רא"ה על ברכות מ״ה

1 רבי טרפון אומר בורא נפשות. אמר ליה רבה בר רב חנא לאביי הלכתא מאי אמר ליה פוק חזי מאן עמא דבר. זו ראיה לדברינו שלא נחלק רבי טרפון אלא במים דאי בשאר מינין מי מספקא ליה לרבה בר בר חנא הא בכולי פירקין אמרינן להדיא שהכל אלא כדפרישנא, ומשום דמסתבר טעמיה דרבי טרפון אסתפקא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר דהילכתא כותיה, ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר והיינו שהכל נהיה בדברו.

2 תנו רבנן אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים. כתיבנא פירושא וטעמא דפלוגתייהו בע"ז ל, א ובפסחים בסייעתא דשמיא.

3 סליק פירקא בסייעתא דשמיא

4 שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אכל דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית. פי' אע"פ שאינו יושב עמהם. והכותי מזמנין עליו. סבר תנא דמתניתין דכותיים גרי צדק הם, ואידך מתניתין מפרשינן לה בגמרא.

5 אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליהם. פי' טעמא דמתניתין בכל הני, משום דבשום מאכל עבירה ליכא ברכה, ולא תימא דוקא זימון הוא דקאמר דהא קתני בהדיא בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית מי איכא למימר דזימון הוא דליכא אבל ברכה מברך בפחות מכזית אלא ודאי דאינו מברך כלל, דאם איתה בהני דלעיל דאכלי איסור דמברכי כלל פירושי הוה מפרשינן לה בגמרא, והדין נותן דאיך יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואין זה אלא מזכיר עון, תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה יברך, ולא עוד אלא אפילו אוכל אותן בהיתר כגון חולה שיש בו סכנה וצריך להן אין לברך על אכילתו זאת, וכן כתב הרב ר' משה ז"ל. וכן הדין בודאי באיסורין דרבנן באוכל אותן באיסור, אבל אוכל אותן בהיתר, כגון חולה שיש בו סכנה, או מעשה שבת על ידי גוי בחולה שאין בו סכנה, נראה ודאי שמברך שכיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ודאי מברך לפי שהיום מותר הוא לאכילה ומאכל זה מותר הוא אלא שנעשה בו מלאכת איסור ומלאכה הותרה לגבי האי. ומכאן למי שהוצרך ואכל ביום הכפורים אע"פ שאכל בהיתר אין לו לברך לא לפניו ולא לאחריו, דכיון דיום זה אסור הוא לאכול הוו להו כולהו מאכלות לגבי האי יומא כחזיר ונבלה, ותו דלאו מידי דהנאה הוא אלא דצערא, ואע"ג דלא סגיא דלא מתהני, הנאתו על ידי אונס ולא שייך לברוכי בהא, וזה כדין אשה שנאנסה ותחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן לה אונס כתובות נא, ב.

6 ובערכין ד, א אמרינן הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, ואמרינן עלה בגמרא פשיטא, ואמרינן לא צריכא דכהן אכיל תרומה וקדשים וזר אכיל חולין, מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף, קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ושמעינן מינה דשלשה שאכלו ושנים מודרין את האחד כיון שזה יכול לאכול משלהם מצטרפי אהדדי אבל היו כולן מודרין זה מזה שוב אינן מצטרפין, כן כתבו בתוספות. ואפשר דלא דמו דאכתי הכא חזו כולהו למיכל כחדא משל אחרים והן מותרים כולן בככר אחד וכיון דכן אכתי איכא צירוף ביניהם, אבל ודאי איכא למישמע מינה דכהן שאסר על עצמו חולין שוב אינו מצטרף עם זר שהרי אלו שניהם זה אסור בשל זה לעולם, וכן בשני ישראל וזה אסר על עצמו כל פת שבעולם חוץ ממקום פלוני והשני אסר על עצמו פת שבאותו מקום אלו ודאי אין מצטרפין שהרי עכשיו זה אסור בשל זה אע"ג דאיסורייהו בנדר דאפשר בשאלה מסתברא דהשתא מיהת לא חזו.

7 רי"ף לג, א נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. פי' עבדים דלא חזו לאצטרופי בהדן, נשים משום פריצותא, וקטנים משום דלאו בני חיובא, הא כל היכא דלא בעינן להו לצירופא דלא צריכינן לצירופא דידהו כיון דאיכא שלשה בר מינייהו ודאי מזמנין עמהם, וכן הם מזמנין לעצמן. ועד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה.

8 גמ' מנא הני מילי. פי' דזימון בשלשה ושלשה חייבין לזמן. אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי. פי' גדלו לשון רבים, ומסתמא שנים, ואתי הא תלתא, והתם כד הוו שלשה קאמר גדלו להוסיף ברכה, והיינו זימון דמוסיפין ברכת זימון, ומדרבנן הוא ודאי וקרא אסמכתא בעלמא.

9 אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי. פי' וענית אמן היינו גדלו, וקאמר אתי דהיינו שוה לו, והיינו שוה לקולו.

10 אמר אביי נקיטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק. פי' דאין זימון בשנים וכיון דאין בהם זימון הוא הדין דאין אחד מברך והשני יוצא דמצוה על כל אחד לברך. תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים בשניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. פי' דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר, בעונה אחריו אמן או בשומע דקיימא לן בסוכה לח, ב דשומע כעונה, משיצא בברכת עצמו, ויוצא בברכת חבירו ואע"ג דלאו בזימון, דמן הדין ברכת המזון הרי היא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחבירו, אלא דרבנן אסמכוה למילתא לזימון בשלשה משום ברב עם הדרת מלך דליצטרכו לאצטרופי ולברוכי, והיכא דסופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפא, ומיהו דוקא בשהסופר אכל, הא לא אכל לא, דלא אמרו רבנן במילתא כולי האי, ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק, משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין הוא דכי לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא, אלא אע"פ שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא, אלא דרבנן הוא דעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא בשאכל, לפי שהיא באה על הנאה, ורמיזא בירושלמי כה, ב מדכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, ומיהו מדרבנן בעלמא, דאילו מקרא ודאי ליכא למישמע מינה מידי, דודאי חובה על מי שאכל הוא, ואפילו הכי אחרים מוציאין דשומע כמברך, ואילו הוה דאורייתא דוקא לא פטרוה רבנן בזימון, ואע"ג דאסמכוה רבנן לזימון אקראי, קראי לאו בהכי איירו כלל אלא אסמכתא בעלמא נינהו.

11 אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו. פי' קוראין לו ויבא אצלם ויושב עמהם ומזמנין עליו, וקא משמע לן דלא פקע זימון מיניה אע"פ שיצא לו לשוק והניחם. אמר אביי והוא דקרו ליה ועני. פי' שלא הרחיק מהם כל כך, שאילו יקראו לו ישמע לקולם, שאילו הרחיק מהם כל כך נתבטל צירופן וקביעותן ושוב אינן מזמנין מחמת צירופן הראשון אפילו בא ויושב עמהם, ומיהו הא דאמרינן בדקרו ליה ועני מזמנין עליו, דוקא בבא אצלם ויושב עמהם, הא לאו הכי לא, דקביעותא בעינן.

12 ומיהו הא דאמרינן דכי הרחיק כל כך נתבטל צירופן וקביעותן ואפילו בא ויושב עמהם, הני מילי בשאינן אלא שלשה, אבל נשארו שם שלשה כשיצא הוא, הרי נשאר שם קביעות בר מהא וחיוב זימון, ואפילו אזל האי לעלמא וארחיק טובא לא פקע זימון מיניה וכי הדר מזמן בהדייהו, והיינו דאמרינן לקמן נ, א בשלשה בני אדם שבאו משלשה חבורות אין רשאין ליחלק ומזמנין לעצמן, דהא כל חד איחייב בזימון ולא פקע זימון מיניה, ומיירי בסתמא ואע"ג דארחיק טובא, ופרישנא לה בשבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר שנשארו שם שלשה בני אדם בכל חבורה וחבורה שנשאר קביעות וחיוב זימון בכל חבורה וחבורה, וכיון דכן לא פקע זימון נמי מכל חד וחד מהני שלשה דפרשו להו מינייהו, ותו בעינן נמי עלה דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו, כלומר שחבורות אלו שנשארו כל אחד בשלשה בני אדם ובחיוב זימון דקביעות לא בירכו ברכת המזון לא כולן ולא מקצתן עד שנצטרפו שלשה אלו שפירשו מהם ובירכו וזימנו לעצמן, דהשתא הוא דמצטרפי משום דבהאי שעתא בני חיובא דזימון נינהו שהיו ראויין כל אחד לשוב לחבורתו ולקביעותו שהרי לא נתבטל מכיון ששלשה נשארו שם שלא פירשו זה מזה, אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו, כלומר שאותן חבורות שנשארו זימנו לעצמן כולן או אחת מהן עד שלא זימנו שלשה אלו שפירשו מהן הרי פקע זימון מינייהו, שכיון ששלשה אלו שפירשו או אחד מהן אינו ראוי לשוב לחבורתו ולזמן עליהן פקע זימון מיניה ותו לא מצטרף.

13 אמר מר זוטרא לא אמרן אלא שלשה דליכא שם שמים אבל עשרה עד דניתי. פי' הכי גרסינן במקצת הלכות, ונראה לי דהכי גרסינן עד דאיתיה, אבל בגמרא לא גרסינן לה כלל אלא הכי, אבל עשרה דאיכא שם שמים לא, והכי פירושא לא אמרן דלא פקע זימון מיניה כל היכא דלא ארחיק כולי האי דכי קרו ליה עני וכי הדר אתי ויתיב גבייהו מזמנין בהדיה לא אמרינן ליה להאי דינא אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים וצירופא לשם שמים מילתא רבא כל היכא דפריש חד מינייהו כלל אזל ליה צירופא עד דאיתיה מעיקרא ועד סופא, וגירסא הכתובה במקצת הלכות עד דניתי אינה נכונה.

14 שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד. פי' שלשה שאכלו ורצו שנים מהם לצאת לפי שצריך להם לצאת ורוצים לברך ולצאת, אחד מפסיק לשנים, כלומר לשנים שאכלו ורוצים לברך, אחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ברכת זימון, ומיהו הם יוצאין ידי זימון בין עונה עמהם בין שאינו עונה עמהם, שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין להפסיק השנים אכילתן בשביל אחד, ואם אחד זה זימן ובירך עליהן והם לא ענו אחריו לא עשה ולא כלום ולא יצא ידי זימון, ואחר שיצא לו פקע זימון מהני בשהרחיק כשיעור האמור למעלה דקרו ליה ולא עני, ומיהו אם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא זה ואפילו יצא כל זמן שלא הרחיק ואע"פ שבירך, ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון, והכי איתא בגמרא נ, א דאין זימון למפרע.

15 פי' ובגמרא נמי אמרינן איני והא רב פפא איפסיק ליה הוא ואחרינא בהדיה לאבא מר בריה, שאני רב פפא לאחשוביה לבריה הוא דבעי ולפנים משורת הדין הוא דעבד, פי' דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון.

16 ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול, פי' ומסתברא בלא המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן עליה לגומרה, והכי מוכח במאי דכתיבנא בפירושי הלכות פסחים לרבינו ז"ל וכן בתוספות וכן בהלכות גדולות, ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון אבל הוא מברך ארבע ברכות כולן, ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין לאכול לאלתר, ואפילו למאן דאמר לקמן מו, א דברכת זימון עד הזן והזן בכלל, היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהן, ואפילו אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף, ושוב יכול לו לילך דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף, אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך הוא שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומר אותה, ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון בעצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד פורש קודם ברכת הזן נראה כאילו לא היה כאן קביעות.

17 פי' והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן למימרא דלא פקע זימון מינייהו, היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד, אבל קדמו השנים ובירכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דבטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם.

18 פי' והא דאמרינן ביצא אחד מהם לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני, מיירי בשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה, אי נמי בשעבר ויצא שלא כדין, אי נמי בשהניח שם זקן או חולה, ואפילו הכי כל היכא דהרחיק כולי האי דקרו ליה ולא עני בטיל ליה קביעותא לענין ברכת המזון לענין זימון.

19 יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרוך ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא גדול אנן חילוק ברכות עדיף לן. פי' דלא הוה בהו איניש דמופלג מחבריה. בריכו איניש איניש לנפשיה כי אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימא ניהדר ונזמון אין זימון למפרע. פי' הוא הדין נמי דבר מיהא בטיל להו קביעותייהו כיון דפרישו, אלא לרוחא דמילתא אהדר להו דאפילו הוו קיימי במקום קביעותייהו נמי פרח זימון מינייהו משום דאין זימון למפרע.

20 בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהן רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך ורב פפא אמר אמן ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי נברך הא דאשכחינהו דקאמרי ברוך אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך אשכחינהו דקאמרי ברוך, פי' דאמרי ברוך הוא שאכלנו אומר ברוך, בחתימת ברכה אומר אמן.

21 רי"ף לג, ב תני חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא דעני אמן בסוף כל ברכה וברכה הא דעני אמן בבונה ירושלים. פי' הא דאמרינן דעונין אמן בבונה ירושלים לא דוקא בבונה ירושלים ולמיעבד הכירא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן, דהא דאמרינן בגמרא דרב אשי עני לה בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב, אלא טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא, והוא הדין בכל מקום בסוף ברכותיו, ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח וכל כיוצא בזה, ולאפוקי בין ברכה לברכה ובין ברכה לקרית שמע ובין גאולה לתפלה, וברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה, ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה, כללו של דבר בכל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו, ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו.

22 ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חבירו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו, אלא אם כן במקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת, ואין צריך לומר בתפלה עצמה, ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה, שבכל אלו אין להפסיק כלל, ומהם שאם הפסיק טעון לחזור ולברך כגון בין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה.

23 ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן, לפי שהיה דרכן שברכות קרית שמע אין מברכין אותן כל יחיד ויחיד אלא שליח ציבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בזה, חוץ מקרית שמע שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהוא שינון, ותפלה משום דצלותא ורחמי היא שחייבין בה כל אחד ואחד הבקיאים, אלא ששליח ציבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה לד, ב, אבל שאר ברכות, חוץ מברכות תפלה וקרית שמע דהוא שינון, שליח ציבור מברך והם יוצאין ועונין אחריו אמן, ולפיכך במקום אמן תיקנו לומר אחר אהבת עולם אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושיה דאמן כדאיתא בהרואה ותיקנו גם כן להשלים רמ"ח תיבות שבקרית שמע כנגד רמ"ח אברים כדאיתא באגדה, וכן במקומות שנוהגין שהציבור מברכין עם שליח ציבור אלא שהם מקדימים לחתום באהבת עולם ושליח ציבור חוזר וחותם, אף כאן הדין כן שהם חייבין לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אמן אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חבירו, אבל במקומות שהציבור חותמין עם שליח ציבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לקרית שמע דהוה ליה עונה אמן אחר ברכת עצמו.

24 ירושלמי תני הפורס על שמע. פי' כששליח ציבור מברך ברכות קרית שמע והציבור שומעין ויוצאין נקרא פורס, ופירושו מתחיל, וכן כי הוא יברך הזבח שמואל א ט, יג מתרגמינן ארי הוא יפרוס על דבחא פי' יתחיל לברך, והוא מלשון פרוסה. והעובר לפני התיבה. פי' שליח ציבור כשחוזר תפלה. והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצוות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור ואית תנא תני הרי זה חכם אמר רב חסדא מאן דאמר הרי זה בור בעונה בסוף כל ברכה וברכה ומאן דאמר הרי זה חכם בעונה בסוף.