רא"ה על ברכות ל״ט א

1 פי' ובגמרא אמרינן הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקנין ופרגיות. פי' כרוב ודורמסקנין ירקות שנתבשלו כדאיתא לקמן בשמעתין, והם ודאי משביחין בבישולן, ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל כמות שהוא חי.

2 נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. פי' שאפילו פירות אף על פי שאין זימון בסופן, אבל בתחלתן כל שהוקבעו מתחלה לאכול כגון בני אדם המתחברין בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן, ואף על גב דלקמן מג, א פליגי ביין, התם הוא דענין שתיה אבל בפירות דענין אכילה מודו.

3 ואמרינן דקפץ ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר, ובר קפרא כעס עליו, ואמרינן בחד לישנא דכולי עלמא שלקות שהכל, וכיון דכן הוה ליה אידי ואידי שהכל, אלא דבהא פליגי מר סבר חביב עדיף לברוכי עליה ולמיפטר חבריה, ומר סבר חשוב עדיף וכרוב חשיב טפי דזיין, ולישנא אחרינא דמאן דמברך סבר שלקות שהכל ופרגיות שהכל הילכך חביב עדיף, ובר קפרא סבר בשר שהכל שלקות בורא פרי האדמה הילכך בורא פרי האדמה עדיף, אבל מודה בר קפרא לתלמידא היכא דברכותיהן שוות דחביב עדיף.

4 ולישנא קמא ודאי ליתיה דמוקים ליה תרוייהו בטעותא רבה ותלמידיו דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי חי, הילכך ליתיה להאי לישנא, ואף על גב דהוא לישנא בתרא בגמרא, דלא איתמר אלא לדחויי בעלמא, אלא ודאי דעיקר כאידך לישנא ורבה ותלמידא לא איפליגו אלא בברכת שלקות מאי היא והילכתא כרבה דהיינו בר קפרא ושלקות בורא פרי האדמה, ואילו בדין הקדמה כלומר הי ברכה חזי לאקדומי לא איפליגו, דלא איפליגו אלא דתלמידא סבר לכולהו שהכל ובר קפרא סבר בורא פרי האדמה, אבל היכא דברכותיהן שוות או אין ברכותיהן שוות כולהו מודי אהדדי דחשוב עדיף או חביב עדיף, הילכך שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף, ולא אמרינן השתא להאי לישנא חשוב בגופיה אלא חשוב בברכות, כגון שהכל ובורא פרי האדמה בורא פרי האדמה עדיף, בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף, דכל שברכתו מיוחדת יותר חשובה יותר.

5 פי' ובגמרא אמרינן אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן הני גרגלידי דליפתא דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה פירמי זוטרי שהכל. פי' גרגלידי דליפתא ראשי לפתות, ופי' דפרמינהו שחתכן, ופי' ופירמי זוטרי שהכל שעשאן כעין פירורין ולפי שעברה צורתו, וכל שאין גופו קיים שעברה צורתו אין דינו עליו ולא קאי במילתיה, ואין צריך לומר סחיטתו ולא מימי שלקות. כי אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דפרמינהו טפי כי היכי דלימתיק טעמייהו, כלומר אין זה העברת צורתו כיון שזה תיקון בישולו והכשרו.

6 אמר רב חסדא כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרינן האי תבשילא דסילקא בורא פרי האדמה דליפתא דמפשי ביה קימחא בורא מיני מזונות ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא הוא. פי' וכיון דלא אתי לתבשילא כלל לא חשיב כלל ומברך על העיקר, הא כל היכא דאתי לתבשילא אפילו פורתא מברך בורא מיני מזונות, דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי לו, ב כל שיש בו מחמשת המינין בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס הא לאו הכי לא, דאפילו אכליה בעיניה בכי האי גונא לא חשיב לברוכי עליה לבסוף, וכיון דכן על ידי תערובת כי האי גונא מסתברא דלא חשיב לענין ברכה לא בתחלתו ולא בסופו.

7 וכתב רבינו ז"ל ומיא דסילקא ומיא דליפתא ומיא דשבתא כולהו בורא פרי האדמה דקיימא לן מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי. ואין דברי רבינו ז"ל נכונים בזה, ובגמרא אמרינן אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא מיא דליפתא כליפתא מיא דכלהו שלקי ככלהו שלקי, ומאי דמפרש לה אמיא למימרא דמברך אמיא בורא פרי האדמה כפשטה דמילתא ליתה, דהיכי אפשר דפשיטא ליה לרב פפא הא מילתא בהדיא, דהשתא כולהו רבנן איפליגו בגמרא בשלקות גופייהו אי קיימי בעינייהו או לא, ובדובשא דתמרי דגופא דתמרי ממש אמרינן לעיל לח, א שהכל, ובגרגלידי דליפתא אתינן למימר לעיל דפרמינהו פירמי זוטרי שהכל אי לאו משום טעמא דרב יהודה, מימיהן מיבעיא, ואי אפשר לאפלוגי אהא בשום אנפא.

8 אלא ודאי פירושא דהא מילתא דרב פפא לאיפטורי בברכה דידהו קאמר, דאי מברך אסלקא או אליפתא או אשאר שלקי דברכה דידהו בורא פרי האדמה, מפטרי מיא דידהו, ואף על גב דשלקי דליפתא וסילקא בורא פרי האדמה ומימיהן שהכל, וברכת בורא פרי האדמה אינה פוטרת שהכל, אפילו הכי כיון דמגופייהו היא, דינא הוא לאפטורי בברכה דידהו, והאי דינא הוא בהדי דבעי רב פפא למימר דפשיטא ליה. ואמרינן עלה דמיא דשבתא מיבעיא ליה, אי למתוקי טעמא במיא עבדי לה ושבתא בטיל ליה מכי שליק ולא חזו לברוכי עליה כלל, וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה, או דילמא לעבורי זוהמא דידיה נמי עבדי לה ומתכשר בשליקה וחזי למיכל וחזי לברוכי עליה ומיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה, ואסיקנא דשבת בתר שליקה לא חזי כלל, הילכך לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה דהא לא חזי לברוכי עליה כלל אלא בעי לברוכי עליהו שהכל.

9 אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ. פי' פתיתין של פת בקערה, ובדליכא פתיתין אחריני אלא הני שבקערה לא צריכא למימר, דאפילו בדליכא פירורין כזית נמי בהני פתיתין, נמי מברך עליהן המוציא לחם כדאיתא לעיל לז, ב ואף על גב דנתבשלו במילתייהו קיימי, אלא הכא הא צריכא למימר בדאיכא פתיתין אחרים גדולין מהם, והיינו דנקט בקערה דמסתמא אינון פתיתין קטנים, ופתיתין גדולים מהן על השולחן, ומיהו שלמים ליכא דהא אמרינן בסמוך לט, ב דשלמה מן המובחר, וקאמר דמברך אם רצה על הפתיתין קטנים שבקערה ואף על גב דאיכא פתיתין גדולים מהן על השולחן דכיון דליכא שלמים לא שנא בין פתיתין גדולים לקטנים.

10 ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא צריך שתכלה ברכה עם הפת. פי' עם בציעת הפת, הילכך פתיתין גדולים דאפשר בהו למיבצע עדיפי. מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא דכי כליא ברכה אפרוסה כליא אי הכי שאינה צנומה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא. פי' ובנוסחי דילן כתיב אי הכי שלימה נמי כי כליא ברכה אפרוסה כליא, והכי פירושא, מתקיף לה רבא להאי טעמא דר' חייא בר אבא, דכיון דאית ליה דכליא ברכה עם הבציעה, לאו דינא הוא לאפרושי כלל בין צנומה דפתיתין קטנים דלא אפשר בבציעה, לפתיתין גדולים דאפשר להו למבצע, דמאי שנא צנומה דלא כליא דכי כליא ברכה אפרוסה גמרה, פתיתין גדולים ואפילו שלמים נמי, כיון דאמרת צריך שתכלה ברכה עם הפת גמר ברכה מיהת אפרוסה אתיא, כלומר דהאי טעמא דר' חייא בר אבא לא טעמא תריצא הוא, דאפילו שלמה נמי מאי מהני לן לפום האי טעמא, כיון דסוף סוף גמר ברכה אפרוסה הוא.