רא"ה על ברכות ל״ח

1 ואמר מר בר רב אשי דובשא דתמרי מברכינן עליה שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא. פי' לרבותה נקט דובשא דתמרי, דאפילו האי דנשאר הפרי עדיין קיים לא אמרינן דהאי דפריש מיניה ליהוי כמקצתו של פרי וליבריך בורא פרי העץ, וכל שכן משקה היוצא מן הפרי ונשאר הפרי נפסד דלא חשיב משקה היוצא ממנו כמותו ואין מברכין עליו אלא שהכל, והכי אמרינן בגמרא דההיא דאמר מר בר רב אשי אתיא כרבי יהושע דאמר בפירות של תרומה דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן, דכל שאין גופו קיים אינו כלום, אלא אם כן ריבה אותו הכתוב בפירוש, כשם שריבה תירוש ויצהר בתרומה שהוא משקה וריבה אותו הכתוב לעשותו כפרי, ואפילו בממחה את החלב וגמעו איצטריך ריבויא לרבי יהושע לחיובא כדאיתא בהעור והרוטב חולין קכ, א דאי לא לא מיחייב.

2 ואפילו ביין ושמן לערלה בעינן התם רבוייא לרבי יהושע למהוי כפרי דאי לא לא מיתסר, והכא נמי יין ושמן לא הוי לן לאחשובינהו פרי ולברוכי עלייהו כפרי טפי משאר משקין, מכל מקום מסתברא דאירבו לברכה לבסוף לברוכי עלייהו מעין שלש משום דבההוא קרא דכתיבי שבעת המינין כתיב עלייהו ואכלת ושבעת וברכת ושמעינן מיניה מעין שלש, ובההוא קרא כתיב זית שמן, אישתכח דשמן כתיב בהדיא, ויין כשמן אי משום דאיתקוש להו בתרומה דכתיב תירוש ויצהר, אי מדכתיב ושבעת, ושבעת זו שתיה כדאיתא בגמרא מט, ב, ואפילו הכי לא מברך עליה בסוף ברכת שלש אלא מעין שלש כדנפרש לקמן בפירקין מד, א, וכן לענין ברכה בתחלה שפיר מיקרי בלישנא פרי כיון דאירבי לענין בכורים וערלה דכתיב בהו פרי. הלכך בכולהו שאר פירות לא מברכינן במשקין היוצאין מהן אלא שהכל, וכל היכא דלא מברכינן בתחלה אלא שהכל לא מברכינן לבסוף אלא בורא נפשות רבות.

3 ותמרי ועבדינהו טרימא. פי' שמפצעין אותן ומדבקין אותן זה עם זה כעין עגולי דבלה אלא שהן מרוסקין יותר. ומברכינן עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. פי' ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהן אלא שהכל ולבסוף ולא כלום, וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מן הזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהן אלא שהכל וזה מבואר.

4 שתיתא. פי' קמח קלי מבושל. רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה דלאכילה עבדי לה בורא מיני מזונות רכה דלרפואה עבדי לה שהכל. פי' שהיא מיוחדת לרפואה שאין דרך לאכלה כלל אלא לרפואה, וכיון דכן לא שייך בה ברכה דידה, דכל לרפואה כלומר מיוחדת לכך, לא מברך עלה, ומכל מקום שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה.

5 ואפילו הכי שרא למיכלא בשבת, ואף על פי שדברים המיוחדין לרפואה אסורין בשבת, שאני שתית דהיא גופה מזון גמור הוא לכל כעבה ואין כאן שנוי מזון כלל אלא שמרבה בה מים, וכיון דהיא גופה מזון גמור כי האי גוונא ודאי שרי, והיא בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, תדע לך דאילו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא אם כן נותן בו מים, ומוזג אותו עד כדי שאינו ראוי לבריא לשתותו שאין שותין כיוצא בו, ודאי מותר לו בשבת אפילו מתכוין בשתייתו לרפואה, שהיין עצמו בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה, אף שתית גם כן בכלל זה הוא, והכי מוכח בגמרא וזה ברור.

