רא"ה על ברכות ל״א

1 תנו רבנן אין עומדין להתפלל מתוך דין הלכה אלא מתוך דין הלכה פסוקה. פי' כי היכי דלא ליטריד בצלותיה.

2 היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. פי' דין תורה שהאשה בתחלת ראייתה היא נדה, ודינה שבין לא ראתה אלא יום אחד או שעה אחת או טפת דם כחרדל בין ששפעה דם כל שבעה אם פסקה מבעוד יום של שביעי טובלת ליל שמיני וטהורה לבעלה. אחר שבעה אלו עד אחד עשר ימים שבין נדה לנדה אם ראתה יום אחד שומרת יום אחר כנגדו ואם לא ראתה יום שני טובלת וטהורה, ראתה אף יום שני שומרת אף יום שלישי ואם לא ראתה טובלת וטהורה וזאת נקראת זבה קטנה ששומרת יום כנגד יום, ואם ראתה יום שלישי גם כן והם עכשיו שלשה ימים רצופים נקראת זבה גדולה וטעונה שבעה נקיים, ודינין אלו בתוך אחד עשר ימים אבל אחר אחד עשר ימים על שבעת ימי נדתה חוזרת לדין נדה כמו שאמרנו וחוזרת חלילה. ובנות ישראל כדי שלא תהיינה טועות בין זמן נדה לזמן זיבה החמירו על עצמם לישב לעולם שבעה נקיים, ואין חומר שלהן משום טפה כחרדל שאין הפרש בין טפה כחרדל לדם מרובה בכל שהן מגופן אלא חומר שלהן הוא ישיבת שבעה נקיים שנהגו בו אפילו בזמן נדה כמו שפירשנו.

3 רי"ף כב, א רבא אמר כדרב הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. פי' דין תורה כל תבואה קודם שהוקבעה למעשר מותרת באכילת קבע לאדם וכל שכן לבהמה אבל מדרבנן אסרו אכילת קבע והתירו לו אכילת עראי וכל אכילת בהמה חשבינן עראי ומיהו אסור להערים להאכיל לה הכל ולהפקיעה, אבל משהוקבעה למעשר נאסרה לכל אדם כשאר איסורין עד שיעשר ואף לבהמה אסור להאכיל ממנה משום גזל השבט. ואיזו היא קביעותה למעשר גמר מלאכתה, ואיזו היא גמר מלאכתה מירוח, והיינו מירוח לאחר שנתקנית שנתנקית התבואה מחליק פניה ברחת וזהו גמר מלאכתה, ואם ניקה אותה ולא עשה בה מירוח הוקבעה בראיית פני הבית, ואם הכניסה במוץ שלה לא חשיב ראיית פני הבית ראייה כיון דהויא במוץ, מיהו אם עשה לה מירוח בפנים חייבת דמירוח קובע בכל מקום, אבל אם ניקה אותה בפנים בלא מירוח הרי נפטרה תבואה זו ושוב אי אפשר לה לבוא לידי חיוב לעולם דאם מוציאה וחוזר ומכניסה אין בכך כלום לחייבה כיון שכבר היא בבית כשנתנקית, והיא מותרת לגמרי ואפילו לאכילת אדם בקבע כיון דלא אפשר לה לבוא לכלל חיוב והיינו הערמה דרב הושעיא, והאי דנקט בהמה הוא הדין לכל אדם אלא דלצורך אדם מיגניא מילתא.

4 אי נמי כי הא דאמר רב הונא אמר זעירי המקיז דם לבהמת קדשים אסור ומועלין בו. פי' דדם דמחיים כגופה דמי, ואף על גב דבדם שחיטה ליכא מעילה מן התורה דקודם כפרה ליכא מעילה דהכי איתא התם מעילה יא, א וש"נ גבי דם שחיטה מדכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה, אחר כפרה נמי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ואף על גב דאמרינן יומא נח, ב אלו ואלו כלומר דמים של מזבח עליונים ודמים תחתונים יורדים לנחל קישון קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן, ההוא מעילה מדרבנן היא אבל מדאורייתא ליכא מעילה אלא מחיים דהוו כגופה.

5 רבנן עבדי כמתניתין. פי' דמצלו מתוך כובד ומתוך יראה שנותנים לעצמם עד שלא יתפללו. ורב שימי בר אשי עביד כברייתא. פי' לצלויי מתוך שמחה דמתוך שמחה שכלו של אדם גובר. דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר של שמחה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים ותנחומין. פי' כולן, ואפילו יתק"ק סימן דברי שבח ונחמות הן.

6 וכן תני מרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו.

7 רי"ף כב, ב תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. סנהדרין כב, א אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה שרויה ביניהם כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. פי' וכל שכן בתפלה.

8 וגרסינן בפרק מצות חליצה יבמות קה, ב רבי חייא ורבי שמעון ברבי הוו יתבי נפק מילתא מבינייהו פתח חד מינייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. פי' וכיון שכן צריך ליתן עיניו במקום שאמרה שכינה ליתן עיניו וכן לכל מקום שמתפללין בו. פתח אידך ואמר המתפלל צריך שיכוין את לבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אדהכי אתא ר' ישמעאל לגבייהו אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה אמר להו הכי אמר אבא המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה ועיניו למטה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.

