רא"ה על ברכות י״א א

מהדורה: פירוש ההלכות מסכת ברכות, ירושלים תשס"ז

« רא"ה על ברכות י׳ ×¢×´×‘ רא"ה על ברכות י״א ×¢×´×‘ »

1 רי"ף ברכות פתח ↗

גמ' תנו רבנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ובשאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין ובעל הבית בין כך ובין כך ירד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה ר' אבא ורבי סימון תרויהון אמרין מפני שטרחותן מרובה ראמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך למימרא דלא בעינן כוונה ורמינהו ר"ש בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר דברים כ״ז:ט׳ הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת אשתיק א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקורין והתניא בה"א עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני האי פירוקא

2 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ חוּץ לַסֻּכָּה וְאוֹכֵל הֲרֵי זֶה אָסוּר וּכְאִלּוּ לֹא אָכַל בַּסֻּכָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר שֻׁלְחָנוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּסֻכָּה גְּדוֹלָה:

2 ברכות פתח ↗

תָּנֵי רַב יְחֶזְקֵאל: עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי — עָשָׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל — עָשָׂה.

4 חידושי רמב"ן על ברכות פתח ↗

קשה לי בברכה זו של הטוב והמטיב כיון דמטבע ארוך הוא למה לא חתמו בה. בשלמ' פתיחה להפריש בינה לשל תורה עשו כן שאין של דבריהם סמוכה לשל תורה אלא חתימתה למה סלקיה ואי אפשר לומד שמטבע קצר הוא דהא מאריכי' בה ועוד דהא אמרי' תדע ולא דאורייתא שהרי פותח בה בברוך ואי מטבע קצר בין דאורייתא בין דרבנן לעולם פותחין בה. וצ"ל שהיה ראוי לחתום בה ולא לפתוח ומפני שהיא של דבריהם הוצרכו להפריש בינה לשל תורה ופתחו בה ולא ראו להעלותה יותר משל תורה שיהיו שאר ברכות שהן של תורה בברוך אחד וזו בשנים והחזירו ברוך שבח תהלה לפתיח'.וראיתי שנתלין לומר דמטבע קצר הוא כמה שאמור בירושלמי בפ"ק ה"ה: אלו ברכות שמקצרין בהם המברך על הפירות ועל המצות וברכת הזימון וברכה אחרונה שבברכת המזון.ולאו מילתא היא שדרך הירושלמי בזה אינו מטבע קצר דפתיחה ומטבע ארוך דפתיחה וחתימ' אלא שלא יאריך בנוסח ברכות קצרות ולא יקצר ארוכו' ואף על פי שאומרן כמטבען וברייתא היא שנויה בתוספתא והביאו בירוש' עלה דמתניתין דתנן בערב שתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה ותני עלה למה אמרו אחת קצרה ואחת ארוכה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום לשוח אינו רשאי שלא לשוח שלא לשוח אינו רשאי לשוח אלו ברכות שמקצרין בהם המברך על הפירו' ועל המצות ברכת הזימון וברכה אחרונה שבברכת המזון אלו ברכות שמאריכין ברכות תענית וברכו' של ר"ה ויוה"כ והרבה והקשו בירוש' אלו ברכותהמקצרין בהם וכו' הא בשאר כל הברכות אדם מאריך אמר חזקיה מאן דתני המאריך זה הוא מגונה מקצר הרי זה משובח הדא אמרה אין זה כלל תני צריך להאריך בגואל ישראל בתענית הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך אר"י שלא תאמר הואיל והוא מעין י"ח לא יאריך בה לפום כך צ"מ צריך להאריך בגואל ישראל בתענית.כל אלו דברים ברורים הם שאין הענין הזה למטבע ארוך דפתיחה וחתימה אלא שלא יוסיף דברים על מה שתיקנו חכמים בברכות אלא במקומות שהאריכו מאריך כעין גואל ישראל בתענית שאינו משנה בפתיחה וחתימה אלא מוסיף דברים בלבד.ולפי דרכנו למדנו שהמוסיפים בפיוטים וזמירות אינן נוהגין כשורה וכן מצאתי עוד במדרש קהלת טוב לשמוע גערת חכם אלו הדרשנין מאיש שומע שיר כסילים אלו החזנין שמוסיפין על קבע תפלה ודבר פשוט הוא מיהו מעובדא דמנימין רעיא משמע שהמקצר במקום שאמרו להאריך וכן המאריך במקום שאמרו לקצר דיעבד יצא וכבר ראיתי להראב"ד ז"ל באלו דברים שאינו כדאי.והא דקתני ברכה אחרונה שבק"ש לומר שברכה שאחר ק"ש סמוכה היא לברכה שלפני קריאה וכן נהגו בהלל שמברכין לפניו ולאחריו במקו' ועשו ברכה שלאחריו סמוכה לשלפניו ולא פתחו בה בברוך אבל במגלה וקריאת התורה לא נהגו כן א"ל במגיל' שאלמלא היו מברכין על קריאת מגלה בלבד היו עושיו כן אבל לפי שמברכין שעשה נסים וזמן לא עשו אותה כסמוכה אבל ברכה אחרונה של הלל בחובה תקנוה בלילי פסחים וסמוכה היא לברכה שלפני ההלל שמברכין בלילי פסחים לגמור את הלל כמו שהוזכר בירושלמי במס' זו פרק ראשון ובמס' סופרים ובכל מקום שנהגו לברך בכל קריאה של הלל משום לילי פסחים הנהיגו אותה ובסמוכה נהגו בה אבל בקריאה של תורה כיון שעשו של שבעה קורין כאחד שהפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה לא ראו לעשות ברכה של שביעי סמוכה לברכה של ראשון ותקנו אותה בפתיחה.וכן מה שתקנו בברכה זו שתי מלכיות לבד מדידה משום בונה ירושלים הוא דלאו אורח ארעא הוא דאמר מלכות בית דוד ולא אמר מלכות שמים ולא רצו לומר בה ממש בעצמה מלכות שלא לשנותה מסדר ברכות הסמוכות לפיכך קבעוה בהטוב והמטיב וכיון דהשלימו מלכות לבונה ירושלים השלימו מלכות לברכת הארץ ששתיהן סמוכות הן ואין לשנות מטב' זו מזו ומי שאומר מלכותך ומלכות בית דוד משיחך עבדך מהרה תחזירנה למקומה בבונה ירושלים טועה הוא ומשתבש הוא.ונראה קודם שתקנו הטוב והמטיב היו אומרין מלכיות הללו בברכות עצמן משום דלאו אורח ארעא דלא לאמרינהו ולא היו חוששין לשנות המטבע משאר ברכות משום דלא אפשר וכיון שתקנו הטוב והמטיב החזירו הדבר לשאר מטבע שבברכות וכן היה בשעה שהיתה מלכות בית דוד קיימה היו אומרים מלכות בית דוד עבדך תכין עד עולם וכיוצא בזה ובזמן החורבן הוא שאמר תחזירנה למקומה וכן בכל ענין ברכות ותפלות עיקר הברכה חובה ושאר תורף שלהם לפי הזמן מתקנין אותה.