6 מתני' לה, א על פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים. פי' הא דאמרינן בפת המוציא ובפירות האילן בורא ואינו אומר הבורא, אפשר דהיינו דעדיף לן המוציא משום דמשמע עבר ומשמע הווה ומשמע עתיד לפי שהן מיני זרעים שיוצאין בכל יום, ובגמרא לח, א אמרינן דאפשר ליה לברוכי נמי מוציא אבל המוציא עדיף, ובפירות האילן שייך טפי בורא לפי שהן אילנות ואינן צומחין בכל יום כזרעים, ואחר שבפירות האילן תיקנו בורא תיקנו גם כן בפירות האדמה בורא ולא הבורא.

7 קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנית על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה. פי' ולאו דוקא דומיא דפת, דפת דוקא בנשתנה על ידי האור הוא שמברכין עליו המוציא, ושלקות אפילו בנשתנו על ידי האור וכל שכן שלא נשתנו.

8 וכתב רבינו ז"ל וקיימא לן הכי דהא רב ושמואל ורבי יוחנן כולהו סבירא להו שלקות בורא פרי האדמה ותניא נמי הכי יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי רבי מאיר. פי' אלמא במבושל תורתו עליו בפת והוא הדין לשאר מבושלין. רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל שלא נמוח. פי' וכל שכן בשנמוח. ולא פליג רבי יוסי עליה דרבי מאיר אלא במצה דבעינן טעם מצה וליכא אבל בעלמא אפילו רבי יוסי מודי דשלקות במילתייהו קיימי ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה ואפילו תומי וכרתי. פי' אף על גב דמשובחין יותר כשהן חיין והשלק פוגם בהן קצת מכל מקום כיון דארחייהו בשלק במילתייהו קיימי לברוכי עלייהו בורא פרי האדמה. קרא חייא וסלקא וכרבא מברך עלייהו שהכל וכד בשיל להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה וכן כל מידי דלאו אורחייהו דאינשי למיכלינהו בחיותיהו מברך עלייהו שהכל ואי שליק להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה. זה כתב רבינו ז"ל.

9 ומיהו לפום גמרין משמע דהילכתא כרב חסדא דפליג בתומי וכרתי ואמר כיון דעדיפי כשהן חיין שלקן שהכל, וכל דבר שאין דרכו להאכל כמות שהוא חי ולית ביה ברכה אלא שהכל שלקן מברך בורא פרי האדמה, דרב חסדא בתרא ומכריע בפלוגתייהו דקמאי בגמרא במילי דשפירן. ומיהו כי אמרינן דבמידי דלא ארחיה מברך שהכל הני מילי במידי דאיכא קצת הנאה באכילתו אבל במידי דליכא הנאה כלל כגון פלפלי יבישתא בהא דכולי עלמא דליכא ברכה כלל ואי אכיל להו בטלה דעתו אצל כל אדם. פי' ומיהו הא דתנן פסחים לט, א גבי מרור ולא שלוקין ולא מבושלין ליכא מינה ראיה להני מילי כלל דההיא לכולי עלמא דבעינן טעם מרור וליכא, ואפילו רבי מאיר דפליג במצה, במרור מודה דבעינן טעם מרור וליכא.

10 אמר רבי חייא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף. פי' אלמא דשלקות במילתייהו קיימי דזית מליח דינו כמבושל וכדקיימא לן פסחים עו, א מליח הרי הוא כרותח. וכתב רבינו ז"ל ושמעינן מינה דהיכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית בתחלה בעי ברכה דאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל בסוף לא בעי ברכה. פי' ואפילו היכא דהוי בריה כגון פרידה של רמון ושלא כדברי הירושלמי דגמרא דילן עיקר דלא אמרי ליה לההוא דינא דבריה.

