רא"ה על ברכות ל׳

מהדורה: פירוש ההלכות מסכת ברכות, ירושלים תשס"ז

« רא"ה על ברכות כ״ט ×¢×´×‘ רא"ה על ברכות ל״א ×¢×´× »

1 ברכות פתח ↗

אִימַּת מְצַלֵּי? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: מִשָּׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: עַד פַּרְסָה. וְהֵיכִי מְצַלֵּי לַהּ? רַב חִסְדָּא אָמַר: מְעוּמָּד. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ מְהַלֵּךְ.

2 רי"ף פתח ↗

לה רב חסדא אמר מעומד ורב ששת אמר מהלך וכרב חסדא דאמר מעומד טפי עדיף דהא רב ששת נמי קאי ומצלי תפלת הדרך אמר מהיות טוב אל תקרי רע מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי תלתא קמייתא ותלתא בתרייתא וכי מאטי לישוב לא צריך לצלויי תפלה קצרה לא בעי לא תלתא קמייתא ולא תלתא בתרייתא וכי מאטי לישוב צריך לצלויי הביננו מעומד תפלה קצרה אפי' מהלך מיהא שמעינן דלא מצלי איניש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מי שהוא מהלך במדבר כיוצא בו:

6 ברכות פתח ↗

הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, אִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחַז אֶת חֲמוֹרוֹ — יֵרֵד לְמַטָּה וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל. רַבִּי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו.

7 ברכות פתח ↗

8 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹמֵא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת — יְכַוֵּין לִבּוֹ כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳״.

9 רי"ף ברכות פתח ↗

לדברי רבי יוחנן היא דסבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון כדכתבינן לעיל אבל לרבא לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמר דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לשוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפרק קמא דף יט: אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ותניא רבי אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקריץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ישעיהו מ״ג:כ״ב ולא אותי קראת יעקב וגו' ואוקימנא בפרק ראשון ופרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי הכי נמי אי לא בטיל ליה ממלאכה קא משוי לה עראי דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא דהתם אמר רבא הלכה כר' מאיר והכא קאמר דבעינן כוונה בפרק ראשון אלא לאו ש"מ כדאמרינן כי היכי דלא תיקשי דרבא אדרבא גרסינן ביומא שם ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים ודברת בם עשה אותם קבע ת"ר הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב קורין ק"ש ומתפללין ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה שתי ברכות כיצד ברכה ראשונה כתקנה שניה פותח ברכת הארץ וכולל לבונה ירושלים בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ בד"א כשעושין בשכרן אבל בעושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מסב עמהם מברכין כתקנן ארבע: מתני' חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה ומעשה בר"ג שנשא אשה וקרא לילה הראשון שנשא אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש בלילה הראשון אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפילו שעה אחת: גמ' מנא הני מילי דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק כמצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב דלא טריד: מתני' רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו א"ל תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם אסטניס אני: גמ' מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב עמוס ח׳:י׳ ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאסטניס לא גזרו רבנן וחזינן למקצת רבואתא דקא כתבי הא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן היא לא קיימא לן כותיה ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ימים ומחזיא מלתא דס"ל להני רבואתא דז' ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מלתא מדכתיב בראשית נ׳:י׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין מילתא דהא בהדיא

11 משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

נָּשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת. מִי שֶׁהָיָה לִבּוֹ טָרוּד וְנֶחְפַּז לִדְבַר מִצְוָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת וּמִקְּרִיאַת שְׁמַע. לְפִיכָךְ חָתָן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ. לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא לָהּ בְּתוּלִים. וְאִם שָׁהָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְלֹא בָּעַל חַיָּב לִקְרוֹת מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאֵילָךְ שֶׁהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ גַּס בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּעַל:

12 ברכות פתח ↗

מַתְנִי׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר — יָחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין.

14 ברכות פתח ↗

כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא. חַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו.

15 רי"ף פתח ↗

אמר כדי שתתחולל דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו מאן דאמר כדי שתחולל דעתו עליו דכתיב שמות לב ויחל משה ומאן דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו דכתיב דברים ד ואתחנן אל ה' תניא טעה ולא הזכיר של ראש חדש שחרית אין מחזירין אותו מפני שיש תפלת המוספין לפניו א"ר יוחנן ובצבור שנו פירוש מפני טורח צבור אבל יחיד מחזירין אותו אמר רב חנין אמר רב טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין את החדש אלא ביום:

16 פסקי הרא"ש על תענית פתח ↗

גמ' תנא בטל וברוחות לא החמירו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מאי טעמא א"ר חנינא לפי שאין נעצרין א"ר חנינא העובר לפני התיבה בימות החמה ואומר משיב הרוח אין מחזירין אותו מוריד הגשם מחזירין אותו ויחזור לראש הברכה. ואם סיים הברכה יחזור לראש התפלה דשלש ראשונות אחת הן. בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו. כתב רבינו אבי"ה ז"ל דאין צריך לחזור לראש הברכה אלא חוזר ואומר משיב הרוח מוריד הגשם מכלכל. ולא דמי לאומר מוריד הגשם דחוזר לראש הברכה דהתם אם היה חוזר למכלכל חיים לא היה מבטל מה שהזכיר שלא כדין אלא חוזר לראש הברכה ואינו מזכיר ולי נראה דהא דקאמר לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו היינו אם סיים כל הברכה ואז חוזר לראש התפלה אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה אומר במקום שנזכר שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים אלא שנהגו העולם לאומרה לפני מכלכל חיים לפי שהגשמים כלכלה ופרנסה. אבל אם לא אמרה לפני מכלכל חיים בכל הברכה מקומה כתב רבינו אבי"ה ז"ל שאם סיים ברכת מחיה המתים ולא הזכיר ועדיין לא התחיל אתה קדוש אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קדוש. וכן בשאלה אם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומר ותן טל ומטר ואומר תקע בשופר כדאמרינן פ' שלשה שאכלו ברכות דף מט: טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל וכן בשבת וכן בי"ט. לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. ירושלמי הל' א המתפלל ואינו יודע מה הזכיר א"ר יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר וכן הדין נמי אחר שהפסיק ודאי הזכיר וחוזר. ההיא דירושלמי היה עומד בגשם והזכיר בטל וכו'. ודין טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ולא שאלה בברכת השנים להיכן הוא חוזר כתבתי בברכות בפ' תפלת השחר סי' יד:

17 סנהדרין פתח ↗

מַתְנִי׳ הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתָן בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת: בְּאֵיזוֹ שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזוֹ חוֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מְקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ? הִתְרֵתֶם בּוֹ? הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה: אֶת מִי עָבַד, וּבַמֶּה עָבַד? כָּל הַמַּרְבֶּה בִּבְדִיקוֹת – הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְּאֵנִים. מָה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת? חֲקִירוֹת – אֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, עֵדוּתָן בְּטֵילָה. בְּדִיקוֹת – אֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין״, עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. אֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁנַיִם בְּחֹדֶשׁ״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁלֹשָׁה בַּחֹדֶשׁ״ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִיבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ. אֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁלֹשָׁה״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״בַּחֲמִשָּׁה״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. אֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת״ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר: ״בְּשָׁלֹשׁ״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּחָמֵשׁ״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קַיֶּימֶת. אֶחָד אוֹמֵר ״בְּחָמֵשׁ״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״בְּשֶׁבַע״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה, שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּונִים, פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה״ – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״ – מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת״, שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. וְאִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ. וְאִם לָאו, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ לְמָחָר, וּמִזְדַּוְּוגִין זוּגוֹת זוּגוֹת. הָיוּ מְמַעֲטִין מִמַּאֲכָל, וְלֹא הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן כׇּל הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין כׇּל הַלַּיְלָה. וְלַמׇּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְזַכֶּה, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי״. וְהַמְחַיֵּיב אוֹמֵר: ״אֲנִי מְחַיֵּיב, וּמְחַיֵּיב אֲנִי בִּמְקוֹמִי״. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה. טָעוּ בַּדָּבָר – שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין מַזְכִּירִין אוֹתוֹ. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת – פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו – עוֹמְדִים לַמִּנְיָן. שְׁנֵים עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין – זַכַּאי. שְׁנֵים עָשָׂר מְחַיְּיבִין וְאַחַד עָשָׂר מְזַכִּין, וַאֲפִילּוּ אַחַד עָשָׂר מְזַכִּין וְאַחַד עָשָׂר מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, וַאֲפִילּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין. וְכַמָּה מוֹסִיפִין? שְׁנַיִם שְׁנַיִם, עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּיבִין – זַכַּאי. שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְחַיְּיבִין וּשְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְזַכִּין – דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּיבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר קְרָא ״וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב״, וְאוֹמֵר ״וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב״, וְאוֹמֵר ״וְדָרְשׁוּ הַשּׁוֹפְטִים הֵיטֵב״. וְאֵימָא: חֲדָא חֲדָא כְּדִכְתִיבָא? דְּאִם כֵּן, לִיכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא בַּחֲדָא! כֵּיוָן דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי כְּתִיבָא, מֵהֲדָדֵי יָלְפִי, וְכֵיוָן דְּיָלְפִי מֵהֲדָדֵי, כְּמַאן דִּכְתִיב בַּחֲדָא דָּמֵי. וְהָא לָא דָּמְיָאן לַהֲדָדֵי? סִימָן: פָּלֵט, סַיִיף, הַתְרָאָה. עִיר הַנִּדַּחַת לְהָנָךְ תַּרְתֵּי לָא דָּמְיָא, שֶׁכֵּן מָמוֹנָן פָּלֵט. עֲבוֹדָה זָרָה לְהָנָךְ תַּרְתֵּי לָא דָּמְיָא, שֶׁכֵּן בְּסַיִיף. עֵדִים זוֹמְמִין לְהָנָךְ תַּרְתֵּי לָא דָּמְיָא, שֶׁכֵּן צְרִיכִים הַתְרָאָה. בְּ״הֵיטֵב״ ״הֵיטֵב״ יָלְפִינַן מֵהֲדָדֵי, וּגְזֵירָה שָׁוָה מוּפְנָה. דְּאִי לָא מוּפְנָה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ. לָאיֵי, אַפְנוֹיֵי מוּפְנֵי. מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִיכְתַּב ״וְדָרְשׁוּ וְחָקְרוּ״, וְשַׁנִּי קְרָא בְּדִיבּוּרֵיהּ בְּ״הֵיטֵב״, שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא! בִּשְׁלָמָא הָנָךְ תַּרְתֵּי מוּפְנֶה הוּא, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב. אֶלָּא עִיר הַנִּדַּחַת, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב? הָא כְּתִיבָא כּוּלְּהוּ! הָתָם נָמֵי אַפְנוֹיֵי מוּפְנֵה, מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב ״דָּרוֹשׁ תִּדְרֹשׁ״ אוֹ ״חָקוֹר תַּחְקֹר״, וְשַׁנִּי קְרָא בְּדִיבּוּרֵיהּ בְּ״הֵיטֵב״ – שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי. וְאָתוּ נֶחְנָקִין בְּקַל וָחוֹמֶר מִנִּסְקָלִין וּמִנֶּהֱרָגִין, וְאָתוּ נִשְׂרָפִין בְּקַל וָחוֹמֶר מִנִּסְקָלִין. הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי סְקִילָה חֲמוּרָה, אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: ״וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן״, ״וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן״ – הָא חַד סְרֵי. שֶׁבַע – לְשֶׁבַע חֲקִירוֹת, דַּל תְּלָת – לִגְזֵירָה שָׁוָה, פָּשָׁא לְהוּ חֲדָא. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְאֵתוֹיֵי נִשְׂרָפִין. לְרַבָּנַן, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר – טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. מְגַדֵּף בַּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: אֵימָא לְאֵתוֹיֵי שְׁמֹנֶה חֲקִירוֹת! וּשְׁמֹנֶה חֲקִירוֹת מִי אִיכָּא?! אַלְּמָה לָא? וְהָאִיכָּא לְאֵתוֹיֵי בְּכַמָּה בְּשָׁעָה. וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי: הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בִּשְׁמֹנֶה חֲקִירוֹת. הָנִיחָא לְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם טוֹעֶה וְלֹא כְּלוּם, וּלְהַךְ לִישָּׁנָא נָמֵי דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה מַשֶּׁהוּ – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה חֲצִי שָׁעָה, וּלְרָבָא דְּאָמַר: טָעוּ אִינָשֵׁי טוּבָא – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, לְאֵתוֹיֵי בְּכַמָּה בַּיּוֹבֵל. הַיְינוּ בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ! אֶלָּא, לְאֵתוֹיֵי בְּאֵיזֶה יוֹבֵל. וְאִידַּךְ: כֵּיוָן דְּאָמַר בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, לָא בָּעֵי בְּאֵיזֶה יוֹבֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי לַחֲכָמִים: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁבָּא וְאָמַר ״אֶמֶשׁ הֲרָגוֹ״, אוֹמֵר לוֹ ״בְּאֵיזוֹ שָׁבוּעַ?״, ״בְּאֵיזוֹ שָׁנָה?״, ״בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ?״, ״בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ?״ אָמְרוּ לוֹ: לִדְבָרֶיךָ, מִי שֶׁבָּא וְאָמַר ״עַכְשָׁו הֲרָגוֹ״, אוֹמֵר לוֹ ״בְּאֵיזֶה יוֹם?״, ״בְּאֵיזֶה שָׁעָה?״, ״בְּאֵיזֶה מָקוֹם?״ אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּלָא צָרִיךְ, רָמֵינַן עֲלֵיהּ כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא צָרִיךְ, רָמֵינַן עֲלֵיהּ כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְרַבִּי יוֹסֵי: ״אֶמֶשׁ הֲרָגוֹ״ – שְׁכִיחַ בְּרוֹב עֵדִיּוֹת, ״עַכְשָׁיו הֲרָגוֹ״ – לָא שְׁכִיחַ בְּרוֹב עֵדִיּוֹת. מַכִּירִים אַתֶּם אוֹתוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַכִּירִים אַתֶּם אוֹתוֹ? נׇכְרִי הָרַג? יִשְׂרָאֵל הָרַג? הִתְרִיתֶם בּוֹ? קִיבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה? הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה? הֵמִית בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר? הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. אֶת מִי עָבַד: לִפְעוֹר עָבַד? לְמַרְקוּלִיס עָבַד? וּבַמָּה עָבַד: בְּזִיבּוּחַ? בְּקִיטּוּר? בְּנִיסּוּךְ? בְּהִשְׁתַּחֲוָאָה? אָמַר עוּלָּא: מִנַּיִין לְהַתְרָאָה מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ״. אַטּוּ בִּרְאִיָּה תַּלְיָא מִילְּתָא? אֶלָּא עַד שֶׁיַּרְאוּהוּ טַעְמוֹ שֶׁל דָּבָר. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְכָרֵת – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַלְקוּת. דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא: ״וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהׇרְגוֹ בְעׇרְמָה״ – שֶׁהִתְרוּ בּוֹ, וַעֲדַיִין הוּא מֵזִיד. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״הַמֹּצְאִים אִתּוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים״ – שֶׁהִתְרוּ בּוֹ, וַעֲדַיִין הוּא מְקוֹשֵׁשׁ. דְּבֵי רַבִּי תָּנָא: ״עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה״ – עַל עִסְקֵי דִּיבּוּר. וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״אֲחֹתוֹ״ – הֲוָה אָמֵינָא: חַיָּיבֵי מַלְקוֹת – אִין, חַיָּיבֵי מִיתוֹת – לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יָזִד״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְכִי יָזִד״, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – סַיִיף דְּקִיל, אֲבָל סְקִילָה דַּחֲמוּרָה – אֵימָא לָא. צְרִיכָא. וְתַרְתֵּי בְּנִסְקָלִין לְמָה לִי? לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְאֵתוֹיֵי נִשְׂרָפִין. לְרַבָּנַן, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּנִסְקָלִין, וְלֵיתוֹ הָנָךְ וְלִיגְמְרוּ מִינֵּיהּ? הָכָא נָמֵי, מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה, מְנָא לַן? אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״יוּמַת הַמֵּת״ – עַד שֶׁיַּתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה. אָמַר רַב חָנָן: עֵדֵי נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁהוּזַּמּוּ אֵין נֶהֱרָגִין, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר ״לְאוֹסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ בָּאנוּ״. וְהָא אַתְרוֹ בַּהּ? דְּלָא אַתְרוֹ בַּהּ. וְאִי לָא אַתְרוֹ בַּהּ, הֵיכִי מִיקַּטְלָא? בְּאִשָּׁה חֲבֵירָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבֵר אֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד. וְכֵיוָן דְּאִינְהוּ לָא מִיקַּטְלִי, אִיהִי הֵיכִי מִיקַּטְלָא? הָוְיָא לַהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ, וְכׇל עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ לֹא שְׁמָהּ עֵדוּת. הָכִי נָמֵי קָאָמַר: מִתּוֹךְ שֶׁאֵין נֶהֱרָגִין, שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר ״לְאוֹסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ בָּאנוּ״, אַף הִיא אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת, דְּהָוְיָא לַהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ. אֶלָּא בְּאִשָּׁה חֲבֵירָה, דְּקַיְימָא לַן דְּמִיקַּטְלָא, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּשֶׁזִּינְּתָה, וְחָזְרָה וְזִינְּתָה. וְהָא יְכוֹלִין לוֹמַר: ״לְאוֹסְרָהּ עַל בּוֹעֲלָהּ שֵׁנִי בָּאנוּ״! שֶׁזִּינְּתָה מִבּוֹעֵל רִאשׁוֹן, אִי נָמֵי שֶׁזִּינְּתָה מִקְּרוֹבֶיהָ. מַאי שְׁנָא נַעֲרָה מְאוֹרָסָה דְּנָקֵט? אֲפִילּוּ נְשׂוּאָה נָמֵי! אִין, אֶלָּא אֲפִילּוּ הַאי דְּלָא יָתְבָא תּוּתֵיהּ יְכוֹלִין לוֹמַר: ״לְאוֹסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ בָּאנוּ״. אָמַר רַב חִסְדָּא: אֶחָד אוֹמֵר ״בְּסַיִיף הֲרָגוֹ״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״בַּאֲרִירָן הֲרָגוֹ״ – אֵין זֶה ״נָכוֹן״. אֶחָד אוֹמֵר ״כֵּלָיו שְׁחוֹרִין״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״כֵּלָיו לְבָנִים״ – הֲרֵי זֶה ״נָכוֹן״. מֵיתִיבִי: ״נָכוֹן״ – שֶׁיְּהֵא נָכוֹן. אֶחָד אוֹמֵר: ״בְּסַיִיף הֲרָגוֹ״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בַּאֲרִירָן הֲרָגוֹ״. אֶחָד אוֹמֵר: ״כֵּלָיו שְׁחוֹרִין״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״כֵּלָיו לְבָנִים״ – אֵין זֶה ״נָכוֹן״. תַּרְגְּמַהּ רַב חִסְדָּא: בְּסוּדָר שֶׁחֲנָקוֹ בּוֹ, דְּהַיְינוּ סַיִיף וַאֲרִירָן. תָּא שְׁמַע: אֶחָד אוֹמֵר ״סַנְדָּלָיו שְׁחוֹרִין״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״סַנְדָּלָיו לְבָנִים״ – אֵין זֶה ״נָכוֹן״. הָתָם נָמֵי, כְּגוֹן שֶׁבָּעַט בּוֹ בְּסַנְדָּלוֹ וַהֲרָגוֹ. תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה, וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְּאֵנָה. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כְּגוֹן שֶׁעָקַץ תְּאֵנָה בְּשַׁבָּת, דַּעֲלַהּ קָא מִיקְּטִיל. וְהָא תַּנְיָא: אָמְרוּ לוֹ ״תַּחַת תְּאֵנָה הֲרָגוֹ״? אֶלָּא אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כְּגוֹן שֶׁשִּׁפְּדוֹ בְּיִיחוּר שֶׁל תְּאֵנָה. תָּא שְׁמַע, אָמַר לָהֶן: תְּאֵנָה זוֹ עֳקָצֶיהָ דַּקִּין? עֳקָצֶיהָ גַּסִּין? תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת? תְּאֵנִים לְבָנוֹת? אֶלָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף: מִבֶּן זַכַּאי לוֹתֵיב אִינִישׁ? שָׁאנֵי בֶּן זַכַּאי, דִּבְדִיקוֹת כַּחֲקִירוֹת מְשַׁוֵּי לֵיהּ. מַאן בֶּן זַכַּאי? אִילֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, מִי הֲוָה בְּסַנְהֶדְרִי? וְהָתַנְיָא: כׇּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. אַרְבָּעִים שָׁנָה עָסַק בִּפְרַקְמַטְיָא, אַרְבָּעִים שָׁנָה לָמַד, אַרְבָּעִים שָׁנָה לִימֵּד. וְתַנְיָא: אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם חוּרְבַּן הַבַּיִת, גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין וְיָשְׁבָה לָהּ בַּחֲנוּת. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: לוֹמַר שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי קְנָסוֹת. דִּינֵי קְנָסוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וּתְנַן: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אֶלָּא, בֶּן זַכַּאי דְּעָלְמָא. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, קָרֵי לֵיהּ רַבִּי ״בֶּן זַכַּאי״? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה וּבָדַק רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּעוּקְצֵי תְּאֵנִים! אֶלָּא, תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ הֲוָה, וַאֲמַר מִילְּתָא וּמִסְתַּבַּר לְהוּ טַעְמֵיהּ, וְקַבְעוּהָ בִּשְׁמֵיהּ. כִּי הֲוָה לָמַד, ״בֶּן זַכַּאי״ הֲוָה קָרֵי לֵיהּ, כְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. כִּי הֲוָה לִימֵּד, הֲוָה קָרֵי לֵיהּ ״רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי״. כִּי קָרֵי לֵיהּ ״בֶּן זַכַּאי״ – עַל שֵׁם דְּמֵעִיקָּרָא, וְכִי קָרֵי לֵיהּ ״רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי״ – עַל שֵׁם דְּהַשְׁתָּא. מַעֲשֶׂה וּבָדַק כּוּ׳. מָה בֵּין חֲקִירוֹת כּוּ׳. מַאי ״אֲפִילּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים״? פְּשִׁיטָא! כִּי אָמַר אֶחָד ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, כִּי אָמְרִי בֵּי תְרֵי נָמֵי עֵדוּתָן קַיֶּימֶת! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַרֵישָׁא קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר: בַּחֲקִירוֹת, אֲפִילּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״יָדַעְנוּ״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. כְּמַאן? כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּמַקֵּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם. אָמַר רָבָא: וְהָא ״עֵדוּתָן קַיֶּימֶת״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ בַּחֲקִירוֹת, שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״יָדַעְנוּ״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. רַב כָּהֲנָא וְרַב סָפְרָא תָּנוּ סַנְהֶדְרִין בֵּי רַבָּה. פְּגַע בְּהוּ רָמֵי בַּר חָמָא. אֲמַר לְהוּ: מַאי אָמְרִיתוּ בַּהּ בְּסַנְהֶדְרִין דְּבֵי רַבָּה? אָמְרִי לֵיהּ: וּמַאי אָמְרִינַן בַּהּ בְּסַנְהֶדְרִין גְּרֵידְתָּא? וּמַאי קַשְׁיָא לָךְ? אֲמַר לְהוּ, מֵהָא דְּקָתָנֵי: מָה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת? חֲקִירוֹת – אֶחָד אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, עֵדוּתָן בְּטֵילָה, בְּדִיקוֹת – אָמַר אֶחָד ״אֵינִי יוֹדֵעַ״, וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִים״, עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. מִכְּדֵי, אִידֵּי וְאִידֵּי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, מַאי שְׁנָא חֲקִירוֹת וּמַאי שְׁנָא בְּדִיקוֹת? אָמְרִי לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא? בַּחֲקִירוֹת, אָמַר אֶחָד ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה, דְּהָוְיָא לַהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ. בְּדִיקוֹת, אָמַר אֶחָד מֵהֶן ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת, עֵדוּת שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ הוּא. אֲמַר לְהוּ: אִי הָכִי אָמְרִיתוּ בַּהּ, טוּבָא אָמְרִיתוּ בַּהּ. אָמְרִי לֵיהּ: מִטֵּיבוּתֵיהּ דְּמָר אָמְרִינַן בַּהּ טוּבָא, מִנְּזִיהוּתֵיהּ דְּמָר לָא אָמְרִינַן בַּהּ וְלָא חֲדָא. אֶחָד אוֹמֵר כּוּ׳. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד רוּבּוֹ שֶׁל חוֹדֶשׁ. אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, אֶחָד אוֹמֵר ״בִּשְׁלֹשָׁה״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״בַּחֲמִשָּׁה״ – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. וְאַמַּאי? נֵימָא שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בִּשְׁנֵי עִיבּוּרִין וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּשְׁנֵי עִיבּוּרִין? אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם דִּבְרוּבָּה יָדַע! לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: בְּרוּבָּה נָמֵי לָא יָדַע, וּבְשִׁיפּוּרָא יָדַע. בְּחַד שִׁיפּוּרָא אָמַר דְּטָעֵי, בִּתְרֵי שִׁיפּוּרֵי לָא אָמַר דְּטָעֵי. וְאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד כַּמָּה מְבָרְכִין עַל הַחֹדֶשׁ? עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא פְּגִימָתָהּ. וְכַמָּה? אָמַר רַב יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַב יְהוּדָה: עַד שִׁבְעָה. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר. וְתַרְוַיְיהוּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לְהוּ: הָא לְמִיהְוֵי כִּי יִתְרָא, הָא לְמִיהְוֵי כִּי נָפְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְלִיבָרֵיךְ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״! אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ כִּי חָסַר מִי מְבָרְכִינַן ״דַּיַּין הָאֱמֶת״, דִּלְבָרֵיךְ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״? וְלִיבָרְכִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ? כֵּיוָן דְּהַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, לָא מְבָרְכִינַן. וְאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ כְּאִילּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּתִיב הָכָא ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה״, וּכְתִיב הָתָם ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִילְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ, דַּיָּים. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ מְעוּמָּד. מָרִימָר וּמָר זוּטְרָא מְכַתְּפִי אַהֲדָדֵי וּמְבָרְכִי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי: בְּמַעְרְבָא מְבָרְכִי ״בָּרוּךְ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים״. אֲמַר לֵיהּ: הַאי נְשֵׁי דִּידַן נָמֵי מְבָרְכִי. אֶלָּא כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: ״בָּרוּךְ וְכוּ׳ אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקֵים, וּבְרוּחַ פִּיו כׇּל צְבָאָם. חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם, שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם. פּוֹעֲלֵי אֱמֶת שֶׁפְּעוּלָּתָן אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים״. כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה? בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חֲבִילוֹת שֶׁל מִשְׁנָה. קָרֵי רַב יוֹסֵף אַנַּפְשֵׁיהּ: ״וְרׇב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר״. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת כּוּ׳. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שָׁעוֹת, אֲבָל אֶחָד אוֹמֵר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאֶחָד אוֹמֵר לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה – עֵדוּתָן בְּטֵילָה. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא: אֶחָד אוֹמֵר ״קוֹדֶם הָנֵץ״, וְאֶחָד אוֹמֵר ״בְּתוֹךְ הָנֵץ״. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָא בְּגִילּוּיָא קָאֵי, וְזַהֲרוּרֵי בְּעָלְמָא הוּא דַּחֲזָא – קָא מַשְׁמַע לַן. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין כּוּ׳. אוֹתוֹ הַיּוֹם וְתוּ לָא? וְהָתַנְיָא: אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – לֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם לְעוֹלָם, וְאִם אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – אֵין יוֹרֵד כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא עֲלִיָּיתוֹ יְרִידָה לוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְגּוּמַהּ אַאִם אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת כּוּ׳. יַיִן מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: אָמַר קְרָא ״וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר״ – הָעוֹסְקִין בְּרָזוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל יִשְׁתַּכְּרוּ. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת כּוּ׳. לֹא רָאוּ, מַאי? אָמַר רַבִּי אַחָא: פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְלִיפְטְרֵיהּ מֵעִיקָּרָא! אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִבֵּית דִּין מְעוּרְבָּבִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וּלְמָה לִי יוֹסִיפוּ? לִיפְטְרֵיהּ מִבֵּי דִּינָא קַמָּא! אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי קָאֵי כְּוָותָךְ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, כָּךְ אֵין מוֹסִיפִין עַל בֵּית דִּין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹמֵר בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״, וְאֵין אוֹמֵר בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״. מַאי ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״? אִילֵּימָא קַשׁ דִּינָא, אִיפְּכָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ! אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אֵיפוֹךְ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וּמַאי ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״ – חֲכַם דִּינָא. מֵיתִיבִי: גָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּינִין אוֹמֵר ״נִזְדַּקֵּן הַדִּין״. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חֲכַם דִּינָא, הַיְינוּ דְּאָמַר גָּדוֹל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קַשׁ דִּינָא, לָא סַגִּיא דְּלָא אָמַר גָּדוֹל? כַּסּוֹפֵי הוּא דְּקָא מְיכַסֵּיף נַפְשֵׁיהּ? אִין. אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּישׁ מֵעַצְמוֹ, לְמִתְבַּיֵּישׁ מֵאֲחֵרִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קַשׁ דִּינָא, הַיְינוּ דְּאֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּישׁ מֵעַצְמוֹ לְמִתְבַּיֵּישׁ מֵאֲחֵרִים. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ חֲכַם דִּינָא, גָּדוֹל אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח נַפְשֵׁיהּ? וְהָכְתִיב: ״יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ״! שָׁאנֵי מִילְּתָא דְּבֵי דִינָא, דְּאַגָּדוֹל רַמְיָא. כְּדִתְנַן: גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן. גָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּינִין אוֹמֵר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי״, ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב״. הֲדַרַן עֲלָיךְ הָיוּ בּוֹדְקִין

19 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּמוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מִתְחַדְּשִׁים וּמִתְקַדְּשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כָּךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְחַדְּשִׁים וּמִתְקַדְּשִׁים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁמַיִם וָאָרֶץ עֲתִידִים לַעֲבֹר וּלְחַדֵּשׁ, מַה כְּתִיב עֲלֵיהֶם? ״וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם״. כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְגוֹלֵל אוֹתָהּ וְחוֹזֵר וּפוֹתֵחַ וְגוֹלֵל אוֹתָהּ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לָגֹל אֶת הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָגֹלּוּ הַשָּׁמַיִם כַּסֵּפֶר וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה״. כְּאָדָם שֶׁהוּא פּוֹשֵׁט אֶת טַלִּיתוֹ וּמְקַפֵּל אוֹתָהּ וְחוֹזֵר וּפוֹתֵחַ וְלוֹבֵשׁ אוֹתָהּ וּמְחַדֵּשׁ אוֹתָהּ בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה״. וְכָל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יִטְעֲמוּן טַעַם מִיתָה שְׁנֵי יָמִים, שֶׁאֵין נֶפֶשׁ אָדָם וּבְהֵמָה עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמֻתוּן״. וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מְחַדֵּשׁ אֶת הַכֹּל וּמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וּמְקַיֵּם אוֹתָהּ לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֲתִידִים לַעֲבֹר וּלְהִתְחַדֵּשׁ. מַה כְּתִיב עֲלֵיהֶם? ״וְכָל צְבָאָם כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן״. מָה גֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה הַזֹּאת נוֹבְלִים וְעוֹמְדוֹת כְּאֵשׁ יָבֵשׁ, וְחוֹזֶרֶת וּפוֹרַחַת וְנוֹצֶצֶת וּמוֹצִיאוֹת עָלִים חֲדָשִׁים רַעֲנַנִּים, כָּךְ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֲתִידִין לִיבּוֹל, וְהֵן חוֹזְרִין וּמִתְחַדְּשִׁין לְהוֹדִיעַ לְפָנָיו שֶׁיֵּשׁ מְבַלֶּה וְאֵינוֹ בוֹלֶה. וְאֵין עוֹד לֹא רָעָב וְלֹא רַע וְלֹא מַגֵּפָה, וְאֵין עוֹד צָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה״. רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹבְרִים וּמִתְחַדְּשִׁים בְּכָל יוֹם. וּמַהוּ צְבָא הַשָּׁמַיִם? הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן – בֹּא וּרְאֵה: כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטָה לָבֹא לַמַּעֲרָב, וְהוּא רוֹחֵץ בְּמֵי אוֹקְיָאנוֹס כְּאָדָם שֶׁהוּא רוֹחֵץ אֶת נֵרוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם. כָּךְ מֵימֵי אוֹקְיָאנוֹס מְכַבִּין שַׁלְהֲבוֹתָיו שֶׁל שֶׁמֶשׁ, וְאֵין נֹגַהּ לוֹ, וְאֵין שַׁלְהֶבֶת שֶׁל שֶׁמֶשׁ מֵאִיר כָּל הַלַּיְלָה בָּעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לַמִּזְרָח. וּכְשֶׁיָּבֹא לַמִּזְרָח, רוֹחֵץ בִּנְהַר שֶׁל אֵשׁ כְּאָדָם שֶׁהוּא מַדְלִיק אֶת נֵרוֹ בְּתוֹךְ הָאֵשׁ. כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ מַדְלִיק אֶת נֵרוֹתָיו וְלוֹבֵשׁ שַׁלְהֲבוֹתָיו וְעוֹלֶה לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, וּמְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כֵּן עַד שֶׁיָּבֹא הָעֶרֶב. וּלְעֵת הָעֶרֶב, הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת רוֹחֲצִים בִּנְהַר שֶׁל בָּרָד וְעוֹלִין לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. לֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ אוֹתָם וּמוֹסִיף עַל אוֹרָם אוֹר שִׁבְעַת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא״. בְּאֵי זֶה יוֹם? בְּיוֹם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת עַמּוֹ״. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עוֹלָה שֶׁמַּקְרִיבִין בְּכָל שַׁבָּת כְּבָשִׂים שְׁנַיִם, וְעוֹלַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ פָּרִים שְׁנַיִם. וְאֵלּוּ שְׁנַיִם? שְׁנֵי עוֹלָמוֹת: הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. אַיִל אֶחָד וְשָׂעִיר אֶחָד, כְּשֵׁם שֶׁהֵם גּוֹי אֶחָד וֵאלֹהֵיהֶם אֶחָד. כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִים, כְּנֶגֶד מַקְרִיבֵיהֶם לְמְחַדְּשָׁן כְּמוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״. רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר: אַחַר ״עֹלַת הַחֹדֶשׁ״ מַה כְּתִיב? ״וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'״. הַחַטָּאת לָמָּה? כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, בָּרָא שְׁנֵי מְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים״, הַגָּדוֹל אֶחָד וְהַקָּטָן אֶחָד. וְהִקְשָׁה הַיָּרֵחַ אֶת עָרְפּוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ, שֶׁלֹּא רָצָה לִהְיוֹת קָטָן. לְפִיכָךְ מַקְרִיבִים עָלָיו שְׂעִיר חַטָּאת לְמַעְלָה לְעוֹלַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַשָּׂעִיר הַזֶּה יִהְיֶה כַּפָּרָה עָלַי עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לַעֲלוֹת וּלְהִתְחַדֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵדָעוּהָ״. וּשְׁעָרָיו שֶׁטָּבְעוּ לָאָרֶץ עֲתִידִין לַעֲלוֹת וּלְהִתְחַדֵּשׁ כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ, ״וְשַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִי הַפּוֹנֶה קָדִים״ וְכוּ'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֶּחֳדָשִׁים וּבְשַׁבָּתוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים שָׁם וְרוֹאִין אֶת הַדְּלָתוֹת נִפְתָּחִין מֵאֲלֵיהֶם, וְיוֹדְעִין שֶׁשְּׁכִינָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ״. מִיָּד כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וְכֵן לְשֶׁעָבַר וְכֵן לֶעָתִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִשְׁתַּחֲווּ עַם הָאָרֶץ פֶּתַח הַשַּׁעַר הַהוּא בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים״. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: וַהֲלֹא כָּתוּב ״אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״! אָמְרוּ לוֹ: הַצַּדִּיקִים מִתְחַדְּשִׁים וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם, אֲבָל הָרְשָׁעִים אֵין לָהֶם דָּבָר חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר: מֵי הַבְּאֵר עֲתִידִין לַעֲלוֹת תַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת וּמַפְרִים וְנוֹבְעִים וְיוֹצְאִים שְׁנֵים עָשָׂר נְחָלִים כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל מז א: ״וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת וְכוּ' הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ״. שְׁלֹשָׁה כְּלַפֵּי דָּרוֹם לַעֲלוֹת בָּהֶם עַד הַשְּׁוָקִים, וּשְׁלֹשָׁה כְּלַפֵּי הַמַּעֲרָב לַעֲבֹר בָּהֶם עַד הַבִּרְכַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם״. וּשְׁלֹשָׁה כְּלַפֵּי צָפוֹן לַעֲבֹר בָּהֶם עַד הַצַּוָּאר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם״. וְיוֹרְדִין לְנַחַל קִדְרוֹן נַחַל אֲשֶׁר לֹא יוּכַל אָדָם לַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר״. וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִין וְיוֹרְדִין אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה״. וְכָל שָׂדֶה וְכֶרֶם שֶׁאֵינָם עוֹשִׂין פְּרִי מַשְׁקִין מֵאוֹתָם הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְנִכְנָסִין לַיָּם הַמֶּלַח וְהֵם מְרַפְּאִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם״, וְשָׁם הֵם דַּוָּגִין כְּלַל מִנֶּה הַכָּתוּב שֶׁהֵם נִמְתָּקִין כְּמָן וְעוֹלִין בַּנַּחַל עַד יְרוּשָׁלַיִם וְשָׁם נֶאֱחָזִין בְּמִכְמְרוֹתֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר: יחזקאל מז, י ״וְהָיָה עָמְדוּ עָלָיו דַּוָּגִים״, ״יַעַמְדוּ״ כְּתִיב, ״מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים״. וְשָׁם הֵם נִצְמָחִים מֵאֲלֵיהֶם עַל שְׂפַת הַנַּחַל כָּל מִין עֵץ אִילָן עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה״, וְכָל חֹדֶשׁ הֵם מְבַכְּרִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר ״לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר״, אֵלּוּ נֶאֱכָלִין וְאֵלּוּ עוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל מז, יב ״כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה״. וְכָל אָדָם שֶׁהוּא חוֹלֶה וְרוֹחֵץ בְּאוֹתָם הַמַּיִם מִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְכָל אֲשֶׁר יָבֹא נַחֲלַיִם יִחְיֶה״. וְכָל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה לוֹקֵחַ מֵעֲלֵיהֶם וְנוֹתֵן עַל מַכָּתוֹ וּמִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה״. מַה הוּא ״לִתְרוּפָה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְתַרְפְּיָא – מְצִיצִין עָלֶיהָ וְשָׂרָף מְזוֹנֵיהּ.

19 שער הגמול - רמב''ן פתח ↗

ועל זה העולם אמרו בברכות יז א' מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן והן ונהנין מזיו שכינה וכן יאמרו תמיד בתלמוד עי' בבא בתרא י' א' הקדוש ברוך הוא משביען מזיו שכינתו לעולם הבא שנאמר "אשבעה בהקיץ תמונתך" רצונו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזיו הכבוד כקיום הנפש בגוף בעולם הזה באכילה ושתיה כמו שכתוב "באור פני מלך חיים" ודרשו בואלה שמות רבה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" אכילה ודאית דכתיב "באור פני מלך חיים" וכן אומר במשה רבנו עליו השלום שמות רבה מ"ו ט' מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון אל תתמה שהרי חיות שהן נושאות הכסא ניזונות מזיו השכינה שנאמר "ואתה מחיה את כולם" כלומר לכולם כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כמו שהזכרנו לעיל פעם אחר עד שיתקיים הגוף כקיום הנפש בלא אכילה ושתיה כקיום משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום ואם ניחס זה אל מעשה הנס הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם וכן חנוך כפי מדרש רבותינו זיכרונם לברכה וכן אמרו קוהלת רבה ג יז פ"ג "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף" אמר רבי סימון ראוי היה האדם שיתקיים ויחיה לעולם מהדין פסוקא ומפני מה נקנסה עליו מיתה אלא "והאלהים עשה שייראו מלפניו" מה שהיה כבר הוא רבי יודן ורבי נחמיה חד אמר אם יאמר לך אדם שאלמלי לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם הרי ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם והביאו הראיה מאליהו זכור לטוב והנביא אמר "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" זאת ראיה שלא נפרדה נפשו מגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי ואם נאמר שנסתלקה ממנו תהא הבטחה מפורשת על תחיית המתים ושתיהן קורעות לב קטני האמנה.

20 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים כֻּלָּן בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ וְדֵעָה וְהַשְׂכֵּל הֵם. וְהֵם חַיִּים וְעוֹמְדִים וּמַכִּירִין אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי גָּדְלוֹ וּלְפִי מַעֲלָתוֹ מְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים לְיוֹצְרָם כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים. וּכְשֵׁם שֶׁמַּכִּירִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ מַכִּירִין אֶת עַצְמָן וּמַכִּירִין אֶת הַמַּלְאָכִים שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן. וְדַעַת הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים מְעוּטָה מִדַּעַת הַמַּלְאָכִים וּגְדוֹלָה מִדַּעַת בְּנֵי אָדָם:

21 סנהדרין פתח ↗

וְאִם תֹּאמַר: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ בָּהֶן אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״, צַדִּיקִים מָה הֵן עוֹשִׂין? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם כְּנָפַיִם כִּנְשָׁרִים, וְשָׁטִין עַל פְּנֵי הַמָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: יֵשׁ לָהֶם צַעַר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ״.

23 ברכות פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּונוּ לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲפִילּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ — לֹא יְשִׁיבֶנּוּ, וַאֲפִילּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ — לֹא יַפְסִיק.

24 ריטב"א על יומא פתח ↗

במקום גילה שם תהא רעדה. פרש״י ז״ל במקום גילה של מתן תורה של לוחות כדכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב וק׳ דהא בפרק אין עומדין מייתי לה לענין מילי דעלמא וכדאמרי׳ אביי הוה בדח טובא אמר לו רבא וגילו ברעדה כתיב במקום גילה שם תהא רעדה וי״ל דהתם נמי רבא סבר כי אביי בתורה הוה בדח דהוה צילא ליה שמעתא דהא אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ולהכי אמר ליה רבא וגילו ברעדה כתיב ואמר ליה תפילין מנחנא ויש לפרש דהכא מעבדו את ה׳ ביראה גמרי׳ שכל עבודת השם תהא ביראה ובאימה וכיון דאתי׳ רישא דקרא פרישנא סיפא דידיה וכדעובדי׳ בפרק אין עומדין.

25 ריטב"א על נדה פתח ↗

שלש נשים שהיו ישנות במט׳ אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאו'. ואוקימנא בגמרא במשולבות הא אם אינם משולבות זו בזו זו היא ששנינו בבבא אחרונה שיש הפרש בין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החצונה הא דקתני נמצא תחת הפנימית שתים הפנימית טמאות והחיצונה טהורה כתב הראב״ד ז״ל דדוקא ישנות דמתוך השנה חוששין שמא דחקה אחת את חברתה ונכנסת למקומה וה״ה בעירות בכל מקום שהם נדדות ממקום לדחוק ולנכנס לפנים ממחיצתן כגון שטוחנות ברחיים כדאיתא בגמרא אבל יושבת יושבות או שוכבות במטה והן עירות אין לחוש להשמטת שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם תאמר ברי לי שלא באתי לכאן טהורה אבל אם נמצא ביניהן ודאי טמאות כדאיתא בגמ׳ לענין אבעי׳ וקשיא לי אמתני׳ היאך בישנות במטה בין משולבות לשאינן משולבות ובין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החצונה והלא כל שהן ישנות מתהפכות אילך ואילך וזו היא ששנינו לעיל בפ׳ הרואה היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כל מקום שימצא בו דם טמאה מפני שהוא חוזר וכן בעליון ועל כן נראה לי דמטה ששנינו לאו בסדין שבמטה קאמר אלא במטה עצמה דומיה דספסל הא בסדין שבמטה כלן טמאות ומ״מ לגופן לא ניחוש שתתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעקר לזה מפני שהכתמים מדבריהם אבל אשה אחת שאין מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמא שכל המטה מקומה ועוד דם זה מאין בא וכתב הראב״ד ז״ל דמשנתינו כלה בשלא נתעסקה א׳ מהן בכתמים אבל נתעסקה אחת מהן בכתמים והשאר תולות בה. גמרא שתי שתי נשים שהיו טוחנות ברחים של יד ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות לפי שהחיצונות דוחקות ליכנס ולהתקרב ברחים תחת החיצונות החצונה טמאה והפנימית טהורה ומסתברא בשלא עברה פנימית דרך מקום החיצונה אבל אם עברה דרך עליה חשינן שמא דרך עברתה נפל ממנה דם וכענין ששנינו במשנתינו בישנות במטה אם עברו כולן דרך עליה כולן טמאות תנאי היא דתניא ר׳ יעקב מטמא ור׳ נחמיה מטהר והורו חכמי׳ כר׳ נחמי׳ פי׳ דהא דתניא אבוה דרב נחמן בא מעשה לפני חכמים וטמאום ר׳ יעקב היא ולענין פסק הלכה כתב הראב״ד ז״ל דלית הלכתא כר׳ נחמיה והביא ראיה ממעשה דפ׳ הרואה דההיא איתתא דאשתכח לה במשתיתה ואתא לקמיה דר׳ ינאי ואמר להו תיתי ותיתי מתרמה לה טמאה ואי לאו טהורה פי׳ הרב ז״ל משתיתא פשוטי כלי עץ מכלי אורג וזה תימה היאך נדחה הא דדרש ר׳ חייא בר רב טעמיה דרב הלכה כרב נחמיה ועוד דמשקלי רב הונא ואביי בדר׳ נחמיה משמע ודאי דסבירא להו כוותיה ועוד שהרי שנינו הורו חכמים כר׳ נחמיה ומי שטימא כר׳ יעקב בר פלוגתיה דר׳ נחמיה ולא קי״ל כותיה אלא כר׳ נחמיה וחכמים דהורו כותיה ושמואל נמי כותיה ס״ל ובאוקמתא דרב אשי בפ׳ הרואה ומשתיתא מכלי האורג המקבלין טומאה הוא וכדתרגמינן עם המסכת עם אכסנא במשתיתא וכן פי׳ הרז״ה ז״ל ויש מי שפי׳ משתיתא טווי והוא מקבל טומא׳ וכן פי׳ הרמב״ן ז״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל כר׳ נחמי'. זאת אומרת מצות בטלות לע״ל יש מפרשים משום דאמרינן בכתובו׳ מתי׳ שעתיד הקב״ה להחיו׳ בלבושיהן הם עומדין וקשיא לי דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמרינן בפ׳ חלק אבא מהם ואלו תפלין שהניח לי אבא מהם היו ונ״ל לעתיד לבא משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות משעת מיתתו ויש לעתיד לבא בזמניו ובזמן מועט שלא תהא מכשילן לעתיד לבא ביומא בעובר על צוארו במים להקביל פני רבו ובשבת בחוזרין עם כלי זיינן והא דאקשי לא שאנו אלא לספדו אבל לקברו אסור משום דשעטנז לא אסרה תורה לבושה והעלאה דומיא דלבישה וסופדו לכבודו בלחוד הוא והוי דומיא דמוכרי כסות שמוכרין כדרכן אבל לקוברו הויא דמיא דלבישה ולפיכך אסיר למ״ד אינן בטלות. הא דאמרינן כיון דנתקיה נתקיה. מתברא דכללא הוא לכל אסורין דרבנן שאעפ״י שהוחזק כאן איסור וחלקו ואינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספקו לקולא ומותר דאורייתא. שוע טוי ונוז אמר רחמנא. פרש״י ז״ל שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעוע כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק וכן פי׳ טווי שיהו טווין יחד ונוז לשון אריגה כלו׳ שיהא ארוגין יחד. ור״ת ז״ל השיב מדאמרינן במנחות קשר העליונה דאורייתא דאי ס״ד לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי והא קי״ל התוכף תכיפה אחת אינו חבור ואפי׳ כדברי רש״י ז״ל למה לי דשרא רחמנא והא אינן חלוקין במהרה יחד לפיכך פי׳ ר״ח ז״ל שוע כל אחד בפני עצמו וכן טווי כל א׳ בפני עצמו שזור לעצמו ומכיון שהן כך אסור לחברו יחד בשתי תכיפות וכן משמעו של כתוב לא תלבש שעטנז שוע בפני עצמו וטוי בפני עצמו ושזור בפני עצמו ואח״כ יחדיו ונוז אינו לשון אריגה ולא לשון חבור אלא לשון שזור והיינו דאצטריך רחמנא למשרא כלאים בציצית לפי שחוטי ציצית צריכין להיותן שזורין דכתיב פתיל תכלת ואמרי בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה הטיל בו לבן תכלת מה תכלת שזור אף לבן שזור והיינו דאמרינן בפ׳ בתרא דעירובין המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות דפסולה אמרינן אדעתא דגלימא צבועינהו חוטין נמי לימא אדעתא דגלימא טוינהו בשזורין שזורין נמי לימא לשפתא דגלימא עיפינהו. מהכא שמעינן תרתי חדא דחוטי ציצית צריכין להיות שזורין ועוד דסתם בגדים אינן שזורין וסתם חוטין אינם שזורין והיינו דאמר הכא סתמא האי חוטא דכיתנא דהוי דרבנן משום דסתם חוטין אינן שזורין וסתם גלימא אינה שזורה והילכך לא הוי אלא מדרבנן. ורבי׳ שמשון ז״ל הכריע בפי׳ המשנה שלו בפ׳ אחרון דכלאים דנוז היינו ארוג כדברי שאר המפרשים מדקתני אין אסור משום כלאים ולא טווי וארוג שנא׳ לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רשב״א אומר נלוז ומעיז הוא אביו שבשמים עליו דאלמא אריג לאו מלשון יחדו נפקא אלא מלשון שעטנז ובמנמוקי הרמב״ן ז״ל לאו משום נוז נפקא להו אלא מלשון יחדו ורישי׳ דקרא נקט ולא דק ויפה אמר. שבעה סמנין מעבירין על הכתם. כתב הרמב״ם ז״ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א״כ העבירו עליה סימנין ועבר ובודאי אם העביר עליו סימנין ולא ניכר מסתברא דאינה טמאה ואפי׳ לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע כ״ש לגבי כתמים שאין חוששין להן לבעל דכתמים דרבנן אבל מסתמא ודאי נראה דטמאה בלא העברת סימנין והכא לטהרות שנו ותני והדר מפרש הטבילו ועשה על גבן טהרות ועוד נ״ל דאפי׳ תאמר דלגבי בעלה שנינו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני ז׳ סמנין מעבירין אלמא אינה טהורה עד שתעביר עליו סמנין וכן בדין דכיון דערב ותנא בעלה וטהרות בעלה טהרות ולגבי טהרות על כרחין כל שלא העביר טהרותיו טמאו׳ מספק עד שנדע שאינו עובר ותניא בבריתא העביר עליו ז׳ סמנין ולא עבר תעביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר עליו דם שביעי מתחלה שמא עבר וכיון שכן כל שלא העביר עליו אפילו לבעלה חוששת ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע הוא והרמב״ן זצ״ל פי׳ דלטהרות שנינו ויפה פי'.

26 רי"ף פתח ↗

גרסינן בגיטין בפרק קמא גיטין דף ז. שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור שרטט וכתב להו הושע ט׳:א׳ אל תשמח ישראל אל גיל בעמים ולישלח להו ישעיהו כ״ד:ט׳ בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו אי מההיא הוה אמינא זמרא במנא הוא דאסיר אבל זמרא בפומא מותר קמ"ל דאסיר רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר לה מר שנא' יחזקאל כ״א:ל״א הסיר המצנפת והרים העטרה בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם א"ל דומיא דכהן גדול בגברי אבל בנשי לא

27 סוטה פתח ↗

אָמַר רַב: אוּדְנָא דְּשָׁמְעָא זִמְרָא — תִּעֲקַר. אָמַר רָבָא: זִמְרָא בְּבֵיתָא — חוּרְבָּא בְּסִיפָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה״.

28 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הַקּוֹרֵא פָּסוּק שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּמִין זֶמֶר, וְהַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּבֵית מִשְׁתָּאוֹת בְּלֹא זְמַנּוֹ – מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה חוֹגֶרֶת שַׂק וְעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשָׂאוּנִי בָּנֶיךָ כְּכִנּוֹר שֶׁמְּנַגְּנִין בּוֹ לֵצִים.

1 אימת מצלי לה אמר רב יעקב אמר רב חסדא משעה שיאחז בדרך ועד כמה עד פרסה. פי' שיש לו להתפלל באותה פרסה, ואם לא התפלל אותה עד שהלך פרסה עבר זמנה ושוב אין לו להתפלל אותה, אבל לענין הדרך לא נתנו בו שיעור לכמה דרך מתפלל אותה. היכי מצלי לה רב חסדא אמר מעומד ורב ששת אמר במהלך. וכתב רבינו ז"ל ודרב חסדא טפי עדיף דהא רב ששת נמי קאים ומצלי תפלת הדרך אמר מהיות טוב אל תיקרי רע. פי' והאי עובדא דרב ששת איתיה בגמרא הכי דאמרינן דרב חסדא ורב ששת הוה אזלי בארחא קם רב חסדא קאי ומצלי, פי' תפלת הדרך. אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי עביד רב חסדא, פי' דרב ששת הוה סגי נהור. אמר ליה קאי ומצלי אמר ליה אוקמן נמי לדידי מהיות טוב אל תיקרי רע. ומינה דייק רבינו ז"ל דכל היכא דלא טריח ליה מילתא כלל טפי עדיף מעומד, אבל ודאי אפילו לכתחלה אפשר במהלך כדאיתא לקמן.

2 רי"ף כ, ב מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה לא צריך לצלויי תפלה קצרה לא בעי לא תלת קמייתא ולא תלת בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי לצלויי הביננו מעומד תפלה קצרה אפילו במהלך. וכתב רבינו ז"ל מיהא שמעינן דלא מצלי איניש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מי שמהלך בדרך וכיוצא בו.

3 פי' וכי אמרינן בתפלה קצרה דכי מטי לביתיה בעי למהדר ולצלויי אפילו עבר זמן תפלה קאמרינן דכיון דאניס הוה ליה כטעה דיש לו תשלומין, ומיהו לעולם אית ליה לצלויי צלותא דחובת שעתיה ברישא, ומינה נמי דכל היכא דעבר זמן תפלה באונס ואפילו במזיד דמתפלל אותה בתורת תשלומין דהא בדרך מזיד הוא אלא דאניס.

4 והא דאמרינן נמי הביננו מעומד אף על גב דכי מתפלל שמונה עשרה בדרך מתפלל במהלך כדמפרש לקמן בסייעתא דשמיא, שאני הביננו דמתוך שהיא קצרה ועיכובה מעט ויוצא בה ידי חובתו של שמונה עשרה ברכות החמירו עליו שתהא מעומד.

5 פי' נמצאו שארבעה דיני תפלה נשנו כאן, האחד תפלה בעיר והיא שמונה עשרה ברכות שלימות והיא מעומד, ובעיר לא סגיא אלא בהא. השני הביננו והיא בדרך והיא מעין שמונה עשרה ועולה לו בדרך והיא מעומד. השלישי תפלה קצרה והיא במקום סכנה שאין דעתו מיושבת עליו כלל וכדי שלא ילך בלא תפלה כלל תיקנוה ואינה עולה לו כלל והיא אף במהלך. הרביעי תפלת הדרך והיא בכל דרך בעולם והיא במהלך לפי שקבעוה לענינה לדרך.

6 מתני'. היה רכוב על החמור ירד אם אינו יכול לירד יחזיר את פניו. כלומר לירושלם. אם אינו יכול להחזיר יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים היה יושב בספינה או באסדא. פי' בנין קורות מהלכות במים ואדם יושב עליהן. יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.

7 גמ' תנו רבנן היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה אם יש לו מי שאוחז חמורו ירד למטה ויתפלל. פי' לאו משום דבעינן שיתעכב כלל, דהא ליתא דבמהלך יכול להתפלל כדמפרש לקמן, אלא משום דמחזי גסות הרוח כשמתפלל כשהוא רכוב ולהכי קאמר ירד. ואם לאו. כלומר שאין לו מי שאוחז את חמורו. ישב במקומו ויתפלל רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פי' שהוא בהול על בהמתו שלא תברח. אמר רבה בר בר חנה ואיתימא רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי. פי' והא דאמרינן ישב במקומו למיעוטי דאין לו לירד, אבל ודאי אין לו להתעכב אלא דיו במהלך ואפילו בשלש ראשונות ושלש אחרונות, מיהו בראשונה דהיינו אבות כיון דקיימא לן דאם לא כיון בה לא יצא ידי חובתו כדאיתא לקמן לד, ב ודאי שפיר למיקם עד דגמר לה כי היכי דתיתיב בה דעתיה שפיר אף על גב דודאי בעיקר דינא לא שנא.

8 תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר והתפללו אל ה' אלהיהם היה עומד בחוצה לארץ יכוין לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר והתפללו אל העיר הזאת היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר והתפללו אל הבית הזה היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר והתפללו אל המקום הזה היה עומד אחורי הפרוכת יכוין את עצמו כנגד הפרוכת. פי' פרוכת היתה פרוסה בין ההיכל לבית קדשי הקדשים ואם היה הוא עומד בהיכל ואחוריו לפרוכת יחזיר פניו לפרוכת. נמצא עומד בצפון הופך פניו לדרום. פי' שאם המקום שהוא עומד בו צפון לארץ ישראל או לאחד מן המקומות שהזכרנו נמצא שהמקום דרום לו והופך פניו אליו. בדרום הופך פניו לצפון במזרח הופך פניו למערב. שאם המקום שהוא עומד בו מזרח לארץ ישראל או לאחד מן המקומות שהזכרנו נמצא שארץ ישראל או אחד מן המקומות שהזכרנו מערב לו והופך פניו לו וכן במערב לו הופך פניו למזרח נמצאו כל ישראל מכונים לבם למקום אחד אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא מאי קראה כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות מאי לתלפיות תל שהכל פונין בו. פי' והיינו בית המקדש, וממנו בית קדשי הקדשים, שיבנו במהרה בימינו.

9 פי' ובגמרא אמרינן אבוה דשמואל ולוי כי בעו למיפק באורחא מקדמי ומצלו, פי' שמנה עשרה בביתם מכיון שהגיע עמוד השחר. והדר נפקי לאורחא וכי מטי זמן קרית שמע קרו, כלומר כדי שיראה חבירו מרחוק ארבע אמות ויכירהו כאחרים, או עם הנץ החמה כותיקין, ולא סמכו גאולה לתפלה, ועדיפא להו הכי כדי שיתפללו בביתם מעומד שאם היו מתפללין בדרך בודאי היו מתפללין במהלך. כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך, פי' ועלה עמוד השחר. מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ועומד ומתפלל, פי' שמונה עשרה. וכשיגיע זמן קרית שמע קורא, פי' ואינו סומך גאולה לתפלה. רבי שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך, כלומר בין שלא השכים לצאת לדרך בין שהשכים. קורא קרית שמע ומתפלל, כלומר סומך גאולה לתפלה ומתפלל בדרך במהלך. במאי קמיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף, כלומר טפי מסמיכת גאולה לתפלה. ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף, כלומר טפי מתפלה מעומד.

10 פי' דכולי עלמא בדרך במהלך הוא דמצלי, ולהכי לתנא קמא עדיף ליה דלא למיסמך גאולה לתפלה ולצלויי בביתיה מעומד, ולרבי שמעון בן אלעזר עדיף ליה למיסמך גאולה לתפלה ולצלויי בדרך במהלך והילכתא כתנא קמא, ונקטינן מינה דכולי עלמא תפלה בדרך במהלך ודאי היא בין ברכוב בין במהלך ברגליו.

11 ואמרינן נמי בגמרא מרימר ומר זוטרא בשבתא דריגלא, פי' והם היו דרשנין, והיו צריכין לעיין בעוד שהציבור מתפללין וללחוש וללמד לתורגמן כדי שיהא בקי, ולפיכך לא היה להם פנאי להתפלל עמהם. ומכנפי בי עשרה ומצלו ונפקי לפירקא, פי' והיו מתפללין לאלתר לאחר שעלה עמוד השחר ולא היו סומכין גאולה לתפלה, וכשמגיע זמן קרית שמע היו קורין בעוד שהתורגמן היה משמיע לרבים. רב אשי מצלי בהדי ציבורא מיושב, פי' היה קורא קרית שמע כשהוא עם הציבור ומתפלל שמנה עשרה מיושב, הכל בעוד שהתורגמן משמיע לרבים, וסומך גאולה לתפלה, ולא היה יכול להתפלל מעומד כשהוא עם הציבור לפי שאם היה עושה כן היו מעיינין ומסתכלין בו בעוד שהוא מתפלל ואין דעתם סומכת על התורגמן ואין שומעין לו, ולפיכך מתפלל מיושב ואין העם יודעים שהוא מתפלל וסבורים שדעתו על התורגמן שלפניו ושומעין. ולכי הדר לביתיה מצלי מעומד, פי' ביחיד חוזר ומתפלל שמונה עשרה לצאת ידי תפלה מעומד. אמרי ליה רבנן נעביד מר כמרימר ומר זוטרא, כלומר אמאי מצלי ביחיד בתר הכי בביתיה ולא מכניף עשרה לצלויי בתר הכי בהדי רבים. אמר להו טריחא לי מילתא, כלומר לעכבם כל כך אחר הדרשא. וליעבד מר כאבוה דשמואל ולוי, פי' לצלויי ברישא שמונה עשרה מקמי דמטי זמן קרית שמע, בין ביחיד, בין בעשרה כמרימר ומר זוטרא. והוא הדין דיכלי למקשי מיהא נמי ממרימר ומר זוטרא דאינהו נמי קודם קרית שמע מצלו אלא דעדיפא להו לאקשויי מאבוה דשמואל ולוי דקשישי נינהו מינייהו. ואהדר להו לא חזינן להו לרבנן קשישי דעבדי הכי, פי' בענין פירקא, דלא דמי לדאבוה דשמואל ולוי דהתם הוא דקא נפקי לאורחא דטרידי וליכא שהותא כלל באורחא לצלויי מעומד, אבל הכא כיון דאפשר לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל מיושב ואחר כך כשחוזר לבית לצאת ידי תפלה מעומד הכי עדיף. ואיכא למיגמר מינה דהוא הדין כל היכא דטריד לדבר מצוה וטריחא ליה מילתא לצלויי מעומד דמצלי מיושב והדר מצלי מעומד לצאת ידי חובת תפלה בעמידה, ואפשר לאחר שהגיע זמן תפלה אחרת ומיהו בתורת תשלומין ובדין תשלומין.

12 מתני'. רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. פי' בציבור, ולדבריו יחיד אינו מתפלל לעולם תפלת המוספין. וחכמים אומרים בחבר עיר ושלא בחבר עיר רבי יהודה אומר משמו. פי' של רבי אלעזר בן עזריה. כל מקום שיש שם חבר עיר יחיד פטור מתפלת המוספין. פי' דלרבי יהודה כל היכא דליכא ציבור במקומו יחיד חייב, כל היכא דאיכא ציבור אין היחיד רשאי להתפלל מוסף אלא בציבור, ואי לא צלי בציבור תו לא מצלי דמעיקרא הכי תקון.

13 יתיב רבי חנינא קמיה דרבי ינאי ויתיב וקאמר הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה אמר ליה פוק קרי קראיך לברא דאין הלכה כרבי יהודה. אמר רבי יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי. כלומר ביחיד, אלמא דתפלת המוספין איתא ביחיד. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתו והשתא כיון דעתו. פי' דילמא מעיקרא לא כיון דעתיה באבות ואדכר בתר דצלי ולפיכך הדר, והוא הדין דאי אדכר באמצע דפוסק, אי נמי אפשר דלא כיון דעתיה בשאר ברכות והאי דהדר צלי בתורת נדבה וחידש בה נדבה דבר, ותרוייהו תפלת יוצר הוו. אמר ליה תא חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עליה. פי' דרבי יוחנן לאשמועינן אתא דתפלת המוספין ביחיד, וכיון דכן איהו הוה קים ליה דתפלת מוספין הוה.

14 כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו מאן דאמר כדי שתתחונן כדכתיב ואתחנן ומאן דאמר כדי שתתחולל כדכתיב ויחל משה. פי' וענין שניהם עד שתתיישב דעתו ויוכל להתפלל לשם יתברך. פי' ובירושלמי אמרו כדי מהלך ארבע אמות.

15 רי"ף כא, א תניא טעה ולא הזכיר של ראש חדש שחרית אין מחזירין אותו מפני שתפלת המוספין לפניו אמר רבי יוחנן ובציבור שנו. כתב רבינו ז"ל פירוש מפני טורח ציבור אבל ביחיד מחזירין אותו. נראה מדברי רבינו ז"ל דדוקא בשליח ציבור הוא דקאמרינן דאי טעה בשחרית לא מהדרינן ליה משום טירחא דציבורא כיון דהא איכא תפלת המוספין, ומסתברא כמאן דאמר דאפילו כל יחיד ויחיד נמי כיון דבציבור והדר שומעה משליח ציבור כך פי' רבינו שלמה, והוא ששומע ממנו כל התפלה כדמוכח בראש השנה לה, א. והא דתלי מילתא מפני שתפלת המוספין לפניו ולא תלי מילתא מפני ששומעה משליח ציבור, משום דאם אמר הכי הוה אמינא דאפילו תפלת המנחה נמי, ולא היא שלא אמר אלא בשל שחרית מפני שיש שם שתי תפלות ליום ועיקר ליום תפלת מוסף שכולה באה בשביל היום, ולהכי פטרוהו בשל שחרית בששומעה משליח ציבור, אבל במנחה לא.

16 אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין החדש אלא ביום. ופי' וכיון דכן לילה לא חשיבא דראש חדש לאטרוחיה ולאהדוריה הא ביום מחזירין אותו כדאיתא לעיל כט, ב. והיכא דמספקא לן ליה אמרינן בירושלמי תענית ב, ב בין בזו בין לענין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים דחזקה כל שלשים יום מה שהוא למוד הוא אומר. וכל היכא דאין מחזירין אותו כיון שסיים אותה ברכה שוב אין מחזירין אותו כלל.

17 גרסינן בסנהדרין בפרק היו בודקין אותו בשבע חקירות מא, ב אמר רבי יוחנן עד מתי מברכין על החדש. פי' על הלבנה. עד שתתמלא פגימתו וכמה אמר רבי יעקב בר אידי עד שבעה נהרדעי אמרי עד ששה עשר אמר רבי יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה קלי ואנוהו תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים אמר אביי הילכך נמרינהו מעומד מאי מברך כדרב יהודה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתם אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר יוצרם על כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים.

18 פי' שהם עתידים להתחדש כמותה אחר זמן תחיית המתים, שיחדש להם הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד מהם גוף באותו מזג לגמרי שהיה לכל אחד ואחד מהם תחלה שוה בשוה, ויעמדו ויאכלו וישתו ויולידו, ויעשה כל אבר ואבר שבגוף כל אחד ואחד מהם פעולתו הראויה לו ויקבל כל מה שראוי לו ויזון בראוי לו ויעשה כל מה שראוי לו בלא שום מעכב ובלא שום מונע בין מבפנים בין מבחוץ, וכן יהיו כל האנשים שיהיו אחר אותו הזמן, ועל כן יהיה כל גוף וגוף מהם בתכלית הבריאות שאפשר לו להשיג לפי מזגו ובתכלית השלימות שאפשר לו להשיג לפי מזגו וכל אחד ואחד לפי מדריגתו.

19 ואחרי זה לימים רבים, אחרי שהשיגו תכלית השלמות שאפשר להם להשיג כל אחד ואחד לפי מדרגתו, ראשון ראשון כאשר יושג לו זה השלימות שאפשר לו להשיג הרי זה לחפצו ודעתו יעלה לענין אליהו. וענין זה, שעתיד גופם שהוא חומר ארבע יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת ויהא חומר גופם כעין יסוד פשוט קיים, קל התנועה, בהיר במראה כמעשה לבנת הספיר, עולם נעלם הראות כענין אליהו, מוכן לקבל זוהר אלהים ואור פני מלך חיים כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה. ודוגמתם בעולם הזה רבים מבעלי חיים שישתנה תכונת גופם ויקבלו תכונה אחרת. ויש מהן צריכין לענין זה צריכין לאכול מאכל מיוחד, וזהו ענין פשט עץ החיים אשר האוכל מפירותיו נכון גופו לקבל תכונה זאת ואכל וחי לעולם.

20 וזה נרמז במעשה בראשית שהכונה באדם שיחיה לעולם לפי שאין שלימות האדם בלתי גוף אלא בגוף כעין הגלגלים ואילו היה שלימות האדם בלתי גוף נמצא שהוא שכל נבדל ושלם יותר מן הגלגלים שהם בעלי גוף וזה דבר שאי אפשר, והשתלשלות היצירות הנכבד נכבד ראשון והקל קל אחרון, בתחלה שכל נבדל והוא השלם, ואחריו שכל בעל גוף קיים והם הגלגלים, ואחריהם שכל בעל גוף נפסד וסופו להיות בעל גוף קיים פחות במדריגתו מגוף הגלגלים אבל נמשל אליהם כענין שנאמר דניאל יב, ג כזוהר הרקיע והכוכבים, ואחריו בעלי חיים שהם בלתי נפש בהשארות ובעלי גוף נפסד, ואחרי זה הצומח. ואף על פי שהאדם נברא אחרון זהו לשלימותו לפי שהתחתונים כולן בשבילו, וביצירתו נשלמו, והוא בכולן בא אחרון להשלים פעולתם ולמשול עליהם. ועוד שכולן כלולין בו, ארבע יסודות, והכח הצומח, וחיות, ומוסף על כולן שכל שיש לו השארות. ואולם צריך הוא לגוף, ועל זה נאמר שבת קנב, ב שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ולשון גניזה לעולם אינו אלא על דבר חסר והוא כענין שאמרנו שהן צריכין גוף שאין שלמותן בלתי זה ואולם יהיה בסופו גוף נכבד קיים.

21 נמצא במעשה בראשית מבואר ענין תחיית המתים שהרי אין שלמות האדם בלתי זה, וכיון שכן אי אפשר שלא יבוא האדם לשלימות זה כעין כונת יצירתו מתחלה. ועל שינוי תכונתם וקלות תנועתם נאמר סנהדרין צב, ב שהקדוש ברוך הוא יעשה להם כנפים. ואלו הם שנאמר עליהם דניאל שם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע שהם ספירים, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד שהם בעצמם מאירים, הקדוש ברוך הוא ברחמיו יזכנו לגן עדן עם חסידיו ולחיי העולם הבא.

22 סליק פירקא בסייעתא דשמיא

23 אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פי' מתוך הכנעה שיכנע לשמים, לפי שהתפלה היא שאלת צרכיו והוא כמדבר עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ראוי לו לעמוד לו ביראה וברתת ובזיע ובדעת מיושבת לכוין הדברים שיצאו מפיו. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו לבם למקום ואפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

24 גמ' מנא הני מילי. פי' דניבעי כובד ראש. אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא עבדו את ה' בשמחה ביראה וגילו ברעדה. פי' מרישיה דקרא דאיק לה מדכתיב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכל עבודה קאמר, ועבודה גם כן זו תפלה כדכתיב ולעבדו בכל לבבכם דברים יא, יג ודרשינן איזו היא עבודה שבלב היא תפלה תענית ב, א ואכולהו מזהר דלהוו ביראה. מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנא אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה בדח טובא אמר ליה וגילו ברעדה כתיב. פי' שרוב השחוק מגביר יצר הרע וראוי לו לאדם שלא ימשך אחריו. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה פי' רבי ירמיה לרבי זירא דהוה קא בדח טובא אמר ליה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר. פי' בכל דבר העצב יהיה מותר. אמר ליה תפלין מנחנא. פי' ואדם חייב שלא יסיח דעתו מהן הילכך לא מסתפינא מיצר הרע.

25 וכל כך למה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. פי' משום חששא דיצר הרע. שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה וגו' אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. פי' כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו דתו ליכא חששא דיצר הרע כדכתיב כי מלאה הארץ דעה את ה' ישעיה יא, ט. אמרו עליו על רבי שמעון בן לקיש שלא מילא שחוק פיו מכי גמרה להא שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה.

26 רי"ף כא, ב וגרסינן בגיטין בפירקא קמא ז, א שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור שרטט וכתב להו. פי' משום דאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט. אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. פי' משום חורבן בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ולישלח להון בשיר לא ישתו יין אי מההיא הוה אמינא הני מילי זמרא במנא אבל בפומא שרי קא משמע לן דאסור רבינא אשכחתיה למר בר רב אשי דהוה קא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר מר הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי. פי' דלא איתסר אלא לגברי.

27 וגרסינן בסוף סוטה מח, א אמר רב אודנא דשמע זמרא תיעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף אמר רב יוסף זמרן גברי וענין נשי פריצותא זמרן נשי וענין גברי כאש בנעורת למאי נפקא מינה. פי' דהא תרוייהו אסירן. לביטולי הא מקמי הא. אמר רבי יוחנן כל השותה יין בארבעה מיני זמר מביא חמשה מיני פורעניות לעולם שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדפו והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. פי' הרי ארבעה מיני זמר. ומה כתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וכו'. וחמש כתיבי ביה. כתב רבינו ז"ל פירש גאון ז"ל הא דאמרינן זמרא בפומא אסיר הני מילי כגון נגינות אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורין אשעא"ר אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא אין אדם מישראל נמנע ממנהג זה ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתנים ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת.

28 גרסינן בפרק חלק סנהדרין קא, א תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו. פי' בלא זמן קריאתו שאינו נוהג בו כקורא בתורה אלא כמשורר בו. מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא. פי' מיום חורבן בית המקדש ואילך. ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי מה יעשו בני בשעה שאוכלים ושותים ושמחים אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא בנביאים ובכתובים אם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות אם בעלי תלמוד הם יעסקו בהלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יהושע בן חנניא הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר ודבר בעתו מה טוב. פי' דריש מה טוב כמה טוב, ופי' בזמנו לפרשו או לדרשו.

15 תוספות על ראש השנה פתח ↗

כך מוציא את הבקי. מכאן פסק בה"ג דיחיד שטעה ולא הזכיר של ראש חדש יכוין לבו לתפלתו של שליח צבור מתחלה עד סוף ויוצא אע"פ שהוא בקי ואין ראיה מכאן דהא מסקינן רשב"ג אומר אינו מוציא אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה ואינן יכולין להסדיר תפלתם אבל דעיר לא ומיהו בקונטרס משמע לקמן שרוצה לפרש בשלא כוון לבו לבהכ"נ ולא שמע תפלה וכן משמע דומיא דההיא דברכת כהנים ולפירוש זה מצינו למימר דבצבור היכא דשמעו יוצאין וכן משמע בפרק תפלת השחר ברכות דף כט. דאמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו וכו' מיתיבי טעה ולא הזכיר כו' שאלה בברכת השנים מחזירין אותו כו' ומשני הא ביחיד הא בצבור אי הכי מפני ששומעה משליח צבור מיבעי ליה ומסיק אידי ואידי ביחיד הא דאידכר קודם שומע תפלה הא דלא אדכר קודם שומע תפלה משמע דבצבור יוצא על ידי ש"צ ואפי' לפי מה שפירש עם שבשדות ששומעין משליח צבור יוצאין אבל דעיר לא יש לחלק בין היכא דהתפלל וטעה להיכא דלא התפלל כלל וע"ע תוס' ברכות כט: ד"ה טעה:

19 משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ גְּוִיּוֹת אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגּוּפוֹת בְּנֵי אָדָם צְרִיכִין לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא יֶאֱרַע דָּבָר בּוֹ מִן הַדְּבָרִים שֶׁמְּאָרְעִין לַגּוּפוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה. כְּגוֹן יְשִׁיבָה וַעֲמִידָה וְשֵׁנָה וּמִיתָה וְעֶצֶב וּשְׂחוֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים גמרא ברכות יז א "הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה". הֲרֵי נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁאֵין שָׁם גּוּף לְפִי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין דֶּרֶךְ חִידָה אָמְרוּ. כְּלוֹמַר הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן כְּלוֹמַר דַּעַת שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְצוּיָה עִמָּהֶן וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה שיר השירים ג יא "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר ישעיה לה י "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ. כָּךְ עֲטָרָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן הִיא הַיְדִיעָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל:

19 ברכות פתח ↗

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.

20 שבת פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״. וְשֶׁל רְשָׁעִים זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת, וּמַלְאָךְ אֶחָד עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם, וּמַלְאָךְ אַחֵר עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם, וּמְקַלְּעִין נִשְׁמָתָן זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע״.

26 רי"ף ברכות פתח ↗

« רא"ה על ברכות כ״ט ×¢×´×‘ רא"ה על ברכות ל״א ×¢×´× »