רא"ה על ברכות כ״ה

1 אמר רב יהודה שכח ונכנס בתפליו לבית הכסא מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור סלקא דעתך אלא אמר רב נחמן עד שיגמור עמוד ראשון וניקום וניפסוק סבר לה כדתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עמוד. כלומר צואה. החוזר מביא את האדם לידי הידרוקן. פי' לידי חולי של נפח ששמו הידרוקן. סילון החוזר. כלומר של שתן. מביא את האדם לידי ירקון. ומשום הכי התירו לו.

2 איתמר צואה על בשרו או ידיו בבית הכסא. פי' צואה על בשרו מכוסה בבגדיו, ודוקא שלא במקומה דאי במקומה לכולי עלמא אסור דנפיש זוהמא דידה כדאיתא ביומא ל, א. או ידיו בבית הכסא, פי' באויר בית הכסא שהכניס שם דרך חור ונמצא מחיצה מפסקת בין ידיו לגופו, אבל אינן מלוכלכות, דאילו מלוכלכות הא ודאי אסור.

3 רב הונא אמר מותר לקרות קרית שמע ורב חסדא אמר אסור אמר רבא מאי טעמא דרב הונא כל הנשמה תהלל קה הללוקה. כלומר שעיקר הגוף במקום טהור דבר שהנשמה תלויה בו ובכך ראוי להלל קה אף על גב דקצת איכא שאינו טהור. ורב חסדא מאי טעמיה דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. כלומר דבעינן כל עצמותיו ראויין לומר שירה. ולהני טעמי ודאי צואה על בגדיו מכוסה בבגד עליון מותר אף לרב חסדא דלא אסר אלא בשרו ממש, והוא הדין צואה על בשר חבירו והיא מכוסה בבגד והוא סמוך לו מותר לו לקרות קרית שמע, והוא שלא ירגיש בריחה.

4 וכתב רבינו ז"ל דקיימא לן כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד דמקשינן מינה ביומא בפרק הממונה ל, א דגרסינן התם אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קרית שמע. פי' צואה בפי טבעת. היכי דמי אי נראית. כלומר וחזו לה. פשיטא דאסור אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת. כלומר והא לכולי עלמא שרי, כיון דהיא בפנים כל כך דלעולם לא נראית, דינה כשאר צואה שבתוך הגוף ממש, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו לנקות עצמן עד כדי כך. לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית ומאי שנא מצואה שעל בשרו דאיתמר צואה על בשרו או ידיו בבית הכסא. נוסחא אחרינא או ידיו מטונפות מבית הכסא, ולהאי נוסחא פי' שמכוסות בבגד כענין צואה על בשרו דמיירי נמי שמכוסה בבגד. רב הונא אמר מותר לקרות קרית שמע. פי' וכיון דעומד ואינה נראית לכי עומד מיהת דינה כמכוסה בבגד ושרי לרב הונא דקיימא לן כותיה. פי' ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. פי' אפילו הכי דמכוסה ואפילו מכוסה בבגד אסירא דבמקומה נפיש זוהמא דידה, וכיון שהיא במקומה דנפיש זוהמא והיא במקום חיצון כל כך דכי יושב נראית אסור לו לקרות קרית שמע משום דאפשר היה לקנח יפה ולנקות עצמו מה שאין כן בשאר בשר דלא נפיש זוהמא.

