רא"ה על ברכות ל״ד א

מהדורה: פירוש ההלכות מסכת ברכות, ירושלים תשס"ז

« רא"ה על ברכות ל״ג ×¢×´×‘ רא"ה על ברכות ל״ד ×¢×´×‘ »

1 מגן אברהם פתח ↗

אא"כ הוא בתחנונים. דאיתא בגמ' דר"ע מרוב כריעות והשתחויות בתחנונים אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכן המנהג פשוט לעקור לאמירת תחנון, ונ"ל דשלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג' פסיעות כדאי' סי' קכ"ג:

2 רי"ף פתח ↗

גמ' תנו רבנן העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעש' ראשונה מסרב שניה מהבהב שלישית פושט רגליו ויורד

3 משנה ברורה פתח ↗

יד לראש הברכה - ואם נזכר בטעותו בעוד שהוא עומד עדיין בהברכה יחזור למקום שטעה לבד:

4 רש"י על ברכות פתח ↗

מתחלת הברכה שטעה זה – וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה:

5 מגילה פתח ↗

לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל? כְּדֵי לְיַחֵס בָּהֶן שְׁנוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב. דִּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים״. כַּמָּה קַשִּׁישׁ יִשְׁמָעֵאל מִיִּצְחָק? אַרְבֵּיסַר שְׁנִין, דִּכְתִיב: ״וְאַבְרָם בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם״, וּכְתִיב: ״וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ״, וּכְתִיב: ״וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אוֹתָם״, בַּר כַּמָּה הֲוָה יִשְׁמָעֵאל כִּדְאִתְיְלִיד יַעֲקֹב? בַּר שִׁבְעִים וְאַרְבְּעָה, כַּמָּה פָּיְישָׁן מִשְּׁנֵיהּ — שִׁתִּין וּתְלָת. וְתַנְיָא: הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵךְ מֵאָבִיו בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה, וּבוֹ בַּפֶּרֶק מֵת יִשְׁמָעֵאל. דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וְגוֹ׳ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּת יִשְׁמָעֵאל״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אֲחוֹת נְבָיוֹת? מְלַמֵּד שֶׁקִּידְּשָׁהּ יִשְׁמָעֵאל וָמֵת, וְהִשִּׂיאָהּ נְבָיוֹת אָחִיהָ. שִׁתִּין וּתְלָת וְאַרְבֵּיסַר עַד דְּמִתְיְלִיד יוֹסֵף, הָא שִׁבְעִין וְשִׁבְעָה, וּכְתִיב: ״וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה״, הָא מְאָה וּשְׁבַע, שַׁב דְּשִׂבְעָא וְתַרְתֵּי דְּכַפְנָא — הָא מְאָה וְשִׁיתְּסַר, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה״, מְאָה וְשִׁיתְּסַר הָוְיָין, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שְׁנִין דַּהֲוָה בְּבֵית עֵבֶר לָא חָשֵׁיב לְהוּ. דְּתַנְיָא: הָיָה יַעֲקֹב בְּבֵית עֵבֶר מוּטְמָן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. עֵבֶר מֵת לְאַחַר שֶׁיָּרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לַאֲרַם נַהֲרַיִם שְׁתֵּי שָׁנִים, יָצָא מִשָּׁם וּבָא לוֹ לַאֲרַם נַהֲרַיִם, נִמְצָא כְּשֶׁעָמַד עַל הַבְּאֵר — בֶּן שִׁבְעִים וָשֶׁבַע שָׁנָה. וּמְנָלַן דְּלָא אִיעֲנַשׁ — דְּתַנְיָא: נִמְצָא יוֹסֵף שֶׁפֵּירַשׁ מֵאָבִיו עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, כְּשֵׁם שֶׁפֵּירַשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ מֵאָבִיו, דְּיַעֲקֹב תְּלָתִין וְשִׁיתָּא הָוְיָין! אֶלָּא: אַרְבֵּיסַר דַּהֲוָה בְּבֵית עֵבֶר לָא חָשֵׁיב לְהוּ. סוֹף סוֹף דְּבֵית לָבָן עֶשְׂרִין שְׁנִין הָוְיָין! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִשְׁתַּהִי בְּאוֹרְחָא תַּרְתֵּין שְׁנִין, דְּתַנְיָא: יָצָא מֵאֲרַם נַהֲרַיִם וּבָא לוֹ לְסֻכּוֹת, וְעָשָׂה שָׁם שְׁמוֹנָה עָשָׂר חוֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכּוֹתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכּוֹת״, וּבְבֵית אֵל עָשָׂה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְהִקְרִיב זְבָחִים. הֲדַרַן עֲלָךְ מְגִילָּה נִקְרֵאת הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִילָּה לְמַפְרֵעַ — לֹא יָצָא. קְרָאָהּ עַל פֶּה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם בְּכׇל לָשׁוֹן — לֹא יָצָא. אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז, וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית — יָצָא. קְרָאָהּ סֵירוּגִין וּמִתְנַמְנֵם — יָצָא. הָיָה כּוֹתְבָהּ, דּוֹרְשָׁהּ וּמַגִּיהָהּ, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ — יָצָא, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא. הָיְתָה כְּתוּבָה בְּסַם וּבְסִיקְרָא וּבְקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, עַל הַנְּיָיר וְעַל הַדִּפְתְּרָא — לֹא יָצָא, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית, עַל הַסֵּפֶר, וּבִדְיוֹ. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רָבָא, דְּאָמַר קְרָא: ״כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם״ — מָה זְמַנָּם לְמַפְרֵעַ לָא, אַף כְּתָבָם לְמַפְרֵעַ לָא. מִידֵּי ״קְרִיאָה״ כְּתִיבָה הָכָא? ״עֲשִׂיָּיה״ כְּתִיבָה, דִּכְתִיב: ״לִהְיוֹת עוֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים״, אֶלָּא מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים״, אִיתַּקַּשׁ זְכִירָה לַעֲשִׂיָּיה: מָה עֲשִׂיָּיה לְמַפְרֵעַ לָא, אַף זְכִירָה לְמַפְרֵעַ לָא. תָּנָא: וְכֵן בְּהַלֵּל, וְכֵן בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה. הַלֵּל מְנָלַן? רַבָּה אָמַר, דִּכְתִיב: ״מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ״. רַב יוֹסֵף אָמַר: ״זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה׳״. רַב אַוְיָא אָמַר: ״יְהִי שֵׁם ה׳ מְבוֹרָךְ״. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: מֵהָכָא: ״מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם״. קְרִיאַת שְׁמַע, דְּתַנְיָא: קְרִיאַת שְׁמַע כִּכְתָבָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכׇל לָשׁוֹן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא:

