חידושי אנשי שם על שבועות י״א

« חידושי אנשי שם על שבועות י׳ ×¢×´×‘ חידושי אנשי שם על שבועות י״ב ×¢×´×‘ »

1 ר"ן פתח ↗

גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה ואינו אסור בשעורין שהרי לא נתכוין זה להוציא שעורים ואע"פ שהוציא בשפתיו כיון שלא גמר בלבו לא חייל נדרו דבעינן שיהו פיו ולבו שוין כדמוכח מתני' דתנן בפ"ג דתרומות המתכוין לומר עולה ואמר שלמים וכו' שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך וה"נ מוכח ממאי דאמרינן ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל מאי דאמרינן גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאסור דהיינו שהוא אסור בפת חטים אבל בפת אחר לא לפי שבפת חטים פיו ולבו שויים שיאסרו עליו אבל בשאר מיני פת אע"פ שמשמעות דבריו שהוא אסור בכולן מ"מ לא נתכוין בלבו אלא לפת חטים ומקשו הכא מדתנן בפ"ד נדרים דף כ.: נודרין להרגין ולחרמין וכו' שהן של בית השר אע"פ שאינן של בית השר ומוקמינן להא התם כגון דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית השר ומקשינן והא איתסרו לה ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסא אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה אלמא דדוקא משום אונסא הא לאו הכי הוו מיתסרו עליו פירות לעולם ואמאי הא לא גמר בלבו שיהא אסורין עליו אלא היום כי היכי דהכא לא גמר בלבו אלא פת חטים ואיכא דמפרש דכי אמרינן דאי לאו משום אונסא הוו מתסרו עליה לעולם ה"מ בעם הארץ דלא מהימן לומר לא גמרתי בלבי אלא היום אבל בת"ח דמהימן אפי' בלאו אונסא לא מיתסר אלא במידי שגמר בלבו וה"נ בעם הארץ אסור בכל פת ובת"ח אינו אסור אלא בפת חטים ומדמו לה להא ודתנן בפרק ב' דנדרים דף כ. סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן וכו' ועל כולן אין נשאלין ואם נשאלו פותחין להם פתח היתר ממקום אחר ומפרשינן לה התם בגמרא דהכי קאמר על כולן אין צריכין שאלה לחכם בד"א בת"ח אבל בעם הארץ שבא לישאל פותחין לו פתח ממקום אחר אלמא ת"ח דמהימן אדבוריה מהימנינן ליה כשאמר לכך נתכוונתי והלכך ת"ח הכא אינו אסור אלא בפת חטים והתם נמי אפילו בלא אונסו אינו אסור אלא אותו יום ועם הארץ הכא אסור בכל פת והתם היכא דליכא אונסא אסור לעולם ואין הנדון דומה לראיה דהתם גבי חרם דחרמו של ים וחרם גבוה שני דברים חלוקין הן ואין שניהם בבת אחת בכלל משמעות הלשון לפי שאינם ממין אחד אלא או האי או האי הלכך כי אמר לכך נתכוונתי הולכין אחר כונתו אבל באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי כיון דבמשמעות לשונו משמע לעולם אפילו בת"ח האומר להיום נתכונתי אי לאו משום אונסא הוי להו דברים שבלב ואינם דברים וכן נמי גבי פת דכולן במשמע כי אמר לפת חטים נתכונתי דברים שבלב נינהו והדרא קושיא לדוכתא לפיכך עיקרן של דברים דהתם בנדרים באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהו אסורים עליו לעולם אי לאו משום טעמא דאונסא משום דהתם גמר בלבו לומר לשון שיהא משמעותו שיהו הפירות אסורין עליו לעולם הלכך אע"ג דבלביה לא ניחא ליה אלא בהיום הוו להו דברים שבלב ואינם דברים אי לאו משום טעמא דאונסא אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהא משמעותו להיות אסור בשאר מיני פת הלכך כי אמר פת סתם לישניה הוא דאיתקיל ליה דבלביה לא ניחא ליה למימר הכי ובנדרים הא בעינן שיהו פיו ולבו שוין כמו שכתבתי למעלה :

2 ר"ן פתח ↗

כדרבא. דאמר דאוכלנה כולה משמע אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה ומש"ה קאמר שלא אוכל שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת דכיון שאכל ממנה כזית חייב משום דמקצתה נמי בכלל שבועה זו היא ומיהו כולה נמי בכלל דעל כל זית וזית שבה נשבע שלא יאכל ולא אזית ראשון בלחוד וראיה לדבר מדאמר רבא לקמן בסמוך נשבע על ככר ואכלה אם נשתייר ממנה כזית נשאל עליה ובעינן עלה בגמ' היכי דאמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי לאיסוריה ומפרקינן מגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהניא נמי לכזית קמא אלמא דכזית בתרא נמי בכלל שבועה דשלא אוכל היא אבל שלא אוכלנה לא משמע אלא כולה בין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שאמר שבועה שלא אוכלנה גרידא דכיון שהזכיר כנויה של ככר כולה משמע ולא מקצתה הלכך היכא דאמר שבועה שאוכל ככר זה אכל אכילה שבה נשבע ולפיכך אם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר אבל היכא שאמר שבועה שאוכלנה אכולה נשבע ולא על מקצתה כלל ולפיכך אם נשרף מקצתה אינו חייב לאכול את השאר שהרי לא חלה שבועה אלא על כולה ואין אכילת מקצתה מוציאו מידי איסור שבועה כלל וכ"ת א"כ היכי מסקינן בגמ' דף כח: בשמעתא דעיפה ואבימי שבועה שלא אוכל תשע ועשר ואכלן אינו חייב אלא אחת משום דכיון דמיתסר בתשע משבועה ראשונה כ"ש דמיתסר אעשר ובשבועה שלא אוכל עשר ותשע אמרינן כלומר אכלן חייב שתים משום דמשבועה קמייתא לא מיתסר אלא לאכול עשר ובשבועה בתרייתא איתסר ליה אפילו בתשע איפכא הוה לן למימר דבשלא אוכל תשע ועשר חייב ב' לפי שמכח שבועה ראשונה לא נאסר ככר עשירי כלל דה"ל לא אוכלנה והדר לא אוכל ומעכשיו אסור דהא אמרינן דמי שאמר שלא אוכל על כל אכילה ואכילה נשבע פי' והוברר האיסור לעצמו וההיתר לעצמו ובשבועה שלא אוכל עשר ותשע הוה לן למימר אינו חייב אלא אחת דה"ל לא אוכל והדר לא אוכלנה שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהם י"ל אי בככרות ידועות נשבע ה"נ אלא דהתם לאו בככרות ידועות איירי אלא בנשבע סתם על מנין ככרות הלכך באומר שבועה שלא אוכל תשע ועשר משבועות תשע אתסר בעשר דאי תשע לא אכיל עשר ודאי לא אכיל ומשום הכי אינו חייב אלא אחת ובאומר שלא אוכל עשר ותשע משבועת עשר לא איתסר בתשע דעשר הוא דלא אכיל הא תשע אכיל ומשום הכי חייב שתים:

3 ר"ן פתח ↗

4 ר"ן פתח ↗

ולענין הלכה נקטינן הכי דאע"ג דבגמרא אתי לסיועיה ודחינן לה מימריה דרבא לא מדחיא בהכי דהכי קא אמרינן אי מהא לא תסייעוה והרמב"ם ז"ל פסקה בפ"ו מהלכות שבועות ולא ידענא למה השמיטה הרב אלפסי ז"ל אולי מפני שאינו גורס במשנתינו הך שבועה שלישית אף בגמרא לא היה אפשר שיגרוס האי דיוקא דשבועה שניה לגופא איצטריך ליה לומר דאינו חייב אלא אחת למידק מינה נמי דשלא אוכלנה שלא אוכל מחייב תרתי:

1 מהר"ם גם האשר"י לא כתב אלא תירוץ זה בשם הרמב"ן ובמרדכי פתח בסגנון זה בשם ראבי"ה:

2 מהר"ם לשון אשר"י וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים את שבועתו ולשון י"ד שהרי יוצא בו ידי שבועתו:

3 והכא אי הוי אפי' ככרות ידועות לפניו הרי לא על כל אכילה ואכילה בפני עצמה נשבע אלא שלא אוכל עשר יחד וכההוא דרבה בסמוך שלא אוכל תאנים וענבים דחשיב ענבים חצי שיעור:

4 ומיהו לגירסת התוס' והאשר"י לא דייקי משבועה שלישית אלא מדה"ל למתני חייב אחת:

« חידושי אנשי שם על שבועות י׳ ×¢×´×‘ חידושי אנשי שם על שבועות י״ב ×¢×´×‘ »