5 איתמר ריח רע שיש לו עיקר. פי' כגון צואה מכוסה. רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא קרית שמע. פי' ובהכי סגי ליה. פי' נוסחא אחרינא מרחיק עד מקום שכלה הריח וקורא. ורב חסדא אמר מרחיק ממקום שכלה הריח וקורא תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים. פי' ובנוסחא דילן לית בה תרנגולים. ולא כנגד אשפה שריחה רע ואם היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. פי' כשאין רואה אותה וכשאין שם ריח. וכיון דאין מגיע לו שם ריח, והוא רשות חלוק לעצמו דאיכא מחיצה עשרה, מותר לו לקרות בסמוך לאלתר. הא היכא דליכא רשות חלוק, ואפילו מכוסה ואין שם ריח, צריך להרחיק ארבע אמות דבעינן מחניך קדוש. פי' ומיהו מסתברא דדוקא בחרס שהיא עומדת בעיניה אלא שאינה נראית, אבל עירב בה עפר וכיוצא בזה הרי היא בטלה, ואם עדיין מרגישין ריח ממנה דינו כריח רע שאין לו עיקר שאסור לענין קרית שמע ומותר לענין דברי תורה כדאיתא לקמן. ואם לאו ירחיק מלא עיניו וכן לתפלה. פי' ואם לאו דליכא מקום חלוק לעצמו ירחיק כמלא עיניו. פי' ובהכי שרי אפילו היא כנגדו, אבל אם הצואה לאחוריו סגי בארבע אמות כדאמרינן כב, ב יזרקנה לאחריו ארבע אמות, והוא דליכא ריח. וריח רע שיש לו עיקר. פי' כגון צואה מכוסה בחרס. מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא קרית שמע. פי' והיינו כותיה דרב חסדא.

6 רי"ף טז, ב אמר רבא לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם קרית שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים בזמן שיש בתוכה עורות. פי' דהשתא מאיסי ואפילו ליכא ריח אסור לקרות כנגדן כמלא עיניו. פי' ומסתברא דהשתא אתא למיעוטי הא מתניתא כל מה דמרבינן לעיל, דמרבי שאר צואות לבר מאדם כגון כלבים וחזירים ותרנגולים וכל כיוצא בהן, השתא אתי האי תנא למיעוטינהו דלא אסירי אלא בעורות, אבל באדם כולהו מודו דאסור. ולא אתי האי תנא לחדותי אלא במאי דמרבי תנא דלעיל בלחוד דהיינו שאר צואות כולהו לבר מאדם דבצואת אדם כולהו מודו בה, ובהני פליג האי תנא דאמר דעורות בעינן.

7 בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. פי' כגון הפחה, אי נמי כגון צואה מכוסה בעפר דכיון דנתערבה בעפר ונתכסית כולה בה בטילה וריח רע היוצא ממנה נקרא ריח רע שאין לו עיקר. אמר להו תו חזו הני ציפי. פי' במחצלאות. דבי רב דהני גאנו והני גרסי. פי' ואף על פי שהן מפיחין כשהן ישנין. ולא אמרן אלא לדברי תורה אבל לקרית שמע לא. פי' דכיון דאיכא ריח רע אסור. פי' והוא הדין בצואת הכלבים וחזירים ותרנגולים וכל כיוצא בהן דאית להו ריח רע אסור לענין קרית שמע דלא גרעי מהפחה דאין לה עיקר בעולם. ובדברי תורה נמי. פי' דאמרן בריח דהפחה דשרי. לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא. פי' ומסתברא דהיינו לאסרו לעצמו בעוד שמפיח, אבל לאחר הפחה מה לי דידיה מה לי דחבריה הא ליתא להפחה בעולם, אלא ודאי כולהו שרו.

8 איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות קרית שמע ורבא אמר אסור והילכתא כרבא. פי' צואה עוברת כשהיא מכוסה בחרס וכשאין ריחה נודף, ולכולי עלמא כל שהיא עומדת במקום אחד אסור לקרות תוך ארבע אמות ואף על פי שהיא מכוסה דליכא מחניך קדוש, והילכתא כרבא. אמר רב פפא ופי חזיר כצואה עוברת דמי. פי' אמרינן בגמרא דאף על גב דסליק ואתי מנהרא כלומר דהוה ליה כעין צואה מכוסה בחרס, והוא גם כן מתנועע ואין לו עמידה במקום אחד, ואפילו הכי אסור.

9 אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה. פי' דחזקתה יש בה צואה. מי רגלים אפילו באשפה מותרין סבר לה כרב המנונא דאמר מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא מישרי שרי. כלומר מדאורייתא. ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזור רבנן בודאן בספיקן לא גזור רבנן. ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרישומן ניכר אמר רבא הילכתא צואה כחרס אסורה מי רגלים כל זמן שמטפיחין היכי דמי צואה כחרס אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. פי' ואינה מותרת עד שתתפרך בגלילה בלבד.

10 פיסקא. ואם לאו יתכסה במים ויקרא. אוקימנא בגמרא במים עכורין אבל צלולין לא משום דלבו רואה את הערוה. פי' לבו שתחת המים שוה עם הערוה, ומעיניו לא קאמר דפשיטא ליה דאין משגיח במים בעיניו אלא מלבו שהוא שוה עם הערוה ובהא איכפת לן, ולהכי נקט בגמרא טעמא דלבו רואה את הערוה ומשום הכי בעינן מים עכורין. והילכתא עקבו רואה את הערוה מותר. פי' אף על פי שהוא ממש כנגדה והוא הדין וכל דכן נמי לידיו דרואין מותר. נוגע אסור. כלומר אם עקבו נוגע בערוה אסור וכל דכן לידיו דאסור.

11 רי"ף יז, א אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קרית שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קרית שמע כנגדה מאי טעמא התם והיה מחניך קדוש אמר רחמנא ואיכא הכא כתיב ולא יראה בך ערות דבר והא קא חזי.

12 אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה. פי' כדי שלא תראה. פי' ומכאן נראה דצואה לא בטלה במים צלולין, אבל בעכורין מסתברא דבטלה לגמרי דאין דינם כחרס אלא כעפר וכרוק עבה.

13 אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קרית שמע. פי' תרתי קא משמע לן שאף על פי שכל גופו עומד על הצואה ורגלו, מותר בקרית שמע כיון דאין נוגע בה כלל לא בגופו ולא ברגלו. וקא משמע לן נמי דאף על פי שהכיסוי אינו עומד קבוע אלא עומד לינטל חשבינן ליה כיסוי מעליא, ועדיף מכיסוי כלי דכיסוי כלי לא חשיב קבע אפילו לההוא שעתא שהוא עשוי לינטל על ידי כל אדם, וכיסוי גופו חשיב קבע לההיא שעתא מיהת לפי שבידו הוא. בעי מר בריה דרבינא דבוקה בסנדלו מאי. פי' כיון דדביקא ביה וכי שקיל כרעיה מתחזיא דילמא כי האי גוונא אסירא. תיקו. וכתב רבינו ז"ל ותיקו דאיסורא לחומרא. פי' דאיסור צואה דאוריתא.

14 אמר רב יהודה גוי ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו ואף על גב דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם הא כתיב בהו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. פי' והוא הדין לערות קטן בשרואה, ולא שנא קרית שמע ולא שנא שאר ברכות, לפיכך המל את הקטן צריך שלא יביט בערותו בשעת שמברך כדאמרינן ולא יראה בך ערות דבר.

15 ולא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. אוקימנא בגמרא דהכי קאמר ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ויקרא קרית שמע כלל וכנגד מי רגלים לא יקרא עד שיטיל לתוכן מים. פי' דאילו ברישא ליכא למימר דיטיל בהן מים דכמה מים אזיל ושדי אלא אמי רגלים. פי' ומסתברא דמים הרעים ומי משרה דינן כצואה בין לענין הרחקת ארבע אמות אפילו בלא ריח בין לענין הרחקת הריח היכא דאיכא ריח. תנו רבנן כמה מים יטיל לתוכן. כלומר למי רגלים. כל שהו ר' זכאי אומר רביעית. כלומר ביצה ומחצה דהוא רביעית לוג דהוא שיעור חשוב, דשיעור חשוב בעינן לביטולינהו. אמר ליה רב לשמעיה עייל לי רביעית כר' זכאי. פי' הכנס לי רביעית מים להטיל לתוך מי רגלים כדי לבטלן. וכן הילכתא לא שנא בתחלה ולא שנא בסוף. פי' לא שנא נתן רביעית מים תחלה ואחר כך נתן מי רגלים עליהן לא שנא היו מי רגלים תחלה ואחר כך נתן עליהם רביעית מים.

