אלו גחין ואכיל פטור. אע"פ שאין אמתת התחלת החיוב אלא משעת בליעה. כיון דהא וודאי לא סגיא לה לאכילה בלא הכנסה לפיו זו וודאי חשוב הוא לנו התחלת חיובו. ובזו הוא שהוצרכו לטעם זה לידון שיהא חשוב התחלת החיוב משעה זו. אע"פ שאין כן עיקר הדין על האמת. אבל בזו כל שכן הוא שהיא כפשע' וכן הוא מעיקר הדין שהתחלת חיובו משעת הוצאה. ושוב אין לחוש אם אפשר בדרך אחר אי לאו. שעיקר הכונה בזו ובזו שכבר התחלת חיובו משעה שמתחייב בממון. והא דאמרינן לעיל בענין עקירה והנחה. התם אי אפשר להנחה בלא עקירה לאו דווקא. אלא כלפי אכילת חלב אמרוה שאפשר לאכילה בלא הגבהה תדע שהרי אין כן הלשון בדברי ר' אבין בעיקר השמועה שהוא לא אמר אי אפשר לעקירה בלא הנח' אלא הנחה צורך עקירה היא כלומ' שכן חיובו על העקירה בהנחה כמו שפירשנו. והשתא מקשי שפיר ללישנא קמא כדאמרן ומסתיין בהכי רבינו נ"ר:

3 הב"ע בשעמד ובעומד לפוש אלא קאמרינן ודכוותיה בתלמודא:

4 אלא הא מני בן עזאי הוא דאמר מהלך כעומד דמי ואיכא דקשיא נל' אם כן אליבא דבן עזאי מעביר ארבע אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה ובירושלמי איתה להאי פירכא ומוקים לה בקופץ מגרר ויוצא איצטריכא ליה פי' אלא כדאמרינן מעיקרא דהשתא אפילו דלא כבן עזאי מתוקמא וקמ"ל דדרך הוצאה בכך ובמציעי וסוגיין דלא כהלכת' דאליב' דהלכ' וודאי קיימא לן דאפי' במציעי בהגבהה הוא דמיקני ולא במשיכה דכל היכא דאפשר בהגבהה לא מיקני בלאו הכי אלא בהגבהה. וכן מוכיח שם בב"ב בפירוש דאוקמוה להא במידי דבעו מתנא. ואפי' בבהמ' שאין דרכ' אלא במשיכה. הוצרכו לומר טעם שתהא נקנית במשיכה ולא תהא צריכה הגבה' כבהמה דקה. משום דמיסרכא אבל כל מידי דאפשר בהגבה'. בהגבה' אין במשיכה לא והאי אוקמתא דהכא נמי לא קיימא דהא רבינא ורב אשי דמתרצי לה באופן אחריני. ואיכא דקשיא לי' מגרר ויוצא היאך הוא מתחייב לענין שבת. והא אמרינן התם האי זירזא דקני רמא וזקפא רמא וזקפא פטור. ויש אומרים דשאני התם דליכ' עקיר' והנח' כאחת שאין ראשן האחד נעקר לעולם ויש שפירשו טעמא במקומ' משום דאנן לענין שבת בעינן עקיר' שלשה טפחים כדמוכ' התם והינו טעמא דזירזא דקני דליכא עקירה שלש' טפחים:

5 וזה שלא כדברי הרב ר' משה בן הרב ר' מיימון ז"ל שהוא סבור שלא אמרו אלא ברשות אחד. אבל מרשות לרשות אפילו למט' משלש' חשיבה עקיר'. ואין דבריו נכוני' כמו שמוכיח במקומו. ולפי שטה זו איפשר לפרש שכן דרך פתחי' היו גבוהים מן הקרקע ג' טפחי' והילכך איכא עקיר' למעל' משלש'. ותו לא קשיא ההיא דהתם דזירזא דתני כד ודאפקי' להיכא אי דאפקי' כו' עד אבל לענין מקנא קני מאי טעמא דלא שכיחי רבים. איכא למשמע מינ' דמשיכ' מרשות שאינו קונה במשיכ' לרשו' הקונ' אינו צריך למשוך אחר שיהא שם במלואו. אלא כיון שהכניסו לשם במשיכ' קנה. דאי לא תימא הכא א"כ אינן באין כאחד דהא כיון דאפקיה איחייב לי'. מקנא לא קני עד דמשכ' במילואו אלא לאו ש"מ כדפרי':

6 רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלש' וקבלו. וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבע' על ארבע' פרש"י ז"ל לעולם ברשות הרבים וכגון שצירף ידו למטה משלש' סמוך לקרקע דכל למטה משלשה כלבוד דמי וחשיב' לה הנח' על גבי קרקע והיינו דמיחייב לעניין שבת. ולענין מקנא נמי קני כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבע' על ארבע'. וכי היכי דאמר רבא לענין הנחת שבת דידו חשוב' לו לענין מקנא נמי הוי מקום חשוב למיקני כאלו הגביהה למעלה משלש'. ואינו נכון דלגבי קניית ידו מי בעינן טעמ' אחרינ' וראיה כלל. והא קרא כתיב בהדיא ונתן בידה. ואי ידו לא קני אלא מאי קני. ונראה מתוך דבריו דאי משו' קרא הוה אמינא ה"מ בהגביה שלשה. דקסבר רבינו ז"ל דהגבה' בעלמא לא קני אלא למעלה משלשה והיינו דפשטינן מדרבא דאפי' למט' משלשה קני והא נמי לית' דהגבה' וודאי אפי' למטה משלש' קניא. והא פשיטא וכבר פרישנא לי' בב"ק ותו נמי פשיטא דידו בכל ענין קני. ולענין מקנא נמי לא שייך טעמ'דמקום חשוב. ותו כיון דאית' לדרבא למה לי תו טעמא דצירף ידו דהא מדרבא הוי דינא דליחייב נמי לענין שבת. ואיכא דגריס כגון שצירף ידו למטה משלשה אי נמי כדרבא. וזה עולה יפה דהכי קאמר שצירף ידו למטה משלשה וקני דהא בידו הוא. ולענין שבת מתחייב דכיון דהוי למטה משלש' חשיבא לה כמונחת על גבי קרקע אי נמי אפי' למעלה משלשה ולענין מקנא קני כיון דהוי בידו. ולענין שבת נמי חייב מדרבא. אלא שאין כן נוסח הספרים. ולפי גרסת הספרים נראה דהכי קאמר כגון שצירף ידו למטה למפתן הבית שלשה טפחי' כי היכי דתיהוי ג' טפחים ואפי' הוא גבוה מן הקרקע ג' חייב מדרבא דאמר ידו של אדם חשוב' לו לענין הנחה דשבת דבעינן מקום חשוב כארבע' על ארבעה. והאי דאיכפל רב אשי לפרושי עקירה. משום דעד השתא דלא קס"ד כשצירף ידו מסתמ' וודאי היה עקירה ג' שכן דרך פתחיהן שהיו גבוהין מן הקרקע ג' טפחים כדאמרן לעיל. אבל השתא דפרישנא בצירף ידו איכא לפרושי דהוי למטה משלש' והשתא אתיא שפיר דאוקמתא דצירף ידו והא דרבא תרווייהו לטעמא דחיוב דשבת. ולענין מקנא הא פשיטא דידו מקנה קני ולא צריכא למימר רבינו נ"ר:

7 לעולם ברשות הרבים וברשות הרבים נמי קנה. תמיהא מילתא ומי איכ' מ"ד דמשיכה ברשות הרבים קני'. וכ"ת הא לאו מדין קני' אלא להתחייב באונסין. הא ליתא דלא משמע וודאי דמהאי טעמא. אתי עלה. ומסתבר לפרושי דבעלמא וודאי מודה רבינא דמשיכה ברשות הרבים לא קניא. ולא פליג אלא אהא דקסבר דכי האי קונ' כיון שמוציאו מרשו' הבעלים לרשות שאינה שלהם בלי דעתם בכי האי גונ' קניא ברשות הרבים וצ"ת מ"א נ"ר ותו לא מידי:

8 מתני' הבא על אחותו וכו' ורמינהי אלו הן הלוקין כו' וקיי"ל דאין אד' לוקה ומשלם. קשיא לן ולמה ליה למקשי מסיפ' ולאתויי ממתני' דלאו דברי הכל. דאיכא ר' יצחק דפליג עליה דקסבר חייבי כריתות לא היו בכלל מלקות ארבעים. והוה יכול לתרוצי ליה מתני' ר' יצחק היא דפליג עליה ולא אקשי ליה ארישא דקתני הבא על הממזרת דאיכא מלקות לכולי עלמא. ואפשר לומר דכולו קשיאן ליה. ואלומי אלים ליה לקושייה דאפי' סיפא קשיא ולא יכול לשנויה הא מני ר' יצחק היא דאכתי קשיא רישא. וכי תימא מאי קושיא והא אוקימנא מתני' לעיל כר"מ דאמר נערה ולא קטנה. ור"מ סבר אדם לוקה ומשלם. י"ל דלא מיתוקמא ליה סיפא כר"מ דאם כן קשיא בתו. ואיכא דקשיא ליה כיון דאיתוקמ' רישא כר"מ א"כ הא דאמרינן לקמן אי רב יצחק קשיא ממזרת. מאי קושיא דהא רישא ר' מאיר היא דאית ליה אדם לוקה ומשלם. וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי בתרי תנאי וכי הוה אתינן לאוקומ' כר' יצחק קס"ד דר' יצחק סבר לה כר' מאיר דנערה ולא קטנה: