רא"ה על ברכות ל״ג

1 פיסקא. ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. פי' והא דאמרינן בברייתא ראה נחש מרתיע ובא כנגדו פוסק מרתיע שאני משום דכעוס. אמר רב יצחק ראה שורים פוסק דתני רב הושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו. פי' דסתמן סכנתא. ומיהו שורים תמים שלנו שהם סריסים אנן בקיאינן בהו ומסתמא לא סכנתא.

2 רי"ף כג, ב מתני'. מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. פי' ענין הגשם שהוא דבר פלא קרי גבורה. ולהכי פותחין בה באתה גבור שכל עניני אותה ברכה נסים, ואין שואל בה צרכיו כלל אלא שמזכיר שבח הקדוש ברוך הוא ולהכי אמר מזכירין גבורות גשמים. ומפרשינן בגמ' דקבעוה בתחיית המתים ששקולה כתחיית המתים, ולא עוד אלא שהיא תחיית המתים מתוך שעל ידם העולם חי וניזון ואם לא היא מוטלין חללי רעב. ושואלין את הגשמים בברכת השנים. פי' מפרשינן בגמ' מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה. והבדלה בחונן הדעת. פי' מפרשינן בגמרא מתוך שהיא חול דהא היא הבדלה בין קודש לחול קבעוה בברכת חול דהיינו אמצעיות וקבעוה בראשונה משום דזריזין מקדימין, ואיכא דאמרי התם מתוך דהבדלה דבר חכמה שכל ענין הבדל והפרש ודאי דבר חכמה לפיכך קבעוה באתה חונן שהיא כולה בענין חכמה ודעה. רבי עקיבא אומר אומרה כלומר להבדלה ברכה רביעית בפני עצמה. פי' אחר שלש ראשונות, והיינו דקרו לה ברכה רביעית. רבי אליעזר אומר בהודאה. פי' כולל אותה בהודאה.

3 גמ' אמר ר' חייא בר אבא אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות. פי' רובן דודאי מקצתן הוו מקמייהו דהואי ברכת המזון, והוו אחריני דאפשר דהוו כגון ברכות דקרית שמע ועבודה והודאה וברכת כהנים כדאמרינן לעיל בגמרא בפירקא קמא יא, ב אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו והיו אומרים עבודה והודאה וברכת כהנים, וברכת המלך שהיה מברך בפרשת הקהל, כולן ואחרות אפשר שהיו תחלה, אבל מכל מקום רובן של הברכות כולן אנשי כנסת הגדולה תיקנום. בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס. פי' וסילקוה מן התפלה ולפיכך שכחו ונחלקו באיזה מקום נתקנה בתפלה. חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. פי' היכא דאפשר ליה דאית ליה כוס.

4 ומיהא שמעינן דאין מבדילין על הפת מיהא דאמרינן חזרו והענו קבעוה בתפלה אמאי מי הענו דלית להו פת אלא ודאי כדפרישנא. וכן בדין דקידוש מתוך שהוא בא על הסעודה דאפילו למאן דאמר פסחים ק, ב יש קידוש שלא במקום סעודה מכל מקום חייב הוא לאכול לכבוד שבת לפיכך מקדשין על הפת מה שאין כן בהבדלה.

5 איתמר נמי אמר ר' בנימין בר יפת שאל רבי אסי את רבי יוחנן בצידון ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אמר ליה אין המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אמר ליה רבינא לרב אשי הילכתא מאי אמר ליה כקידושא מה קידושא אף על גב דמקדש בתפלה מקדש אכסא אף הבדלה אף על גב דאבדיל בתפלה מבדיל על הכוס. פי' ואם הבדיל על הכוס תחלה צריך שיבדיל בתפלה.

6 בעו מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו מהו. פי' כשאכל ולא הבדיל דאף על גב דקימא לן פסחים קו, ב טעם מקדש טעם מבדיל מכל מקום מצותה מן המובחר עד שלא יטעום כלל, וכיון שזה טעה בתפלה שלא הזכיר אותה כלל וטעה שלא הזכירה בכוס כראוי איכא למיבעי, מאי הוי עלה, ואמרינן דטעה בזה ובזה חוזר לראש. פי' וחוזר ומתפלל ואומר הבדלה בתפלה ואחר כך מבדיל על הכוס, והוא הדין אם קדם והבדיל על הכוס דחוזר ומתפלל ומבדיל בתפלתו.

7 והילכתא כתנא קמא דאמר הבדלה בחונן הדעת. וביום טוב שחל להיות אחר השבת קיימא לן כרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו. פי' והיינו מעין הבדלה בחונן הדעת דמכל מקום אומרה בברכה הסמוכה לשלש ראשונות.

8 מתני'. האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות. פי' האומר לחבירו יברכוך אלהים טובים זה דרך המינות דסבר האי גברא דשתי רשויות יש אחד טוב ואחד רע. ואיכא דלא גרסי לה הכא אלא התם במגילה כה, א תנינן לה בהדי אידך דרכי מינין דקתני אבל הכא לא איירינן אלא בתפלה. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך. פי' שאומר כן בתפלתו אב הרחמן שהגיעו רחמיו על קן צפור שצוית בתורה לא תקח האם על הבנים יגיעו רחמיך על אותו האיש. ועל טוב יזכר שמך. פי' שאומר כן בתפלתו שייטיב לו הבורא יתברך שיזכר שמו על הטוב שעשה לו ויודה לשמו. ומודים מודים. פי' כשמגיע בתפלתו למודים כופלו ואומר מודים שני פעמים. משתקין אותו. פי' על כל אחת ואחת.

9 ופרישנא טעמא בגמרא, במודים מודים משום דמחזי כשתי רשויות. ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על טוב אין על רע לא ותנן להלן נד, א חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ועל קן צפור הגיעו יגיעו רחמיך מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, ואיכא דאמרי מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינן אלא גזירות, פי' טעמא דקן צפור אינו משום חמלה דמי עדיפא משחיטה שהותרה בהן ולאכול בשרן הילכך האומרו הרי זה טועה.

10 ורבינו אחא ז"ל מפרש טעמא דקן צפור לקיים ענין השגחת השם יתברך, בשאר מן המינין חוץ מן האדם, במינין כלומר בקיום המינים לא בפרטיהם, שאינה פרטיית אלא באדם לבדו שנאמר בו איוב לד, כא כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יספור יראה. ואפשר שזהו שכתוב במעשה בראשית ביצירת בהמה חיה ועוף למינה למינה כלומר בהמשכת קיום המינין. וזהו טעם אותו ואת בנו לאסור בשחיטתן ביום אחד.

11 כי מקצת המצות להודיענו דעות אמתיות, כענין שבת בחידוש העולם, וטעם מעקה להודיענו כי האדם ראוי להישמר מן המקרים, ואחר ישיב אל לבו כי הוא עשה יכלתו ומה שבידו לעשות ואחר זה הדבר ברשות בוראו ולא לאדם דרכו. ובענין זה ניתנה רשות לרופא לרפאות שהאדם צריך לרפואות כענין שהבריא למזונות, ואולם זה וזה אם יבטחו במזונות ויהיו מובחרים שאפשר וכן ברפואות ותהיינה הטובות שאפשר שניהם טועים מדרך השכל וינוחו בקהל רפאים, כי האדם אפילו בהיותו בריא בתכלית הבריאות שאפשר לו הרי הוא בכל עת ובכל רגע ביד השם יתברך להמית, ולהחיות מי שמסוכן בתכלית, ועיניו תמיד פקוחות על בני איש הן לרחמים הן לנקמה. וזהו עונש אסא שנאמר בו וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים דברי הימים ב טז, יב שסמכה דעתו ברופאים בקיאים שהיו לו ולא זכר למי שמיתתו וחייו תלויין בידו.

12 וכן מקצת המצות לפרסם ולדעת קיום הבטחות אמתיות, כענין ברית מלח שהמלח ידוע ששומר הדברים מהפסד, וכן ברית אלהינו יתעלה להיות לנו השארות הנפש לטובה וזהו להיות לו לעם סגולה ולתת לנו תקוה ואחרית בעולם הזה ובעולם הבא. וכזה ענין איסור גיד הנשה להודיענו הבטחת יוצאי ירך יעקב שלא יכלו בגלות ואף אם יסבלו צרות על כן נגע בכף ירך להיות צולע ולא יכול לו לכלותו, והיה שרו של עשו, ויזרח לו השמש של רפואה לימות המשיח כאשר עבר את פנואל בפנות אלה הצרות.

13 והתורה כולה על ענין זה באמונות אמתיות ודעות אמתיות והבטחות אמיתיות, ותועליות אמתיות באיסורין ובטומאות ואם לא נזכרו קצתם נעלמו לטובתנו ומכל מקום התועלת מגיע מאליו, והנהגות טובות ומשפטים צדיקים. ועל זה נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש תהלים יט, ח כי כל מה שנתבאר במופת אמת על ידי תנועת הגלגלים ובאורו אמת, כענין שיש אלוק בעולם יתברך והוא אחד נעלה על הכל ועל כל אלהים כלומר על כל השכלים הנבדלים הכל בא בתורה עם השארות הנפש, וגם זכינו להשיג גמולה במקצת מחיים וזו היא הנבואה. ועל כל אשר לא בא באורו באמת, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, וזהו האדם בדברים שלא ישיג ביאורם יאזין לעדות ה' יתברך והיא הנאמנה, כענין חידוש העולם ושאר הדברים שבאו בתורה. נמצא העוסק בתורה משיג האמתיות בלי שיבוא בדרכי החקירה שהם דרכים נסתרים ובהם מכשולות רבים כי גבהו דרכי השם יתברך מדרכיהם. ואם יזכני השם יתברך עוד אחבר בזה קונדרס לבאר בו דברים שיגעתי בהם ושמעתי.

14 העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה ומהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. פי' ולא באמצע ברכה, שאין ברכה אחת נחלקת לשני בני אדם כלומר לשמוע אותה משניהם ולהיפטר על ידם כדמוכח לקמן בכיצד מברכין בשלשה שאכלו מו, א וכדמפרש התם בסייעתא דשמיא.

15 פי' ובירושלמי מ, ב אמרינן דקדושה דמיושב ביוצר אור הוא כסוף ברכה ואחריה כתחלת ברכה, ואם טעה אחריה עד שלא סיים יוצר אור חוזר לומר לקל ברוך נעימות יתנו והיא חשובה כתחלת ברכה.

16 גמ' ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר הקל הגדול הגבור והנורא החזק העזוז והאמיץ והיראוי אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוה יכלינן למימר להו ואת אמרת ואזלת כולי האי משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. פי' רבינו משה ב"ר מימון ז"ל שלא אמר והיו מקלסין אותו באלף דינרי זהב שיהא המשל בין מעט למרובה אלא בין כסף לזהב שהם מינים חלוקים, כך כל השבח שאנו נוכל לומר אינן כלל ממין שבחיו ותהלותיו יתברך. ומיהו הני מילי באדכורי שבחא בדידיה דרחמנא ית' כגון יראוי ואמיץ דאנן לית לן דעה לאדכורי שבחיה הילכך שתיקותא מעליותא אבל לספר נפלאותיו וניסיו וגבורותיו כל המוסיף הרי זה משובח וזהו כל ספר תלים ותושבחות הצדיקים.

17 פיסקא. מודים מודים משתקין אותו. גמרא וכל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים. והני מילי בדקאמר מילתא מילתא ותנייה. פי' שקורא התיבות וכופל כל תיבה ותיבה עד שלא יגמור לקרות הפסוק. אבל הקורא פסוק מקרית שמע וכופלו הרי זה מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה. פי' ובירושלמי מ, א אמרינן דהיינו בציבור אבל ביחיד לית לן בה.