5 ריטב"א על ראש השנה פתח ↗

ואין מזכירין זכרון יחיד כו' כגון וה׳ פקד. פי׳ והאי זכרון דרבים חשיב כיון דתלו בה רבים כדאיתא בגמרא ולא חשיב דיחיד ולפיכך יוצא בו לר׳ יוסי ונהוג כ״ע כר׳ יהודא דלא למימר פקדונות. בגמרא אמרינן שהפסוק שיש בו ב׳ מלכיות עולה לב׳ כגון מי הוא זה מלך הכבוד וש״מ דכיון דאמר המלכות או הזכרון או השופר אינו צריך לגמור כל הפסוק ואמרינן זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה אומר עם הזכרונות ואומרו עם השופרות דברי יוסי ר׳ יהודא אומר אינו אומר כל עיקר וק״ל כר׳ יוסי ויש מרז״ל אומרים דהא דנהיגי לסיים דשופרות בפסוק של ותקעתם בחצוצרות טעות הוא דאפילו ר׳ יוסי אינו אומר אלא בתרועה שאין עמה כלום שנאמרה בענין היום כגון יום תרועה או תרועת מלך בו אבל בתרועה שאינה נאמר׳ לענין מצות ר״ה אלא לענין שהיו מתריעין על הקרבן ויש בה ג״כ חצוצרות שאינם חובת היום אפי׳ ר׳ יוסי מודה שאינה אומרה כלל ולא ה״ל להשלים אלא בפסוק של יום תרועה או זכרון או ותרועת מלך בו שהרי רשאי להזכירה כאן וכאן כדברי ר׳ יוסי ואין אנו יוצאין עכשיו ע״י השלמה בתורה אלא דהא קי״ל דאם השלים בנביא יצא: ויש לקיים מנהגנו ולומר דר׳ יוסי אשכחן דקאמר רבותא דאפילו תרועה שיש בה זכרון אומרה עם השופרות ואומרה בזכרון ואין זה מעכב לזה כדברי ר׳ יהודא כ״ש בפסוק ותקעתם בחצוצרות שאין בו אלא תקיעה שראוי לאומרו עם השופרות דהא בסיפרי דרשי׳ מיניה סדר מלכיות זכרונות ושופרות כדכתיבנא בפ״ק וכיון דקי״ל כר׳ יוסי שאם השלים בנביא יצא וקי״ל כריב״נ דבג׳ פסוקים סגי אי משום השלמה בתורה שפיר איכא השלמה בתורה בהאי קרא ותקעתם בחצוצרות שנדרש בספרי לענין היום כמ״ש זה אנו אומרים ליישב המנהג אבל הראוי והטוב שיאמר אח״כ ובחודש השביעי שבפרשה פנחס וכן כתב הרמב״ן וכן דעת מורי הרשב״א מפי מורי נרו: מתני׳ השני מתקיע. כתב רבינו האיי גאון דהא דקאמר מתקיע ולא קאמר תוקע שראוי באחר יותר מש״ץ כדי שלא יטעה בתפלתו כדרך שאמרו בברכת כהנים שש״ץ אינו נושא את כפיו ומיהו אי ש״ץ בקי ומובטח שחוזר לתפלתו בכונה ולא יטעה תוקע כדרך שאמרו אם הוא בקי שנושא את כפיו מ״מ אשמעי׳ תנא אגב אורחי דאחרינא עדיף טפי וכן היה מנהגם ויפה כיוון אבל עקרן של דברים דמתקיע לאו היינו תקיעת שופר אלא שמברך ברכות התפלה של מלכיות זכרונות ושופרות ונקט האי לישנא ולא נקט והשני מברך משום דאשמעי׳ דברכות ותקיעות כי הדדי ואין אומר ברכות אלו אלא בשעת תקיעה כגון בזמן הזה במוסף ובשעה שאין שמד ביוצר ולפיכך נקראו הברכות תקיעות כדאמרי׳ תקיעתא דר״ה כי המברך הוא המביא תקיעות ולכך נקרא מתקיע וכמ״ש מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע לומר שאינו מזכיר הברכות האלו אלא כשתוקע להוציא מדברי רבינו זרחיה הלוי שכתב שהברכות האלו אומרין אותן בר״ה בכל ד׳ תפלות בערבית שחרית ומוסף ומחהה וסמך לו על מה שאמרו בברכות ז׳ דשבתא כנגד מי ט׳ דר״ה כנגד מי אלמא כשם שז׳ בכל ד׳ תקיעות תפלות כך ט׳ דר״ה בכל ד׳ תקיעות תפלות ולא שפיל מרן לסיפא דסוגיין דאמרינן כ״ד בתענית כנגד מי והנהו ודאי ליתנהו בכל ד׳ תקיעות תפלות והנה משנתינו הוצאנו מסברא זו לגמרי ועוד יש לנו ראיה ברורה ממה שאמרו בירושלמי בפ״ק דשבועות העובר לפני התיבה בי״ט של ר״ה שחל להיות בשבת בשחרית בש״א ח׳ וב״ה אומרים ז׳ פי׳ שקובעין ב״ש ברכה לשבת במוסף בש״א י׳ ובה״א ט׳ ופריך ויאמר י״א לב״ש מפני ר״ח שאדם מזכיר במוספין א״ר יוסי מה פליגין בדבר שטעון ברכה בפני עצמו ברם הכא שכן אפילו בחול אינו אלא כוללן פי׳ שכשחל ר״ה בחול אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן מודים ב״ש שאינו קובע לו ברכה בשבת הרי הזכירו בפירוש לב״ה בשחרית ז׳ ולב״ש ח׳ ובמוסף לב״ש י׳ ולב״ה ט׳ אלמא אין אומר ברכות של ר״ה בתפלת שחרית אלא במוסף וזה מבואר: ובשעת. פי׳ ביום שיש בו הלל דאלו בר״ח ליכא הלל כדאיתא בגמרא ולהכי נקט ובשעת ההלל למימרא דהשתא ביום זה ליכא הלל: הראשון מקרא ההלל. שהזריזין מקדימין למצות והא דלא אמרינן תקיעות ג״כ בשחרית א״ר יוחנן בשעת השמד שנו ופרשו שהי׳ להם שעת השמד שלא היו רשאין לקיים המצות אלא בסתר ולא חיו תוקעין אלא עד חום היום שנתפזרו בני אדם לכאן ולכאן וכיון שבעונותינו אנו בגלות ויש לחוש לכך גזירה במקומה עומדת ולא עוד אלא שכל גזירה שב״ד גוזרין אע״פ שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב״ד ויבטל ועוד בירושלמי פי׳ שעת השמד היה בע״א דאמר ר׳ יעקב בשם ר׳ יוחנן משום מעשה שהיה פעם אחת תקעו בראשונה והיו סבורין שונאין שעליהן באין עמדו עליהם והרגום תקנו בתפלת מוספין ומגו דאינון קרו באוריתא ומצלי וקרו באוריתא ומפטיר ומצלי והדר תקעי אמרי בנימוסיהן אינון עסקין ריב״ל שמע לה מן הדא שמעה ה׳ צדק וכו׳ הקשיבה רנתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זה מוסף מה כתיב בתרי׳ מלפניך משפטי יצא ולפי הני מעמא שפיר נהיגינן לאומרן במוסף דאכתי איכא למיחש לשונאים ולדרשא דר׳ הושע: מתני׳ שופר של ר״ה כו'. פי׳ אע״ג דכל הני שבות דרבנן נינהו לא דחינן להו משום מצות שופר כי היכא דלא דחינן מלאכה גמורה דלא אתי עשה ודחי את ל״ת די״ט וה״ה שבות דרבנן שחכמים העמידו דבריהם במקום מ״ע שאין בו כרת שב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות מיהו דוקא עשה שאין בו כרת דדחי דדבריהם אבל עשה שיש בו כרת לא דחי דדבריהם כדאמרינן בגמרא אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכן טובל יום טמא וטומאת בית הפרס שוחטין עליהן את הפסח ונדחית טומאה של דבריהם ואיזמל דלא דחי שבת דרך גגות דהוי שבות דרבנן משום מילה בזמנה משום דליכא כרת במילה בזמנה אלא בגדול שלא מל את עצמו ולפיכך עשאוהו כעשה שאין בו כרת ואשכחן ולא מבעיא שהעמידו דבריהם במכשירי מצוה דאפי׳ במילה במצוה עצמה לא דחיא דבריהם כדאשכחן גבי כסוי הדם ואע״ג דבהדי דמכסי עביד גומא וערל והזאה שהעמידו דבריהם במקום כרת של פסח כדאמר בפסחים פ׳ האשה בגר שנתגייר בערב הפסח דאמור רבנן הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ואינו עושה פסח וכן בטמא בשביעי שלו שאין מזין עליו ודוחין פסח שיש בו כרת משא״כ באנינות וטבול יום ובית הפרס משום דהנהו דאיסורא דידהו בגופייהו בלחוד ותקנות קבועות בכל מקום ואפשר להם להתקיים בעלמא לא העמידום כאן במקום כרת אבל הזאה וערל אינם אסורין בעצמן אלא שבמקום הזה אסרום מפני שיש בה גזירה של תורה כדאמרינן בה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד׳ אמות בר״ה ובערל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כדאיתא התם ואיזמל שהוא משום שבות ואיסור עצמו שאסרם בכל מקום להביא דרך חצירות שום דבר והעמידו בו דבריהם לפי שאין בו כרת כדאמרן ובשופר ולולב כיון שלא גזרו משום גזירה דרבה אע״פ שאין בו כרת אלא משום דלא ידעינן נמי בקביעא דירחא מפני שהיא מצוה שבכל ישראל ואם נדחית נדחית לעלה לכולה וכיון שכן כשהיא ודאית של תורה אין גוזרין בה גזירת רבה ובמילה עצמה לא גזרו משום גזירה דרבה מפני שהיא ודאית ואינה דומה להזאה שגזרו בה כי המילה עצמה שהיא אב מלאכה נדחית מן התורה בשבת כדי לקיים מצות מילה והאיך חכמים דוחין משום גזירה דרבה ויש שואלין א״כ האיך לא אסרו תקיעת שופר משום שבות ואינה שאלה דדוקא באלו שהם מכשירי מצוה או מצוה שאינה זמן קבוע כגון כסוי דלא דהו מצוה גופה לגמרי ופעמים שתתקיים המצוה על ידו או ע״י אחרים אבל לדחות מצוה גופה בזמנה הקבוע אינו בדין שיעמידו דבריהם לדחות מה שצותה תורה לגמרי והיינו דאע״ג דתקיעת שופר שבות דרבנן בשבת או בי״ט לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בר״ה משום שבות ולדחות מצות שופר שא״כ נמצאת מצוה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה נעשית והאיך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שצותה תורה ואע״פ שאסרוה בשבת משום גזירת רבה התם אפשר להתקיים בי״ט שחל בחול משא״כ בזה שנדחית מכל ישראל בכל זמן שלא העמידו דבריהם וכיון שהתירו לצורך מצוה עצמה התירו לגמרי אפי׳ להתעסק כדי שילמדו שתיעשה המצוה ולפרסם הדבר שאין נדנוד איסור בתקיעה ביום זה ואית דמתרצי בכולהו לפי שאין תקיעה שבות גמורה שיש בו מעשה אלא קול בעלמא א״נ שאני תקיעה דבעידנא דעקר לשבות מקיים עשה דהוי דומיא דמילה וצרעת דדחו ל״ת של תורה מהאי טעמא דדינא הוא דלידחי מצות שבות דרבנן בי״ט אע״פ שיש בו עשה ולא תעשה ולתירוץ זה קשה ההיא דכסוי ומסתברא דדוקא שבות שע״י ישראל לא דחינן משום מצות שופר כדקתני מתניתין אבל שבות דשבות דחינן דמותר לומר לגוי לעשות דברים אלו שאינן לישראל אלא שבות דבמקום מצוה דחינן שבות דאמירה לגוי לעשות דברי שבות וכדאמרינן בגמרא בההוא ינוקא דאישפוך חמימי מקמי מילה דא״ל לגוי דליתי ליה מגו ביתיה דרך חצירות וגגות דהוי שבות דרבנן ואמרי׳ התם דלא אמרי׳ ליה זיל אחים להוי שבות שיש בו מעשה דהיינו מלאכה גמורה אלא זיל אייתי ליה דהוי לישראל שבות והוי אמירה לגוי שבות שאין בו מעשה והוי שבות דשבת דשבות וכמו שפירש הרי״ף במקומו והתם ודאי מקמי מילה אישתפוך ולקיים מצות מילה דחו שבות שע״י גוי דאי לבתר מילה ומשום סכנה אפילו ע״י גדולי ישראל מחמין לו והיכא אמרי׳ דלא א״ל זיל אחים לי אלא ודאי כדאמרן וש״מ שדוחין שבות דשבות שע״י גוי בכל מקום משום קיום מצוה ויש שדוחין לומר דשאני מילה שהיא מצוה שדוחה שבת ולפיכך הקילו בה בשבת באמירה לגוי לעשות דבר של שבות ואינו נכון וכן דעת הרמב״ם ז״ל מיהו ש״מ לא דחי אמירה לגוי במלאכת תורה אפילו במקום מצוה דהא לא אמר ליה זיל אחים לי ומ״ש בלוקח קרקע בא״י שכותבין עליו אונו אפילו בשבת ע״י גוי אע״פ כי הכתיבה שהכתיבה מלאכה שאני ישוב א״י שאינה מצוה לשעתה אלא קיימת לעולם והיא תועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד ערלים וכמו שחששו לזה בהרבה מקומות כדאיתא בגיטין הילכך אין מתירין לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת כשם שלא נתיר לבשל לסעודת שבת אבל אומר לו להביאה דרך חצירות או לטלטלה וכרדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה התירו בפ״ק דשבת רדייה בשינוי לצורך סעודת שבת והתירו לזה שבות דישראל כלאחר יד וגם לכתחילה התירו ליתנה מבעוד יום כדי שיקרמו פניה אע״פ שרודה אותה בשבת כדאיתא גבי תקיעות ומה שאין אנו מטבילין כלים ולא עושין אוכל נפש האסור בי״ט משום טירחא כגון טיסני וכתושה במכתשת ע״י גוי מפני שאפשר לקיים מצוה זולת זה משא״כ ברדיית פת והדלקת נר ושלא במקום מצוה לא דחינן אפילו שבות דשבות דמינטר ביה חלול משום פסידא דנכרי שבא לכבות אין אומר לו כבה אע״ג דכבוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה וגבי היתה בהמתו טעונה כלים לא התירו לבטל כלי מהיכנו לגופה היא עד דאיכא תרתי פסידא וצער בע״ח כדמוכח התם ומכאן היתר להקיז בהמה מסוכנת ע״י גוי בשבת או י״ט וכנר׳ כפ׳ כל שעה בההיא דהקזת דם לבכור ומה שהתירו בצנור שעלו בו קשקשים למעכן ברגלו משום פסידא כיון דלא מנכרא מלתא חששו לפסידא בשבות ע״י שנוי כזה דליכא חלול שבת וכן במי שהחשיך לו בדרך שנותן כיסו לנכרי או מניחו על החמור או מוליכו פחות מד׳ אמות שמא יעמיד עצמו על ממונו ויבא לעבור על ד״ת ומשום חשש בדבר שמצוי הנזק התירו שבות דבריהן כגון כבוי גחלת בר״ה והולכת קוץ פחות מד׳ אמות ודריסת נחשים ועקרבים לר״ש כפי תומו והריגת ה׳ המזיקין וכ״ת התם בההוא עובדא דמילה דאשתפוך חמימי נמי מקמי מילה היכא לית ליה תקנתא ע״י גוי ודרך שבות נימא ליה השתא ובתר הכי נחים ליה משום סכנה ושמא נלמוד משם דכל שיש מצוה ואי עבדינן ליה סופו לדחות שבת או י״ט דלא עבדינן לה למצוה ע״מ לדחות שבת או י״ט והכי מוכח קצת בפ״ק די״ט דלמאי דקס״ד דכסוי הדם דחי י״ט לא שרינן ליה לכתחילה למשחט כשאין לו דקר נעוץ על דעת לדחות אח״כ י״ט בכסוי אבל מורי נרו אמר דודאי כל מצוה שבתורה עבדינן מצוה דילן ע״מ לדחות וההיא דאשתפוך חמימי לאו לרחיצה דבתר מילה בעו להו להנהו מיא דא״כ מהלינן ודחינן בתר הכי אלא להרחצה דמקמי מילה הוי בעי להו מיהו בדברי רשות כגון שחיטה וכסוי לא עבדינן להו ע״מ לדחות אע״ג דאיכא אימנועי משמחת י״ט ואין דעתי מכרעת בדבר זה וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל דא״כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחניות פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול היה שא״כ אין זה יום מנוחה אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מ״ע שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי׳ וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן נמצא שיש לשבות עקר מן התורה ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב״ן מפי מורינו ז״ל: גמ׳ מ״ט שופר עשה כו'. פי׳ וכיון דלא דמי דחי מלאכת תורה לא דחי נמי שבות דרבנן כדפרישית והא אתיא אליבא ארב דרב אשי דאית ליה האי סברא אבל לחזקיה ואביי ורבא כדמוכח פ׳ במה מדליקין טעמא דאין שופר דוחה י״ט משום דכי אתי עשה דוחה את ל״ת היינו היכא דבעידנא דהא עקר ליה ללאו מקיים ליה לעשה כגון מילה בצרעת או סדין בציצית אבל הכא דכי טהר עקר ליה ללאו לא מקיים עשה אלא לבתר זמן ואפשר דמתפס ולא מקיים עשה לא מדחי לאו מעיקרא וכדמפרקי׳ בפ״ק די״ט גבי כיסוי הדם והכא הוי לן למימר הכא אלא לרווחא דמלתא נקט ליה אליבא דרב אשי והכי אורחא דתלמודא:

6 חידושי רמב"ן על ברכות פתח ↗

1 תנו רבנן בית הלל אומרים יושבין וקורין עומדין וקורין מטין וקורין עוסקין במלאכתן וקורין. כתב רבינו ז"ל והני מילי בפרק שני אבל בפרק ראשון אינו עוסק במלאכתו כדבעינן למימר לקמן טז, א; רי"ף ט, א עד כאן. פי' ולפנינו יתבאר בעזרת השם.

2 תאני רמי בר יחזקאל העושה כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה, פי' דהא אפילו לבית הלל יוצא הוא בעושה כבית שמאי דהא לדבריהם יוצא הוא בכל ענין. ורב יוסף אמר העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום. פי' דעשה כן לשם חובה לא יצא ידי חובתו. ורב נחמן בר יצחק אמר העושה כדברי בית שמאי חייב מיתה דתנן אמר רבי טרפון אני הייתי מהלך פי' בערב והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. פי' כיון שהיה עושה לשם חובה.

3 פי' ומיהא שמעינן דכל היכא דאיפסיקא הלכתא כחד מרבנן אי נמי דאפשיטא הלכתא כותיה ואיכא מאן דפליג עליה אסור למעבד כאידך אפילו לחומרא וחייב למעבד כהיתרא דהאיך דאיפשיטא הילכתא כותיה וטעמא דמילתא משום דמחזי כחולק על רבותיו, אבל לההוא מרבנן גופיה דאסר שרי לנהוג כדבריו לחומרא והתם נמי דוקא בצנעה וכי האי גונא דלא מיפרסמא מילתא והכי מוכח ביבמות טו, א.

4 מתני'. בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום. פי' בהדיא מוכח בתוספתא א, ז דמאי דאמרינן אחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל מינה קאי ואמאי דתני בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, דהתם בתוספתא אמרינן ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שנהגו להאריך וכו', הרי כאן מבואר דאחת ארוכה ואחת קצרה אשתים דלאחריה קאי, וכיון דכן ליכא לפרושי אחת ארוכה ואחת קצרה מטבע ארוך ומטבע קצר דהא תרוייהו מטבע ארוך, ועוד דלא הוי לעולם מטבע קצר אלא כשפותחת ואין לה חתימה והני תרתי דלאחריה יש להן חתימה ולא פתיחה משום דהויין לה סמוכות לחברתה אמת ואמונה לאהבת עולם והשכיבנו סמוכה לאמת ואמונה וקרית שמע דבאמצע לא הוי הפסק כיון שהברכות כולן עליה, הילכך הני תרתי דלאחריה ודאי מטבע ארוך נינהו, אבל ודאי פירושא דאחת ארוכה ואחת קצרה בנוסח שלהן קאמר דנוסח אחת מהם ארוך והיינו אמת ואמונה ונוסח השנית קצר דהיינו השכיבנו, ומינה קאמר דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך דאינו רשאי לשנות נוסח המטבע ולהוסיף בו בכדי שיראה נוסח ארוך.

5 וזו קשיא למה שאנו נוהגין לומר פיוטין בברכות של קרית שמע, ויש לומר שלא אמרו אלא בתורת קבע שאסור לקבוע בהן אריכות או קיצור לשנות ממטבע חכמים, ודוקא אריכות או קיצור הניכר שינוי מטבע, אלא כל שאינו בקבע לא אסרו, תדע דאפילו בברכות של תפלה דקיימא לן דאסור לו לאדם לשאול בהן צרכיו מעין כל ברכה וברכה אומר ע"ז ח, א ואין ספק שאסור לעשותו קבע במטבע, ואפילו בשלש ראשונות שאסור לשאול בהן כלל אפילו מעין ברכה אמרו במסכת סופרים יט, ח שאומרים בהם זכרנו ומי כמוך ומאריך באתה קדוש מפני שהם רחמים לרבים וכן יש פיוטין רבים לר' אלעזר הקליר שמקובל שהיה בימי התנאים וכן נהגו בכל מקום מימות קדמונינו ז"ל, אלמא כל שאינו קובע כן במטבע לעולם מותר, ועל זה נהגו לומר שירות ותושבחות ואפילו בשלש ראשונות.

6 והוי יודע דעד כאן לא אמרינן אלא דאינו רשאי אבל ודאי אפילו עבר ועשה יוצא הוא שאפילו במטבע ארוך שאמרו במטבע קצר או ששינה נוסח הברכה יצא והכי מוכח בגמ' בפירקין ובאידך פירקין ובאידך דוכתי במכילתין.

2 סוכה פתח ↗

מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת — בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית, וּמְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשׁוּלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא אָמְרוּ לוֹ דָּבָר. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: מִשָּׁם רְאָיָה?! אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּימְתָּ מִצְוַת סוּכָּה מִיָּמֶיךָ.

4 רשב"ם על פסחים פתח ↗

וברכה אחרונה שבקרית שמע - אע"פ שאין ברכה אחרת למעלה הימנה שהתחיל בה בברוך שהרי הפסיק קרית שמע אעפ"כ אינו מתחיל בה בברוך וחשבינן לה ברכה הסמוכה לחבירתה לאותה שלפני ק"ש שהרי מחובר אמת ויציב על סופו של ק"ש וכדאמרינן בברכות דף יד: שצריך לסמוך אמת ויציב אחר אני ה' אלהיכם כדכתיב וה' אלהים אמת הלכך כחדא ברכתא אריכתא דמיא:

5 חידושי רמב"ן על ברכות פתח ↗

6 מאירי על ברכות פתח ↗

ובמשנה הראשונה ממנו ביאור על זה שהרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון ים סוף וירדן יריחו וכיוצא בהם שאומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, והביאה בגמ' מדכתיב ויאמר יתרו ברוך ה' וכו' ואע"ג שיתרו לא ראה הנסים ומקומותיהם הואיל וראה משה שעל ידו נעשה וישראל שנעשו להם חביב היה בעיניו כאילו ראה המקומות, ופירשו חכמי הצרפתים שמזכיר בה את השם ואומר בה מלכות וגדולי המפרשים חולקים בדבר לומר שכל הברכות השנויות בפרק זה אין בהם הזכרה ומלכות הואיל ואינן ברכת קבועות כדין ברכת הזמון שאין בה הזכרה, וכן ממה שאמרו למטה ברב חנא שברך על רב יהודה כשנתרפא בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ושאף הוא פטר עצמו מברכת הגומל בעניית אמן, ומ"מ יש דוחים שהזמון מתוך שיש שם ג' ברכות קבועות כהזכרה ומלכות הקלו בה וזו של רב חנא אפשר שהזכרה ומלכות היה שם אלא שהתלמוד קצר בה, ואף בתלמוד המערב אמרו תכף למשנה זו כל ברכה וברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, ואף גדולי המחברים כתבו שכלם בהזכרה ומלכות, ולדעתי יש מהן צריכות הזכרה ומלכות ויש מהן שאינן צריכות, והוא שברכת הגומל הואיל והיא בבית הכנסת ובמעמד עשרה צריכה מלכות ושאר ברכות שאינן קבועות אין צריכות ובגמ' נרחיב בה בזכירת קצת פרטים שרשיים.זהו ביאור המשנה ודינים הרבה באו עליה בגמ' ואלו הן, כשם שאדם צריך לברך על נסים שנעשו לישראל כך מברכים על נס שנעשה ליחיד אלא שיש הפרש בדבר שעל נס העשוי לרבים הכל חייבים לברך עליו אבל נס הנעשה ליחיד הוא עצמו צריך לברך עליו אבל לא שאר בני אדם והוא שאמרו אניסא דרבים כולי עלמא צריכים לברוכי וניסא דיחיד הוא עצמו צריך לברוכי אינוש אחריני לא, ומ"מ יש גורסים אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכיה לברוכי איניש אחרינא לא וכן היא בשאלתות, ולדעת זה יש לפרש שבנו ובן בנו לאו דוקא אלא כל יוצאי ירכו שכלם שותפים באותו הנס, ולי נראה דוקא בנו ובן בנו מפני שהם כעין דורו, ובתלמוד המערב נסתפקו בה והוא ששאלו שם מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו ולא הובררה, ולגרסא זו בתלמוד שלנו הובררה אף בבן בנו, וכן מה שנתספק שם בנס של רבו הובררה כאן שמברך שהרי רב חנא ברך על רב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן וכו', וי"מ שלא נאמר כאן לברך על אביו ורבו וכ"ש על נס של אבי אביו אלא בחיי המקבל, ובתלמוד המערב שאלו אחר מיתת אביו ורבו ולא הובררה, וכן נסתפקו שם בתלמוד המערב בנס של יחיד שהיה אדם מצויין כגון יואב בן צרויה וחביריו, או שנתקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה הכל חייבים לברך ולא הובררה, אלא שבקצת ספרי תלמוד המערב מצאתי בה כדאי הוא לברך על מקום שנתקדש בו שם שמים ואף בגמ' שלנו אמרו ראה כבשן האש וגוב אריות מברך, וכן נסתפקו עוד שם אם אירע נס לשבט אחד אם מברכים אחרים על נסם וכלו הענין שאם כל שבט ושבט נקרא קהל מברכים ואם לאו אין מברכין ומעתה אין צריך לומר אם אירע נס שבעיר אחת שאין האחרים מברכים עליו:

« רא"ה על ברכות י׳ ×¢×´×‘ רא"ה על ברכות י״א ×¢×´×‘ »