16 תנו רבנן גרף של רעי ועביט של מי רגלים. פי' כלי המיוחד לצואה ולמי רגלים. אסור לקרות קרית שמע כנגדן. פי' דדינייהו כצואה גופא. ופירשו בעלי התוספות ז"ל דדוקא בכלים של חרס דמאיסי והוא שמיוחדים לכך, הא בכלים שאינן של חרס או בכלים של חרס ואינן מיוחדים לכך לא, אלא בהדחה סגי להו, אבל אלו אסורין לעולם.

17 בין לפני המטה בין לאחורי המטה. פי' במטה גבוהה עשרה דלא חשיבא הפסקה לגבי הא דמשום הפסקת מטה לאו קדוש מחנה, אלא במחיצה עשרה דמידי אחרינא. רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המטה קורא מיד. פי' במטה גבוהה עשרה דסבר דשפיר חשיבא הפסקה לכל מילי כיון דגביהה עשרה. לפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא. פי' והוא שיהו לאחוריו שלא יהו כנגדו. רבי שמעון בן אלעזר אומר אפילו בית בן מאה אמה לא יקרא עד שיניחם תחת המטה או עד שיוציאם. כלומר מן הבית. ובגמרא אמרינן דבמטה פחותה משלשה כלבוד דמי ובמניח אותם תחת המטה חשיב כיסוי מעליא, ובעשרה פשיטא להו כיון דגבוהה כולי האי דלענין מה שמונח תחתיה לא חשיב כיסוי כלל, ומשלשה עד עשרה פי' דליכא עשרה שלמים מספקא להו. מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר קסבר כל הבית כולו כארבע אמות דמי אמר רבא אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. פי' ולענין שמעתין מיהא קיימא לן כתנא קמא, ומטה לא חשיבא מחיצה ולא חשיבא הפסקה כלל בבית, הילכך בין לפני המטה בין לאחר המטה בעי ארבע אמות. ובהרחקה מודה תנא קמא, והוא שיהא לאחוריו שלא יראם. וכן במניח אותם תחת המטה בשאינה גבוהה שלשה חשיבא כיסוי, ואף על גב דלצואה לא מהניא כיסוי כל זמן שהצואה לתוך ארבע אמות כדפרישנא לעיל כה, א התם כלי המיטלטל אבל הכא דהוא דבר קבוע מהני, תדע דהא צואה על בשרו מותר משום דמכוסה בבגדיו דהוא כיסוי קבוע, ואפילו רב חסדא לעיל כה, א מודה בצואה על בגדו ומכוסה בבגד אחר וכדפרישנא שם וטעמא ודאי משום דהוא קבוע.

18 תניא בית שיש בו ספר תורה או תפלין אסור לשמש מטתו עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. פי' לענין תפלין אבל לספר תורה לא משתרי בהכי משום הא דרבי יהושע בן לוי דבעי עשרה טפחים כדלקמן. אמר אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שאינו כליין אבל הניחן בכלי שהוא כליין אפילו עשרה ככלי אחד דמי. פי' כיון דכולהו כליין אבל אם האחד אינו כליין בהכי מהני.

19 רי"ף יז, ב אמר רבא גלימא בתוך אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי. פי' אקומטרא ארגז, ואם היה בתוכו וגלימא עליו ככלי בתוך כלי דמי ומותר. פי' ודוקא לענין תפלין או לענין ספרים אחרים לבד מספר תורה.