6 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָּהֶן: בְּ״אָבוֹת״, תְּחִלָּה וָסוֹף. בַּ״הוֹדָאָה״, תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וּבִתְחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה.

7 תוספות על ברכות פתח ↗

כרע כחיזרא - ולקמן ברכות ד' כח: אמרינן עד שיראה איסר וכו' לא סגי בכריעה לבד וראשו זקוף אלא בעי נמי שיכוף הראש וכן איתא בירושלמי דפרקין ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה ובלבד שלא יעשה כהדין חרדונא והיינו תרגום ירושלמי של צב ויקרא יא והצב כשהוא שוחה ראשו זקוף. ובר"ה וי"כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד דאמרינן לקמן סוף אין עומדין ברכות לד. אם בא לשחות תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה:

8 רשב״א על ברכות פתח ↗

עד כדי שיראה איסר כנגד לבו. פירש רב האי גאון ז"ל: שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו, ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצבת וסימן לדבר הלכוף כאגמון ראשו ישעיה נח, ה דשמעת מינה דזהו מנהג כריעה, וכשכופף צוארו ושוחה כמעט עד שיראה איסר שבארץ כנגד לבו נראה כפיפת אגמון.

1 פיסקא. העובר לפני התיבה וטעה הרי זה יעבור אחר תחתיו. תנו רבנן העובר לפני התיבה. כלומר שליח ציבור. לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. כלומר שמא יתערבב דעתו ולא ידע לחזור למקום שפסק. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו. כלומר מפני הטירוף. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו. כלומר למקום שפסק ולא יתערבב דעתו. רשאי. כלומר לשאת את כפיו, ובלבד באותו מקום שהוא מתפלל לא שישנה מקומו שזה ודאי אינו רשאי לעשות בתוך תפלתו.

2 רי"ף כד, א תנו רבנן העובר לפני התיבה. כלומר אדם שמבקשין ממנו להיות לשעה זו שליח ציבור. צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח. כלומר שהוא תפל. ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעשה פעם ראשונה מסרב שניה מהבהב שלישית פושט רגליו ויורד. פי' ומיהו הני מילי כולהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל, ודברים אלו לפי מה שהוא, ומיהו מתניתא ברובא דעלמא.

3 אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש אמצעיות חוזר לאתה חונן אחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר. פי' הא דאמרינן טעה בשלש ראשונות דוקא בטעות שיהא כדי חזרה שיהא ראוי לחזור בשבילו, ודוקא בשגמר אותה ברכה שחתם בה אבל אם לא סיים אותה ברכה לגמרי שלא חתם בה חוזר לראש אותה ברכה או למקום שטעה, אבל כשסיים אותה והוא טעות שראוי לחזור עליו חוזר לראש אבות והיינו חוזר לראש, וכן שליח ציבור שנשתתק ואינו יודע לחזור האחר העובר תחתיו חוזר לראש לגמרי דהיינו לראש אבות. באמצעיות חוזר לאתה חונן, באיזה מקום שיטעה בו באמצעיות והוא שיהיה טעות שראוי לחזור בשבילו, חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות. כללא דמילתא לרב הונא אמצעיות כולהו כשלש ראשונות.

4 ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר. לא בעי למימר אין להן סדר כלל שיהא יכול לאמרן כמו שירצה ולסדרן כרצונו שהרי במסכת מגילה יז, ב אמרו מפני מה נסדרו כסדר הזה שהן היום בידינו ומביא ראיה לכולן, אלא הכי קאמר אין להן סדר כראשונות לענין שיהא חוזר לראש אלא חוזר למקום שטעה וקורא מכאן ואילך כסדר, כיצד הרי שטעה בברכת השנים ולא נזכר עד שסיים שומע תפלה אין אומרים שיחזור לאתה חונן אלא חוזר לראש ברכת השנים וקורא ממנה ולהלן כסדר.

5 וכן פי' רבינו ז"ל ופסק כרב אסי, וזה לשונו. הא שמעתא פסקו בה קמאי הילכתא כרב אסי ואמרי אף על גב דאקשינן לרב הונא מהא דתנן מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ופריק ההוא פירוקא שינוייא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ולא מפקינן מתניתין מפשטה ודאי דהכין הוא מילתא אלא מיהו חזינן לגאון דאמר היכא דטעה באמצעיות כגון דשכח ברכה מן האמצעיות ואדכר לה לאחר שעבר מקומה כיון דאמר רב אסי אין להן סדר אומרה במקום שזוכרה ודיו. ואנן קשי לן האי מימרא דגאון דהא בהדיא גרסינן לעיל כח, ב שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל וגרסינן במגילה יז, א בענין הקורא את המגילה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן לתפלה תפלה מנא לן שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה על הסדר אמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר ושמעינן מינה דהיכא דלא אמרן על הסדר לא יצא ואם כן היכי אמרינן היכא דשכח ברכה במקומה ובירך ברכה שאחריה ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו דהא ביטל סדר ברכות ונמצא כמברך למפרע ועוד תניא בהדיא בתוספתא מגילה ב, א דכתיבא בגמ' קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן בתפלה ואי אמרת הא דאמר רב אסי אם טעה והשמיט ברכה אחת ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו אם כן הוה ליה רב אסי פליג אמתניתא וליכא למימר הכי דאי אמרת רב אסי מיפליג אמתניתא הוה מותבינן ליה תיובתא מינה מדלא מותבינן עליה מינה שמעינן דלא פליג רב אסי על הא מתניתא אלא דרב אסי לחוד ודמתניתא לחוד. והא דאמר רב אסי אין להן סדר לאו למימרא דאין להן סדר כלל אלא דלא למהוי כשלש ראשונות וכשלש אחרונות דאילו בשלש ראשונות היכא דטעה בחדא מינייהו ואפילו בשלישית חוזר לראש וכן בשלש אחרונות אבל באמצעיות היכא דטעה בברכה אחת ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת אותה ברכה שטעה בה ורב הונא סבר שבאמצעיות חוזר לאתה חונן דסבירא ליה דאמצעיות כולהו כחדא ברכה דמיין ולית הילכתא כותיה.