9 אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא בשעה שהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחואות. יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל שנאמר וזימנין תלתה ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהיה יכול משבא לגולה החל תלמוד לומר כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא. יכול יתפלל לכל רוח שירצה כבר מפורש על ידי דניאל שנאמר וכוין פתיחן לה בעילותיה נגד ירושלם. יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש על ידי דוד שנאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה שנאמר וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כבר מפורש על ידי שלמה שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תחנה תפלה זו בקשה אין אומר דברים אחר אמת ויציב. כלומר בין אמת ויציב לתפלה. כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכפורים אומר.

10 וגרסינן בעבודה זרה בפירקא קמא ז, ב תניא רבי אליעזר אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל שנאמר תפלה לעני כי יעטוף. פי' שאלת צרכיו. ולפני ה' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה ורבי יהושע אומר יתפלל אדם. כלומר יסדיר שבחו. ואחר כך ישאל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי וצרתי לפניו אגיד וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. פי' דרבי יהושע סבר דאפילו באמצע של תפלה נמי לאחר שלש ראשונות דהיינו סידור שבחו, ולרבי אליעזר מקמי תפלה.

11 אמר רב יהודה אמר שמואל שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר. אמר רב חייא בר אשי אמר רב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים. אמר רבי יהושע בן לוי אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכיפורים אומר. פי' ואפילו מקמי יהיו לרצון אמרי פי דבתר הכי לא צריך למימר אלא כדפרישנא לעיל כט, ב. ובהא פירקא לקמן לד, א אמרינן אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. פי' כלל כלל. אלא באמצעיות. פי' בכולן מעין ברכה ובשומע תפלה במה שירצה.

12 רי"ף כג, א אמר רב הונא ראשונות דומה לעבד שמסדיר שבחו לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו והולך לו. לב, א דרש רבי שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל מנא לן ממשה רבינו דכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה. כלומר בתחלה הסדיר שבחו ולבסוף מבקש צרכיו.

13 וגרסינן בפירקא קמא ד, ב אמר רב אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסינן בפרק כל כתבי הקודש שבת קיח, ב אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. פי' לפי שהוקבע לומר על כל נס ונס ואומרו שלא בטענה בזמנו כמכחיש הנסים. כי קאמרינן בפסוקי דזמרה ומאי נינהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל קה ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי נינהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאישתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים שמונה עשרה. פי' זה כתב רבינו ז"ל למצוה מן המובחר שכיון שאמר תחלה דברי שבח ובירך עליהם אין ראוי להפסיק עד שיגמור תפלתו, אבל ודאי לענין חובה אסור לו מכיון שפתח ברוך שאמר עד שיגמור ישתבח שהרי ישתבח סמוכה היא לברוך שאמר.

14 פי' וסדר תפלה ליחיד כך היא, פותח בברכות ואומרן על הסדר עד ותלמוד תורה כנגד כולן, ואומר פרק איזו הוא מקומן שכולל כל הקרבנות, ועוד שמעתי שאומרים אותו לפי שאין בכל אותו פרק מחלוקת והיא משנה ברורה למשה מסיני, ואחר כך אומר רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות וכו' עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם שהוא פרק ראשון של ספרא שהוא תורת כהנים והוא מדרש וכולל מקצת מדות שהתורה נדרשת בהן, הרי שקרינו בתורה במשנה ובמדרש. ואחר כך אומר רבונו של עולם שהוא פתיחה לתפלתו והוא כעין וידוי ובקשת מחילה, ואומר בו ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרין ה' אלהינו ה' אחד ואינו אומר שמע ישראל כמו שכתבנו למעלה יג, ב וגומר אותו כולו עד בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה'.

15 ואומר ברוך שאמר וחותם מלך מהולל בתושבחות, ואומר טוב להודות לה' וכו' עד להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו ואומר ה' מלך גאות וגו' עד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים, וביום שבת פותח מזמור שיר ליום השבת ובחול פותח טוב להודות לה', ואחר כך אומר יהי כבוד ה' לעולם וכו' עם אותם פסוקים שסידרו בו עד תהלה לדוד ובסוף אותו מזמור אומר ואנחנו נברך קה מעתה ועד עולם הללוקה ואומר ישתבח וחותם מלך מהולל בתושבחות קל ההודאות אדון הנפלאות בורא כל הנשמות אדון כל המעשים הבוחר בשירי זמרה חי העולמים. ופי' שירי שבחי זמרה שירי שבחו.

16 ופותח ביוצר ומדלג קדושה לבדה וגומר ומתפלל, ונופל על אפיו ואומר חנני אלהים כחסדך תהלים נא כל אותו מזמור שהוא מזמור של וידוי וכך מקובלני שהוא היפה לומר, ואם בא להרבות בתחנונים רשאי כדאשכחן בכולי תלמודא דמפשו ברחמי בההיא שעתא. ומסתברא דלית ליה לאשתעויי ולאשתהויי בין תפלה לנפילת אפים דכולה כעין תפלה אריכתא היא, וראיה לזה ההיא דאמרינן בבבא מציעא בסוף הזהב נט, ב בדביתהו דר' אליעזר דכל יומא לא שבקה ליה למינפל על אפיה, ואי אית ליה רשותא לשהויי מי קיימא דביתהו בהדיה כולי יומא אלא ודאי כיון דההיא שעתא לא נפיל על אפיה תו לא נפיל. ואף על גב דלא חשבה להא בהדי הא דאמרינן לקמן מב, א דשלש סמיכות הם, משום דהא לא קביעא דזימנין דליתה כגון בראשי חדשים ודכותיהו כדמוכח בהדיא בההיא, דלא חובה גמורה היא אלא אפושי ברחמי, והכי מוכח בהדיא ההיא, מדמבטל לה דביתהו מיניה, ומכל מקום היכא דאתי למימרא לא בעי למיפסק כדפרישנא.

17 הרי זה מטבע קצר ליחיד, ואם בא לרבות כל סדר הציבור ושירת הים או יותר מהם הרשות בידו, וכן אם בא לומר סדר קדושה שאינו אלא סידור פסוקים והוא ביחיד אומר ואין צריך עשרה אלא של תפלה ושל יוצר. ומאי דגמירי עלמא דאין היחיד אומר שירה ליתה שלא אמרו אלא שאין היחיד אומר שירה על ניסו ולא הלל אלא ציבור או מלך שהוא כציבור לפי שהן תלויין בו. וכתב אדוננו הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל דקבלה בידו לומר שלשה פסוקים בכל יום ה' צבקות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה ה' צבקות אשרי אדם בוטח בך ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו.

18 ובשבת נהגו להרבות במזמורים ואומר נשמת כל חי שהיא ברכת שבח והודאה כדאיתא לקמן נט, ב וביוצר מרבה בה גם כן דברי שבח ומסיים תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש, ורישא דהאי אלפא ביתא בשבת שתי אותיות ראשונות הן של חמש תיבות ואמצעיות כולן של ארבע תיבות ושתים אחרונות של שש שש תיבות, ואומר לקל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו תפארת עטה ליום המנוחה ענג קרא ליום השבת לפיכך יפארו לקל כל יצוריו שבח יקר וגדולה יתנו לקל מלך יוצר כל מנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש, והאומר זה שיר שבח של יום השביעי טעות הוא בידו, ואומר שמך ה' אלהינו יתקדש וזכרך מלכנו יתפאר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ועל כל שבח מעשי ידיך ועל מאורות שעשית הם יפארוך סלה תתברך צורנו מלכנו וגואלנו בורא קדושים ישתבח שמך לעד מלכנו וכו' ויש נוסחאות שכתוב בהם בשפה ברורה ובנעימה קדושה ואמרו שכן מוכח בפרקי היכלות.

19 גרסינן בסוף פרק בתרא דראש השנה לה, א אמר ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. פי' כדי שתהא שגורה בפיו. אמר רבא מסתברא דר' אלעזר בברכות של ראש השנה ויום הכפורים ושל פרקים אבל שאר ימות השנה לא צריך וכמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן.

20 אמר רב הונא כמה הילכתא גובראתא איכא למישמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך לכוין את לבו. רק שפתיה נעות אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך לחתוך בשפתיו. פי' שאם הרהר בלבו ולא הוציא בלבו בשפתיו לא יצא. וקולה לא ישמע אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך להתפלל בלחש. פי' לאפוקי שלא ישמיע קולו לאחרים אבל ודאי מצוה מן המובחר להשמיע לאזניו כדמוכח לעיל טו, ב. ויחשבה עלי לשכורה מכאן לשכור שאסור להתפלל. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין אמר ר' אלעזר מכאן לרואה דבר בחבירו שאינו הגון שצריך להוכיחו.

21 ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי אמר ר' אלעזר מכאן לחושדין אותו בדבר ואין בו שצריך להודיעו. פי' שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל במדבר לב, כב. ויען עלי ויאמר לכי לשלום אמר ר' אלעזר מכאן לחושד בחבירו בדבר ואין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו שנאמר ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. אני האשה הנצבת עמכה בזה אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. פי' ה"א דעמכה דה"א יתירתא היא דאיק וחשבונה חמשה, והיא היתה מתפללת ועלי היה יושב על כסא רחוק ממנה ארבע אמות והיא היתה עומדת באמה חמישית, וטעמא דאיסורא משום דשכינה תופשת ארבע אמות של תפלה לכל רוח, ואפילו היה היושב מתפלל לא מיפטר בהכי.

22 גרסינן בפרק הדר עם הנכרי עירובין סד, א אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה והיכי דמי שכור והיכי דמי שתוי שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך. פי' ומיהו לענין ברכת המזון אפילו הוא שתוי מברך לכתחלה שהרי לכך הוא נכנס מתחלה אבל לענין הוראה אפילו דיעבד לא. והפגת יין ברביעית או בפחות מרביעית אמרינן התם סד, ב דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגה את היין, ביותר מרביעית לא נתנו חכמים שיעור.