11 וכל היכא דטעון ברכה לפניו ואפילו פחות מכשיעור, טעון ודאי ברכתו הראויה לו לכשיעור, שאין שינוי ברכות בשיעורין, אלא כל שמברך, מברך ברכתו הראויה לו, וכל שאינו מברך מחמת מיעוט שיעורו, כגון פחות מכזית שאינו מברך בסוף, אינו מברך כלל, וכן הוא בירושלמי מד, א. והא דאמרינן לקמן מב, א בפת הבאה בכסנין דכי קבע סעודתיה עלה מברך המוציא ושלש ברכות וכי לא קבע סעודתיה עלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש, הרי שכשהוא אוכל הרבה ממנו משתנית ברכתו, התם לאו משום רבוי שיעורו, דהא באוכל ממנו כביצה שהוא בפת שיעור חייב בברכת המזון לדברי הכל, ואפילו הכי לא מיחייב בפת הבאה בכסנין, אלא דפת הבאה בכסנין אין דינו כפת אלא כמאכל הבא מחמשת המינין, שהכיסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת שאין דרך בני אדם בפת כזה, וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושויה פיתיה.

12 פי' ומיהו לענין גרעיני פירות באוכל מה שבתוכן לענין ברכה, במה שראוי לאכול מברך עליו תחלה וסוף כפרי עצמו, במה שאין דרכו להאכל שאינו ראוי יפה לאכילה מברך עליו שהכל, במה שאינו נאכל שאינו ראוי לשום בריה אינו מברך עליו כלל. וכל שאינו מברך עליו בתחלתו בורא פרי הגפן העץ או בורא מיני מזונות אינו מברך אחריו מעין שלש.

13 פי' ופירות ששלקן דינן כירקות, כל שמשביח במילתיה קאי, כל שפוגם שהכל.

14 פי' ובירושלמי מג, ב אמרו שאם היו לפניו פירות הרבה ממין אחד ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ואבד ונטל אחר לאכול צריך לחזור ולברך עליו, ושאלו מה בינה לאמת המים, ופירשו זה כיון מתחלה לכך וזה לא כיון מתחלה לכך, וצריך לומר על כל ברכה ראשונה שאמרה לבטלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

15 פי' ובגמרא מקשינן האי זית מלוח כיון דשקלית לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא סופיה מאי מברך. ודוקא סופיה הוא דקשיא לן ולא רישיה, דרישיה אפילו בפחות מכשיעור מברך עליו כדפרישנא, וכן עיקר בודאי דאי לא אפילו בשדעתו לאכול הרבה אסור לו לברך אלא אם כן באוכל בתחלה כזית בבת אחת שמא ימלך ולא יאכל ונמצא בירך על פחות מכשיעור אלא ודאי כדפרישנא.

16 ומהדרינן עלה דשיעור ברכה כזית בינוני, והא דרבי יוחנן זית גדול הוה וכי שקלת ליה לגרעיניתיה אכתי משתייר כזית בינוני. ומיהו בירושלמי מא, ב מפרש לה משום טעמא אחרינא משום דהוה ליה בריה, ואין הוצאת גרעינתו מוציאתו מידי בריה כיון שעדיין נשאר קיים שלא נחתך ולא נתרסק וחסרון הגרעינה שמבפנים לא שמיה חסרון ועדיין דין בריה עליו לענין ברכה, וכל שהוא בריה ואפילו פחות מכשיעור דינו לענין ברכה תחלה וסוף כשיעור ואפילו פרידה של רמון, ואין זה שיטת גמרתנו דהא אמרינן בגמרין דמשום דבצר ליה שיעורא משום נטילת גרעינה לית ביה ברכה בסוף ולא חשיב לן, ואע"ג דהוא בריה דהכי אמרינן בירושלמי בהדיא דנטילת גרעינה אינו מוציאו מידי בריה, אלא אם כן באת לומר דבהא הוא דפליגי ירושלמי וגמ' דילן בנטילת גרעינה אם מוציאו מידי בריה אם לאו דבגמ' דילן סברינן דנטילת גרעינה מוציאו מידי בריה וכיון דכן בעינן דאית ביה שיעורא, ואין זה נכון דכיון דודאי אית לן למימר דפליגי ירושלמי וגמ' דילן דלא סגיא בלאו הכי, כיון דכן טפי מסתבר למימר דבכולה מילתא ובעיקר דינא פליגי למימרא דאפילו בריה לא חשיבא לענין ברכה עד שיהיה בה כשיעור זית, דאית לא כיון דאדכריה לרבי יוחנן דזית הכא בגמרין, לא משתמיט תלמודא לפרושי דין בריה.