6 אלו ברכות שאדם שוחה בהן. פי' מתניתא היא בגמרא. באבות תחלה וסוף. כלומר בראש הברכה ובחתימתה. ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה או בתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. פי' שהכרעת הדיוט במקום שאינה ראויה לו שררה היא לו.

7 פי' ובגמרא אמרינן אמר רבי יהושע בן לוי הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה, מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף שנאמר ויהי ככלות שלמה וגו' קם מלפני מזבח השם מכרוע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה. פי' איכא מאן דמפרש בהא שכל אדם לפי מעלתו ראוי להכניע עצמו יותר ולפי מדריגתו. ויש שפירשו שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי ששם בראש השנה אמרו שהמלך נידון בכל יום וכיון שכן ראוי לו שיהא נכנע וכפוף ומטעם זה נהגו העם עכשיו לשחות בכל הברכות של ראש השנה שהוא יום הדין. ודין זה הואיל ואינו מחוור בגמרא אפשר שדי לנו שנשחה במלכיות זכרונות ושופרות שהן עיקר חובת היום או אפילו כשבא להוסיף בכל שהוא בתפלה מחמת היום בזה ודאי נראה שדי לו שהרי בשחייה עצמה יש סרך איסור שהדיוט אינו רשאי לשחות, ולפיכך ראוי לפקפק בדבר, שבשחייה יש איסור להדיוט שהיא לו מעלה שאינו ראוי לה.

8 אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. פי' איסר בקרקע מונח כנגד לבו, ושמעינן מינה ודאי דכריעה כפיפת ראש ולא כפיפת ברכיו וגופו וראשו זקוף. רבי חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע.

5 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ.

7 ריטב"א על ראש השנה פתח ↗

מתני׳ סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכו'. פי׳ קתני הא לאשמעינן שאין משנין בהם כולם אע״פ שמוסיפין בשאר התפלה וא״כ זה שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך וכו׳ הוא טעות שהרי אמרו לא ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות אבל במס׳ סופרים נמצא סעד למנהגנו שכך אמר שם כשם שחתימתן של ר״ה וי״ה משונה משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו ומי כמוך בג׳ ראשונות אלא בשני ימים טובים של ר״ה וי״ה ואפילו ואף באלו בקושי התירו ואם חל ר״ה בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה שבת בגבולין ע״כ ולפי זה יש לי לומר לפי שטתנו דמתניתין קתני מ״ש בחיוב ולומר דאומר ג׳ ראשונות ושלשה אחרונות כדרכו ואינו צריך יותר שאין זכרנו ומי כמוך מעכבין ולפי שהיו נוהגין לאומרן הוצרך התנא לומר כך ומ״מ מודה תנא שאם בא לאומרן אין מוחין בו שאע״פ שאין אדם שואל צרכיו בג׳ ראשונות בכאן שהוא ר״ה וי״ה התירו לשאול צרכי רבים אבל לא בשאר ימים ופשוט הוא שאם לא אמר שאין מחזירין אותו אבל אם אמר האל הקדוש במקום המלך הקדוש מחזירין אותו. ועוד נהגו לומר ובכן ובכן ובג׳ אחרונות ובספר החיים ולא מצינו לו עיקר אף במס׳ סופרים ואעפ״כ אין מבטלין מנהג בזה ויחידי החכמים אין אומרים אותן בתפלתן והא ודאי צריך ליזהר שלא לפחות מנוסח הברכות כלום ואין אומר זכרנו עד שיאמר מלך עוזר ומושיע ומגן שלא לפחות מנוסח הברכה ואם פיחת חוזר לראש כדין הטועה בג׳ ראשונות. עוד נהגו שהיחידים שוחחין בתפלתן בר״ה ולא ידענו טעם דבר זה שהרי אמרו חכמים שאין שוחחין אלא באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואומר רבינו נרו בשם רבינו ז״ל דמשום דאמרינן התם דמלך כיון שהתחיל לשוח בתחלת ברכה ראשונה שוב אינו זוקף וטעמא משום דמלך נידון בכל יום כדכתיב לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו ה״נ שהוא יום הדין אנו שוהין כמותו בכל התפלה וכך היה נוהג הרב ז״ל אבל דעת מורי נרו שאין לשוח אלא במה שהוסיפו מפני הדין דהיינו מלכיות זכרונות ושופרות ובתפלה וקראי בלחוד ולא בברכות. עוד י״ל דהא דקתני אומר אבות וגבורות וכו׳ אתא לאשמעינן שאין ש״ץ מוציא י״ח בתפלת ר״ה אף למי שמתפלל אא״כ עומד שם מראש התפלה ועד סופה: ר״ע וכו'. והלכה כר״ע והכי נקטי': ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. נקט ליה מטעמא דכתיבנא באבות וגבורות: מתני׳ אין פוחתין וכו'. פי׳ ג׳ פסוקים מלכיות חד מדאוריתא וחד דכתובים וחד נביאים וכן בזכרונות וכן בשופרות ובודאי דלא פליגי ר״י אלא בדיעבד והכי מוכח לישנא דר״י והיינו דקי״ל כריב״נ ואפ״ה מהדרינן בגמרא בתר עשרה פסוקי משמע דבעינן להו לכתחילה אף לר״י ותנא דבריתא דאמר ריב״נ אומר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר ג׳ יצא פליג אתנא דמתניתין ולית הלכתא כוותיה וזה דעת הרי״ף בודאי בין לת״ק בין לר״י אין פוחתין הוא דקאמר אבל אם רצה להוסיף מוסיף אע״פ שאמר בגמרא הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות היינו כדי שלא לפחות מהן וכן אמר במגלה לענין שאין קורין פחות מעשרה פסוקים ?בבו״ה הני י׳ כנגד מי והיינו שלא לפחות ואם רצה להוסיף מוסיף וכן הדין בזה ושלא כדעת מקצת המפרשים ז״ל שאמרו שאין פוחתין ואין מוסיפין עליהן: ר׳ יוסי וכו'. פרישנן בגמרא דהכי קתני ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא וכדתניא ר׳ יוסי אומר אם השלים בתורה הרי זה זריז ומשובח והלכתא כוותיה וי״א דלר׳ יוסי אינו מתחיל בתורה אלא שמסיים בפסוקים של תורה וא״כ בג׳ של תורה סגי ליה ואלו אנו מהדרינן בתר ד׳ פסוקי תורה במלכיות וא״ר יוסי דשמע ישראל מלכות היא אלא ודאי דנראין דברים כפשוטן דר׳ יוסי מודה לת״ק דמתחיל בתורה ואומר ג׳ פסוקי תורה לכתחילה אלא שמוסיף עליו שמשלים ג״כ בתורה לומר פסוק אחד כמו שכתכנו וכך שנויה בתוס׳ בפי׳ המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. והוי יודע דלדברי ר׳ יהודה שהיה מקדים כתובים לנביאים אפשר שהיה מפני כבוד הנביא להשלים בו אבל בדברי ר׳ יוסי דק״ל כוותיה לא ידענו איזה מהם ראוי להקדים והגאונים נסתפקו בדבר ומנהג פשוט בכל ישראל להקדים כתובים לנביאים ובודאי שבמס׳ סופרים יש סעד למנהגנו שאמר בענין ט׳ באב שקורין ד׳ פסוקים של ירמיה המאוס מאסת ואע״פ שבכל מקום דברי קדושה קודמין לדברי קבלה בכאן אינו כן ע״כ הרי שאמר להקדים כתובים לנביאים בכ״מ חוץ מט׳ באב לפי שפסוקי ירמיה הם עקר בחרבן הבית והיה שם לפיכך מקדמין אותם משאר ימים וזה תימא שהרי לגבי סדר כתיבתן הקדימו נביאים לכתובים כדאיתא בב״ק בב״ב פ״א וגם בכל מקום מזכירין אותם תחילה בתלמוד וכאן אמר נגד תורה נביאים וכתובים ור״י בעל התוס׳ כתב דודאי נביאים וכתובים שוים בקדושתן שהרי כשהקפידו בספרי הקדש כסדר במס׳ מגלה בסדר הנחתן לא הפרישו בין נביאים וכתובים אלא שאמרום ביחד מניחין תורה ע״ג נביאים וכתובים ולא נביאים וכתובים ע״ג תורה וכן לענין דמיהן כדאיתא פ׳ בני העיר אלא שבסדר כתיבתן אמרו לכתוב נביאים תחלה מפני שכן סדר הראוי שהרי מקצת נביאים קדמו לכתובים ואין מחלקין בין נביאים וכתובים תחלה ומפני זה מזכירין נביאים וכתובים בכל מקום אבל כשאומר בתפלה וכיוצא פסוקים אומר כסדר אותן שאמרו אותם פסוקים וגם מפני שאין חושבין קדושה גדולה בכתובים לפי שהוא כולו מזמור לדוד ולמשוררים ולא נאמר בהם שהם דברי ה׳ כמ״ש בנביאים וכדי שלא יזלזלו בקדושתן ולהראות שכולן ברוח הקודש תקנו לאומרם תחלה וזה נכון מפי רבינו נרו: גמ׳ הלכה כר״י. כתב הרי״ף ואסיקנא בסוף פרקין א״ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך נראה מדברי רבינו ז״ל דהא דרב חננאל אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות היא ולא פליג אדר״י ב״נ כלל אלא פרושי מפרש מימריה דהא דקאמר ריב״נ שאם אמר ג׳ מכולן א׳ של תורה וכו׳ יצא כדאסיקנא בגמרא שעדיין יש להקל בדבריו למי שאינו בקי בפסוקים שאפילו לא הזכיר הפסוקים כלל אלא שאמר במלכיות ותמלוך עליהם וכו׳ ככתוב בתורתך וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב ע״י עבדיך הנביאים יצא שהרי יש כאן הוכחה לפסוק א׳ של תורה ולפסוק א׳ של נביאים ולאחד של כתובים כאלו הזכיר הכתובים וכן בזכרונות וכן בשופרות והא ודאי לא אתיא לרבנן דבעו עשרה פסוקים דמלכיות ועשרה דזכרונות ועשרה דשופרות ולא לריב״נ למאי דקס״ד דבעי ט׳ בכל חד מניהו דהא כי אדכר כמ״ש בתורתך בלחוד ליכא הוכחה לג׳ פסוקי תורה וכן באידך ואתיא שפיר הא דאמרינן בשילהי פרקין גבי הא דפסקינן הלכה כר״ג בברכות דר״ה וי״ה של יובל שש״ץ מוציא את הבקי מ״ש הכי אלימא משום דנפישי בהו קראי והא״ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך פי׳ וכיון דכך הא ודאי עדיפא ליה למעבד אפי׳ לכתחילה כדרב חננאל מדלפיק ליה ש״ץ דתפלה ע״י עצמו עדיפא בכל דוכתא כ״ש שאנחנו מבטלין תפלת צבור לגמרי ופריק משום דאוושא מלתא פי׳ שהתפלה ארוכה מאד והעם מרימין קול ואינן מכוונין וכיון דא״ר חננאל דבהני קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דהוי חובה אינו צריך להזכירם בפי׳ כ״ש בפסוקי מוספין שאינו צריך להזכירם כלל בשום מקום אלא שיאמר כמ״ש בתורתך ולפיכך נהגו כל הארצות הללו שלא להזכיר פסוקי מוסף אלא בתפלות שבת ור״ח דרגילין בהו ולא אתו למטעי אבל בר״ה וי״ה וג׳ רגלים דאתו למטעי אין מזכירין אותן וכ״כ כל הגאונים אבל רש״י ז״ל משמע ליה דהא דרב חננאל לא הוי בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דא״כ פליגא אדריב״נ דבעי ג׳ ג׳ מיהת ואנן קי״ל כריב״נ ופי׳ הוא ז״ל דהא דרב חננאל בקראי דמוספין הוא בלחוד והכי אמרינן מ״ט אלימא משום דנפישא קראי דמוספין דר״ה ודר״ה וקראי מלכיות וזכרונות ושופרות והאי אי בעי לא אמר קראי דמוספין כלל דהא אמר רב חננאל כיון שאמר בקרבנות דמוספין נעשה ונקריב לפניך כמ״ש בתורתך שוב אינו צריך לומר פסוקים ופריק אלא משום דאוושא להו ברכות והא פירושי לא נהיר חדא דא״כ אדמפריק ליה משום דאוושא ברכות לימא ליה דאכתי נפישי ברכות נצטריך להזכיר ג׳ ג׳ מכולן ודילמא אתי למטעי בהו ועוד דהא דרב חננאל סתמא הוא ומהיכן מוכח דמשום קראי דמוספין בלחוד הוא ועוד דהא קושיא מעיקרא הוי על תפלת ר״ה וי״ה דיובל ובתפלת י״ה דיובל ליכא קראי דמוספין בתקיעות שהרי לא הי׳ אומר ברכות של מלכיות זכרונות ושופרות במוסף אלא בתפלת יוצר שהזריזין מקדימין למצות ומהשמד ואילך הוא שתקנום במוסף כדלקמן ובשעת היובל אין שמד ומן התימא הגדול על דברי התוס׳ ז״ל שכתבו דהא דרב חננאל אתאמרה אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בלחוד אבל פסוקי מוספין צריך להזכירם וזה תימא גדול האיך עושין את העיקר טפל ואת הטפל עיקר והיכן הוזכר בתלמוד שיאמ׳ אדם פסוקים במוסף כלל הרי לא הוזכר במשנה ובתלמוד ובספרא ובספרי ואלו תפלת המוספין אינו אלא שיאמר השיבנו לירושלם עירך ולציון בית מקדשך ונעשה לפניך מוסף היום הזה וכן אמר בירושלמי פ׳ תפלת השחר אפילו לא אמר אלא ונעשה חובתינו בתמידי יום וקרבן מוסף יוצא אלא ודאי עיקר הפי׳ כשיטת הגאונים והרי״ף דהא דרב חננאל בקראי דמלכיות זכרונות ושופרות וכ״ש בקראי דמוספין שבכל מקום אינם מזכירם כלל אם ירצה וכמו שנהגו אלא אומר ונעשה לפניך תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן את מוספי יום הזכרון הזה שהרי יש בו מוסף היום ומוסף ר״ח כדכתיב מלבד *עולת החדש ומנחתה וכל קרבן החדש מקריבין בו ואפילו שעיר וכן אמר בתוס׳ דשבועות בפירוש שמקריבין בר״ה ב׳ שעירים לכפר ומ״מ אינו מזכיר בפירוש את מוסף יום ראש חדש הזה אלא שאומר מוספי יום הזכרון הזה כשם שאינו מזכירו בתפלה אלא שאומר זכרון א׳ ועולה לכאן ולכאן ובירושלמי אמר ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יוסי העובר לפני התיבה בי״ט של ר״ה אינו צריך להזכיר של ר״ח חד בר נש עבר קומי תיבותא ולא אדכר דירחא וקלסוהו ובגמרא דילן בעירובין אמר רבא כי הוינן בי רב הונא אבעיא לן מהו להזכיר של ר״ח בר״ה כיון שחלוקין במוספין אמרינן או דילמא אומר זכרון א׳ ועולה לכאן ולכאן ומסקנא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואיכא מרבנן ז״ל מאן דפריש דהיינו מאי דאמרינן התם בפ״ק דמכילתין איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זהו ר״ה שפי׳ שאין החדש נזכר בתפלת ר״ה אלא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן וזה אינו דהא פלוגתא דאמוראי הוא בעירובין והאיך נזכר בפסוק זה ולא למדוהו משם ולא הקשו ממנו למי שאומר שמזכיר של ר״ח וכן פי׳ בו אחרים שאין שעיר דר״ח קרב בר״ה שהרי כתוב מלבד עולת החדש ולא אמר מלבד חטאת החדש מ״ש כמ״ש מלבד חטאת הכפורים וזה אינו שהרי מפורש בתוספתא שמקריבין בר״ה ב׳ שעירים לכפר ומה שהוקשה להם מן הכתוב אינו כלום שהרי אף בי״ה יש להקשות למה אמר הכתוב מלבד חטאת הכפורים ולא אמר מלבד עולת הכפורים שהרי יש באחרי מות איל אחד לעולה שהוא יותר על המוספין האמורין בפ׳ פנחס וכן בי״ה ביום הבכורים לא אמר הכתוב במה שאמר שם בפ׳ פנחס שהוא מלבד מ״ש בו בפ׳ מועדות והקרבתם על הלחם אבל טעם כולם לפי שדבר ידוע שכל מה שמחייב הכתוב בפ׳ פנחס הוא מלבד מ״ש במקום אחר שלא בא לספר כולם ולא הוצרך הכתוב לומר מלבד אלא במה שהוא כדי לטעות בו כמו בחטאת הכפורים כי מפני שבכאן מצוה לעשות שעיר לחטאת ושם באחרי מות צוה ג״כ על שעיר לחטאת היה במשמע שהכל שעיר אחד לכך הוצרך לומר מלבד חטאת הכפורים שאותו שעיר שנאמר באחרי מות הוא שעיר הפנימי וזה שנזכר כאן הוא שעיר הנעשה בחוץ כשאר שעירי מוסיפין שמוזכר בפ״ב דשבועות על מה הן מכפרין אבל בעולת הכפורים שבפ׳ אחרי מות אינה כדי לטעות שתהי׳ מכלל הכפורים שנזכר בפ׳ פנחס ולפיכך לא אמר מלבד עולת הכפורים וכן ביום הבכורים אין בו כדי לטעות שיהו הקרבנות שבפ׳ מועדות בכלל שהרי הוזכר שם והקרבתם על הלחם שהם בגלל הלחם וחובה לו ואלו הקרבנות שבפ׳ פנחס אינן תלוין בהם אלא שהם מוספין לחובת היום וע״כ לא הוצרך שם לומר מלבד וכן ביום ר״ה הוצרך לומר מלבד עולת החדש מפני שהוא כדי לטעות שכיון שהחג הוא בר״ח שיהיו אלו הקרבנות במקום מוספי שאר החדשים ולפיכך הוצרך לפרש שהן מוספין עליהן ולא הוצרך לומר מלבד חטאת החדש שכיון שאמר מלבד עולת החדש נודע הדבר שאין אלו הקרבנות במקום מוספי ר״ח אלא מוספין עליהן ויש במשמע שהם מלבד עולת וחטאת החדש וזה ברור אבל פי׳ שהחדש מתכסה בו שהירח אינה נראית בו כבשאר החגים והירח נקרא חדש ע״ש חדושה וכסה לשון כסוי לפי שכתוב בה״א א״נ הפי׳ שהחדש מזדמן ונקבע בו מלשון ליום הכסה יבא ביתו שפי׳ לזמן כך וכך וזהו לשון הכתוב תקעו בחדש שופר כלומר בר״ח ובאיזה ר״ח בכסה ליום חגנו כלומר בר״ח שבא בזמן יום חגנו וזהו ר״ה ונכון הוא: מתני׳ אין מזכירין וכו'. פי׳ לפורעניות דישראל אבל דאו״ה מזכיר:

8 רש"י על ברכות פתח ↗

איסר – שני קמטים אחד מלמטה ואחד מלמעלה וכאיסר רוחב בשר באמצע:

« רא"ה על ברכות ל״ג ×¢×´×‘ רא"ה על ברכות ל״ד ×¢×´×‘ »