חבצלת השרון על דניאל ב׳

1 ובשנת שתים הנה מהראוי להעיר בזה הלא הוא כי לא יתכן היה בשנת שתים למלכו כי הלא בשנת שלש למרד יהויקים היה כאשר הביא אותו ואת הכלים ואף גם לאומרים שהיה בתחלת מרדו לא יבצר מהיות אחר שלש שנים שעבדו וגם אחרי כן צוה ילמדו ספר ילדי העברים שלש שנים טרם יובאו לפניו והנה באו כאמרו ולמקצת הימים אשר אמר המלך להביאם ויביאם וכו' באופן כי יותר משש שנים מלך טרם ענין החלומות ומה גם כי ענין הצלם אשר עשה בגלל החלום אשר חלם היה אחר החרבן כנודע מרז"ל ומפורש בספר מלכים כי בשנת תשע עשרה לנ"נ היה החרבן ועוד כי בשני הפסוקים מזכיר חלומות שמורה כי רבים היו ובבוא לשאול אמר חלום חלמתי שיורה כי חלום אחד הוא ועוד כי בראשונה אמר ותתפעם רוחו בשני תוי"ן ואחר כך אמר ותפעם באתת לבד והנה רז"ל דרשו לחלק בין ותתפעם הנאמר פה לותפעם הנאמר בפרעה וראוי לשום לב מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם שלא לדרוש דבר על שנותו את טעמו בשני פסוקים האלו הבאים נאחד זה אחר זה בשני הפכים בנושא אחד כאשר התעוררו על שינוי לשון שבין תורה לכתובים ולא עוד כי אם גם בזה תתבטל תשובתם כי הנה אמרו כי על שלא שכח פרעה החלום ולא נעלם ממנו זולת הפתרון כל כן אמר ותפעם אך בנבוכדנצר שהיה מסכל חלום ופתרון על שניהם אמר ותתפעם והנה לפנינו בנבוכדנצר עצמו לשון ותפעם והוא לא ידע גם את החלום ועוד באומרו ושנתו נהיתה עליו כי בין יתפרש מלשון הויה או הכנעה נראה בלתי מועיל הודעת הדבר אצל המכוון ועוד במאמר המלך לקרא לחרטומים וכו' לא יבצר מאחת מהנה או שלמו ימי לימוד חכמת ילדי העברים כאשר יסד המלך ללמדם שנים שלש ויהיה פירוש ולמקצת הימים וכו' כאומרו מקץ הימים או לא מלאו הימים ויפורש ולמקצת כמשמעו בקצת הזמן ולא כלו והנה אם היה מקץ הג' שנים לזר יחשב על מה מנעם מכבוד הקראם עם שאר חכימי בבל אחר מצאו אותם עשר ידות על כל החרטומין האשפים אשר בכל מלכותו ולא די שלא האכילם מדבשם כי אם גם היו נכוים בגחלתם ובעת רעתם גם על דניאל וחביריו בקשו לשלוח יד ובעו להתקטלא לולא ה' היה להם והוא משפט מעוקל כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם לא נהיה כדבר הרע הזה ולא עוד כי אם גם בבואם להשמידם לא אמרו ללבבם נירא נא את ה' לבלתי שפך דם עד יביאון בהיכל המלך לראות מה בפיהם גם המה אולי יגידו את דבר המלך כי עשר ידות להם על החרטומים ואם לא יגידו ונשאו עונם וגם עליהם יעבר כוס כשאר חכימי בבל כדבר המלך ודתו להעשות על הבלתי מגיד ואם לא מלאו הימים אשר קצב המלך ללמדם ספר יתכן בלתי היותם מהקרואי' אכן תכפל אשמת המלך על משפטו ודינו העקש ופתלתול למה ביום פקדו את חכימי בבל יאבדו ילדי העברים גם המה והנה הילדים רכים ומתחילים טרם מלאת שלשת השנים ואף גם זאת טרם יקראו ויעמדו לפני המלך ועוד באומרו ויראו ויעמדו לפני המלך כי ספור עמידתם יהי' מותר אחר ספר ביאתם ועוד בדברם אל המלך כמו זר נחשב היו יהיה להם כמו אכזב באמרם אליו חלמא אמר וכו' והלא הוא אמר ותפעם רוחי לדעת את החלום ומי יגיד אשר לא ידע הלא הם יורו כי לא דבר נכונה ושקר וכזב וכן לא יעשה בעוז פני מלך וגם על דבר המלך נפלא בשובו להודיע הדבר באומרו מלתא מני אזדא כמחדש להם אשר לא הודיעם מאז ולא האשימם על שלא הבינו דבריו או שהיה כמהתל בעיניהם ועוד כי בתחלת דברי פי המלך לא הזכיר פתרון כי אם החלום לבד ובהשיבו על דבריהם אמר חלמא ופשרה זה פעמים ועל פי דרכנו נדקדק אומרו לפעמים פשרא באלף ופעמים בה"א ואף גם אשר המה בה"א יש שינוי בנקודת הרי"ש וגם באומרו תהודעונני ולא אמר לשון אמירה או ספור כמו שאמר אחרי כן תהחון וגם בהקדימו העונש לשכר ועוד בתשובתם השנית אמר חלמא וכו' הנה דבריהם אלה קשים כקוצים וכצנינים כי העזו פניהם מסלע מאנו לשוב מדרכם הרע אשר דרכו בה להיות המלך בעיניהם כאחד הריקים המצפצפים והמהגים דברי שקר והתול ועודם מחזיקים בטומאתם להשיב אל המלך כדבר הרע הזה ועוד בשנותם את טעמם כי בראשונה אמרו לעבדיך ואחר כך אמרו לעבדוהי וגם בתחלה אמרו אמר חלמא ובתשובתם זאת אמרו יאמר ועוד באומרו מן יציב ידע אנא כו' כי הנה אין ידיעה נופלת במה שאדם חפץ לעשות כי אם רצון ובחירה ועוד באומרו חדה היא דתכון כי לא יצדק זה רק לו הזכיר שני דברים ועל שניהם יאמר שדתם א' מה שאין כן בזה ועוד שאומר מלא כדבא ושחיתא וכו' יראה היות הגזרה חסרה מן הספר כי אומרו עד די עדנא ישתנא אינו גזרה על הקודם וגם הם דברי מותר וגם במענה לשונם באומרו לא איתי אנש וכו' ומלתא וכו' יש דברים כפולים ומכופלים ועל הכל יתגדל קושי סכלותם מה ראו ומה הגיע אליהם שלא המציאו המצאה ובדו מלבם חלום חזיון לילה ויאמרו אליו הנה זה החלום אשר חלמת ופתרונו לימים רבים ועתים רחוקות ואם לא ישמע לקולם ולא יאמין להם יתחזקו לעומתו ויאמרו כי יד שכחתו עשתה זאת כי כבדה מאד ובדבר הזה יצילו את נפשם. והנה הן אמת חכמים ז"ל יגידו כי בשנת שתים למלכות נבוכדנצר הנה הוא שנתים אחר החרבן ויהיה התייחס אותו אל מלכותו על דבר אשר לא שלמה מלכותו בכפה עד כבש את ירושלים ועל כן תלה במלכות ולא אמר למלוך נבוכדנצר על דרך חומרו באחשורוש בשנת שלש למלכו ולא אמר למלכותו שתלה הדבר במולך ולא במלכות וכן בשלהי ספר מלכים בשנה התשיעית למלכו וכו' או יאמר בשנת ב' ואנחנו נדע כי עלה מלכות ידבר כדבר שנאמר בנבוכד עצמונצר בסוף מלכים תשע עשרה למלך נ"נ וביאשיהו ויהי בח' שנה למלך יאשיהו שלח המלך וכו' וכן בכל שנות המלכים הנזכר בספר מלכים ולא הוזכר מלכות אך יהיה הזכירו מלכותו פה על שנת שתים לתשלום התבסמות מלכותו ואמר כי בשנה ההיא חלם חלומות רבים ותתפעם רוחו כי שכח מציאותם ותכפל התפעמותו על החלום ועל הפתרון:

2 ויאמר להביא לחרטומים ולאשפים וכו' להגיד למלך חלומותיו כי היה קול הקורא אותם ודבריו אליהם להגיד למלך חלומותיו וספר הכתוב סכלות הנהגתם וגאותם באשר המה באו ויעמדו לפני המלך והוא כי האנשים הנקראים לפני מלך כמוהו להגיד דבר למעלה מחוק ידיעתם בבואם לפני המלך לא יתיצבו לפניו וימתינו עד שאול ישאלו מהם ויספו להם המלך חלומותיו ודברי שאלותיו עד תמם ואחר כך ישימו לאל מלתו ויאמרו אליו לא ידענו מה אשיבך כי יהיה להם לבושת וגם לחרפה אך אמנם בבואם לפני המלך יענו ויאמרו אליו הנה באנו אל המלך לקיים מאמרו וגזרתו אשר גזר אמנם אשר הוגד לנו מבקשת המלך היא רחוקה ממנו ומכל יצורי עולם אך האנשים האלה לא כן עשו רק באו ויעמדו לאטם לפני המלך מראים עצמם כבוטחים על חיל חכמתם והיא רחוקה מהם וזהו ויעמדו לפני המלך:

3 ויאמר להם המלך אף שחלמתי חלומות רבים לא אבקשה לשאול מאתכם כי אם חלום אחד אשר חלמתי ותפעם רוחי ואותה נפשי לדעת אותו יותר מעל השאר וזהו חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום והנה המלך היה ירא פן ישיבו לו ומלבם יוציאו מלין וחזיונות כוזבים ולאמר אליו כי הוא הדבר אשר ראה בחלומו כי יאמרו בלבבם כי לא איפה מי יכזיבנו כי הוא נבא ולא ידע מה נבא ויחלום ולא ידע מה על כן מה עשה בחר לשון ערמים לבלתי אמור אליהם ותתפעם רוחי לדעת את החלום אף כי הוא הלשון המיוחד למסכל גם החלום רק ותפעם המורה התפעמות קל עם גלותו שכחת החלום באמור אליהם לדעת את החלום למען יבינו וישכילו ממוצא דבר כי אין זה כי אם הוראה כי לא כבדה התפעמיות שכחתו בהחלט נמרץ עד גדר תעדר ממנו הבחנה להבחין בין אשר חלם לדבר זולתו רק עודם מדברים דברי חלומו אשר חלם וזכרונו יבא לפניו כי יתן מעיניו וטיב רעיוניו לראות אם צדקו יחדו ובלבבו יבין כי הן הנה דברי חלומו אשר חלם אך אמנה אם יהתלו בו ולא ידברו אליו נכונה יפג לבו בקרבו כי לא יאמין להם כי לא יגרע ממנו לב לדעת כי לא נהיה הדבר ההוא ברעיון רוחו וזהו אמרו ותפעם המורה התפעמות קל עם גלותו אליהם כי שכח החלום באומרו לדעת את החלום:

4 אך המה לא הבינו עצתו והעולה על רוחם מאשר לא אמר ותתפעם כי לא שכח את החלום ולא היה מסכל כי אם הפתרון כי בזה יצדק לשון ותפעם כדבר שנאמר בפרעה ואף כי אמר לדעת את החלום יהיה על כוונת החלום כי עקר ידיעתו הוא פתרונו ועל כן היטיבו אשר דברו חלמא אמר לעבדך ופשרא נחוה:

5 אז חזר המלך להודיעם כי לא כן הדבר רק מלתא מני אזדא כי שכחתיו והלך ממני הנה עתה חל עליו חובת ביאור אומרו לשון ותפעם הבלתי צודק כי אם על שאלת פתרון חלומי לבד אכן בחכמתו גלה ביאורו במתק לשונו והוא כי לא רצה לומר ששכחו או שלא ידעורק מני אזדא:

6 א ובזה נבוא אל ביאור אומרו למעלה ושנתו נהיתה עליו שהערנו יתורו והענין כי רוב מקרה שכחת איש חלומו אשר חלם הנה יהיה בחזיונות האיש המתנמנם החולפות ועוברות בראש הבלתי נשקע בשנתו ובזרות תמצא שכחת החולם חלום כאשר שנתו נהיתה ונשקעה עליו וההפרש שבין ב' אלו כי אשר נהיה עד לא תקפתו שינה כי אם חזיון עובר בתנומת עראי תנתק ותמוש מרעיון רוחו בהשכחו ממנו עד יהיה אפשר דאף אי מדכרו ליה לא מדכר כי היה רעיון רוח עובר ולא חזקה הויתו בו אך אשר יהיה אחר כי נשקעה ונהיתה שנתו עליו לא במהרה ינתק ממנו כי אם לו יצוייר יבא המגיד ויגיד לו חלומו אשר חלם זכור יזכרנו עוד זה מדבר יען חזקה הוית חלומו עליו כי אם שנתפרדה ותרחק ממנו אחרי כן והן זאת כוונת הכתוב באומרו ושנתו נהיתה עליו כי חזקה ונהיתה השינה עליו:

7 ב ועל כן ויאמר המלך לקרוא וכו' כי ידע מאשר נהיתה השינה עליו לא יוכלו התל בו:

8 ג והוא הדבר אשר רמז להם באו' ותפעם רוחי להורות היות התפעמות קל באופן יוכל להבחין בינו לזולתו והוא מהטעם שהזכרנו:

9 ד וכאשר לא הבינו וחשבו היה לשון ותפעם על סכלו הפתרון לבדו והוצרך לשוב ולהודיע כי לא כן הדבר רק ששכחו:

10 ה אז ראה לחוות ולגלות יותר כוונתו אשר רמז בראשונה באומרו מלתא מני אזדא כלומר אל תחשבו בלבבכם שלא נתישבתי בחלומי ולא נתהוה בי כי אם העברת רעיון רוחי במעט תנומות באופן לא יזכר עוד והיו תהיו לי כמז אכזב באמור אלי דברים אשר לא כן אך דעו אפוא כי לא כן הדבר רק מני אזדא כי היה נהיה ויתהוה אצלי רק שהלך ממני וזהו מני אזדא ובכלל הדבר נתן טוב טעם אל אומרו ותפעם אף ששכח החלום שהוא על הוראת הדבר הזה בעצמו כמדובר והן זאת כוונתו גם היא באומרו הן לא תהודעונני חלמא ופשריה ולא אמר תהחוונני לאמר אל יעלה על רוחכם כי באמרכם דברי חלום לאמר ככה ראית תתנצלו כי אם באופן תפול בעצמי ידיעה אמתית שכדבריכם כן הוא אשר חלמתי כי עודכם מדברים ואני אשמע אהיה הולך וזוכר ובזה יאמנו דבריהם והן לא הדמין תתעבדון וכו' וזהו אמרו תהודעונני כי תהיו מקנים בי ידיעת הדבר ולא ספור והחויה לבד ארצה מידכם והזכיר להם עתה פתרון מה שלא עשה כן בראשונה יען נוקשו ונלכדו בלשונם באווור אליו ופשרא נחוה ולא אמרו ופשריה כי פשריה יורה על פשר דבר האמתי כי זה משמעו הפשר שלו אך לשון פשרא יורה על מציאת פתרון מתייחס אל החלום גם כי לא יהיה המיוחד אליו ע"ד ואין פותר אותם לפרעה שארז"ל פותרין היו אבל לא לפרעה באופן הודו כי קצור קצרה ידם מהגיד החלום ואף כי ישמעו החלום לא יעצרו כח לפתור אותו בפתרון האמתי על כן גם על זה פקח עיניו המלך הדובר בם לאמר לא כאשר דברתם באזני ופשרא נחוה כי אם פשריה המיוחד והאמתי כי בשתים תתחתנו במלך בהגדת החלום וגם בהודעת פתרונו אשר יאמר כי הוא זה ולא אחר וכראות המלך כי לא לבד הרחיקו הגדת החלום כי אם גש כי יסופר להם החלום לא יגידו כי אם מציאות פתרון מתייחס על כן בערה כאש חמתו ויאמר להשמידם אם לא יגידו גם שניהם חלמא ופשריה המיוחד הדמין תתעבדון וכו' וזה החלו בגנאי מה שאין כן דרך המלך בבקשו דבר חכמת בינה מאת חכמיו רק להתחיל בשבח לאמר אליהם אם תגידו דברי אלה יגדל נא כח מהר ומתן וגדולה וכבוד אשר כבד אכבדכם כיד המלך ואם לא תגידו יחזקו מוסרותיכם כי חכמת מה לכם אך המלך הזה התחיל בגנאי וסיים בשבח ויתן מורך בלבבם ראשונה אך יען שלא הגיד החלום והמה הרחיקו גם הפתרון האמיתי על כן תפש הקצה האחר לומר חלמא ופשריה ודבר אתם קשות בחמה שפוכה שאם יעדר דבר משתיהן הדמין יתעבדון:

11 ויענו שנית ויאמרו מלכא חלמא יאמר לעבדוהי כלומר לא כדברינו הראשונים שנשמע חלום לפתור אותו כי אם גדולה מזו נעשה לך הלא הוא כי לא ניחל עד תגיד לנו החלום רק חלמא יאמר לעבדוהי זולתנו ועל ידי כן פשרא נחוה והוא כי בכל חכמי הגוים ע"א ובכל כחות טומאתם אין אתם יודע עד מה ממחשבות בלב איש עד יצוא יצא מפיו דברי מחשבתו ויגידהו לזולתו כי אז בצאת הדבר מן הכח אל הפועל לאויר העולם אז יחרץ כח הטומאה לקבל ולהודיע ולהשמיע את הדוברים בו מחכמי הגוים ע"א וחרטומיהם והמה לשואלים מאתם גם כי לא שמעו מפיהם ולא מפי כתבם והן הנה דברי הכשדים האלה אל המלך חלמא יאמר לעבדוהי אשר המה שלא לנכח ואחרי כן פשרה נחוא וזה היה להם לפתחון פה להפשיר שנית על כי הוסיפו על הקודם וז"א ענו תנינות כי מי לא ידע כי מענה שני היה אך הוא לומר כי ערכו אל לבם לענות שנית ולא יתייחסו לשונים באולתם יען הוסיפו על דבריהם הראשונים באמרם יאמר לעבדוהי כאשר כתבנו:

12 והנה שמעתי אומרים משם קדמונים המכוון הזה באמרם בתחלת דבריהם אמר חלמא לעבדיך כלומר לעבדיך המיוחדים אליך ממשרתיך ועל ידי כן פשרא נחוה אך הדרך הלזה נכון אצלי כי יותר יצדק זה בלשון שלא לנכח באמרו לעבדוהי מבאמרו לעבדיך ויתיישב אומרו יאמר בפעם השנית שיצדק על הבלתי עומדים לפניו מה שאין כן באומרו אמר לעבדיך שמורה אמר עתה לעומדים לפניך ועוד כי בדרך הלזו נמצאו מוסיפים של דבריהם הראשונים ולא גורעים מהם. עוד שנית ראו והתקינו את אשר עותו באמרם ופשרא באל"ף שלא הבטיחו בפתרון האמתי כי אם במציאת פתרון על כן הוסיפו ואמרו פשרה בה"א המורה על פתרון מיוחד שהרגישו הה"א בלשונם ומדאגה מדבר פן יתבדו ויאחזו יען כי החוזים בכוכבים וכיוצא ממשפטי הגוים ע"א יקרה טעות בדמיונם על כן לא היתה טובת הבטחתם שלמה ולא אמרו פשריה בצר"י הרי"ש כי אם הרגישו הה"א לבד שהיא הוראה בצד מה על פתרון המיוחד אך לא בשלימות:

13 ויען להם המלך מן יציב ידע אנא וכו' לומר מי יתן והיה לבבכם לשאול מאתי זמן אתן לכם כי הנה הסכלתם עשו בהפצרתכם זאת ולא שאלתם ימים או עשור. כי הוראתם די עדנא אתון זבנין כי בעת ובעונה הזאת תלויה מכירתכם ואבודכם ומה שלא תגידוהו כעת לא תגידוהו עוד כל ימי הארץ. ואם באנו לשים לב אל אומרו די עידנא ולא אמר די כען אנתון זבנין או בהאי עדנא אנתון זבנין נאמר שענינו ידע אנא כי עידנא שהוא העת והזמן אתם מונרים ומפסידים בהפצרכם כי היה נתן לכם עת וזמן לולא שניתם באולתכם נמצאתם מוכרים ומפסידים עדן וזמן הראוי ינתן לכם ונכון הוא. ואמר כל קבל די חזיתון לומר אל תהיו מתאנים לאמר כי לא להפצר יחשב הדבר הזה לכם יען הוספתם על דבריכם הראשונים והבטחתם פשרה להודעותני מבלי אגיד לכם את חלומי כי אם לזולתכם כי הנה זה מהבל ימעט כי הן אתם כולכם חזיתם די אזדא מני מלתא ולא אוכל להגיד גם לזולתכם ולמה זה הבל תהבלו אין זה כי אם רוע לב והיותכם שונים באולת ההפצר וזהו אומרו כל קבל די חזיתון די אזדא מני מלתא. אם העולה על רוחכם בתוספת הבטחתכם זאת השנית כי בזה יקלו מוסריכם ואקל על העונש אשר יסדתי באמרי הדמין תתעבדון וכו' אף אם לא תגידו את דברינו זה באמרכם כי לא דבר רק הוא להגיד פשר דבר אשר לא הוגד לכם גם לזולתכם באופן כי אף אם אייסר אתכם בשוטים ובעקרבים על העדר הגדתכם אסיר מעליכם רק את המות הזה אני לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב כי אם להשמיד בלבבי:

14 ודי הן חלמא לא תהודעונני חדא היא דתכון כעונש וכדת אשר נתנה עליכם מתחלה שהדמין תתעבדון וכו' היא גם היא תבא עליכם גם עתה שהוספתם להבטיח כי אין זה רק על די חזיתון די אזדא מני מלתא ותואנה אתם מבקשים באמרכם כי לא אוכל להכזיבכם כי לא אדע להגיד גם לזולתכם וזהו אומרו די הן וכו' חדא היא וכו' והוסיף לומר ומלה כדבא וכו' לומר או אולי אשר התנכלתם בהפצירכם זה פעמים היה על דבר די מלה כדבא הזדמנתון למימר קדמי וכו' והוא כי לא יבצר מכם מזמה להמציא המצאה כוזבת אשר לא חלמתי ולא עלה על לבי ולומר לפני הלא זה הדבר אשר חלמת לולא יראתם פן ידעתי החלום ורק לנסות אתכם באתי היפלא מכם אשר לא סופר לכם ואשר לא שמעתם תתבוננו והוא כמוס עמדי ואעלים מכם ידיעתי למען תפוש אתכם כגנב במחתרת אם תשנו מאשר ראיתי כי אומר לא כן תדברו וכזאת וכזאת ראיתי על כן בחרתם בהפצר זה פעמים למען אשנה ואשלש לאמר די אזדא מני מלתה ואתחזק בהודעת העלמתי ולא אוכל לשוב כי אז תוכלו הועיל בהמצאות חזיוני מהתלות אשר תהתלו בי לאמר ככה ראית כי גם שהיו תהיו לי כמו אכזב לא אוכל להכזיבכם ולא יש ביננו מוכיח ותצילו את נפשכם באמרכם כי האמת אתכם וזהו אמרו ומלה כדבה ושחיתא הזדמנתון למימר קדמי וזאת היתה תחבולת הפצרכם. ואל נא תאמרו כי ההתנכלות הלזה אין לו שחר ולא מחכמה חשבתי עליכם המחשבה הזאת כי מי פתי יעשה זאת ולא דעת ולא תבונה לאמר כי אם לא יהיה הדבר אשר נפתור ולא יבא נתבדה ונאחז לא כן הדבר כי אינכם שמים על לב כי אם לדחות את השעה עד די עדנא ישתנא כי אחרי כן יעבור זעם המלך ויתן אל לבו כי אין בני תמותה אשר לא יגידו אשר יחלום החולם וישכחהו. או יאמר כי יהיה הפתרון על אשר יעלה ויבוא לעתים רחוקות. וזהו עד די עדנא ישתנה כי זה היה המכוון שלכם לדחות את השעה ועל אשר הבטחתם כי באמרי החלום לזולתכם תגידו פשרה המיוחד באמרכם פשרה בה"א לא אהיה בטוח מזה אם לא תגידו לי החלום אשר חלמתי. וזהו להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשריה תהחוונני כי אז אבטח בכם. כי פשריה המיוחד והאמיתי תגידו ולא קרוב אליו כאשר רמזתם באמרכם תשרה נחוה בה"א ובקמץ הרי"ש רק פשריה בצר"י הרי"ש המורה על הצודק ולא יחטיא. ובזה צדקו יחדו שטיי נקודות התיבה הזאת איש על מקומו:

15 ד או יאמר וידברו הכשדים וכו' אמר חלמא וכו' כי לא נעלם מהם בכונת דבריו כי לא זכר המלך את החלום וישכחהו אך המה ראו כן תמהו מה זה היה למלך הלזה כי הקשה לשאול פליאה דעת מבני אדם גם בני איש כאשר ישאל איש בדבר האלהים כי הוא יודע תעלומות לב כי חכם ויבן אלה ונעלמה מעיני כל חי או איה איפה אשר דבר פי ה' אליו ויגידה על כן אמרו ללבבם אין זה כי אם אחד משתים או חפוץ יחפוץ המלך לדעת אם נצדק בפתרוננו וכאשר נפתור לו כן יהיה אם אין. ועל הן הסתר הסתיר ממנו את חלומו למען נסותנו אם בזאת יבחננו כי אם נספר לו את חלומו בזאת ידע כי כנים אנחנו בפתרונו אשר נפתור לו כי כאשר נצדק בחלום נצדק בפתרון ואם לא נגיד לא יהיה נכון לבו בטוח בפתרונו האמת אתנו. או גם אם יהיה כי כדבריו כן הוא כי נשכח זכרו מאת המלך אין לבבו למרע שאם לא נגיד ישי מות עלינו כי למה יומת אשר לא יגיד בדבר הזה והוא פלאי רק בלב המלך שאם יערה עלינו רוח ממרום ונגידה יגדל נא כח חכמתנו בעיניו ויתן לנו מוהר ומתן ומשאת כיד המלך והן לא נגרע כי אם העדר החזק לנו טובה כי לא אשמים אנחנו. ועל כן על שתי אלה ענו ואמרו על הראשונה חלמא אמר לעבדך כי לא שכחתו. ועל השנית לו הונח שנשכח זכרו מאתך וחפוץ תחפץ לדעת אם ידנו משגת להגיד דבר כזה דע מלכא די פשרא נחוה כי פתרון הוא לבד השגת יד שכלנו לחוות ולא מה שלמעלה הימנו כי נגרע מערכנו ועל בלתי דברם על החלום הלז בפרטות רק לגדור גדר השגת ידיעתם לא אמרו פשריה כי אם בשרא כלומר מציאות פשרא הוא הדבר אשר נחוה כי לא נביאים אנחנו כי אשר לא סופר להם יראו.

16 ה ועל שתיהן השיב המלך על ראשון ראשון על אמרכם חלמא אמר כי חשבתם עלי שידעתיו לא כן הדבר אך מלתא מני אזדא ועל הב' כי גם ששכחתיו אין שאלתי רק אם אחזיק לכם טובה על יתר שאת חכמתכם ולא שאענישכם אם לא תגידו את הדבר דעו נא די הן חלמא ופשריה לא תהודעונני הדמין וכו' כי תחת זה תמותו כי בני מות אתם אם לא תדעו לכם כי לא דבר ריק הוא מאנשים חכמים אשר לפני מלכים יתיצבו:

17 ו ואל נא לזר תחשבוני לבלתי מכיר חין ערך שאלתי ובקשתי כי הנה לא יבצר ממני מזימת ידיעה זו כי הן ופשריה תהודעונני מתנן וכו' ואין זה כי אם מהכירי היות יתרון דעת חכמה בדבר כי אם שגם בזאת לא תצילו את נפשכם אם לא תגידו את הדבר הזה כי איה איפה חכמתכם ובינתכם וחכמת מה לכם לבא בהיכלי מלך אם לא תאמרו כדבר הזה ודומה לו. ובדרך הזה נכון הדבר אשר החל בעונש וסיים בשכר:

18 ז והם ענו ואמרו מלכא חלמא יאמר וכו' על הדרך הנז' למעלה:

19 ח והנה באומרו די עדנא אנתון זבנין אפשר יתפרש מלשון קניה כאשר תרגם אונקלוס בשבר אשר הם שוברים בעיבורא די אינון זבנין. ולישב אשר התעוררנו בו למעלה שהיה ראוי יאמר די כען אנתון זבנין או בהך עידנא אנתון זבנין ויאמר באמת אני כי עת וזמן אתם קונים בהבטחתכם אשר הוספתם לומר שבהגידי החלום לזולתכם תגידוהו למען ארפה מכם כעת כי אומר למען דעת היעמדו דבריכם שתגידו בצאת הדבר מפי לזולתכם על כן יום או יומים אעמוד עד אראה אם יעלה ויבא זכרון חלומי על ראשי ואגידנו לזולת למען נסות אתכם היקרה דבריכם אם לא וכל ישעכם וכל חפץ אינו כ"א לקנות ולהאריך זמן עד יעבור זעם אך לא שתחשבו בלבבכם יהיה לי אפשרות להגידו מעתה ועד עולם כי הלא ראיתם כי אזדא מני מלתא. וזהו אמרו כל קביל די חזיתון וכו' אך העולה על רוחכם שבהאריך הזמן יעבור כעסו לשוב מאשר גזרתי עליכם היו לא יהיה:

20 ט די הן חלמא לא תהודעונני אפי' לא אקל מכם מהעונש האמור רק חדא היא דתכון כאשר בעת הזאת ואף גם אם יהיה בי בקשתכם להאריך עת וזמן אינו יען יעבור זעם ותתקרר דעתי כי אם גם שתדעו כי ככעסו עתה כן כעסי אז אינכם שמים על לב עם לבבי אשיחה כי אותה אתם מבקשים יען מלה כדבה ושחיתא הזדמנתון למימר קדמי ולא תוכלו עתה כי אם עד די עידנא ישתנא ותעצרו מלפני יום או יומים ויחד תמתיקו סוד ותכינו את אשר תביאו כי תהיו טופלי שקר דבור על אופניו נאה ומתקבל כלכם פה א' כי תועצו יחד ותבאו ותגידו הטיח אשר טחתם תפל ואין מכלים ומכזיב אתכם מה שלא תוכלו עשות כעת עוד אתם בפני כי לא ידע איש מערכי לב חבירו לומר גם הוא כאחיו כי אם יאמר זה בכה וזה אומר בכה יסתור איש בנין רעהו ותגלה רעתם ותראה חרפתם וזהו מלה כדבה וכו' עד די עדנא ישתנה וכו' לכן חלמא אמרו כי בזאת תבחנו אם האמת אתכם אם כעת לפני תענו ותאמרו אמת ואמונת החלום הנראה אלי ואנדע די פשריה תהחונני:

21 ענו כשדאי באו כמתנצלים על אשר הקשו את ערפם זה פעמים באמרם אליו כפעם בפעם אמר חלמא וכו' במלעיגים במלך וישימו לאל מלתו באמור אליהם ותפעם רוחי לדעת את החלום ושנה ושלש לומר מלתא מני אזדא ועל כל אלה נתנו כתף סוררת להשיב למלך יאמר חלמא לעבדוהי כבלתי מאמינים במאמר המלך והיה כמהתל בעיניהם על כן באו להסיר מעליהם עון אשמה לאמר אל יחר אפך על אשר נואלנו ואשר חטאנו זה פעמים כי הנה אומר העלם דבר המלך היתה סבה כי מי זה יערב אל לבו ומי יאמן היה עם לבבך ככל היוצא מפיך הגד נגיד והשב נשיב את נדחך אשר ממך ולא שמת לבך כי הלא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויגידה לנו ונחוה לך ועל כן אמור אמרנו כי לא כן לבך ובקשנו מהלכים ודרכים על מוצא שפתיך ולא דרכנו בהן על מדרך כף רגל פשוטן כי הנה תחת שלש כמו זר נחשבה השאלה הזאת לעיני כל רואים ותצלנה אזני כל שומעיה ראשונה די לא איתי אני. על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויה כי נפלאת ורחוקה היא מבני אדם. שנית כל קבל די כל מלך רב ושליט לא שת לבו לשאול אף גם קלה ממנה וזהו מלה כדנה לא שאל כי אף הדומה לכיעור שאלה זו לא שאל ובגלל הדבר הזה נסה עלינו להוציאך מכלל כל מלך רב ושליט.

22 עוד שלישית הנמשכת מפרי גודל יפי חכמתך הרמה והנשאה כי לא שאלה זו בלבד הגדולה והחזקה יקרה היא השגתה כי אם כל מלתא די מלכא שאל יקירה כי כל דבר אשר יבצר ממך מזימת ידיעתם להצטרך לשאול יקירה וחמורה היא כי אחרן לא איתי די יחוינה קדם מלכא וכו' כי מי יערוך אליך ומי יעמוד לפניך על כל דבר חכמת בינה ומה גם שאלה כזאת כי גם בעיניך תפלא והוא הדבר אשר כתבנו למעלה על פסוק ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדנצר וכל דבר חכמת בינה אשר בקש מהם המלך וכו' כי הוא היה המנסה אותם בחכמתו ובינתו כי רבה היא ובזה יבא על נכון כפל שני הכתובים הבאים כאחד ויראה הרואה אותם כאין מלמדים תוספת איש על אחיו. ועוד שנותו את טעמו באומרו תחלה מלת מלכא ואחרי כן מלתא די מלכא שאל. אך ראשונה דבר על דבר המלך הנוגע אליו בשאלתו זאת ואחר כך על גדר מלתא די מלכא שאל זולת אשר ערכו שלחנה כעת:

23 כל קבל מהראוי יאמר בנס וקצף שגיא אמר וכו' ולא ואמר בוי"ו יתירה כאשר בהיות דבר בלתי נמשך מהקודם אך יהיה כי הנה משפט המלך ודתו להעשות ככל אשר נגזר עליהם אם לא יגידו הדמין יתעבדון וכו' אמר כי עתה כדברם על לב המלך ויגדילו להגזים פליאת דעת דבר מזולת אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי אין ספק כי גם כי לבו כלב הארי המס ימס ויתן אל לבו כי דברי טוב טעם ודעת המה ולא עליהם תהיה המגפה אשר כונן להשחית ויאמר להשמידם ולנתחם ולאשפות הרים בתיהם על כן אמר כי לעומת דבריהם עודנו בנס וקצף שגיא אך אמנה הועילו דברי תחנוניהם להקל מעליהם ולשנות מאשר נגזר ואמר להובדה לכל חכימי בבל כי בשלח יפלו ויעבורו ולא יבצעו הדמין וגם לא יתן המשחית לבא אל בתיהם לבלע ולהשחית עד נולי יתשמון כאשר היה עם לבבו בתחלה. והנה רז"ל מאשר הוקשה להם כפל הפסוקים הקודמים אמרו כי באומרו ומלתא די מלכא שאל יקירה וכו' כוונו כי אפשר היה במציאות להגיד הדבר ההוא אך על פי הנבואה ואיננה וזהו יקירא כד"א ודבר ה' היה יקר בימים ההם וגם אם היה בית המקדש קיים היה אפשר ישאל הכהן בדבר האלהים באורים ותומים ויגיד דבר וזהו ואחרן לא איתי אל תקרי ואחרן אלא ואהרן לא איתי ולא חשבו לזרות אומרו אל תקרי למה כי מלת ואחרן מיותרת ומהראוי יאמר ולא איתי די יחונה ויאמר להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כלומר עתה כאשר היתה מתחלה שכינה בתחתונים ועל כן גזר להובדה לכל חכימי בבל על אשר יעצוהו להחריב בית המקדש ולבטל כהן לאורים ותומים. והנה בדבריהם אלה יהיה פירוש הפסוק אשר אנחנו בו כל קבל דנא מלכא בנס וכו' כי עזב המלך את דבר העדר מהם הגדת חלומו ודאג וכעס על אשר אמרו על פי דרכם מחרבן הבית אשר נקרא שמו ית' עליו וזהו כל קבל דנא כלומר לעומת זה הנזכר בסמוך היה המלך בנס וקצף שגיא ולא על אשר נבערו חכמיו מדעת וע"כ שנה אופן גזרתו וגם כי מתחלה לא גזר אלא על הזכורים ורשומים המה הקרואים החרטומים האשפים ומכשפים והכשדים דומיהם וגדולים עליהם אך עתה בקש לעקור את כל חכמי בבל דרך כלל כי הן כלם קודחי אש מאזרי זיקות להבעיר את הבערה על בית קדשנו ותפארתנו ולא יבצר מהם כי העמיקו שחתו את כל האושר והכבוד הנזכר ולא התקוממו ליעץ את המלך בל יבלע ובל ישחית:

24 ודתא הנה על אשר התעוררנו למעלה למה יומתו מה עשו ארבעת השלמים האלה ומה גם כי לא היו מקריאי העדה הנועדים על דבר המלך ודתו להגיד חלומותיו:

25 ואומר כי הן אמת חכמים יגידו כי הנה הדרך המלך בבקשו דבר חכמת בינה והיה הדבר ההוא יקר בעיניו כי לא יעמיד לפניו זולתי אשר ארכו להם הימים גם עד זקנה ושיבה בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכת האשפים והחרטומים והמורם מהם כיוצא בהם כי בהמה שמן חלקם לדעת לעות את יעף דברי שאלתו ובקשתו ואם לא יגידו אז יאשמו וענוש יענשו ככל אשר ישית עליהם רוח המושל ומולך עליהם ונתן בפלילים אך אמנה ילדים רכים בחורי חמד היודעים בלמודים חכמה ובינה עד בלי די לא יקראו בהיכלי מלך בתוך הקרואים להודיע תעלומות לב עד יתבסמו במספר שנות יאותיו ותשתקע בהם חכמתם ובינתם וגם אם שאול ישאלו מהם ולא יוכלו הגיד דבר אין עליהן חטא משפט מות עד תום ימי נעוריהם ויבלו ימיהם בטוב טעם ודעת החכמה ועל כן גם המלך לא קרא את דניאל וחביריו בתיך הקרואים אשר העמיד לפניו להגיד למלך חלומותיו. עוד שנית כי הנה שאלת המלך אשר שאל יקרה היא מפנינים ונעלמה מעיני כל יודעי ספר וכל דבר חכמת בינה ואף גם המלך לא עלה על לבו למצוא דברי חפץ שאלתי זאת כי אם בחרטומים האשפים והמכשפים החוזים בכוכבי השמים וכסיליהם ואשר בידו הקסם לקסום קסמים ולכשף על פי כחות טומאותם הדוברים בם ואף גם הכשדים מאשר העלה זכרונם אחר חרטומים אשפים ומכשפים הוא יורה כי למעלה מגדר הקודמים המה ולא יבצר מהם כל אשר גבלו הראשונים בחכמתם כי על כן היו אחרונים והם המדברים אל המלך אך אשר לא ימצא אתם כי אם דבר חכמת קרית ספר ודעת ותבונה לא יבינו לנחש את אשר לא סופר להם והנה דניאל וחבריו לא ייעד להם המלך שלש השנים כי אם ללמדם ספר ולשון כשדים וגם בבואו לנסותם בחידות וימצאם עשר ידות על כל החרטומים וכו' לא היה כי אם בדברי חכמת בינה ומליצה חידות לו כדבר שנאמר וכל דבר חכמת בינה אשר בקש מהם המלך וימצאם עשר ידות וכו' אך לא בהגדת עתידות כי אשר לא סופר להם לא יראו ואשר לא ידעו לא יתבוננו על כן לא צוה המלך יעלו גם המה בתוך הבאים להגיד למלך חלומותיו וגם כאשר יצא דבר מלכות מלפניו ואמר להובדא לכל חכימי בבל ובעו דניאל וחברוהי להתקטלא לא מטעם המלך נהיה הדבר כי לא לבו הלך בעצת מבקשי נפש אצילי בני ישראל ולא עליהם יצא הקצף מלפניו באומרו להובדא לחכימי בבל אכן קנאת עם לשון כשדים עשתה זאת כי כן דרך כל שרי עם ועם ורבים מעמי הארץ אשר נדחו שמה הנדחים והנאנחים בני עמנו בגלות המר והנמהר כי אם איש ממנו יהי אלהיו עמו ויעל על שולחן מלכים והוא בהיכלי מלך כל יוצאי שער העיר ההוא יעלה חמתם בקנאם את קנאתם באמרם מי האיש הלזה העבד נבזה נפוץ יעלה במעלות להשתרר עלינו גם השתרר והן זאת היתה קנאת הכשדים האמללים ויבקשו לשלוח יד בשלומי אמוני ישראל על לא חמס עשו והוא ענין קשר הכתוב הזה אצל הקודם כי הנה דבר המלך היה להובדא לחכימי בבל הלא המה חכמי הגוים כלם ודתא נפקת כדבר הזה אך בראות הכשדים כי אם כה יעשו ינצלו את בבל מחכמיהם ובהעדרם בחכמי ילדי העברים יספיקו ויהיו מנשאים את היהודים כי אין זולתם נבון וחכם בכל הארץ וגם המה חכמים מחוכמים ומי יעמוד בהיכל המלך בלעדם וירשו ישראל את מורשיהם וימלאו מקום חכמיהם ע"כ מה עשו יעצו להדיח ויבקשו להרוג אותם ותלו עצמם במאמר המלך הלא הוא כי הוא אמר להובדא לכל חכימי בבל ולא ביאר אם יהיו מכללם גם בני ישראל על כן ובעו דניאל וחברוהי להתקטלא שהיו גם המה בכלל ההרוגים ולא יאשמו בי יאמרו שכה הבינו במאמרו באומרו לכל חכימי בבל ומה גם ברבוי הכל וזהו מלכא בנס וכו' ואמר וכו' כי מרוב שיחו וכעסו לא הבחין לדקדק במאמרו להוציא את אשר מבני ישראל המה מכללם ועל כן כאשר הדת ניתנה בקשו להרגם גם הם כי יש להם על מה שיסמוכו כי כן יצא הדבר מפי המלך וזהו ודתא נפקת וכו' ובעו וכו' ולשון אומרו ובעו מורה באצבע אשר כתבנו כי לא מהמלך היה להמיתם כי אם מרבים לוחמים עליהם:

26 באדין הנה ראוי לשים לב כי לא נמצא בזה יעץ אליו דבר ואיך יאמר התיב עטא וגם נדקדק אשר שב להזכיר שמו שנית באמרו ענה ואמר לאריוך ולא אמר ענה ואמר ליה על מה דתא וכו' ועוד מי לא ידע מה זה ועל מה זה כי אין ספק היה הדבר ההוא מפורסם לכל באי שער עירו ומה גם לדניאל היושב בשער המלך כי שם ביתו. ועוד מהנראה לא שאל על טעם הדת ניתנה כי אם על מהירותיה כאומר מהחצפה וא"כ מה דבר אליו ומה ענה במלתא הודע אריוך לדניאל כי העולה מכלל פסוקים הקודמים אינו כי אם שבנס וקצף שגיא ואמר להובדא ושחת רחמיו לטרוף כאריה נפשם ולא נתן ארך אפים לעוברי רצונו. ועוד באומרו דמאל על ובעא מן מלכא מה ראה על ככה ומה הגיע אליו שלא נכנס עם אריוך כאשר עשה אחרי כן. וגם אשר הקשה לשאול מאת המלך די זמן ינתין ליה מה שלא עשה כן לכל גוי מחכמיו הקרובים אליו. ועוד כי באשר נפלו ראשונים שם נפל גם הוא כי לא אמר לומר חלום כ"א ופשריה להחויה למלכא כי זה יורה כי גם הוא חלה כהם כי הן אלה דבריהם ויקצוף המלך על קולם ויאמר ולהשמידם והלא זה דבר דניאל ונא דבר אליו דבר ואדרבה אליו הטה אוזן ויערבו לו דבריו כדבש למתוק ומתק שפתיו היתה דים להשיב יד מבלע בחכימי בבל אשר לא כדת אשר ניתנה מאת המלך והוא פלאים ואף גם על דניאל יפלא אחר די מילתא הודע אריוך לדניאל איך מלאו לבו לדבר כן ולא פחדתו אליו גם עליו יעבור כוס חמתו כעל הראשונים או יגער בו לאמר מלתא מני אזדא ומה לי חפץ בפתרונך:

27 אכן הנה נא הקדמנו כי לא מהמלך היתה שומה להמית את דניאל וחבריו אך יד העם ושוטרי המלך אשר החלו להמית בחכמיהם היתה במעל ההוא וגם דניאל יודע כן אך חכמתו עמדה לו ויתנכל להשמט מתחת יד שוטרי המלך אשר תחת ממשלת אריוך שליטא די מלכא כי על פיו יצאו ועל פיו יבואו ויעמוד לפניו לדבר אליו כי הוא ישמע אל דבריו מה שלא יעשו גם המה והוא כי דרך המלך בקנאו את קנאתו להעלות חמה ולנקום נקם על גוי או ממלכה אשר יעברו פיו ישלח בם משלחת מלאכי רעים לבלע ולהשחית ויקים עליהם שר וגדול אשר יוציאם ואשר יביאם ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע ויקרה כה בקרב המומתים ימצאון שם ארבעה וחמשה אנשים צדיקים אשר לא יחפוץ המלך במיתתם ויפגעו בהם חלוצי החיל ויהרגום בתוך ההרוגים גם כי לא יבצר מהם כי לא עליהם קצף המלך ושלמים הם אתו לא יאשמו כי אמור יאמר המלך כיון שניתן רשות למשחית אשר כונן להשחית אינו מבחין והיה כצדיק כרשע בשטף עובר כלה יעשו כי יחם לבבם לנקום נרמת מלכם וגם לא יקצוף על פקיד החיל אשר לא צוה אותם כי יאמר גם אנכי לא ידעתי עד נחרצה נעשתה ולא מלבי ובזה גם כי לב השר והעושים במלאכה להמית אותם על חלליהם בשטף הנקמה ינצלו את נפשם לפני המלך כמדובר ואף גם אם יועדו האנשים הצדיקים ההמה בעת ההיא אל השוטרים לאמר אל תפגעו בנו כי אתם ידעתם כי חפץ בנו המלך אל ישיתו לב כי לבם לא נכון עמהם ולא ישיבו ידם מבלע כי יש להם בית מנוס לפני המלך לאמר כי לא אלהים המה להשגיח בפרטים או שעלה על רוחם שגם עליהם יצא הקצף על כן אשר נתן ה' חכמה בלבו ילך לו אל השר המושל עליהם ויבקש על נפשו ממנה ומה גם במקום מפורסם כי אז יחרץ בבא המשפט לפניו לבלתי הרשיע צדיק פן יחייב את ראשו למלך כי לכך נבחר להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:

28 והנה זה הדבר בדמותו בצלמו אשר קרה לדניאל כי הנה אריוך וכל השוטרים ההורגים בחכימי בבל לא נעלם מהם כי לא יחפוץ המלך להמית את דניאל ומרעיו אך אריוך היה עומד מנגד ואנשיו מבקשים אותם להמיתם ואם יאמר להם המלך למה עשיתם כדבר הזה יענה אריוך ויאמר ידי לא שפכו את הדם הזה ועיני לא ראו ולא מלבי נעשתה התועבה אך האנשים המשחיתים בעם מרי נפש לנקום נקמת המלך לא עצרו כח להבחין אם נכללו בתוך חכימי בבל אם אין והעולה על רוחם כי גם המה בכלל כל חכימי בבל ע"כ דניאל אמר בלבו אם אבקש על נפשי מלפני השוטרים האלה ישימו לאל מלתי ושחתי דברי הנעימים ולא אציל את נפשי מידם כי יש לאל ידם להתנצל לפני המלך לכן יעצוהו כליותיו הלוך ילך אל אריוך הוא הראש כי אליו יטה אזן ולא יעות משפט למהר לשפוך דם נקיים פן תיסרהו רעתו ויריצו את גלגלתו. וזהו התיב עטא וטעם לאריוך וכו' והיו דבריו אלה אליו בקוצר נמרץ כפי העת כי עת רעה וחפזון היתה ויתן לו בראש דבריו עצה וטעם פן תשנה צבו מלפניו לו היה מאריך ותהיה עצה לטובה אריוך בל יעשה הרעה ההיא פן יחטא למלך ויסירו את ראשו וגם נתן טעם למלט נפשו בהזכירו כי לא עליהם קצף המלך ולא דבר על היהודים לאבדם וזה כי אמר אליו די נפק לקטלא לחכימי בבל כלומר כי אם יצא להרוג היה לחכימי בבל לבד לרמוז לו כי בן מות יהיה למלך כי יעבור פיו ויהרוג לזולתם וממוצא דבר היה טעם להנצל כלומר כי על חכימי בבל הנועדים להגיד דבר יצא הקצף ולא עלינו כי לא אותנו קרא ולא אנחנו בני תמותה כי אותנו הוציא מכלל הראוים לדבר חלום ככל הכתוב למעלה. ובזה יתכן החילו שנית לדבר באומרו ענה ואמר ושובו להזכירו אחרי כן באומרו לאריוך וכו' כי אחר הצילו את נפשו בפתח דבריו כאמור היה מענה שני בשובה ונחת על מה דתא מהחצפה כאשר נבאר שאלתו ובקשתו זאת בס"ד:

29 או יאמר די נפק לקטלא וכו' לתת טעם אל דברו אל אריוך ולא אל שאר מבקשי נפשו והוא כי מאז יצא אריוך לא לבו הלך לקטלא רק לחכימי בבל כי אם אנשיו היה לבבם למרע על דניאל ומרעיו ולא מלבו של אריוך וזהו התיב עטא וטעם לאריוך ולמה לא לזולתו לז"א די נפק לקטלא לחכימי בבל כי מאז יצא לא היה בלבו להמית כי אם לחכימי בבל לבד ועל כן מצא דניאל אל לבו לדבר אתו. ויהיה עטא וטעם מה שענה ואמר על מה דתא מהחצפה וכו' ויהיה כי דניאל נתייעץ לבלתי הראות מורך בלבבו להתלונן על המבקשים אותו להמיתו לאמר מה פשעי ומה חטאתי כי תדלקו אחרי בל יראה ירא וחרד כאשם פן יתעורר אריוך על מה שאין בלבו ע"כ יעץ תחבולה ויעשה עצמו כדואג על אבדן חכימי בבל וכאילו אין פחדו על עצמו כי מחצר המלך הוא וידע כי לא עליו יסד המלך ועשה כמבקש על חכימי בכל אולי יוכל לרפא להם וזהו על מה דתא מהחצפה וכו' כלומר הדת אשר ניתנה להובדא לידועים המה חכימי בבל על מה היה אולי נוכל הועיל להם אז מצא חן בעיני אריוך להגיד אליו וזהו אומרו אדיו מלתא הודע וכו' כלומר אז על ידי בקשתו זאת נפנה מטרדת עסקיו אשר היה עשוקי בדם נפש חכמיו להגיד ולהודיע לדניאל ובזה מלת באדין לא תחשב לשפת יתר והוא כי חפוץ יחפוץ בחיי חכמי בני עמו וישיש כעל כל הון בשמעו בקשת דניאל לדעת סיבת חפזון אבדן חכמיו כמצטער עליהם כי הוא יורה כי בצרתם לו צר ואולי יהיה להם למושיע כאשר היה וזהו עטא וטעם שהיתה עצה יעוצה לשאול בדרך ההוא כמבקש על חכימי בבל ומאליו נמשך אליו טעם להנצל כי אף גם עליהם אשר העזו פנים כנגד המלך וגם המה המיוחדים להגיד את דבר המלך מדניאל וחבריו מהטעמים שהזכרנו יפלא אבודן בעיני דניאל ומה גם עתה דניאל וחבריו שירפה מהם אריוך כעת אולי יגהה מהם מזור:

30 ענה ואמר לאריוך וכו' ודניאל על וכו' הנה שאלתו ובקשתו לא על מעשה שהיה כי אין ספק ידע את כל אשר נעשה כי שאול שאל המלך יגידו לו החלום אשר חלם ולא ידעו אך התחמץ לבבו על המלך לאמר מה זה מהר ברגע קטן לשפוך כאש חמתו ויאמר להשמידם וכן לא יעשה עד זמן ינתן להם לא יום א' ולא יומים או עשרה ימים כפי אשר תשיג יד העלם דבר השאלה ובמלאת הימים ההם ואין דובר אליו דבר אז יעשן אפו וחמתו להנתן דת להמם ולאבדם ומה גם על הדבר הקשה אשר בקש מהם וזמן לא ניתן להם כי אם בעת ההיא לאמר על כן אמר בלבו הלא דבר הוא והוא הדבר אשר שאל ואמר על מה דתא מהחצפה וכו' מה זה היה דבר המלך נחוץ בלע ולא חמל על האנשים האמללים האלה לכלותם כרגע באשר דבר מלך שלטון בלי מיתון ואיחור אדין מלתא הודע אריוך לדניאל והוא אשר כתבנו למעלה בפסוק מן יציב ידע אנא וכו' שאמר להם המלך לו שאלתם מאתי זמן החרשתי כי לא אשיב פניכם אך בהחזיקכם במדת ההפצר זה פעמים ולא אביתם לשאול זמן ועדן הוראתם כי בעת ההיא אנתון זבנין ואשר לא תגידו כעת עוד כל ימי הארץ יבצר מכם והוא הדבר אשר חדש והודע אריוך לדניאל וזהו אדין מלתא הודע וכו' והיה כמבשר בעיני דניאל כי אמר בלבו הנה אני לא חליתי כהם כי זאת להם תחת גאונם כי בחרו באון ותרפים הפצר ולא דעת ולא תבונה לאמר תנה לנו זמן והמכשלה הזאת תחת ידם אך אני לא נקראתי לבא אל המלך אתם ולא חטאתי לו ובכן אבא אל המלך לתקן עותתם ואשאלה ממנו זמן כי לא ימנענו ממני כי לא טעיתי כהם ועל כן מצא דניאל אל לבו לאמר די זמן ינתין ליה לומר כי אליו יותן גם שלא ניתן להם מהטעם הנזכר וגם כי זולת זה יש ויש ב' טעמים הכתובים למעלה שעליהם נמנע המלך מלקראם בתוך הקרואים ולבלתי היותם בני תמותה כשאר חכימי בבל אם לא יגידו את דבר המלך שעליהם ראוי זמן ינתין להס גם שלא ניתן לזולתם אך לא ערב אל לבו לשאול זמי עד עת מצוא הטעם הקודם הצודק גם לו הונח יחדו היו תמים עם חכימי בבל להיותם נקראים לפני המלך וזה יורה אומר ינתין ליה לומר כי אליו יאתה תת הזמן וטוב תתו אותו לו מתתו להם. עוד יתכן כאשר כתבנו למעלה מרז"ל כי אשר נחפז המלך להובדא לכל חכמי בבל לא על דבר החלום היה כ"א על אומרם אליו ואהרן לא איתי די יחוינה שבטל כהן לאורים ותומים אשר כח בו לשאול באלהים כי הוא יודיע תעלומות לב אז יצוא יצא הקצף מלפני המלך ואמר להובדא לכל חכימי בבל עד בלתי השאיר שריד גם הבלתי ראוים לדבר חלום כי לא על סכלם חלומו היה הקצף כ"א קבל אומרם אליו לא איתי אנש וכו' אך עזב את דבר החלום ודאג על חרבן הבית וכהניו כי עתה אבדה חכמה מבנים ואין מגיד אף אין משמיע ישועות חכמה ודעת ומדאגה מדבר זה אמר להרוג ולאבד את כל חכימי בבל אשר לא יעצוהו בל ישלח ידו בבית אלהים ישראל וכהניו כאשר כתוב למעלה וע"כ היה דבר המלך נחוץ על פי דרך זה כי על דבר החלום לא יבצר מתת להם זמן והנה דניאל לא ידע מזה מאומה כ"א משאלת חלום המלך ואין בהם תבונה לידע מה שישיבו ועל כן נבהל מראות את אשר נגזר עליהם וענה ואמר על מה דתא מהחצפה שאם כל ישעו וכל חפץ לדעת את החלום למה יעשה כה לעבדיו לכלותם מהר ולא יוכל להתמהמה אולי בעוד שלשת ימים יתעשת האלהים להם ולא יאבדו כי הן לו היו נביאים ודבר ה' אתם אמת בחלום ידבר הדובר בם בחזיון לילה ומה זה גדלה רעתם כי השימם נתנם לטבח בטרם בקר ולא אמר לינו הלילה והיה בבקר נשובה ונראה מה יהיו חלומותיכם אולי תוכלו הועיל בהתבודדות הלילה. על כן שאול שאל האיש על מה דתא מהחצפה שאם על בלתי הגידם דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין להעלות חמה ולנקום נקם כרגע ובכן אדין מלתא הודע אריוך כי לא על אשר אין אתם חלום לדבר חלום היה הקצף כ"א על אשר הסב אבדן מגלי עמוקות ולא מנעוהו מבוא בדם נפש כהני ה' ומלשלוח יד בבית אשר נקרא שמו ית' עליו כי אמר אם נסרחה חכמתכם מהגיד תעלומות חכמה למה לא מחיתם באובדן יודעיה:

31 וכשמוע דניאל אמר בלבו א"כ אפוא כי בשלנו הצער הגדול הזה עליהם אין ספק כי אלי יטה חסד כי הלא על הראשונים הוא מצטער אשר אכלונו הממונו ואת נוהו ית' השמו ואיך יוסיף להניף ידו על יתר הפלטה כי נשארנו מעט מהרבה וכבה את גחלת חכמת הנותרים ע"כ היה נכון לבו בטוח בה' ימצא חן בעיני המלך ויאמר לפניו די זמן ינתין ליה כלומר כי אליו ינתן כי טוב הוא וחכמי ישר בעיניו ותוהה הוא על הראשונות ופוגע באשר היו גרמא בניזקין ואשר נחפז דניאל לבא אל המלך ואת אריוך לא קרא הוא כי ראה כי לא עת היא להתמהמה מראות פני המלך פן תשנה צבו באריוך על כן לא האריך לדבר ולומר אליו יכנס עמו אל המלך כי אם ברגע קטן עוד זה מדבר אתו קפץ ונכנס למלט נפשו וגם הסתר הסתיר מאריך טרם יבא ויראה פני המלך אשר מלאו לבו להגיד החלום בל יקנא אריוך במעלת דניאל אשר יעלה במעלות ופן בנפש חכימי בבל ידבר ותאבד תקות הצלתם כי יכזיבם כי המה אמרו לא איתי אנש וכו' תעלה חמת אריוך ויפגע בו על כן לא מצא טוב משתיקה עד יתראה פנים לפני המלך ובבואו התנכל לבלתי אמור למלך יגיד החלום פן יקנאו בו השומעים אותו מדבר אל המלך כדברים האלה כי ינגד את כל החרטומים האשפים ומכשפים והכשדים האומרים לא איתי וכו' ופן ידברו עליו שטנה לכן התחכם לאמר ופשרא להחויה למלכא כי עתה יאמרו השומעים לא הורה יתרון דעת החכמה עליהם כי לא יגיד כי אם פשר דבר ויחשבו על המלך לאמר כי על כי קטן דניאל מחכמיו נרצה לו בפשרא לבד ולא עשה כן לחכמיו כי גדלו מאד ולא תהיה תפארתם באמרם פתרון לבד אמנם המלך כי חכם לבו לבבו יבין תוכן לב דניאל כי חכמים מחוכמים גם שניהם ומבינים זה את זה והוא כי השם לבו אל דבריו אלה הלא הוא יראה כי גם החלום ייעד להגיד ני בכלל מאתים מנה והוא כי לא אמר אמר חלמא ופשרא אחוא כמאמר הכשדים אל המלך רק ופשרא להחויה שהוא שמבלי ישמע חלום יפתור אותו ולא יתכן יאמר פשר דבר אשר לא נודע מציאותו מה הדבר שזה פתרונו באופן לא יצדק זה בלא זה למבינים על כן ערבו לו דברי דניאל כי נעמו וידום כי הבין תוכן לב דניאל להסתיר דבר כעת מפני השומעים עד עת בא דברו ביום המחרת כי אז גלה המלך ואמר האיתיך כהל להודעתני חלמא די חזית ופשריה כי אז לא עת האסף ולפי דרכו גלה אז כי הבין דרכו כי בכלל דבריו באומרו פשרא היה גם החלום כאשר יתבאר היטב ב''ה:

32 אדין דניאל וכו' ורחמין וכו' אדין וכו' הנה אומרו עם שאר חכימי בבל יראו דברי מותר וגם באומרו אדין דניאל בריך ראוי יאמר ובריך כי מלת אדין מיותרת. ועוד באמרו די חכמתא וגבורתא דיליה היא האם לא מצא זולתם דברים יתייחסו אליו ית' ואם על דבר ייחס הנושא הנה יצדק בחכמתא אך לא בגבורתא וגם למה לא ייחסו לבעל החכמה והגבורה כי אם שהחכמה והגבורה שלו היא כאילו היא דבר חיצוני אליו ית' ועוד באומרו והוא מהשנא עידניא וזמניא וכו' איך יתקשרו מיני השבחים האלו זה עם זה שנוי זמנים והקמת מלכים ויהב חכמתא לחכימין וגלה עמיקתא ומסתרתא וכו' וגם מה בין עדניא לזמניא ואם היו לאחדים למה נאמרו זה פעמים ועוד מה זה היחס לכל התארים האלה אצל הנושא. ועוד באומרו לך אלה אבהתי וכו' האם עד כה לזולת אלהי אבותיו היה משבח ואם יחזור על הכל למה לא נאמר בפתח דבריו וגם באומרו מהודא ומשבח אנא מי לא ידע כי הוא המשבח שיבא ויעיד משבח אנא ועוד מה זה חזר לשבח על חכמה וגבורה באומרו די חכמתא וגבורתא יהבת לי והן הנה אשר בהן החל:

33 אך אמנם דרך צדיקים וקדושים אשר בארץ המה בבא עליהם צרה וצוקה יצדקו עליהם דין אלהי המשפט ויאמרו ללבבם כי ערומים הם מכל מצות אשר יעשה האדם וחי בהם כי מעטו זכיותיהם על כל החסדים אשר עשה אתם ה' וגם כי יצעקו אל ה' ממצוקותיהם יוציאם לא יתנו אל לבם יעשה למענם כי אם על דבר כבוד שמו ית' לבלתי החל לעיני אשר לא ידעו דרך ה' ולא הבינו עצתו פן יאמרו לאמר שוא עבוד אלהים חלילה כי הנה הרשעים ידרכון קשת לירות במו אופל לישרי לב ובעמל אנוש אינמו וצדיקים הנגשים אל ה' יתקדשו ויתעתדו לגלי צרות צרורות בסבלותם על שכמם ויצעקו ואין מושיע על כן על זאת יתפלל כל חסיד אליו ית' ביום רעה יחישה מפלט לו בל ידברו על ה' תועה:

34 והן על זאת פקח עיניו דניאל איש חמודות באשר התחנן אל ה' בעת ההיא לאמר מי יודע אם האלהים מצא את עון עבדיו ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו כי חטאנו לו אך אשר נדרשה מאתו יסר מעלינו רק את המות הזה כי עתה למה נמות עם שאר חכימי בבל למה יאמרו הגוים ככל הגוים בית יהודה כי כמות זה כן מות זה הטמא והטהור יחדו נאלחו וכדי בזיון וקצף רב קצף וזה אשר דבר אל שלשת רעיו ורחמין למבעי וכו' לא על אימת מות נפלו עלינו רק די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל פן ינכרו צרינו ויאמרו הלא כצורנו צורם חלילה. והנה אחרי כתבי מצאתי לרז"ל כדברים האלה כעעט ראיתי ואשמח עוד הורה להם מוסר השכל בל יתיאשו מן הפורענות כי אשרי אדם מפחד תמיד וזהו מלתא הודע ורחמין למבעי וכו' לומר כי גם כי מלתא הודע הוא מלתא די הודע אריוך לדניאל שיורה ממנה כי כל חרון אף המלך וכלי זעמו לחבל כל חכימי בבל היה ולא על נערי בני ישראל כאשר כתבנו ומה גם על הדרך הב' שכתכנו עליהם ע"ד רז''ל על כל זאת לא בטח לבו ואת רעיו עמו צוה בל יבטחו גם המה וזהו מלתא הודע ואף על כי כן ורחמין למבעי וכו' די לא יהובדון וכו' כי אין להתייאש מן הפורענות פן תדבקם הרעה באמרם למה ימותו בני עמו ומחנה העברים יהיה לפלטה ולא ידבק בידם מאומה מן החרב ובזה צודקת וי"ו של ורחמין:

35 אדין הורה לנו דרך ישרה שיבור לו האדם לעבוד את ה' בזריזות נמרץ כצבי וכאיל כמעשה הזה אשר עשה דניאל כי ממנו נקח מוסר השכל כי הן לו היה זולתו ככלותו לדבר אל המלאך הדובר בו כבחצות הלילה והוא מדונא מהמראה הנראה אליו יאמר בלבו אישן קימעא ותשוב רוחי אלי וכאור בקר אשלם תודות לו ית' על כל הטובה אשר גמנ עלי אך דניאל רוח אחרת עמו ויקם בעוד לילה כאשר נגלה אליו ה' להודות לשם ה' ולא אחר לעשות הדבר כי חפץ להיות קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים וזהו רזא גלי אדין וכו' כי לא חכה עד אור הבקר כי אם אדין בעת ההיא בריך לאלה שמיא:

36 ענה דניאל וכו' גם בזה יסר יכרנו וילמדנו דעת נחזיק במוסר לבלתי נחזיק טובה לעצמנו בלתי לה' לבדו כאשר עשה איש חמודות הלז כי לו היה נפש זולתו תחת נפשו אמור יאמר תשואות חן חן לפודה ומציל אכן אף חכמתי עמדה לי וגבורתי היא סמכתני כי לולא התחכמתי לדבר אל אריוך כדברים ההם והוצאתי מפיו מלין אשר בהן חיי רוחי כי שמעה אזני ותבן לה כי טוב אני בעיני המלך ולא ירע לבבו מתת אלי זמן מה שלא עשה כן לכל גוי חרטומים ואשף וכשדאי וכן לולא התגברתי ומלאני לבי לבא אל המלך ולבקש מלפניו אחר הנתן דת להשמיד להרוג ולאבד ישיב ידו ויאריך אפו וזמן ינתין לי לאמר אליו דברי שאגתו ובקשתו אשר נעלמה מעיני כל חי כמעט הייתי בכל רע נלכד בשחיתותם כי הלא שתי אלה נוסדו יחד לעזר ולהועיל ואני החלתי וה' גמר בעדי אכן דניאל ברח וימלט וישמור פתתי פיהו להורות את בני ישראל לא חשב מחשבות היה לאל ידו הושיע ידו לו בין רב למעט לא לעזר ולא להועיל כי לא לאדם דרכו לולא ה' במצעדיו להציל לו מרעתו כי מושיע אין בלתו והן הנה דברי דניאל באומרו להוי שמיה די אלהא מברך וכו' לומר לך אלהי יאתה ולא לאחרים עמך כי גם המעשים האלה אשר עשיתי וחכמתי אז יותר בדברי אל אריוך ואשר התגברתי לבא אל המלך לא מלבי כי אתה עשית את כל אלה כי גם כל מעשינו פעלת לנו ומה' מצעדי כוננו כי חכמתא וגבורתא ההיו אתי כאחת דיליה היא ולא אלי יתייחסו כי לא לבי הלך רק כל אשר עשיתי הוא יתב' היה עושה ובלעדו לא עצרתי כח לאחת מהנה וזה החל לרמוז מהפסוק הקודם באומרו בריך לאלה שמיא כי אליו לבדו ייחס התשועה וכה אמר להוי שמיה וכו' די חכמתא וכו' כי גם כל אשר היה מקום לייחס אל עצמי מחכמה וגבורה לא כן הוא כי לא שלי המה כי אם לה' לבדו די חכמתא וגבורתא דיליה הוא ולא אחזיק טובה לעצמי:

37 והוא מהשנא וכו'. ראה למלל גבורת ה' ולהשמיע תהלתו כעל אשר גמלהו ה' מהנוראות אשר נגלו אליו במראה הגדול הזה וירא ראשית לו אשר הפליא חסדו לו מיום אל יום כי ראה היותו ית' משנה עתים עת לבכות ועת לשחוק כי אמר תמול אנחנו כתוא מכמר ביד מבקשי נפשנו אשר לדמנו יארובו והלילה הזה מחזה שדי אחזה שלח דברו וירפאנו ויפרקנו מצרינו להציל ממות נפשנו ואחרי ראותו היותו ית' בדבר הזה משנה עתים ראה שנית במראה אליו התודע ה' היותו מחליף את הזמנים על הגוים ועל הממלכות אשר בחלום המלך עולים ויורדים בו כי ראה תלופיהן וחלופי חלופיהן בזמנם זמנים זמניהם זמנים הרבה תקנו להם מן השמים להשתרר גם השתרר ואחרי כן נאספים ספים מתחלפים הקמים תחתיהם עד עת קץ זמן ועדן הניתן להם. עוד שלישית כי גם המלכים נועדו לעמוד לשרת בזמנים ההם לא בחיל ולא בכח צבא השמים וכסיליהם אשר חלק להם כי אם ברוחו ית' משפיל אף מרומם ובבוא עת פקודתם גם על צריהם ישיב ידו ויפקוד על צבא המרום ועל מלכי האדמה ועל כן ימצא בהם יפלו בנופלים עודם באבם ובתוקף ממשלתם כנראה מדברי פתרון החלום כי בעוד מלכות הזהב באבו יקטף וכן אשר לכסף ולנחשת ושפל אנשים יהקם לא בהדרגה כאומרו ובתרך תקום ובתריה תקום ועל שלש אלה אמר על הראשונה והוא מהשנא עידניא כן הוא ית' משנה עתים על הנוגע אליו זאת רעיו עמו כמדובר ועל השנית אמר וזמניא ועל השלישית אמר מהעדא מלכין ומהקם מלכין כי אין לשון מהעדא צודק אם לא על הסירו ית' אותם עודם במלכותם וגם מהקם יורה על שפל אנשים העולה במעלות פעם אחד בסתר המדרגה שלא בהדרגה עדות לישראל ובכל יודעי דעת כי ה' פעל כל זאת הנכבד והנקלה ואפי' ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה ובכלותו לגמור את ההלל על משא גיא חזיון חלום המלך הנגלה אליו שם מעיניו ומגמת פניו על אשר הבדל יבדילנו ה' מכל גויי הארץ כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוהו יתן ה' את רוחו עליו כי עתה יבושו ויחפרו יחד החרטומים האשפים והמכשפים וכל חכימי בבל כי עין בעין יראו כי נסרחה חכמתם ויכירו וידעו יתר שאת עם בני ישראל כי רק אותם ידע ה' מכל משפחות האדמה להריק להם ברכה שפע חכמתו עד בלי די כי לדניאל אשר מבני ישראל הוא גלה סודו ולא לאחר מכל חכמיהם ועל זה אמר יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה הלא המה עם בני ישראל אשר עם חכם ונבון קראם ה' כי להם ניתנה חכמת ידיעת החלום אשר המה חכמים ונבונים ולא לבלתי מתיחסות אליהם חכמה ובינה אשר לא מבני ישראל המה:

38 הוא גלה וכו'. לכאורה הורה גדולתו יתברך נגד בני אדם כי עיני בשר למו בל יראו ובל ידעו אשר במקום חשך ואפלה בעמדם יעמודו במקום אור נגה עליהם ונהפוך הוא כי אשר חשך באהלו תכהין עיניו מראות אשר אתו בבית ועיניו יחזו כל אשר. באור מתוך החשך אמר כי לא כן הוא ית' כי אם ידע מה בחשוכא עם היות כי נהורא עמיה שרא הפך בני אדם. עוד יתכן להמתיק דרך זה שיהיה הכתוב נותן טעם לשבח הזה והוא כי לא נמצא אתו יתברך חלילה באשר עיניו יחזו חסרון אשר לעיני בשר למו והוא כנודע מחכמי הטבע כי אין ראית עין האדם מצד עצמו אך הוא כמראה מלוטשת השואבת מאור היום או אור נר בהתהפכות הכאת בהיקותו אליו ועל כן לא יראה כי אם בהביטו אל מקום אור כי ממנו יקח לראות מה שאין כן בהביטו אל החשך כי לא יראה את כל מאומה כי הוא חשך ולא אור לקבל הימנו אך אמנה לו היתה ראיית העין סגוליית אליו גם חשך לא יחשיך ממנו וגם כי ישב בחשך לא תכהינה עיניו מראות כל אשר ימצא בו אמנם הוא ית' אשר לא עיני בשר לו חלילה ולא כראות אנוש יראה על ידי קבלת אור מהחוץ ידע מה בחשוכא וביאר הדבר ואמר ונהורא עמיה שרא כלומר ידע מה בחשוכא הפך בני אדם יען כי נהורא עמיה שרא בעצמו ית' ולא יצטרך לקבל ולשאוב נהורא מהחוץ כדי לראות. וזהו ונהורא עמיה שרא וזה הדבר נראה לנו במאמר התנא באומרו דע מה למעלה ממך עין וכו' לומר אל ישיאך לבך לומר האלהים בשמים ואתה על הארץ רק תעלה על לבך כי הוא למעלה ממך כלומר מעצמך כי קרוב אליך הוא ית' מאד כי מלא כל הארץ כבודו ואין גשמות עולם השפל מעכב לפניו חלילה וגם ידע מה בחשוכא חדרי משכבך ומצפוני לבך כי היא עין רואה לא כעין האדם אשר איננה רואה בעצם רק תקבל מהחוץ שעל כן לא יראה מה בחשוכא אך עין העליונה היא לבדה עין רואה בעצם וגם אוזן העליונה היא אוזן שומעת בעצם שעל כן לא יבצר ממנה שמיעת קול מלחשים בחשאי ועל כן שית לבך כי אשר תחטא בדבור גם כי בחשאי ועל כן שית לבך כי אשר תחטא בדבור גם כי בחשאי יהיה עודך מדבר הוא ישמע מה שאין כן אוזן האדם אשר אין שמיעתה עצמית אל האוזן ולא תשמע כי אם שהברת הנשמע נכנסת בבית קבול האוזן המיוחד אל חוש השמע אך לא תשמע ממרחק או מהדוברים בלחש באופן שתבצר הגעת ההברה אליה ועל הדרך הזה הבחין בין יד כותבת העליונה לשל מטה כי על ידי העליונה אין צורך הנפת יד כי אם כל מעשיך בספר נכתבין שהן כנכתבין מאליהן שלא כיד התחתונה הצריכה תנועה ושהות זמן ויקרנה לאות ויגיעה כאשר ביארנו כל זה יפה בעתו ובמקומו. עוד יתכן בכתוב שאנו בו מקושר אל סוף פסוק הקודם באומרו יהב חכמתא וכו' והוא כי אחרי אומר בו אשר עלינו לשבח לאדון הכל שהבדילנו מגויי הארצות שלא הופיע רוח קדשו ית' לגלות החלום אל אחד מכל חכמי הגוים כי אם לאשר מבני ישראל הוא והנה יש מחכמי הבלי הגוים ע"א הנותנים טעם לפגם הזה אשר בם לאמר כי אין העכוב מצדם כי אם שהוא ית' לא ייחד שפע דבורו למטה בארץ ועל פי דרכם מעמיקים מה' לסתיר דבר השגחתו ית' וידיעתו מהארץ הלזו העכורה אשר יאמרוהו למזמה באמרם כי רם ה' ועל השמים כבודו ושלא תהיה תפארתו ית' עיניו יחזו מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר אשר מחמר קורץ ומעפר יוצק יסודו ותהי להפך כי הן הן נוראותיו הן הן גדולותיו כי גם כי לגדולתו ולרוחניותו אין חקר לא יעצרנו הגשם והחומר הארציי מלהיות עיני ה' משוטטות בכל הארץ כלליה ופרטיה כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע על הארץ ועל הדרים עליה ולהתריס נגדם ולשבר מלתעות זו דעתם. בא ויאמר טענה מוחשת באומרו הוא גלי עמיקתא וכו' לומר במה שהוא ית' גלה עמיקתא הם הדברים העתידים להיות במצע הלז בהמשך הו.יית עולם במלכים הנועדים להיות ולהתאוות עד סוף כל הדורות וגם כהגלות נגלות המתייחס אל ומסתרתא הוא אשר יהיה באחריות הזעם אחר השתנות מצב הויית כל הדורות הלא הוא בתר דדקו כחדא כספא ודהבא נחשא פרזלא חספא וכו' די יקים אלה שמיא מלכותא וכו' אשר כל זה אמת ויציב וגם המלך יכיר בשמעו דברי החלום כי יציב חלמא ומהימן פשריה וגם כי תגלה ותראה ענין החלום בעולם הנה זה ראיה מוחשת ולמד מקל וחומר כי אשר הוא גלה עמיקתא ומסתרתא על אפם יודו כי ידע מה בחשוכא הוא חשך עביות חומר העולם השפל הזה עם היותו ית' משולל התגשמות ונהורא עמיה שרא הוא אור הרוחניות הנמצא אתו ית' באמת. ועל פי דרכנו נשים לב אל אומרו הוא גלה ולא תפס לשון הודעה לרמוז כי גם חוסן ישועות חכמה ודעת הגיד דבר סתום וחתום כחלום הלזה נוראות יפלא בעיני אדם גם בני איש תקטן זאת בעיניו ית' והן הן דברי דניאל אחרי אומרו יהב חכמתא לחכימין ומנדעא וכו' אמר כי התייחס לחכמתא ומנדעא הלא לנו הוא אכן לה' אלהינו החכמה והמדע כאין וכאפס ולא לחכמה יחשבון לפניו כי אם כמגלה לבד העמוק והנסתר אצלנו כי מבלי התייחס להתחכמות מתחדש לפניו ית' ידע מעצמו מה בחשוכא וכו' כאמור. ועל הדרך הזה יתכן הורה ויאמר דבר יפה אף נעים באומרו עמיה שרא הלא הוא הדבר אשר הורונו רז"ל על דבריו ית' אל משה באמור אליו הנה מקום אתי שכוון המקום הוא אתי ואין אני במקום וזה אחשוב בכונת פסוק רכב אלהים וכו' לומר כי גם שבו ית' נאמר וירד ה' על הר סיני והוא ענין המזמור בכתובים הקודמים לזה והנה יראה שאינו כבודו ית' חלילה תתייחס ישיבתו אל מקום מוגבל וגשמי על כן אמר רכב אלהים רבותים וכו' ה' בם כי הן הן המרכבה ולא ההר ואם יאמר איש הלא גם בזה אינו כבודו כי לא יבצר היות מלאכי הקדש בסיני והוא ית' בם ונמצא כביכול הוא ית' והם בהר סיני הגשמי ולזה אמר סיני בקדש לומר אל נא תייחסו היה הקדש בסיני אך אדרבה סיני הוא אשר היה בקדש על דרך אומרם ז"ל בהנה מקום אתי כאמור. ועוד הוסיף דניאל כי לא לבד המקום הארציי בעל הגבלה נרחיק התייחסו אל מושב אלהים כי אם גם השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וגם אשר למעלה מהם גבוה מעל גבוה זכות ודקות טוהר זוהר רוחניות הקרב הקרב אל ה' לא נייחס הוייתו ית' באור הרוחניות ההוא כי אם שהאורה נאצלת ומשתלשלת מאתו באופן כי האורה הלא למלך שוכנת ושרויה עמו ולא להתייחס משכנו ית' בה ועל כן הטיב אשר דבר ונהורא עמיה שרא ולא אמר והוא בנהורא שרא:

39 לך אלה אבהתי וכו'. ככלותו לדבר את דברי השירה וההודאה לה' אשר בחר בנו מכל העמים שלא חלק להם בבינה למגלי רזין ולמשרי קטרין רק חלק מחכמתו ליראיו כאשר כתבנו על יהב חכמתא לחכימין הלא המה עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה כי להם לבדם הוא גלה עמיקתא וכו' והנה ממוצא דבר יצא עתק מפיו ובשלשת רעיו יתן דופי כי גם מהם יפלא דבר המלך ויראה כמתנשא לאמר אני אני הוא די כל רז לא אנס לי ומי כמוני אשר נגלה אליו ה' והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה וכן לא יעשה על כן לבל יחשדהו שומע אמר לך אלה אבהתי מהודא ומשבח אנא וכו' לומר לא אתלה הדבר בזכות עצמי חלילה כי לא טוב אנכי מהחברים המקשיבים לקולי אכן בנושא היו שני דברים האחד פרטי אלי והוא אשר נתן ה' חכמה בלבי ופציתי פי לשאול מאת אריוך על מה דתא מהחצפא והתגברות ואומץ לבב לבא אל המלך לבקש מלפניו זמן ינתן לי אשר משתי אלה באה צמיחת קרן ישועתנו כמבואר למעלה והתיחסו אלי ולא לג' רעי כי המה לא ידעו מזה מאומה אך אמנם לא אייחס אותם אל זכות עצמי כי אם לך אלה אבהתי במה שאתה אלה אבהתי מהודא ומשבח אנא כלומר אנא במה שנוגע אלי אומר שבזכות אבותי היא שעמדה לי ולא למעני והוא במה די חכמתא וגבורתא יהבת לי כאמור אך הדבר השני מהגלות אלי החלום זה איננו פרטי אלי כי אם כולל אל כלנו כאשר נתועדנו רחמין למבעי די לא יהובדון דניאל וחברוהי ולא תהיה תפארתי כי אני בתומי ענתה בי צדקתי או זכות אבותי בדבר הזה כי אם זכות ארבעתנו חברה יחדיו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ויצילנו מחרב אויבנו וזהו אומרו וכען הודעתני די בעינא מנך בלשון רבים לומר גם כי אלי נגלה על הכנה היתה בי או על ששמתי לבילדרוש מאריוך ומהמלך מציאות הודעת הדבר בזכות כלנו היתה ני הוא די בעינא ממך כי לבקשת כלנו הטית אזנך ואל כלנו תתייחס כי גם יד זכותם עשתה זאת נוסף על זה כי הנה מלת מלכא הודעתנא כלומר כי מלת מלכא נוגעת אל כלנו היתה כי לולא התמהמהנו הן גוענו כלנו אבדנו ועתה הרחיב ה' לנו לכן אל אלהים אשים דברתי לומר לפניו כי לא אשא אנכי לבדי יתר שאת ההודעה הזאת וגם אשר היה פרטי אלי מחכמתא וגבורתא לא אטול עטרה לעצמי רק אתלה בזכות אבותי כאמור ואם אשר נראה אליו ה' במראה הגדול הזה בגדר נבואה אשר מתנאיה להמצא במשיגה חכמה וגבורה ועישר יאמר נא דניאל אל נא יאשמו שלשת רעי על כי הדיבר אין בהם ומאד נעליתי על כלם כי לא אחזיק טובה לעצמי כי לך אלה אבהתי מהודא ומשבח אנא כי זכות אבותי עמדה לי להמצא אתי הכנות הנבואה וזהו די חכמתא וגבורתא יהבת לי ומגורל נחלתם יגרעו והעושר הס שלא להזכיר כי לא יעדרו דבר בשער המלך אמנם זכות הודיע ה' אלי דברי חלום לאמר למלך אל כלנו תתייחס וזהו הודעתני די בעינא וכו' כמדובר:

40 כל קבל דינא דניאל על על אריוך וכו'. ירצה להעיר האם כמו זר נחשב דניאל בהיכל המלך ירך לבבו מבוא אל המלך אל החצר הפנימית או עתה יבוש ופניו יחורו כי לא יבא לראות פניו עד יבקש משר הטבחים יביאהו אליו הלא טרם ידע חלמא ופשרא שם פניו לבא אל המלך ולא פחדתו אליו וישם פיו כחרב חדה לדבר ולומר די זמן ינתין ליה ומה גם עתה כי רוח ה' דבר בו וילמדהו דעת חלום המלך כי בא יבא ברנה ביד רמה ולמה יהיה כאיש נדהם בלב נשבר דלא עייל בלא בר ועוד כי הלא הודיענו די אריוך נפק לקטלא וכו' ומה הודיע פה באומרו די מנו מלכא וכו' ועוד אומרו אזל וכן אמר ליה כי מלת אזל מיותרת ועוד אומרו לחכימי בבל אל תהובד מה לי ולצרת רשעים יאבדו וגם אומרו אליו ופשרא אחוא למה הסתיר ממנו ידע חלום אחרי הודיע ה' אותו אליו וגם מה זאת בהלת אריוך די בהתבהלא הנעיל לדניאל ואין לבא אל שער המלך כי אם בנחת ולא בצער ובאומרו וכן אמר ליה מלת וכן מיותרת וכן אשר החל ואמר די השכחת גבר כי אין מלת די או אשר צודקת בראש פתחי פי המדבר וגם מלת גבר מיותרת ואת שמו לא הגיד לומר השכחת דניאל וגם על מה זה הזכיר לו צערו לאמר מן בגי גלותא די יהוד ועוד במאמר המלך האיתיך כהל להודעותני חלמא אחרי אמור אליו אריוך פשרא יהודע ומי הגיד למלך יאמר חלום וכן על מה זה יזכיר שם אלהי נ"נ לומר די שמיה בלטשאצר וגם מה זה החילו בהעדר רזא דנא מכל חכימין ולא היה ראשית פיהו איתי אלה וכו' וישמע השומע כי אין מגיד אף אין משמיע בלתו ועוד באו' אנתה מלכא רעיונך וכו' כי הנה פסוק זה ופסוק אנתה מלכא חזה הוית וכו' צדקו יחדו ולא יבא ביניהם פסוק לא בחכמה וכו' כי המכיר את מקומו אמור יאמר כי יהיה במקומו מונח אחר או' לא חכימין אשפין להחויא ואנא לא בחכמה וכו' או אחר או' ברם איתי כו'. אמנם דניאל ראה והנה עתה יגדל נא קנאת חכימי בבל ושאר עמי הארץ כי אף על כל מוצא פי דניאל יחיו לא יבצר מהם מלחשוב עליו מחשבות כי גאה גאה על אשר התחכם אז יותר על כל חכימי בבל כי מי גם בהם יבא ויגיד כמוהו ובכן יבא אל המלך מתנשא לאמר למעלה מחכימי בבל ארים כסאי ע"כ על כל דבר הפשע הזה עשה בערמה לבלתי לכת לראות פני המלך בל יראה כי גאות לבש אם ילך שפי אם לא שיובל שי על יד איש משרי המלך והוא כמבשר בעיניו כי הקרה ה' איש יודע פשר דבר המלך ולהציל ממות נפש חכמי בני עמו ויחזיקו לו טובה עוד שנית ראה ראה כי עתה אפשר תכבד יד המלך על חכימי בבל כי יאמר עליהם עתה ידעתי כי בני מות אתם כי הנה נא דניאל צעיר לימים ואתם ישישים והנה עתה תגל ערותכם גם תראה חרפתכם כי הלא נגד פניכם נבון וחכם מכם ואנה תוליכו את חרפתכם וחכמת מה לכם כי הוא יגיד דבר המלך ולא אתם ואיה איפה דבריכם אשר אמרתם לא איתי אנש וכו' די מלת מלכא יוכל להחויה והלא דניאל אדם ולא אל ולא יבצר ממנו מזמה לדעת את החלום ובדבר הזה תחזקנה ידיו להרוג ולאבד את כל חכמיו כאשר החל לעשות ויירא דניאל מאד ויצר לו למה יאמרו הגוים כי אך זה היום שקוה ונפשו אותה ויעש לכלותם מהר מעל פני האדמה והוא יעלה מעלה מעלה ויטרו לו איבת עולם כי זאת עקר יראתו כי על כן נבעו הוא וחברוהי להתקטלה גם כי לא מהמלך היה להמיתם כאמור למעלה על כן למען ידעו כי נהפוך הוא ויבינו וישכילו כי לא כן לבו ושחכימי בבל עצמם יחזיקו לי טובה ויאמרו לפניו הודינו לך הודינו כי על פיך אנו חיים לכן מה עשה להורות לעיני הכל כי כל ישעו וכל חפץ אשר נפשו אותה ויעש הלא הוא על חכימי בבל להציל ממות נפשם ולחיותם ועל כן בחר עוד באריוך יביאהו ויטעהו בהיכל המלך יען הוא האיש די מני מלכא להובדא לחכימי בבל כי בזה הוא יורה כי מגמת פניו להשיב יד אריוך מלבלע ולהשחית כי הוא יתקן עותתם וימלטם משחיתותם ועל כן אזל וכן אמר ליה וכו' כי להורות כי למענם היה עושה גם כי ביתו קרוב אל שער המלך אשר הוא גר שם וקל מהרה יעלה ויבא יגיע יראה אל המלך הראה בעיני כל עם הארץ את אשר היה מאריך טרחא ויגיעה ללכת משער המלך עד מקום אשר שם אריוך לשוב עמו אל שער המלך להתראות אליו בהיות כי יודע כל שער עירו ני יש לאל ידו לבא אל המלך בלי רשיון ועזר מצריו כי אז יאמרו בגוים אין זה כי אם לב דניאל על חכימי בבל לטובה כי שם לדרך פעמיו לבקש את אריוך אשר מנה המלך להשמידם לאמר אליו ירפה ידו מהם ויבא אל המלך מבשר ואומר די השכחת גבר וכו' כי בזה יתן חן החכמים להצילם כאשר נבאר בס''ד ובגלל הדבר הזה אמר אזל כי הלך והרחיק נדוד לקרוא לו בהיותו קרוב אל בית המלך למען דעת כל עמי הארץ כי נכון לבו עמהם ואף גם זאת כי וכן אמר ליה לחכימי בבל אל תהובד לאמר לפניו הנני בא אליך לאמר למלאך המשחית הרף ידך כי בזה בחרתי ועל כן העלני קדם מלכא למען יראה כי אשר התמהמהת מעשות כלה בחכימי בבל כאשר צוית הלא הוא על כי שמת לבך לבקש מגיד דבר המלך והאלהים אנה לידך ויגעת ומצאת ותהיה כאומר אליו ועתה ישוב נא אפך כי לא חסרת דבר מאשר היה עם לבבך וכאשר המתיק בפיו אריוך כאשר יבא בס"ד ובכן אין בכל באי שער המלך יגש אליו דניאל לעשות מעשהו בלתי אם אריוך לבדו וזהו אומרו על על אריוך די מני מלכא להובדה וכו' שעל כן אליו יאתה להורות כי בחמלתו על חכימי בבל הלך אל ההורג בם יאסוף דיו מהטעם האמור ועל הכל היה מכחד תמיד ולא בטח לבו לאמר אל אריוך חלמא אחוא כי אם פשרה לבד בל יקנא בדניאל לאמר איכה ידע את הדבר אשר לא דברו חכמיו ואשר היו יהיו כמו אכזב באומרו לא איתי אנש וכו' ועתה יתבדו ויאחזו ותחת זאת ימותו כי הלא דניאל אדם היה כאחד ממנו וכבעל הכנפים יגיד דבר על רן גלה טפח ויכסה טפחים ולא אמר רק ופשרא למלכא אחוא כי לא יקנאו בו על פשר דבר כי לא החליטו העדר הידיעה שנבער כל אדם רק מדעת את החלום:

41 ארין אדיוך. וכו' הנה באשר הוא שם פקיד נגיד על מכת חרב והרג ואבדן חכימי בבל והוא לא כן עשה על כן ראה לבא אל המלך נבהל נחפז בהביאו את דניאל למען הראות כי הוא שגיא מתבהל למצוא דברי חפץ המלך ובזה אחר עד עתה והוא יגע ומצא ועודנו מחזיק בבהלה וזה החלו לדבר די השכחת גבר כלומר טרם ידבר המלך אני אשמע יהיה לבו עלי לאמר מה זה אחרת מעשות משפטי ודיני בחכימי בבל על כן הוא החל כמשיב ונותן טעם ואמר כי מצאתי איש מגיד דבר המלך כלו וע''כ אמרתי אני בלבי כי שב אפך מחכמיך כי תאות לבך ניתנה לך וזה החלו בלשון די כנותן טעם על האפשר יוכיחנו המלך ולרמוז כי קרוב אליו הדבר מאד יוכיחנו על בלתי הורגו את חכימי בבל שעל כן הוצרך להתנצל אמר די מני מלכא להובדא וכו' כי זה אומנותו ולכך נבחר וימשך יוכיחנו על עצלותו ומיראתו פן יאמר המלך מי בקש זאת מידך מגיד פשר דבר והנה חלום שאלתי ולא פתרון על כן אמר השכחת גבר כלומר כי במה שהוא גבר לא דבר רק הוא גם כי לא יגיד כי אם פשרא כי רב הוא בערך בני אדם וזהו אומרו השכחת גבר די פשרא וכו' ואם אולי לא יאבה המלך שמוע לו כי יאמר מה יסכון פתרון בלא חלום על כן לא אמר למלכא יחוא כי אם יהודע לאמר למלך הלא יהיו דבריו מקנים ידיעה וידעת עם לבבך כי הוא פתרונו ולא אחר. או יאמר אדין אריוך וכו' כי היה נדון בקרבו לאמר לא יבצר או יתרצה זה אל אדוניו אם אין אם לא לרצון יהיה הנה לריק יגעתי ואם יגדל נא זו כחו לפני המלך על כל עדת חכימי בבל יקצוף כי כהתל באנוש התלו בו באמרם אליו לא איתי אנש על יבשתא וכו' והנה נא דניאל אדם ילוד אשה ויגידה על כן לתקן את הכל עשה בערמה ובא בהתבהלה כמשתומם על אדם מצא חכמה כזאת למען הגדיל הדבר בעיני המלך יהיה לחן בעיניו ופירש טעם בואו בהתבהלא ואמר די השכחת גבר וכו' כלומר כי מצאתי יודע פשר דבר ואשבה משומם כי הוא דבר מבהיל ומגמת פניו להגדיל ולהאדיר את כל תוקף הודעת פשרא למען תהיה יקר בעיניו מאן די פשרא יהודע ומי כהחכם ומי יודע פשר דבר ויהיו לרצון אמרי פיו ולא יבקש משמיעו חלום ויפתור אותו וזה החילו בלשון די כי נותן טעם הוא ולתקן השנית פן מהיות הדבר יקר בעיני המלך יצא עתק מפיו נגד חכמיו להומם ולאבדם כי דברו אליו כזבים לא איתי אנש וכו' והנה אפוא מי יכזיבם כי הלא דניאל איש הוא ומי כמוה יחוה דעת בקשת המלך על כן אמר שתי תשובות בדבר אחת באומרו השכחת גבר לומר האם נמצא גבר מבני אדם מגיד דבר אל נא יהיו חכימי בבל כמו אכזב כי הלא פשרא למלכא יהודע והמה לא אמרו לא איתי אנש אם לא על הגדת החלום. שנית באמרו מן בני גלותא די יהוד והוא מה שאז"ל כי לא צוה המלך להובדה לכל חכימי בבל אם לא על אשר היתה ידם להחריב את ירושלים ולהאביד שריד מאשר כח בהם לדעת תעלומות לב כמלתא די מלכא שאיל על כן אם מיתר הפלטה הנשארת מן הגולה אשר הגלתה מירושלים יהיה בהם יודעי בינה לעתים ולגלות צפוני סודות ולהגיד למלך שאלתו ובקשתו אז ישיב חמתו מהשחית ויודה לה' חסדו אשר לא השבית גואל יענה את שלומו וזאת היה מענה לשון אריוך לאמר למלך מן בני גלותא די יהוד למען יתן המלך אל לבו להציל ממות נפש חכימי בבל כי לא כבה נר ישראל מהאיר לארץ ולדרים עליה באור נגה עליהם מרוח דעת אלהין קדישין כי על אלה הביאם במשפט ויאמר להשמידם על חשבו גרמו לכבות נר חכמת ישראל והנה לא כבתה ולבל יאמר המלך מה בצע בפשר דבר בלי חלום אמר יהודע כמפורש למעלה:

42 ענה מלכא וכו'. הנה המלך תוכן לב דניאל הוא הבין כי לא יבצר ממנו כל אשר זמם לעשות בהתנכלו את אריוך לומר פשרא למלכא אחוא ולא הזכיר ידע החלום לבל הטיל קנאה אך הוא כי איש נבון וחכם הוא ראה והנה לא יתכן יאמר פשרא על חלום אשר לא סופר לו ולא ידעו אך בכלל מאתים מנה וע"כ לא ימנה גם כי ידעו אכן אשר ענה ואמר לדניאל די שמיה בלטשאצר האיתיך כהל וכו' הוא כי ראה לב אריוך על חכימי בבל להחיות את נפשם אך המלך לא כן לבו כי להשמיד בלבבו אך אמר בלבו בזאת יבחן האמת אתם אם אשר השיגה יד דניאל הוא מאשר תשיג יד מרום שכלו באשר הוא אדם יאבד מנוס מחכימי בבל האומרים לא איתי אנש על יבשתא וכו' וחיו לא יחיו אך אמנה אם זו כחו לאלוהו יריק עליו ברכת טוב שפע ימי השגחתו עליו ולא בינת אדם עמדה לו בזה אדע כי כנים הם ולא תהיה ידי בהם אך אמנה זאת רעתו כי מר כי נגע עד לבו לאמר כי אם היה כח אלהי לא ה' אלהי הצבאות פעל ועשה כי אם יד אלהיו בלטשאצר אשר נקרא שמו על דניאל היתה עליו להצליחו מה שאין כן לשאר חכימי בבל אשר לא נקרא שמו עליהם ועל כן פיו פתח בחכמה לאמר לדניאל אשר שמו בלטשאצר האיתיך כהל וכו' לומר האיתיך כהל מצד עצמך להודעותני והיה בלבו שאם כן אפוא ישלח בחכמיו חרון אפו והצד השני של בעיא זו הוא או אינך נא מצליח מפאת עצמך כי אם מכח אלהי ובלבו לתת זו כחו לאלוהו אשר נקרא שמו עליו ובכן יתנצלו חכימי בבל והן זו כוונת הכתוב באומרו די שמיה בלטשאצר האיתיך כהל וכו' לרמוז כי התהפכות השאלה הוא או אולי אינך כהל רק מאשר נקרא שמך כשם אלהי אך לא שנסתפק אם ידע החלום אם אין כאשר הכרחנו למעלה:

43 והנה דניאל ראה עצמו באש ובמים אומר בלבו אוי לי אם אומר כי חכמתי עמדה לי פן ישלח ידו על חכימי בבל ומידי תהיה זאת להם ויקנאו בי כל חיל עם ומדינת בבל כי אנכי הסבותי בכל נפש חכמיהם ואוי לי אם לא אומר כי יאמר כי יד אלהיו עשתה זאת על פן ראה והתקין יחד שתיהן ראשונה להציל את חכימי בבל מתוך ההפכה התל ואמר רזא די מלכא שאיל לא חכימין וכו' כי לא יאשמו חכימי בבל על העדר מהם או על אומרם לא איתי אנש על יבשתא וכו' ואני אדם ביבשת ומגידה כי האמת אתם כי אין נבון וחכם בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם יעצור כח להגידה כי לא יעבור בה שכל אדם ונעלמה מעיני כל חי חרטום ואשף וכשדאי וזהו אומדו ענה דניאל וכו' רזא וכו':

44 ואחר העלותו מאד נעלה גדר אדר יקר סוד ה' הלז בהפרידו בני אדם מעבור בו בא להסיר מלב המלך פן יעלה על לבו כי היתה עליו יד אלהימו צור חסיו בו הוא בלטשאצר אשר נקרא שמו עליו כי הואנתן חכמה בלבו להגיד את דבר המלך על כן אמר ברם איתי אלה בשמיא וכו' לומר העולה על רוחך היו לא יהיה כי כל אלהי העמים אלילים ואין בם מועיל ברם אלה די איתי בשמיא די הוא גלה רזין ואין זולתו ובמתק שפתיו באומרו בשמיא הדיח מחשבות אונו והוא כי בלטשאצר היה נחש עקלתון כנודע מהתנינים הגדולים אשר בארץ המה על כן אמר בשמיא כלומר אלהי השמים הוא גלה הרזין ולא אלהיך אשר בארץ הוא וגם שאר צבא השמים מיעט באומרו איתי אלה בשמיא כי הוא הוא ואין זולתו והנה אין ספק כי רע ומר היה הדבר הזה בעיני המלך כי לא נתן זו כחו לאלוהו על כן לעומת זו חלק כבוד למלכות ואמר והודע למלכא וכו' לומר כי כבוד אלהים הגיד דבר אליך המלך למען תדע מה די להוא באחרית יומיא ולא למעני ולא לבד מצד מלכותא כי אם גם מצד עצמך וזהו שאחרי אומרו והודע למלכא הזכירו בשמו ואמר נבוכדנצר והיה בזה פיוס למלך ולבל יאמר המלך כן דברת לו היה כדברך שהיה נודע אלי הדבר אך ממני יפלא חלום ופתרון כי תאמר אלי והודיע למלכא מה די להוא וכו' ויותר יצדק עשה למענך כי אליך גלה סודו לזה אמר חלמך וחזוי ראשך דנא הוא כי אף שחלמך מנך אזדא לא יבצר שחלמך וחזוי ראשך הוא הדבר הזה אשר אמרתי מה די להוא באחרית יומיא ויתכן דרך זה מלומר שיחזור אומרו דנה הוא אל החלום שיזניר אחרי כן כי לא יצדק לשון דנא זולתי בשעה שהדבר ההוא מונח לפניו ולא במה שאחר שני פסוקים ויורנו מדרכיו נלכה באורחותיו כי בדברו על כבוד אלהים המשפיע שפע נבואתו זאת נתן לה' אלהינו הכבוד ואמר ברם איתי אלה וכו' ולא לאלהי המלך כאשר יאתה כי אין עוד מלבדו ובדברו על כבוד אנשים בינו ובין המלך את מי החשיב הוא ית' לגלות סודו לא נטל עטרה לעצמו לומר עשה למענו בהיותו קרוב אליו ית' כי אם למען המלך באומרו והודע למלכא וכו' עם שזכרו אבד ממנו:

45 אנתה מלכא רעיונך וכו'. הנה דניאל הגדיל נא כח כבוד המלך באמור אליו כי ה' חפץ להודעא למלכא מה די להוא שנית כי היה פתרון חלומו אשר יהיה באחרית הימים ועל שתיהן אפשר יתחמץ לב המלך כי יאמר מה לי חלק באלהי ישראל כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים אך לא לאיש כמוני אשר לא ידע את ה' ולא עבדו וגם על השנית יפלא כי לא יחלום החולם כי אם מהעולה על רוחו כי יעלו רעיוניו על משכבו אך מי נתן בלב המלך לחשוב מחשבות אשר באחרית הימים כי אם על אשר יהיה לפני בוא יום ה' הגדול והנורא ממלכים ימליכו ולאם מלאום יאמץ והליכות עולם אשר בקרב ימים ולא אשר יהיה באחרית הימים כי אז לה' המלוכה ומושל בגוים וכל מלכי גוים כלם לא יזכרו ולא יפקדו ואין דרך המלך יהיה רעיון רוחו לקץ הימין על כן טרם ישמיעו חלום פנה דרך לפניו והרים המכשולות מדרך המלך ואחת דבר שתים זו שמענו ראה והתקין בטוב טעם ודעת באומרו אנתה מלכא וכו' לומר במה שאתה מלך ולב מלך לחשוב מחשבות מי יעצור בעמים אחריו רעיונך על משכבך סליקו מה די להוא אחרי דנא הלא הוא אחרי הימים האלה והזמן הזה כי לא שמת לבך אל אחרית הימים וזהו אומרו אחרי דנא אמנם באשר הוא ית' המגלה רזין לא היה תפארתו ית' לבלתי הגיד כי אם אשר יהיה אחריך כי אם גם אשר לא שאלת עד אחרית הימים וזהו אומרו וגלה רזא הודעך מה די להוא ולא אמר מה די להוא אחרי דנא כלמעלה באומרו רעיונך על משכבך סליקו מה די להוא אחרי דנא ובזה ראה ויתר שתי תשובות בדבר אשר תעלינה על לב המלך הראשונה באומרו רעיונך על משכבך סליקו לומר כי לא היה קדמת פניו ית' להעיר אוזן נ"נ באהבתו אותו על אשר יהיה באחרית הימים כי אם למה שרעיון רוח המלך על משכבו סליקו על מה די להוא אחרי דנא ועל השנית באומרו וגלה רזיא הודעך מה די להוא כי גם כי המלך לא לבו הלך לחשוב מחשבות אשר יהיה באחרית הימים זולתי אשר יהיה אחרי דנא מה' יצא הדבר באשר הוא גלה רזיא והודעיה מה די להוא סתם מעתה עד קץ הימים:

46 ואנא לא בחכמה וכו' הנה בא להקטין איפת חכמתו שאינה ראויה להתכבד מכל חכמת אדם כי לא ליתרון דעת החכמה אשר לו נגלה אליו ה' מלזולתו רק על דברת די פשרא למלכת יהודעון והלא יראה נותן טעם לפגם כי גם אם גלה סודו הוא ית' לזולתו גם הוא לא ימנעהו מהמלך וגם ראוי יאמר אהודע ולא יהודעון אך אמנה ככלותו לדבר אל המלך כי יקר בעיני ה' להודעא למלכא מה די להוא אמר בלבו אם אמור יאמר המלך לו חפץ ה' להודעותני מה די להוא גם פשר דבר היה נגלה אלי כי הוא הדבר העתיד לבא אך אחרי הודיע ה' אותך את כל זאת ואין לזרים אתך הוא יורה כי על אשר חכמה לך מכל האדם היית קרוב אליו ית' ובהשתלשלות חכמתך האציל מרוח קדשו וישם עליך ועד ממהר כי אז פתחה אזנך על אשר יהיה באחרית הזעם אשר בינו ובין בני ישראל ואין הדבר נוגע אלי על כן אמר ואנא לא מחכמה וכו' לומר הלא אם טוב טוב אני בחכמתי כי נבונותי וכי בחר ה' להיות וגלה את אזני את אשר ישר בעיני היוצר לעשות הלא מאז העיר לי אוזן עד לא בא החלום ברוב ענין והקשית לשאול את הדבר הקשה ושפכנו נפשנו לפני ה' יודיענו מה נאמר לך כי בזה יודע אפוא כי למענך הוא עושה ולא למעני וזהו אומרו ואנה לא בחכמה וכו' שעל ידה הייתי קרוב אליו ית' רזא דנא גלי לי הסוד הזה הבלתי נוגע אליך כי הנה לא נתגלגלו להך על דברת די פשרא למלכא יהודעון כלומר כי על בקשתך יהודעון לך נתגלגל אשפוך את נפשי לפני ה' וגלי לי למען אודיעך ולבל יאמר המלך כי אשר הוגד לו מאשר יהיה באחרית הימים מורה באצבע אלהים כי אין אלהים כל מזמותיו להודעא למלכא מה די להוא כי לא כן לב המלך לדעת מה הוא באותן הימים לזה אמר ורעיוני לבבך תנדע כי מגמת פניו ית' להודיעך רעיוני לבבך הוא מה די להוא אחרי דנא הוא אחר המצב הלז כי אם שעל פי דרכו ית' למה שהוא גלי רזיא יגלה אוזן אנשים גם אשר לא שאלו כאמור בפסוק הקודם:

47 או יאמר קרוב לזה כי ירא פן יאמר המלך הלא לו חפץ ה' בי אי זה הדרך הלך רוח ה' ממני ומחה ימחה את זכר חלומי לדבר אותך את אשר חלמתי והן ידעתי החלום ותשמע חלום לפתור אותו החרשתי כי זאת אשיב אל לבי הן כל ראתה עיני בחלומי לולא כי סתומים וחתומים הדברים ושמעה אזני ותבן למו אך מאשר ה' העצירו העביר מאתי יראה הרואה כי הן כל אלה יפעל אל להורות כי לא למעני הוא עושה אך אין זה כי אם חפץ ה' להאמירך היום ולהרים נסך .על אשר נסה עליך יתרון דעת החכמה ומאשר יקרת בעיניו גלה סודו אליך כי בפעם הזאת יגדל שמך וכבד אכבדך מאד על כן להסיר מלבו בל יאמר המלך כן אמר ואנא לא בחכמה וכו' רזא דנא גלי לי לבדי ומפניך יסתר והלך רוח ה' מאתך רק על דברת די פשרא למלכא יהודעון והוא כי הן ידעת החלום לא היה מגיע עדיך זה פתרונו האמתי יען כי נכסוף נכספת לחכמיך העומדים לפניך ואליהם תאמר חלום לפתור אותו ולי אני עבדך ולשלומי אמוני ישראל הקרובים אל אלה דשמיא גלה רזין לא קראת ותבצר ממך מזמת ידיעת האמת כי חרטום ואשף וכשדאי לא ידעו דרך ה' כי בא החלום ברוב ענין מעשה ה' כי מרא הוא כמסתופפים בצלו ית' כי ימצא להם כי ידרשוהו ותשמענה אזניך מחכמיך פתרון שוה ודבר כזב והוא אשר קרה לפרעה באומרו ואין פותר אותם לפרעה כי פותרים היו אבל לא לפרעה כי היו טופלי שקר אמנם לעת כזאת אשר זכרו אבד ממך והמה לא עצרו כח לדבר דבר ולא אחד בהם פוצה פה ומצפצף כי הדיבר אין בהם ועמדו לא ענו עוד אז הגעתי למלכות ואתהדר לפני מלך להגיד דבר כי בטחתי בחסד אלהינו ישלח ידו וירפאנו על יד המלאך הדובר בי כיום הזה כי עתה הלא אנכי טוב לך למען תדע פשר דבר אמונת אומן ולא אחטיא וזהו אומרו להן על דברת די פשרא וכו' כי לא היה נודע אליך פשרא לו נודע לך החלום כאשר עתה אשר דבר בא אלי כי אדבר אליך נכונה ויען לא בא לשלול מידיעה זו את שאר חכמי ישראל כאמור לא אמר אהודע כי אם יהודעון כי לו נתנו את לבם שאר חכמי בני עמנו גם המה יגידו כי יתעשת האלהים להם להודיעם גם יתכן רמז כי גם זכות חביריו עמדה ותפלתם להגלות אליו רזא דנא וכאלו גם המה בכלל המודיעים וזהו אומרו יהודעון כאשר רמז בסוף פסוק לך אלה אבהתי ככתוב שם ואם נדקדק שלא נאמר מכל אנשא כי אם מכל חייא יתכן יאמר על הקרובים אל ה' הנקראים חיים בחייהם באמת ועליהם אמר לא גדלתי מהם כי אין הענין זולתי די פשרא למלכא יהודעון החייא הנזכר ולא שיתלה הדבר בי כי גם המה יש לאל ידם כי אשר אני מגיד הוא כי גם אני כאחד מהם:

48 דנא חלמא וכו' אמר הן אתה ידעת כי דנא חלמא ולא אחר כי עוד אני מדבר ואתה הולך וזוכר כאמור למעלה והנה בזאת יבחן ויודע אפוא כי כן יהיה דברי אשר יצא מפי בפתרון כי פשריה המיוחד והאמתי נאמר קדם מלכא ולא השערה דמיונית אשר לא פתרונו הוא וזהו אומרו פשרה בה"א בסוף התיבה שהוא כאומרו הפשר שלו כי מאמתת החלום יתאמת לך אשר דברי אמת בפתרון:

49 אנתה מלכא מלך מלכיא די אלה וכו'. הנה דברי פסוק זה ושאחריו יראו דברי מותר כי יאמר נא אנתה הוא רישא דדהבא מבלי קדימת ספור שבחיו ועוד מה נשתנה מתכות זה משאר מתכות דצלמא דכן שכל אחד מהן ייחס אל המלכות באומרו ובתרוי תקום מלכו וכו' ומלכו תליתאה די נחשא וכן פרזלא וחספא וברישא די דהבא לא ייחסו כי אם אל המלך לבדו באומרו אנתה הוא רישא די דהבא ולא אמר מלכותך הוא רישא די דהבא וגם מה צורך אומרו כי מה' היה לו המלכות באומרו די אלה שמיא וכו' ומה הנה שלשת התארים האלה פה חסנא ותוקפא ויקרא ולמה זה הזכיר כללות שליטתו באומרו ובכל די דיירין וכו' ואם הוא שעל כן נמשל לראש שהוא כולל כל חיות הגוף הלא אינו ממשל רישא די דהבא אל המלכות כי אם אל עצמו באומרו אנתה הוא רישא וכו':

50 אמנם ראה והנה חל עליו חובת ביאור מעמד שלשת הדברים אשר המה כללו יופי נמשל רישא די דהבא ראשונה כי הן אמת כי אבר ראשיי חפארת אדם וכליל יופי הוא הראש אכן כמותו מעט מזער מחדוהי ודרעוהי שמשול ימשול בו מלכו אחרי ארע מניה אשר המלך אחר מלכות כשדים ותקטן גם היא ממשל הממשלה השלישית והד' למעוהי וירכתיה ולשקוהי ורגלוהי והלא זה הדבר כחומץ לשנים כי הלא מלכות כשדים משל ממשל רב בכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא ואיך ממשל ממשלה לאבר קטן הכמות אחרי כי מלכותו בכל משלה ולא יצדק לומר המשיל איכות הראש לא כמות המלכות שנית מי הגיד לו שלא היה נבוכדנצר מלכות שני או שלישי וא' מאשר היו לפניו הוא הראש או אשר יבא אחריו והראו לו מן השמים את אשר יהיה ממנו והלאה שלישית על מה זה נדמה מלכותו אל ראש הזהב ומה דמות יערכו לו שאם על היותו מולך בכיפה הלא גם מלכו אחרי די נחשא שלט בכל ארעא והוא כי ראה כי כל תארי רישא די דהבא וקוטן כמותו לא יצדקו ויחייחסו אל המלכות אך כל תאריו המה צודקים בעצם אל נבוכדנצר עצמו הוא הראש כאשר יבא בדבריו בס"ד ועל כן אמר אנתה הוא רישא די דהבא ולבל יאמר איש אם כן אפוא על מה נשא המשל הזה די רישא די דהבא על המלך לבדו ולא על כללות מלכותו כאשר עשה בשאר המתכות על כן הקדים ואמר אנתה מלכא מלך מלכיא וכו' יהב לך:

51 וכן באומרו והשלטך בכלהון לומר כי כל מלכות נבוכדננר אל המלך לבדו יתייחס ולא אל מלכות הכשדים ובזה נחה שקטה ההערה הראשונה מהשלשה שנתעורר דניאל להשיב עליהן והוא כי הן ארץ כשדים זה העם לא היה לולא ה' הקימו מתהומא דארעא ועד רום רקיעא על דבר כבוד שמו ית' בל יגלו עמו אשר בו יתפאר תחת ממלכה שפלה ולא בצדקת חיל הכשדים בחר בהם מכל העמים וינטלם וינשאם וישליטם על חלק ה' עמו אך כל מעיניו ית' להרים כסא נבוכדנצר על כל חיל עם ומדינה עד דור שלישי לשלם גמול שלש פסיעות אשר פסע על כבוד שמו כאמרם ז"ל כי היה עבד מלך אשור בלאדן בן בלאדן והיה דרך המלך ההוא לישן שנת הצהרים יום יום עד עת ערב ויהי היום כאשר חלה חזקיהו ויחי מרזליו ויעש ה' לו אות להשיב את הצל אחורנית עשר מעלות וכאשר נעור בלאדן משנת הצהרים וירא כי היה בקר קצף על עבדיו ויאמר הרעותם אשר עשיתם כי מעת צהרים ישנתי ויהי ערב ויהי בקר ואין מקיץ ויענו ויאמרו אצבע אלהים היא אשר השיב את השמש אחורנית ויאמר ומי בכל אלהי הארץ יעשה כדבר הזה ויאמרו אליו כי יש אלהים בישראל הוא אלהי חזקיהו נורא תהלות עושה פלא אז אמר לשלח ספרים ומנחה ויכתוב ככל אשר צוה פתשגן הכתב שלום לחזקיהו וכו' ושלום לאלהיו וכו' וכשמוע נ"נ והוא משרת את המלך קפץ ופסע שלש פסיעות לאמר למלך להשיב את הספרים ההם כי לא כן ידברו רק יתנו לה' כבוד ראשונה ואחרי כן יזכר שם חזקיהו על כן בשכר זאת אל חי חלקנו אשר לא יקפח שכר שום בריה אמר חייך שבשכר שלש פסיעות אלו ארים כסא מלכותך ג' דורות הלא מכל זה ראה ראינו היה ה' עם נ"נ להרים נסו על אשר דבר טוב על המלך מלכו של עולם ותכון מלכותו מאד ובגלל הדבר הזה לו יאתה התייחסות ממשלת הכשדים כי המלכות שלו היא ועד דור שלישי ימלוך בכבוד ולא אל כללות המלכות. ובזה יבא על נכון אשר נשא המשל הזה על מלכות כשדים הרב באבר הראשיי אשר כמותו קטן מהכיל כי לא על כללות המלכות ידמהו וישוה רק על נ"נ לבדו כי כל המלכות אליו יתואר ואליו נתנו ה' והן הנה דברי דניאל אנתה מלכא וכו' מלכותא וכו' יהב לך לומר לך נתן מפאת עצמך ולא לעמך ובכן נכון הדבר תתייחס כללות המלכות אליך המלך כי לך יאתה זה הכנה אל אשר יאמר אנתה הוא רישא וכו' מה שלא עשה כן לכל גוי משלש אלה הבאים אחריו רק ייחס המשל אל המלכות בכללות ולא אל המלך המושל בכל א' מהנה ואחר הקדמה זו שם פניו לבאר טוב טעם אל היות הוא המלך הראשון שבמתכות הצלם ולא אשר היה לפניו או יבא אחריו ויתבארו באר היטב שני דברים הנותרים מהשלשה אשר כתבנו נועד דמאל לבארו ולבא עד תכונת כוונתו נבאר מלת חסנא והוא כי גם שענינה לשון חוזק הנה לכפל יחשב אומרו חסנא תקפא והנה הרד"ק בחסן ויקר יקחו אמר שהוא אוצר גדול ויקרא חסן להיות הממון מחזיק את בעליו נמצא הוא תאר אל חשיבות המחזיק באיכותו את בעליו ותקף הוא החוזק העצמי:

52 ובכן נבא אל הביאור והוא כי הנה שלש המה מעלות טובות לראש האדם באדם על יתר אבריו א' יתר שאת חשיבותו ואשר הוא מושב שכלו המחזיק את בעליו המתייחס לחסנא ככתוב שנית כי כל תוקף עוז ותעצומות כל בשר איש ובריאותו הוא הראש וזה יתייחס לתוקפא ועוד לו שלישית כי הוא תפארת אדם זיוו והדרו וזה תוארו ועל כן העיר החשובה והחזקה וכלילת יופי ההיא תקרא ראש המלכות כדבר שנאמר כי ראש ארם דמשק וכו' נמצא כי לא יתייחס אל הראש זולתי הנמצא אתו שלשת תאריו אלה ועוד בזה ייחס הזהב כי על כן היתה רישא די דהבא והוא היותו חשוב מאד וכולל בכל די דיירין בני אנשא כזהב אשר בכל הארץ כבודו והן כל אלה נוסדו יחד בנבוכדנצר ולא בזולתו והן אלה דברי דניאל אל המלך לאמר לו כי הוא הוא ולא אחר שידמה וישוה לרישא די דהבא כי הוא החל להיות גבור בארץ בתארים המתייחסים אל הראש ואל היותה מזהב ובאר היטב על ראשון ראשון על המשלו אל הראש אמר חסנא תקפא ויקרא יהב לך כי הן הנה תארי הראש החסן וחשיבות בטוב טעם ודעת להנהיג ולהחזיק מלכותך והתוקף וההדר הוא יקר תפארת גדולתך ואף גם יערוך אליך היותו די דהב טב במה די בכל די דיירין בני אנשא וכו' והוא כי הן אמת כי יקר תפארת חשיבות הזהב על כל הארץ כבוד ממשלתו ובכל די דיירין בני אנשא יענדוהו עטרות למו וגם הוא נכבד מכל מיני מתכות ועולה על גביהן ואם כן גם אשר ימשל אליו יתואר גם בשתיהן כי הוא יהיה שר וגדול בכל די דיירין בני אנשא והוא המושל והעולה על כל מיני בעלי חיים כזהב העולה על כל מיני מתכות וז"א ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא והשלטך בכלהון כי בכלל דבריו אלה גם שניהם חשיבותו וממשלתו בכל די דיירין בני אנשא וגם שעל כל מיני הב"ח השליטו ה' ועל כי גם הג' היא די נחשא שלט בכל ארעא ומה יתרון תואר הזהב ע"כ הפליג החשיבות גם על חיות ברא ועוף שמיא ואחרי הודיעו כי עליו נוסדו יחד תארי הראש ויחס הזהב ואין דומה לו גזר אומר ויאמר לו אחר שכל אלה לך אנתה הוא רישא די דהבא רישא מה נאמר בפסוק הראשון ודי דהבא מה נאמר בשני:

53 ובתרך כו' יצא לו אומרו די תשלט בכל ארעא מהיות גם ירכתיה די נחש אמר אין זה כי אם די תשלט בכל ארעא שהוא משל אל ירכתי ארץ:

54 ומלכו רביעאה וכו' ודי חזיתה וכו' ואצבעת רגליא וכו' ודי חזית וכו'. ראוי לשים אל לב על מה זה ייחס משל הברזל אל היותו מהדק וחשל כלא ולא אל היות מלכותו חזק ואמיץ בערים בצורות אשר להם חומה סביב בדלתות נחשת ובריחי ברזל בל יעבור בם איש צר ואויב כאשר אמר בהפרידו בין ברזל וחסף שברגליא ואצבעתי' שייחס הברזל אל חלקת המלכות תקיפא כפרזלא ועוד באו' ומן נצבתא די פרזלא להוא בה כי אשר תהיה מלכותא פליגא הלא הוא כי יהיה קצתו חזק וקצתו רפה ובכן מי לא ידע די מן נצבתא די פרזלא להוא בה ואם הואיל דמאל באר היטב חזר לפרש יאמר נא גם כן די מן חולשא די חספא להוא בה כאשר אחר מן נצבתא די פרזלא. ועוד מה ענין אומרו כל קבל די חזיתה פרזלא מערב בחסף טינא שהם אמרי מותר. ועוד באומרו ואצבעת רגליא וכו' מן קצת מלכותא וכו' כי הן הנה הדברים שבפסוק הקודם ולמה נרמז ונאמר שנית וגם כי למעלה הזכיר רגליא ואצבעתא ופה אצבעתא לבד. ועוד באומרו ודי חזיתה פרזלא מערב וכו' מתערבין להון וכו' יראה סותר בנינו אשר בנה בהמשילו בחינת צד פרזלא אל החוזק וצד החסף אל החלישות והן עתה שב לייחס אל היות זרעם בלתי מתערב דנא עם דנא. ועוד באומרו וביומיהון די מלכיא אינון יקים וכו' כי לא יתכן כי בימים ההמה הן מלכות כשדים יאבד זכר לו וגם לא מלכותא תנינא ותליתאה כי אין זכרון לראשונים כי אם אשר יהיו באחרונה הלא המה המלכים נועדו לבא אחריהם די פרזלא וחספא ואיך יאמר נא וביומיהון די מלכיא אינון יקים וכו' כי לא יתכן תדיק ותסף כל אלין מלכותא כי אזי לא יהיה כי אם מלכות רביעי וכן באומרו באדין דקו כחדא פרזלא חספא כספא ודהבא והלא בימים ההם נחשא כספא ודהבא כבר אבדו ועוד כי אומרו תדיק ותסף כל אלין מלכותא הוא פשר דבר באדין דקו כחדא. ובכן על מה זה חזר ואמר כל קבל די חזיתה די מטורא וכו' ועל מה זה שב ואמר אלה רב הודע למלכא מה די להוא אחרי דנא והלא זה דברו מאז טרם החלו לדבר חלום ברם איתי וכו' הודעך מה די להוא וגם למה לא פתר ענין ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת וכו' כאשר ביאר כל פרטי החלום:

55 אמנם דניאל ראה והנה במלכות הרביעי ד' דברים שנין דא מן דא. ראשונה כי על השוקים לא נמצא חסף טינא כי אם ברזל בברזל יחד. שנית ברגליא די הוו מנהן פרזל ומנה חסף. שלישית כי גם ברגליא אשר מברזל המה היו בהם מקצת אצבעתא די חסף. רביעית כי היה בהם מקום דהוה פרזלא וחסף טינא מערבים כאחד ולא יתפרדו להיות אבר מזה ואבר מזה ותחת ארבע שם פניו לתת טוב טעם אחת לאחת. והנה באשר נפרדו הרגלים מהשוקים אשר בהם חרש מחרשי אדמה יוכל איש לדבר ולומר כי אין זה רק כי יחזק מלכותו מאד ותהיה ארצם כברזל אך אמנה לקצות הארץ יביט בירכתי התפשטות מלכותו ויהי בהם מקומות רפים וחלושים בתוך מקומות חזקים כאשר תהיינה אצבעות חרש ברגלי הברזל ושאר מספר כל מדינות המלך מראשית ממלכתו הנדמה אל השוקים שלמים הם וחזקים כברזל עד בא התפשטות המשך מלכותו לירכתים מעין הרגלים אשר אחר התפשטות השוקים ורגלים לדבר כי כן דרך קצות המלכות אשר יהיה שם בדק ובמקומות חלושים. אמנם דניאל ראה והנה אבן די לא בידין מחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא והדקת המון ואם נדמה ונשוה עיקר יקר כל תקף המלכות אל השוקים אשר אין שם בדק ומקום רפה וחלש עד ההתפשטות הדומה לרגלים לירכתים ולשולים אשר אין שם מקומות חלושים כחסף טינא אם כן איך יאמר ומחת לצלמא על רגלוהי וכו' והדקת המון למה לא יכה ה' באבן די לא בידין על הברכים ועל השוקים אשר לא יוכל להרפא כי לא תהיה תפארת אבן ישראל להדק ולחשל כל חלוש למלחמה כי אין מעצור לה' ויכה הכפתור וירעשו הספים ובל ילך לו אל המקצועות אשר בם מקומות חלשים כאצבעתא דחסף טינא ומה גם כי יראה הרואה כי במקומות החזקים המשולים אל השוקים לא קרב כל יד ואיך יאמר באדין דקו כחדא וכו' כי הוא יורה כי לא נשאר כל מאומה ואם הוא כי בהכותו ברגלים יפלו השוקים לא כן הוא ותהי להפך כי בנפול החזק יפול הרפה ולא יתהפך יפול החזק בנפילת הרפה. על כן דניאל בחכמתו גמר אומר כי רגליא ואצבעתא המה כללו כל המלכות ואבנא די מחת לצלמא על רגלוהי לא השאיר אף גם צרור ושקוהי די פרזל גם בהם כללות המלכות ואשר נזכר זה פעמים ויבדל בין הרגלים ובין השוקים לבלתי היות בם חסף טינא על כן אמר כי גם ששקוהי ורגלוהי די פרזל לא יהיו לאחדים בהוראותם כי זה יורה על אשר יכניע וישבר את הזולת כל קבל די פרזלא מהדק וחשל כלא וכפרזלא די מרעע כל אלין תדיק ותרוע וזה יורה על כל גבול ארץ מלכותו החזק הוא הרפה והוא כי שתים הנה בחינות כל מלכות ומלכות אחת הערים ובנותיה והמון עם יושביה ב' גדוליה שריה וגבורי חייליה שרי צבאותיה ולוחמי מלחמותיה הרודים בארץ והדרים עליה ובגלל היות בחינה הזאת הב' משתררת ונצפת על הראשונה המשילה אל השוקים אשר על הרגלים מלמעלה והבחינה אשר תחתיה אל רגליא ואצבעתא. והנה אין ספק כי לא יאמר איש מלכות פלו' מהדק ומחשל את הזולת על הארץ ודלת המונה כי אם על הבחינה השנית כי המה הרודים ועורכי מלחמה ולשום אויביהם תחת רגליהם על כן על הבחינה הזאת השנית אשר היא משל שקוהי די פרזל אמר וכמה די פרזלא מהדק וכו'. ויען היו כל גדולי המלכות והעושים במלחמה אשר המה כללו הבחינה הזאת השנית גבורים וחלש אין בהם לא נמצא בשקוהי אשר הם משל אליה חרש מחרשי אדמה כאשר ברגליא ואצבעתא המתייחסים אל הראשונה אשר היו מנהן פרזל ומנהן חסף על קצת מקומות מושב הארץ ההיא חזקים ומהם חלשים:

56 ועליה אמר ודי חזיתא רגליא ואצבעתא מנהן חסף וכו' מלכו פליגא תהוא ממנו חזק ממנו חלש והוא הדבר השני מהד' הנזכרים והנה מאומר מנהן פרזל ומנהן חסף כי זה פתרונו מלכו פלגא וכו' יאמר איש ויבין לאשורו כי מחצה על מחצה יהיו חלק כחלק תקיפא ותבירה על כן אמר כי לא כן הדבר רק ומן נצבתא די פרזלא להוא בה לומר כי העקר הוא הרפה רק שביניהם ימצא מחוזק הברזל וזהו ומן נצבתא די פרזלא להוא בה ונתן טוב טעם מהיכן יצא לו יהיה הרפה יתר על החזק ואמר כל קבל די חזיתא פרזלא מערב בחסף טינא כי מבלתי היות החרש מעורב בברזל רק הברזל מעורב בחסף הנה יראה כי החומר עיקר והברזל הוא תערובתו וטפל אליו וזהו אומרו כל קבל וכו' פרזלא מערב וכו':

57 על השלישית אשר גם ברגלי הברזל ימצאון שם אצבעתא די פחר אמר ואצבעת רגליא מנהן ברזל ומנהן חסף הלא הוא די מן קצת מלכותא תהוא תקיפא ומנה כלומר מן אותו הקצת בעצמו תהוא תבירה כי גם בחלק התקיף יהיה שם בדק ושברון זעיר שם זעיר שם מקומות חלושים בין החזקים:

58 ועל הרביעית אמר ודי חזיתא פרזלא מערב בחסף טינא מתערבין וכו' לומר פן תאמר בלבבך כי היו אהיה כמו אכזב ותשים לאל מלתי כי הלא זכור תזכור ולא יבצר ממך כי הלא בחלומך והנה מקום בצלם די פרזלא מערב בחסף טינא ולא יתפרדו ואני אמרתי מלכו פליגא תהוא המורה כי נפרדים יהיו החזק מהרפה על כן אמר ודי חזיתא פרזלא מערב וכו' לא זו הדרך הנרמז בזה כקודם אשר היה פרזלא משל אל החוזק וחספא אל הרפיון כי אם אל זרע אנשי המלכות אשר בלתי מתייחסים ומתקשרים דנא עם דנא:

59 עוד אחשוב למשפט דרך ישר לפני איש להסיר רגל רביעי ממרכבת ד' הדברים אשר כתבנו בא דניאל לתת טוב טעם אל פשר דבר כל אחת מהנה ואתן אחר תחתיו הלא הוא כי יאמר אומר דברך כי מלכו פליגא תהוא וגם במקום החזק מנה תהוא תבירא משל אל אצבעות חמר אכן כמה וכמה מינים ממינים שונים זה מזה זה לעומת זה זה חזק וזה רפה מתדבקים ומתקשרים זה עם זה יותר מפרזלא וחספא ישא משלו בהן אל מלכו פליגא בתוקף וכושל מבלעדי תערובת דמאי אשר לא יאמר העם קשר פרזלא מערב בחסף טינא כי הנה הנם שתי קצוות אשר אין זווגם עולה יפה וקשה לזווגם ולחברם כקריעת ים סוף על כן על רגל הרביעי הלזה ענה ואמר ודי חזיתה פרזלא מערב בחסף טינא כי היו בתוך הברזל אברי חרש מחרשי אדמה ולא נשא המשל בנושאים די להוון דבקים דנא עם דנא זה פתרונו מתערבין להון בזרע אנשא מכל לשונות עם ומדינה ולא להוון דבקין דנא עם דנא כי כמו זר יחשבו זה לעומת זה כדי פרזלא לא מתערב עם חספא נמצאו דבריו כי ממוצא דבר א' שתים זו שמענו מהשנות מהותם זה חזק וזה רפה מלכו פליגא תהוא ומאשר נשא המשל הזה בשני הפכים רחוקי ההתקשרות כאלה כרחוק מזרח ממערב ולא בזולתם הבלתי רחוקים זה מזה כאלה הורה די מתערבין להוון וכו':

60 וביומיהון וכו'. לבא עד תכונתו נשים פנינו אל שנותו את טעמו בהשנות המלכיות האלו כי בין הראשון לשני אמר ובתרך תקום מלכו וכו' אך אחרי כן לא אמר ובתריה תקום מלכו תליתאה די נחשא וכו' ובתריה מלכו רביעה וכו' רק הזכיר לבד תליתאה רביעאה וכו'. ואפשר טעם הדבר כי לא קם המלכות השני עד אשר תמו נכרתו כל חיל כשדים המה מלכיהם שריהם אחרי מות בלשאצר ושנה אחת לדריוש המלך ככל אשר נבא עליהם ירמיה הנביא על כן אמר ובתרך תקום וכו' אך אמנה בין השני לשלישי לא יהיה כן רק כי זה ישפיל וזה ירים כי אחר ממשלת השני יקום מלך גדול ומשל ממשל רב הולך ורב ותכון מלכותו ואף גם כי את הממלכה השניה ישפילנה ישפילה עד ארץ לא יבלענה ממקומה רק תהיה ממלכה שפלה תחת היותה גברת ממלכות יען הקים ה' את השלישית לראש וכמקרה השנית יקרה גם לשלישית בהקים ה' את הרביעית כי תהיה הרביעית הולכת וחזקה ובית השלישית הולכים ודלים ברם עיקר שורשי ממלכות האליל שני ושלישי לא סרו ולא נדעכו ממקומם עד תום כל הדור אנשי מלכות הרביעי הבא באחרונה ועל כן כאשר יפקוד ה' על צבא המרום שבכל מלכי האדמה הוא המלך הרביעי גם יתר פליטת הנותרים יפלו עמו כי גם עליהם תעבר כוס באופן כי המלכות הרביעית אשר המשילו לפרזלא מערב בחסף טינא בבא עליו צרה וצוקה כאשר יקים אלה שמיא מלכותא די לעלמין לא תתחבל לא עליו לבדו יניף ידו רק תדק ותסף כל אילן מלכותא אלא שבגדול יחל ובקטן יכלה וזהו אומרו וביומיהון די מלכיא אינון כלומר אותם המלכים מבלעדיך כי עדיין יהיו יתר פלישת שני ושלישי קיימים בימי הרביעי יקים אלה שמיא מלכותא וכו' תדק ותסף כל אלין מלכותא הם כל אשר מהלאה למלכות כשדים:

61 והנה בדבריו אלה היה מקום ילכד בפח הנלכד באמרי פיו כי הן עתה גמר אומר די ביומיהון די מלכיא אינון הלא הוא המלכים טעדו לבא אחר רישא די דהבא יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל תדק ותסף כל אלין מלכותא הנזכרים אך מלכות הראשון לא יזכר ולא יפקד בימים ההמה ובעת ההיא כמפורש בדברי ירמיה הנביא באר היטב את כל הרעה הבאה על מלכות כשדים וכליון חרוץ אשר יעשה בהם וכדבריו גם הוא באומרו ובתרך תקום וכו'. והנה לעומת זה היה דבר דניאל אל המלך לאמר אדין דקו כחדא פרזלא נחשא חספא כסכא ודהבא וכו' הלא בפיו ובשפתיו דבר ידבר הוא כי גם מלכות נבוכרנצר הנמשל לזהב יפול בנופלים באחרית הימים באבן די לא בידין והוא אמר והיא ובתרך תקום מלכו אחרי תנינא וכו' כי הוא יורה כי בימים ההמה לא יהיה שריד למלכות כשדים כי זכרו יאבד מני ארץ ומה גם יורש עצר ואם כן בנפול ממלכות הארץ באחרית יומיא איך תחד אתם מלכות כשדים אשר לא יהיה בימים ההם על כן אמר כל קבל די חזיתה די מטורא אתגזרת אבן די לא בידין והדקת פרזלא וכו' אשר שם הזהב בתוך אשר דכו במדוכת אבן די לא בידין אל נא יכזיב את אשר דברתי כי הלא דבר הוא זולת האמור כי הוא דבר אשר יהיה אחרי זאת אשר אמרתי די מלכו די לעלמין לא תתחבל תדק ותסף כל אלין מלכותא אחרי כן תהיה עוד כליה כוללת אל כלנה וזהו אלה רב הודע מה די להוא אחרי דנא שהוא מה שיהיה אחרי זאת אשר אמרתי תדק ותסף וכו'. ולבא עד תכונת הדבר נשים לב אל אמרם ז"ל בב''ר על פסוק הוא גלה עמיקתא וכו' שאמרו הוא גלה עמיקתא זו גיהנם וכו' כי הנה לפי דבריהם יפלא מה ראה דניאל על ככה ומה הגיע אליו לשבח לפאר לאלה שמיא על דברת גיהנם כאשר הקיץ והנה חלום המלך נגלה אליו אך המה ראו כן תמהו מי נתן רישא די דהבא באחרית הימים כד התגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא שאמר באדין דקו כחדא וכו' כי הנה גם על השניים ושלישים יפלא ומה גם שיבא להוסיף את הראשונים כי הלא אין זכרון לראשונים עם אשר יהיו לאחרונה וגם נתנו אל לבן אומרו בסוף זה פתרונו אלה רב הודע למלכא מה די להוא אחרי דנא אחרי אשר נאמר למעלה זה פעמים אמנם המה ידעו דרך ה' כי הבינו עצתו והמה דברי רבותינו זכרם לברכה במסכת עבודת אלילים כי באחרית הימים יעמדו ליום הדין כל המלכים אשר מלכו בארץ וגוייהם וידונו אחרי כן בגיהנם המה מלכיהם שריהם ומה גם אשר הצרו את ישראל ועל כן אחרי אומר די התגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא אשר הוא המלכות הרביעי שב להזכירו שנית באדין דקו כחדא פרזלא חספא וכו' וגם הזכיר דהבא אשר לא יראה ולא ימצא בעת ההיא אך הוא באדין אחרי נפילת מלכיות אשר הם חיים עדנה עוד ישובו כלם כאחד לידון באבדון והוו כעור מן אדרי קיט והוא אמרם ז"ל על פסוק זה ופסוק תזרם ורוח תשאם וכו' בב"ר סוף פרשת וישלח כי ע"א בעה"ז אומרים בשבילנו נברא העולם ויקרם כמשל תנובת השדה שהמוץ והקש כל אחד אומר בשבילי נזרעה השדה והחטה חבויה תוך השבולת ואומר יבא הגורן וכו' ואז המוץ לכל רוח יזרו ברחת ובמזרה והקש יהיה למרמס שור ומאכלו והחטה תנתן לאוצר כן לעתיד לבא על האומות ע"א נאמר תזרם ורוח תשאם וכו' והוא באבדן גיהנם ועל ישראל נאמר ואתה תגיל וכו' שאין גם אחד מישראל נכנס בגיהנם כמו שאמרו ז"ל בב"ר פ' וירא לעתיד לבא אברהם יושב בפתח גיהנם וכו' וזהו האמור פה והוו כעור וכו'. וזה ענין הפתרון הלזה כל קבל די חזיתה וכו' והדקת פרזלא וכו' כספא ודהבא כלומר אשר לו יתכן יהיו כל אלה אז בחיים חייתם הלא הוא כי אלה רב הודע למלכא מה די להוא אחרי דנא שהוא אחרי זאת שאמרתי שמלכו די לעלמין לא תתחבל אשר יקים ה' תדק ותסף כל אלין מלכותא אשר יהיו בימים ההם אחרי כן גם כל מלכי גוים ע"א וגוייהם הראשונים ואחרונים ידוכאו כחדא כאמור ועל כן ישוב להזכיר בחלום מפלת פרזלא וחספא אחרי אומרו ומחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא והדקת המון ולא הואיל דניאל באר היטב פשר דבר אומרו הות לטור רב ומלאת כל ארעא הלא הוא אושר הגדול והקדוש אשר ירשו בני ישראל מדאגה מדבר פן יקנא המלך על אשר ידבר טוב על ישראל ובל יראה דורש טוב לעמו ובגלל הדבר הזה הסתר הסתיר ממנו מי הוא זה ואי זה הוא מלכו די לעלמין לא תתחבל אשר יקים ה' וממשל משלה אל אבן די לא בידין הלא היא אבן ישראל כי יצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו שהוא הר הגדול שממנה יפרד בן יקיר לו הוא משיח צדקנו וזהו די מטורא אתגזרת אבן די לא בידין ומחת וכו' כדבר שנאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וכו' ועמד ונלחם מלחמות ה' וככלותו לדבר את כל פתרון חלומו אמר אליו ויציב חלמא ומהימן פשריה כלומר מאשר ידעת כי יציב חלמא כאשר אמרנו למעלה כי דניאל מפיו יקרא אליו והוא הולך וזוכר ממנו תקח וידעת עם לבבך די מהימן פשריה וק"ו הדברים אם מאי דלא הוה הוה ואשר לא סופר לי ראיתי מאי דהוה לכ"ש שלא יבצר ממנו פתריונו האמתי אמונה אומן והנה עד עינינו המלכות הלז אשר המה בני התערובות מכל לשונות הגוים מהדק ומחשל כלה ומלכו פליגא ככל החזיון הזה על כן נקוה בא יבא לא יאחר המלך אשר אנו מבקשים:

62 באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי וכו' ענה וכו'. הנה במנחה ונחוחין אשר אמר לנסכיה ליה ראוי לדעת מה המה אלה אם כה יאמר להרבות לו מוהר ומתן יהיו לרצון לפניו הלא זה הדבר האמור בכתוב השלישי ומתנן רברבן שגיאן יהב ליה וכו' ואם הוא כמו שאז"ל שלאלהים חשבו מקריב לפניו מנחה וריח ניחוח על אשר ידע חלום ויפתור אותו הלא כמו זר נחשב כי אתרי הודיע לו דניאל כי הלא לאלהים פתרונים ולא מן חכמה די איתי ביה מכל אנשא רזה דנא גלי ליה ונתן דניאל זו כחו לאלה שמיא באומרו ברם איתי אלה בשמיא וכו' למה יעשה כה ויפג לבו כי לא האמין אליו בזה כאשר האמין דברי החלום אשר לא מעלין ולא מורידין בערך הדבר הזה כי רב הוא כי הלא יתן תפלה לאלהים חלילה כי המר ימירנו בדניאל. ועוד על מה זה לא שב להוכיח בדברים לומר לפני המלך. כי הוא אדם ולא אל ולא לו יהיה הכבוד וזבחים ומנחה בלתי לה' לבדו ועוד כי במענה לשון אשר ענה ואמר מן קשוט וכו' מורה באצבע כי אצבע אלהים הוא ולו נאה להודות ולא דניאל פעל כל זאת כי מה' יצא הדבר ואם כן איך יתכן דרך רז"ל כי לאלוה החשיב את דניאל וגם נשים לב אל מיני התארים האלה אלה אלהין ומרא מלכין וגלא רזין מה ענינם והתיחסותם פה. ועוד כי התחיל בשבחו ית' וסיים בשבח דניאל באומרו די יכלת למגלא וכו' ולא אמר די יכיל למגלי ויחזור אל ה' הנזכר וגם על מה זה הודיענו די דניאל בעא מן מלכא ומנא וכו' ועוד אומרו ודניאל בתרע מלכא יראה תפל מבלי מלח במקום הזה:

63 אכן הן אמת חכמים הגידו וכדבריהם כן הוא כי לא נפל מדבריהם ארצה כי לאלהים חשבו ולעבדו בכל לבבו מנחה וניחחין אמר לנסכה ליה. אמנם לבא עד תכונת הכתובים באר היטב נשים לב אל אומרו אמר לנסכה ליה ולא אמר נסך ליה כאשר במתנן רברבן סגיאן שנאמר בהן יהב ליה ולא נאמר אמר למיהב ליה אך אין ספק כי הוא אמר ולא יעשה יען כי דניאל לא יקבל ויהי כמשיב יד המלך בל יעשה כדבר הרע ההוא כי לא אלהים הוא וזהו אומרו אמר לנסכא ולא אמר נסיך ליה:

64 ובגלל הדבר הזה אשר מאן ענה מלכא לדניאל ואמר מן קשוט וכו' ועל פי דרכנו השב נשיב על אומרו לדניאל כי הלא הוא שבח והודאה אליו ית' ויאמר נא ממנו ואליו ית' ולא לדניאל אך אמנה היו דבריו אלה לנוכח דניאל אשר לא נתנו להקריב לפניו מנחה וניחחין לאמר לפניו אל ישיאך לבך תקטן מעלת אלהיך לפני ואתן תפלה לאלהיך חלילה בהקריבי לפניך קרבן כי אדרבה הגדלתי והוספתי לרומם ולגדל יקר תפארת גדולתו כי לא תהיה תפארתו היותו אלוה על אנשים כי אם אלהי האלהים כי ידעתי גם ידעתי כי הוא אלהיך ואמרתי לעבדך למען דעת כי אלוה האלהים הוא באשר הוא אלהיך כי אתה אלוה והוא אלה אלהין והלא זה דברו באומרו מן קשוט די אלהכון וכו' לומר לא להקטין מעלת אלהיך באתי להקריב לפניך כי מן קשוט די אלהכון באשר הוא אלהכון הוא אלה אלהין באמת ולהורות זה אמרתי להקריב לפניך כי אלוה אתה והוא אלוה עליך כי הוא אלה אלהין. ועוד לו היותו מרא מלכין והוא כי לא מהיותו אלהכון ביחוד יבצר ממנו חלילה היותו מלך על גוים ומלכים כאשר בשרי עם ועם אשר חלק להם הוא ית' להריק ברכת שפע מאתו ית' איש איש על עמו אשר הוא מושל בו ולא יעצור כח אחד מהשרים למשול על עם אחר שלא הופקד עליו כי לא ישליטנו האלהים להשתרר על עם לא ידע תמול שלשום ולא הומלך עליו אמנם לא כאלה הוא ית' כי יוצר הכל הוא כי גם כי אלהי ישראל יקרא ביחוד הוא מרא מלכין דרך כלל כי מלכותו בכל משלה. עוד שלישית כי הוא גלה רזין מה שאין כח לשום אלוה מאלהי העמים לעשות ויהיו כל אלה עומדים לפני באות ומופת והוא די יכלתא למגלא רזא דנא היותו ית' אלה אלהין באשר הוא אלהיך יעלה וראה בדי יכלת שאלמלא היית אלוה לא היה לאל ידך לעשות כדבר הזה ומה גם כי רך בשנים היה בעת ההיא לאמר ולהגיד הסוד ההוא וא"כ מהיותך אלוה יודע אפוא כי אלהיך הוא אלה אלהין והוא אשר דבר די אלהכון הוא אלה אלהין ולעומת אומר ומרא מלכין אמר למגלא כי לולא ה' הוא מרא מלכין ומבלעדו לא ירים איש ידו ואת רגלו לא היה מגלה את אשר יעדה מלכין ומהקם מלכין ואחר כך יזרם ורוח ישאם כעור מן אדרי קיט בל יתחזקו איש במלכותו על ידי רוח המושל ואשר ישתרר עליו להתחזק במסמרים לא ימוט ותכון מלכותו מאד אך זה יורה כי הן כלם כאין נגדו וכאפס ותהו נחשבו לו כי מלך הגוים הוא ואליו יאתה להגיד להם את כל הרעה הבאה עליהם כי יפלו בנופלים כי יד ה' תהיה בהם כי אין לאל ידם להציל נפשם מידו כי בלעדי ה' אין מלך ואין שר כי לא המליכו ולא ממנו השירו ולא ידע חלילה אכן משפטם אל ה' אשר יוציאם ואשר יביאם ממנו פנה ממנו יתד התקועה במקום נאמן להושיבם על כסא המלוכה וממנו קשת מלחמה להוריד כאביר יושבים ואין מכלים כי מרא מלכין הוא. ועל השלישית הלא היא וגלא רזין אמר רזא דנא כי מהסוד הגדול והנורא והכולל הזה עד סוף כל הדורות ממנו נקח לדון ק"ו על כל צפוני סודות כי כל רז לא אנס ליה ובאמת יקרא גלא רזין אחרי הודיע את כל זאת:

65 אדין מלכא כאשר ראה המלך כי מתאמץ הוא לקבל כבוד אלהים במנחה וניחחין אמר לנסכה ליה אדין תפס דרך אחרת לכבדו במתנות ושולטן ויקר וזהו אדין מלכא לדניאל רבי ומתנן רברבן וכו' ושלטנו וכו' ובזה יתכן הזכיר זכרון משאת המלך ואשר נשאו אחר מענה לשון המלך אשר ענה ואמר מן קשוט וכו' ולא מאז כלה דניאל לדבר המלך ומנחה וניחחין אמר לנסכה ליה. והנה מצאתי און לי בדברי רז"ל בב''ר פרשת ויחי כי לא קבל ומנע מהמלך יעבדהו כאלוה והן הן דברינו ובהן יתכן דרך הכתובים גם כי מחמדת איש חמודות לא יבצר ממנו כי איש הוא ומי כמוהו עובד אלהים ואיך יעשה הרעה הגדולה לשבת מושב אלהים ויחטא לאלהים. עוד אחשוב חשב וימלך המלך הלזה להעדיף סרח עודף בתאריו ית' על דבר דניאל כי הוא אמר אנת מלכא מלך מלכיא וכו' כי קרא אליו ית' מלך מלכיא כי קדש הוא המלכות הזה כמו שאז"ל. עוד שנית בטוב אחרית דבר דניאל על דבר כבוד המלך הדובר בו אמר אלה רב הורע למלכא מה די להוא לעומתם על הא' לשבחו ית' בתואר גדול ונורא מאד נעלה על אשר תארו דניאל וגם על עצמו הקטין ערכו מטה מטה מאשר העריכו דניאל על הראשונה יצא דבר מלכות מלפניו ואל ה' צבאות לא קרא מלך מלכיא בל יראה כי מלכי הארץ מלכים הם לפניו ית' רק כי ה' גדול עליהם והוא מלך על גביהן ואין זה תפארתו ית' רק שהוא מרא מלכין שהוא כעין אדון אצל העבדים מקנה קנינו אשר לא ישתתפו בסוג כעבד לאדוניו כאשר באמור מלך מלכיא כי כלם מלכים יקראו וזהו אומרו מרא מלכין כי הוא אדון למלכים והמה כעבדים אל יד אדוניהם ועל אשר נשאו דניאל באומרו אלה רב הודע למלכא אמר לא כן אנכי עמדי יחפוץ המלך ית' לעשות יקר לאיש כמוני אך אשר תרננה שפתי כי אזמרה לו הלא היא די יכלת למגלא כי לך יאתה ואליך נגלה ה' כי הנראה אליו לא מן ה' הוא רק רעיוני על משכבי סליקו:

66 ודניאל בעא וכו'. ראה דניאל כי גאה גאה בעיני המלך וינשאהו מעל כל השרים והן כל חבריו יבושו כי לא נעשה עמהם דבר וירא כי אשר גדלו המלך הלא הוא על כי רזא דנא גלי ליה ויאכילוהו מפרי דרכו על כן אמר בלבו הלא אחזת מרעי התענו באשר התעניתי והמה היו לי מעיר לעזור ברחמי למבעי מן קדם אלה שמיא על רזא דנא וזכות כלנו עמדה לנו למגלא רזא דנא כאשר כתבנו למעלה כי כן לבו עמהם ע"כ אמר צדיק כי טוב הוא כי גם הם יאכלו מפרי דרכם ופרי מעלליהם יאכלו ועל נן בעא מן מלכא ומני וכו'. ולבל יאמר אומר למה זה הרחיקה משער המלך ולא בקש יפקידם המלך פקידים בחצר המלך כמוהו על כן אמר ודניאל בתרע מלכא כי כל פרי גודל מעלתו אשר גדלו המלך הלא היתה אשר היה בשער המלך ומי זה יערב אל לבו יקשה לשאול ינתן לזולתו ככל אשר ניתן לו כי זה מיעוט דרך ארץ ומה גם אם לאחד היה מקום ישתרר שם ולא לשנים על כן בחר להם עבודת המלך. או יאמר על מה עשה ככה והלא טוב להם יהיו שקטים על שמריהם וארחתם ארחת תמיד מאת המלך מעתה כי יקנאו בו חיל עם ומדינה הצרים אותם ויתנו לבם להשכחא להון כל עילה מצד מלכותא נמצאת תרב גדולתם לגרמת נזקם על כן אמר כי לא היה פחד כי הלא דניאל בתרע מלכא ומי זה האיש יערב אל לבו לדבר עליהם סרה ולא דעת ולא תבונה לאמר הלא אח להה בבית המלך וגם אם ידברו עליהם יש לאל ידו בתרע מלכא לעמוד על נפשם כי לא קצרה ידו מפדות ויש בו כח להציל וזהו ודניאל בתרע מלכא: