קאסוטו על בראשית, מאדם עד נח א׳:א׳

1 סדר בראשית

2 פרשה ראשונה: מעשה בראשית

3 א׳, א׳ – ב׳, ג׳

4 הקדמה

5 1. כוונת התורה בפרשה זו הריהי להורות, שכל העולם וכל מה שנמצא בעולם נברא במאמרו של האל היחיד, כפי רצונו הפועל בלי מעצור. מתנגדת היא בזה לדעות הרווחות בתוך העמים שבמזרח הקדמון, מסביב לעם ישראל; ובפרטים אחדים מפרטיה מתנגדת היא גם לדעות מסויימות שכבר חדרו לתחומו של עמנו. דבריה בנחת נאמרים, ואין בהם לא פולמוס ולא ויכוח; התנגדותה נשמעת כאילו דרך אגב, מתוך ביטוייו המתונים והשקטים של הכתוב, המבטל את הדעות שכנגד על ידי שתיקה או על ידי רמזים עדינים.

6 2. נפוצים היו בארצות המזרח סיפורי פלאים על יצירתו של עולם, סיפורים מסיפורים שונים, ורבים מהם לבשו צורה ספרותית בשירי עלילה או בחיבורים אחרים. בהמשך פירושנו תזדמננה לנו הזדמנויות שונות להזכיר כמה פרטים מתוך מקורות אלה, ולתרגם פסוקים אחדים מפסוקיהם. כאן די יהיה לרמוז במלים קצרות לאפיים הכללי. פותחים היו כרגיל בתיאוגוניה, כלומר בתולדות האלים, בהשתלשלות דורות האלים שקדמו לתולדות העולם והאנושות, ומגידים היו על ניגודים בין רצונו של אל זה ובין רצונו של אל זה, על סכסוכים שפרצו מתוך ניגודים אלה, ועל מלחמות אדירות שהתנהלו בין האלים. את התהוות העולם היו קושרים בהתהוות האלים ובסכסוכים ובמלחמות שביניהם, ואת חלקי העולם השונים היו מזהים באלים מסויימים או בחלקים מסויימים של גופי האלים. גם יחידי הסגולה שבאומות, הוגי הדעות שזכו להגיע לפי שעה להשקפות יותר נעלות מאלה הרגילות בסביבתם, כגון אמנחתף הרביעי מלך מצרים שיחס את כל היצירה לאחד האלים, ל־Aten אל השמש, ואלה שקדמו לו התגליות של השנים האחרונות הוכיחו שלא הוא היה הראשון שנקט בשיטה זו, גם הם תיארו להם את האל הזה כאחד האלים – ואם גם כגדול שבכולם – כאל קשור בטבע ומזדהה בחלק מחלקי הטבע. באה התורה והתרוממה, כעל כנפי נשרים, ממעל לכל השקפות אלה. לא אלים רבים, אלא אל אחד; לא תיאוגוניה, כי אין לאל תולדות; לא מלחמות ולא סכסוכים ולא ניגודים בין רצון לרצון, אלא רק רצון אחד השולט על הכל בלי מעצור ובלי ניגוד כל שהוא; לא אל קשור בטבע ומזדהה בטבע או במקצתו, אלא אל העומד ממעל לטבע ומחוץ לו בהחלט, אל שכל הטבע וכל חלקי הטבע כולם, גם השמש ויתר העצמים הנשגבים ביותר, אינם אלא בריותיו שנבראו כרצונו.

7 3. גם בישראל קדמו לסיפור התורה סיפורים שיריים על מעשה בראשית ועל תחילת ימי העולם. שירים אלה אבדו אמנם במשך הזמן, ולא הגיעו לידינו, אבל הוכחות על מציאותם אפשר לגלות גם בפרשה זו וגם במקומות אחרים במקרא. לעיתים קרובות רומזים הנביאים ומשוררי המקרא לעניינים שייכים לבריאת העולם או קשורים בה, שאינם נזכרים בפרשתנו כל עיקר, כגון עניין רהב שרו של ים שהתמרד באלהים והתקומם נגדו עד שהכניעו אלהים והרגו עיין להלן, על א׳, ט׳; ומסתפקים הם ברמזים קלים, כמי שמזכיר דבר ידוע היטב לשומעי דברו. ולפעמים הענין המרומז בדבריהם דומה מאד למה שמספרות אגדותיהן של אומות העולם. אבל קשה לשער שדווקא אגדות אלו השפיעו השפעה ישירה. בדרך כלל, אי אפשר לחשוב, שעלה על דעתם של נביאי ישראל ומשוררי ישראל להסתייע מהחיבורים המיתולוגיים האליליים, שבלי ספק נחשבו בעיניהם כדברי פיגול ותועבה, וכמו כן אי אפשר לחשוב, שהם הזכירו את האגדות האליליות כעניינים ידועים ומוסכמים בישראל. ועוד, שבה בשעה שמראים הרמזים האמורים דמיון ידוע, ולפעמים מפתיע, לסיפורי העמים, מראים הם גם סימני הבדל מובהקים: הפעולות המיוחסות לאלים השונים בכתבי הגויים מיוחסות בכתובים שלנו לאלהי ישראל, ומתוארות בצורה מתאימה יותר למצפונו הדתי של עם ישראל. יוצא מזה שעלינו להניח מציאות חוליות אמצעיות בשלשלת ההתפתחות, בין שירי העמים ובין הרמזים שבכתבי המקרא. כנראה שימשו מתווכים בין העמים הנכרים ובין עם ישראל חוגי בעלי ה״חכמה״ הבין־לאומית, הרגילים כידוע לטשטש את היסודות הדתיים המיוחדים לכל עם ועם; ובוודאי יש לשער שבין החוליות האמורות נמצאו שירי עלילה ישראליים, מהדורות ישראליות שבהן לבשה המסורת המזרחית הקדומה צורה מתאימה בדרך כלל לרוח האומה הישראלית ולמצפונה הדתי. על ענין זה דיברתי באריכות במאמרי על שירת העלילה בישראל, שהופיע בכנסת לכבוד ח. נ. ביאליק, ספר ח׳, לשנת תש״ג, ולא אחזור כאן על כל מה שכתבתי שם. כאן אזכיר רק מה ששייך לפרשתנו בכללותה, ובהמשך פירושי על פסוקיה אזכיר מה ששייך לאותם הפסוקים במיוחד.

8 רמזים למעשה בראשית בלתי תלויים בפרשתנו נמצאים, למשל, באיוב ל״ח, ד׳־ז׳: איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה; מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו; על מה אדניה הטבעו, או מי ירה אבן פנתה; ברן יחד כוכבי בקר, ויריעו כל בני אלהים. יש כאן סימן ברור למסורת על בריאת הארץ בבוקר בהיר, בעוד שהכוכבים ומלאכי האלהים אומרים שירה. בוודאי, לא בדה מחבר ספר איוב פרטים אלה מלבו. וכן לא בדה מלבו מושגים ומונחים כעין יסוד, ממדים, קו, אדנים, אבן הפנה. כיוצא בהם כתוב בישעיה מ׳, י״ב, כ״א־כ״ב: מי מדד בשעלו מים, ושמים בזרת תכן, וכל בשליש עפר הארץ, ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים... הלוא תדעו, הלוא תשמעו, הלוא הגד מראש לכם, הלוא הבינותם מוסדות הארץ, היושב על חוג הארץ, ויושביה כחגבים, הנוטה כדק שמים, וימתחם כאהל לשבת. קרוב לשער, ששני הכתובים במקור שירי משותף הם תלויים. אשר לשורש יסד, הבא בשניהם ביחס לארץ, יש לציין שהוא חוזר עוד כמה פעמים במקרא באותה ההוראה, אף על פי שבפרשתנו אינו מופיע כלל. והוא הדין לפועל נטה ביחס לשמים, הנמצא בישעיה שם, ובאיוב במקום אחר ט׳, ח׳; אף הוא חוזר לעתים תכופות במקרא, ואף הוא אינו נמצא בפרשתנו. יתר על כן: כמה פעמים באים שני המונחים ליסוד הארץ ולנטות השמים זה בצד זה. אין להטיל ספק בדבר, שיש כאן מסורת ספרותית קדומה, וכנראה נעוצים שרשיה של מסורת זו בשירת העלילה הישראלית. עוד יסודות ספרותיים אחרים, כגון הביטוי רוקע הארץ, המשל ליריעה או לאיזה נרדף של יריעה בקשר לנטית השמים, המשל לעליות או למעלות להורות על השמים ביחס לארץ שמתחתם, הפועל המקרה בתהלים ק״ד, ג׳, המקביל לביטוי אכדי עיין להלן על פס׳ ו׳, השורש כון ואחריו בל ימוט או בל תמוט, הפועל חולל בהוראת ברא, תואר הפועל טרם או מלת החיבור בטרם לרמוז על הזמן שלפני הבריאה בהתאם למנהג נפוץ גם בספרי העמים, ועוד ועוד, נראים כשייכים לאוצר מליה וצירופי מליה של המסורת השירית הקדומה על מעשה בראשית, ומשמשים הוכחה על מציאות מסורת שירית זו בישראל.

9 אשר לפרשה שלנו, ביטויים שיריים כגון חיתו ארץ א׳, כ״ד בצד הביטוי הפרוזאי חית הארץ א׳, כ״ה, ל׳, וכן פסוקים בעלי קצב שיריי כגון א׳, כ״ז ויברא אלהים את האדם בצלמו / בצלם אלהים ברא אותו / זכר ונקבה ברא אותם, ועוד כמה יסודות שיריים שנעמוד עליהם בהמשך פירושנו, מורים אף הם על מסורת שירית ישראלית שקדמה לספר בראשית. משקל הפסוק ויברא אלהים את האדם וגו׳, המשקל המרובע, הנמצא גם בפסוקים אחרים בפרשתנו, הריהו המשקל הרגיל ביותר בשירת העלילה של עמי המזרח הקדמון, וקרוב לשער שגם שירת העלילה הישראלית הרבתה להשתמש בו. אין מן ההכרח לשער, שלקחה התורה אותם הפסוקים כצורתם מתוך שיר עלילה שקדם לה; זה אפשר אמנם, אבל אפשר גם להניח הנחה פשוטה יותר, כלומר שבתוך סיפורה של התורה, הפרוזאי ברובו, כל פעם שגרמה חשיבותו המיוחדת של הענין להתרוממות הסגנון ולהתקרבותו לדרגת השירה, לבש הרעיון כאילו מאליו צורה מקבילה לצורתה המסורתית של השירה הסיפורית, על כל פנים, מסורת שירית קדומה.

10 4. בשירת העלילה הישראלית קיבל אמנם החומר המסורתי כאמור צורה מתאימה בדרך כלל לרוחו ולמצפונו של עמנו; ואולם, נשארו בה יסודות אחדים, שעדיין נשמע בהם מעין הד של מוצאם הראשון מסביבה נכרית. מה שהיה מסופר, למשל, על מרד שרו של ים באלהים, שייך היה לסוג זה. והוא הדין למה שמרומז באיוב ל״ח, ז׳, על כוכבי הבוקר המרננים ועל בני אלהים המריעים בשעה שיָרָה אלהים את אבן פנתה של הארץ. ואין להתפלא על העובדה, שהתורה לא התיחסה באהדה ליסודות אלה. אמנם הנביאים ומשוררי המקרא, הרגילים להגיע את רעיונותיהם בצורה פיוטית ולבארם על ידי משלים, ובכלל להתנהג בדרכי המליצה השגורות בעולם השירה, לא נמנעו מלהשתמש במה שמצאו מן המוכן בשירת העלילה הישראלית; אבל התורה, הכתובה בפרוזה ולא בשירה, והרגילה לדבר בלשון פשוטה ולא במשלים, ולשקול כל מלה ומלה בדייקנות מלאה, נזהרה מלהביא יסודות שלא היו מתאימים התאמה שלמה לשיטתה שלה. ולא זה בלבד אלא שבכל מקום שראתה צורך בכך, דאגה להשמיע, על ידי רמזים עדינים כפי דרכה, את התנגדותה הפרינציפיונית למושגים שאיזה רוח של נטע זר נודף מהם. כגון האגדה על מרד הים בבוראו עיין להלן על א׳, ו׳, ט׳, י״ד־ט״ו, כ״א.

11 בכל זאת, לא נמנעה התורה מלהשתמש ביסודות אחרים של המסורת השירית הישראלית, עד כמה שלא היו מתנגדים לרוחה. כבר ראינו למעלה שסגנון פרשתנו מתרומם פה ושם לצורה שירית, ושדווקא משקלה של שירת העלילה משתקף בפסוקים אחדים מפסוקיה. והוא הדין במה שנוגע לתוכן הסיפור: גם בו נתקבלו יסודות אחדים מן השירה הישראלית הקדומה. ההוראה שרצתה התורה למסור בפרשה זו, שכל העולם כולו נברא במאמרו של האל היחיד, לא היתה ניתנת להיכתב בצורה מופשטת, כדעה תיאוריטית גרידא. אין זה מדרכה של המחשבה השמית, להתבטא על ידי הצהרות מופשטות. וביחוד ספר כספרנו, שאינו נועד רק להוגי דעות וליחידי סגולה, אלא לעם שלם, ואף להדיוטות שבתוכו, מן הראוי היה שילביש את רעיונו לבוש של תיאור קונקריטי. לפיכך השתמשה התורה במסורות הקונקריטיות שמצאו את ביטויין בספרות ה״חכמה״ ובשירת העלילה הקדומה שבישראל, ולקחה מהן חומר לבניינה. בחרה היא מתוכן את מה שנדמה לה ראוי להיבחר, צירפה וזיקקה את מה שבחרה, ונתנה לכל הסיפור צורה משלה, צורה מתאימה לכוונתה ולמטרתה החינוכית. על סמך הנחה זו מתבארות היטב ההקבלות שבין פרשתנו ובין המסורות הנפוצות במזרח הקדמון.

12 5. הפרשה בנויה על פי שיטה של הרמוניה מספרית. מספר שבע משמש יסוד לא רק לעיקר תוכנה, אלא גם לקביעת פרטים רבים מפרטיה. מספר זה הריהו, גם בישראל וגם בעמים, גם במזרח וגם במערב, וביחוד במזרח, מספר השלמות, ויסוד הסידור השיטתי; וחשיבות מרובה נודעת לו בסימבוליקה המספרית. פעולתו של הבורא, השלמה שלמות מוחלטת, והמסודרת סידור שיטתי משוכלל, מתחלקת לשבעת ימים: ששת ימים של מלאכה ויום שביעי של הנאה במלאכה הנגמרת. – על הערכתו ועל שימושו של מספר שבע עיין את הביבליוגראפיה אשר ציינתי בתרביץ, י״ג, עמ׳ 207, הערות 31־32, ואת מה שכתבתי שם, עמ׳ 206־207, וגם את הדוגמות שהבאתי שם מתוך הספרות האכדית והספרות האוגריתית, המוכיחות ששורה של שבעת ימים רצופים היתה נחשבת ליחידה שלמה, שבה תוכל להתפתח פעולה חשובה, הנמשכת ששת ימים ומגיעה ביום השביעי לידי מסקנתה ותוצאותיה. ואולי רואה התורה בחשיבות זו של מספר שבע בקרב אומות העולם, מעין הד מעורפל של המסורת על מעשה בראשית.

13 כדאי לציין, בקשר לזה, שבמקרים של פעולות נמשכות כפי האמור, שיטה רגילה היתה לחלק את ששת ימי הפעולה לשלושה זוגות, ולספר ככה לערך: ביום ראשון ובשני נתקיימה פעולה פלונית, ביום שלישי וברביעי כמו כן נתקיימה אותה הפעולה, ביום חמישי ובשישי כמו כן נתקיימה אותה הפעולה, ואחר כך, אחר גמר הפעולה ביום השישי, בא היום השביעי, יום של מסקנה ושינוי המצב עיין את הדוגמות האכדיות והאוגריתיות שהבאתי שם. בפרשתנו החלוקה שונה אמנם, כפי מה שנראה להלן: שתי שורות של שלושה ימים כל אחת; אבל לשיטה האמורה מקבילים דברי רבותינו: אין לו ליום השבת בן זוג; חד בשבתא תרי בשבתא, תלתא ארבעתא, חמשתא ערובתא; שבתא אין לה בן זוג בראשית רבה י״א, ח׳; חילופי נוסחאות ומקומות מקבילים עיין בהוצאת תיאודור.

14 בהתאם לחשיבותו של מספר שבע בכלל, ובקשר למעשה בראשית בפרט, חוזר מספר זה כמה וכמה פעמים במבנה הפרשה. ואלה הם הפרטים שכדאי לשים אליהם לב:

15 א אחר פסוק של פתיחה א׳, א׳ מתחלקת הפרשה לשבע פיסקות, שכל אחת מהן שייכת לאחד משבעת הימים. סימן בולט לחלוקה זו יש לראות בפסוקים החוזרים ויהי ערב ויהי בקר יום פלוני, ובצדק קבעו בעלי המסורה פרשה פתוחה אחר כל אחד מפסוקים אלה. חלוקות אחרות שהציעו אותן חוקרים חדשים אחדים אינן מוצלחות. – ב־ד כל אחד משלושת שמות העצם הבאים בפסוק הראשון, והמביעים את המושגים היסודיים של הפרשה, אלהים, שמים, ארץ, חוזר בפרשה מספר פעמים מסויים, שהוא כפולה של שבע: ל״ה פעמים, כלומר חמש פעמים שבע. בא שם אלהים על שבעים האזכרות שעד סוף פרק ד׳ עיין להלן; כ״א פעמים, כלומר שלוש פעמים שבע, בא השם ארץ; ועוד כ״א פעמים כמו כן השם שמים או רקיע. – ה עשרה המאמרות שבהם נברא העולם לפי רבותינו אבות ה׳, א׳; בבבלי ראש השנה ל״ב ע״א ומגילה כ״א ע״ב מונים מהם תשעה, וכנראה אינם מביאים בחשבון א׳, כ״ט כלומר עשרת נאומי האלהים המובאים במלה ויאמר, מתחלקים בבירור לשני סוגים: הסוג הראשון כולל שבע פקודות אלהיות לבריאת הנבראים, והן: יהי אור, יהי רקיע, יקוו המים, תדשא הארץ, יהי מאורות, ישרצו המים, תוצא הארץ; והסוג השני כולל שלושה נאומים המדגישים את דאגתו של אלהים לטובת האדם שלוש הריהו מספר ההדגשה, והם: נעשה אדם לא פקודה, אלא הבעת הרצון לברוא את האדם, פרו ורבו, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. גם כאן, איפוא, שורה של שבעה מאמרות מקבילים. – ו שבע פעמים באות לשונות אור ויום בפיסקה הראשונה, ושבע פעמים לשונות אור בפיסקה הרביעית. – ז שבע פעמים באה המלה מים בפיסקה השניה והשלישית. – ח שבע פעמים באה לשון חיה בפיסקה החמישית והשישית. – ט שבע פעמים נאמר בפרשה כי טוב הפעם השביעית טוב מאד. – י הפסוק הראשון כולל שבע מלים. – יא הפסוק השני כולל י״ד מלים, פעמיים שבע. – יב בפיסקה השביעית, השייכת ליום השביעי, באים זה אחר זה שלושה משפטים שלושה להדגשה!. שכל אחד מהם כולל שבע מלים, ובאמצעו נמצא הביטוי יום השביעי: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה / וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה / ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו. – יג מספר המלים שבפיסקה השביעית הריהו ל״ה, חמש פעמים שבע. – אי אפשר לחשוב, שאין כל זה אלא דבר שבמקרה.

16 6. הרמוניה מספרית זו קושרת את כל חלקי הפרשה כבחוט שני, ומשמשת הוכחה מכרעת על אחדותה, נגד דעתם של אלה – והם רוב מניינם של המפרשים החדשים – הסוברים שהפרשה אינה אחדותית, אלא שנוצרה מתוך השתלבותן והתמזגותן של שתי מהדורות שונות, או מתוך עיבוד והרחבה של מהדורה קצרה קדומה. לפי דעת הרוב היו מעשי הבריאה מחולקים במהדורה הראשונה חלוקה שונה מזו שלפנינו: או לשמונה פעולות, או לעשר פעולות, או לשבעת ימים ביום השביעי בריאת האדם, או עוד באיזה אופן אחר; ורק המהדורה המאוחרת הכניסה את החלוקה לששת ימי מעשה והוסיפה את ענין השבת. את המהדורה המאוחרת מיחסים רוב החוקרים למקור P; על דבר חילוקי הדעות בנוגע למקורה של המהדורה הראשונה אין מן הצורך להאריך כאן. כבר דנתי בפרטות על ענין זה בחלק השני של מאמרי La creazione del mondo nella Genesi בריאת העולם בספר בראשית שנדפס ב־Annuario di studi ebraici, כרך א׳ 1934, עמוד 9־47. מי שירצה לעיין בפרטים ימצאם שם, בצירוף הביבליוגרפיה; כאן די יהיה לסכם את הענין בקצרה. הנימוקים העיקריים של החוקרים האמורים הם אלה דלקמן:

17 א סתירות פנימיות: מציאות היום והלילה לפני יצירת המאורות; מציאות הצמחים לפני יצירת השמש.

18 ב סימנים של אי עקביות וחוסר שיטה אחידה בביטויים ובנוסחאות: לפעמים כתוב ויהי כן, לפעמים לא כתוב כך; ברוב הימים נאמר כי טוב, וביום השני לא נאמר; פעולות הבריאה מתוארות באופנים שונים יש אשר יצוה אלהים במאמרו, וכמאמרו כך ייעשה; יש אשר הוא יברא או הוא יעשה; ויש אשר הוא יתן פקודה ליסודות ליצור את היצורים.

19 ג חלוקת פעולות הבריאה לששת ימים אינה הרמונית, שהרי אין הקבלה נכונה בין הפעולות של שלושת הימים הראשונים ובין אלה של שלושת הימים האחרונים:

20 1 אור. 2 שמים. 3 ארץ עם הצמחים וים.

21 4 מאורות. 5 דגים ועופות. 6 בעלי חיים שבארץ ואדם.

23 ואולם, אם נעביר את הנימוקים האלה בכור הבקורת, ייראה לנו שאין אף אחד מהם מחזיק מעמיד. – אשר למציאות היום והלילה והצמחים לפני יצירת המאורות, עיין להלן על א׳, י״ד. – אשר לשינויים בביטויים ובנוסחאות, כבר הוכחתי בתרביץ, י״ג, עמ׳ 205–206, סע׳ 2, ואחר כך בכנסת לזכר ח. נ. ביאליק, ח׳, עמ׳ 126־127, סע׳ 15, שזה כלל גדול בפרוזה הסיפורית המקראית, שבניגוד לסגנונה של שירת העלילה, המחבב את החזרות המילוליות, אין החזרות שבה שוות ממש מלה במלה, אלא שאוהבת היא, בטוב טעם אמנותי, לשנות את דבריה או לקצרם או לשנות את סדרם כשהיא חוזרת על איזה עניין פרט לעניינים טכניים כגון מלאכת המשכן וקרבנות הנשיאים והגיניאלוגיות. – בנוגע לביטויים ויהי כן וכי טוב עיין בפרטות להלן, במקומות שבהם הם מופיעים או הם חסרים. – אשר לשלוש הדרכים השונות לתיאור הפעולות, יש להעיר קודם כל, מלבד ההערה הקודמת על סגנונה של הפרוזה הסיפורית, ששינויים אלה יכולים היו לשמש הוכחה על מציאות מהדורות שונות רק אילו היה אפשר להשתמש בכל אחת מהדרכים בכל מקרה ומקרה: אז הבחירה באחת מהן במקום השניה או השלישית יכולה היתה להיחשב כאופיינית למהדורה מסויימת. למעשה אין הדבר כך. בנוגע לאור, שאינו אלא תופעה אי־חמרית עד שאינו קישור במאורות, לא היתה ראויה לא הדרך השניה ולא השלישית, ומן הצורך היה שישתמש הכתוב בראשונה. וכן בנוגע להיקוות המים אל מקום אחד, שהיא רק תנועה ולא יצירת יסוד חדש, מן ההכרח היה השימוש בדרך הראשונה. זאת ועוד. אין להגיד שכל שלוש הדרכים שוות בערכן זו לזו. להיפך: הבריאה או העשיה בידי אלהים הריהי דרגה יותר נשגבה מהיצירה בידי היסודות. וכשנשים לב לכל זה ניוכח שבכל הפרשה משמשות שלוש הדרכים השונות לפי שיטה הרמונית. כשמדובר על עניינים בלתי חומריים, כגון האור והיקוות המים, משמשת בהכרח הדרך הראשונה כאמור. כשמדובר על יצירת עניינים חמריים חדשים, משמשות השניה והשלישית בהדרגה: השניה בלבד, כלומר הבריאה או העשיה בידי אלהים ביחס לנבראים הנשגבים ביותר: הרקיע, המאורות, האדם וגם בין עשיה לבריאה יש הדרגה כמו שנראה להלן, על ב׳, ג׳; השניה והשלישית משולבות זו אל זו ביחס לבעלי חיים יום חמישי ויום שישי; השלישית לבדה ביחס לצמחים. – אשר לחלוקת הפעולות לששת ימים ולשיא הענין ביום השביעי די שנשים לב אל הדוגמות הקדומות של חלוקות דומות לה בספרויות המזרח שכבר הזכרתי למעלה בתחילת סע׳ 5, ומיד ניוכח, שאין שום סיבה ליחס את החלוקה שלפנינו למהדורה מאוחרת. ובמה שנוגע להקבלה בין שלושת הימים הראשונים ובין שלושת הימים האחרונים, יֵצא ברור מתוך פירושי, שדווקא לפי הנוסח שלפנינו יש כאן הקבלה הרמונית בהחלט:

24 1 אור. 2 ים ושמים 3 ארץ עם הצמחים.

25 4 מאורות. 5 דגים ועופות. 6 בעלי חיים שבארץ ואדם.

26 – ואשר לביטויים העתיקים ולמושגים העתיקים, מתבארים הם יפה מתוך השערתנו על מסורת שירית אֶפית שקדמה בישראל לסיפור התורה.

27 7. על יחסה של פרשתנו לפרשה שאחריה, מעשה גן עדן, עיין את ההקדמה לאותה הפרשה. ושם ידובר גם על השימוש בשם אלהים בפרשתנו, ובשם ה׳ אלהים בפרשה השניה.

28 8. ביבליוגרפיה מיוחדת על פרשה זו. רשימות ביבליוגרפיות מפורטות עד חלק משנת 1934 ימצא הקורא באותם המקומות של ספרי La Questione dela Genesi פירינצי 1934 שבהם דנתי על פרשה זו עמ׳ 36, 151־152, 257־276, ובמאמרי הנ״ל ב־Annuario di studi ebraici, כרך א׳ 1934, עמ׳ 9–47. מתוך מה שהופיע אחר כך כדאי לציין:

29 טורטשינר, לשוננו, כרך ו׳ תרצ״ד־תרצ״ה, עמ׳ 6־10;

30 p>Bertholet, Zum Shöpfungsbericht in Genesis 1, JBL, 53 1934, p. 237–240; Rost, Der Shöpfungsbericht der Priesterschrift, Christentum und Wissenschaft, 10 1934. p. 172–178; Sutcliffe, Primeval Chaos not Scriptural, Miscellanea Biblica. 2, Romae 1934, p. 203–215; Deimel, Enuma elish und Hexaemeron, Rom 1934; Humbert, La rélation de Génèse 1 et du Psaume 104 avec la liturgie du Nouvel An israélite, RHPhR, 15 1935, p. 1–27; Krappe, The Birth of Eve, Occident and Orient ספר היובל להרב גסטר, London 1936, p. 312–322; Dumaine, L’Heptaméron biblique, RB, 46 1937, p. 161–181; פייגין, יצירת האשה במקרא, ספר טורוב, בוסטון תרצ"ח, עמ' 212–222; May, The Creation of Light in Gen. 1, 3–5, JBL, 58 1939 p. 203–211; Schulz, Bemerkungen zu Gen. 2, 3, BZ, 24 1939, p. 233–235; Eissfeldt, Das Chaos in der Bibel und in der phönizischen Kosmogonie, Forschungen und Fortschritte, 16 1940, p. 1–3; Jean, Les traditions suméro-babyloniennes sur la création d'après les découvertes et les études récentes, NRTh, 67 1940, p. 169–186; Pfeiffer, Introduction to the Old Testament, New York-London 1941, p. 191–197; Heidel, The Babylonian Genesis: the Story of the Creation, Chicago 1942.על הדעות השונות שהובעו בזמן האחרון בדבר יום השבת עיין את מאמרו המסכם של Kraeling, The Present Status of the Sabbath Question, AJSL 49 1932–33, p. 218–228. דיון מפורט על המקורות השייכים לשַבַתִּ או שַפַתֻּ המיסופוטמית עיין אצל Landsberger, Der kultische Kalender der Babylonier und Assyrer, Erste Hälfte Leipziger Semitistische Studien VI. Band, Heft, 1–2, Leipzig 1917, p. 92–100, 119–126, 131–136 ובספרו של Langdon, שהופיע אחר מאמרו הנ״ל של קראלינג, Babylonian Menologies and the Semitic Calendars, London 1935, p. 73–96. מלבד זה יש לציין, אחר מאמרו של קראלינג, Wolfe, New Moon and Sabbath, JBL, 59 1940, p. xiv. אם אחר כך הופיע מאמר זה של וולפי בשלמותו איני יודע, מכיון שבשנים האחרונות לא הגיע JBL לירושלים מפני המלחמה. ועוד עיין Albright, From Stone Age to Christianity, Baltimore 1940, p. 205, 329.

31 לאחר שנדפסו הגליונות הראשונים של ספרי הגיעה ירושלימה החוברת 93 של BASOR פברואר 1944, ומתוכה אני מוסיף על הביבליוגרפיה שלי על עניין השבת: א מה שכתוב במאמרו של Oppenheim באותה החוברת, עמ׳ 16־17, מס vi; ב מאמרם של J. and L. Lewy, The Origin of the Week and the Oldest West Asiatic Calender הנדפס ב-HUCA, כרך י״ז 1943, שעוד לא הגיע ירושלימה, וידוע לי רק מתוך הזכרתו באותה החוברת של BASOR, עמ׳ 26.

32 פתיחת הפרשה

33 לפי רש״י וראב״ע ורבים מהמפרשים החדשים אין פסוק זה עומד בפני עצמו, אלא קשור הוא במה שיבוא אחריו פירוש אחד: בתחילת בריאת השמים והארץ, היתה הארץ תוהו ובוהו; פירוש שני: בתחילת בריאת השמים והארץ, בהיות הארץ תוהו ובוהו וגו׳, אמר אלהים יהי אור וגו׳. הפועל ברא משמש לפי רש״י כאילו הוא מקור, ברוא, וכך מנקדים למעשה המפרשים החדשים הנ״ל. הקושיות שכבר הוקשו על שני פירושים אלו אינן מכריעות; אבל אפשר להוסיף קושיה מכרעת, מתוך המבנה התחבירי של פס׳ ב׳. אילו היה הפירוש הראשון נכון, היה בא שָם הנשוא לפני הנושא: ותהי הארץ, או: היתה הארץ ירמיהו כ״ו, א׳: בראשית ממלכות יהויקים... היה הדבר הזה וגו׳, וכך שם כ״ז, א׳, וכ״ח, א׳; הושע א׳, ב׳: תחלת דבר ה׳ בהושע ויאמר ה׳ אל הושע; ואילו היה הפירוש השני נכון, היה כתוב שם והארץ תהו ובהו, בלי היתה שמואל א ג׳, ב׳־ד׳: ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו... ושמואל שוכב בהיכל ה׳... ויקרא ה׳ אל שמואל; שוכב כתוב שם פעמיים, ולא היה שוכב. הבניה והארץ היתה תהו ובהו מוכיחה עיין על זה להלן שבפס׳ ב׳ מתחיל ענין חדש. אם כן איפוא, יש להסיק שהפסוק הראשון עומד בפני עצמו. הוא מהווה פתיחה חגיגית לכל הפרשה כולה, ובא להביע מראש, בקיצור מלא הוד והדר, את רעיונה העיקרי של הפרשה: בראשית, כלומר בתחילת הימים, בעבר הרחוק ביותר שאליו תוכל מחשבתו של האדם להגיע, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כיצד בראם, יסופר בפרטות להלן. לפי השיטה כלל ואחריו פרט עתיד הכתוב להעביר לפנינו, אחד לאחד, את כל חלקי העולם, ולהגיד לנו על כל אחד מהם שבמאמר אלהים הוא נברא.

34 את השמים ואת הארץ. רבים חשבו שכך כתוב רק מפני שבלשון העברית הקלאסית אין מלה מיוחדת להורות על מה שאנו קוראים היום העולם, ולפיכך מן הצורך היה להשתמש בצירוף מלים שכזה. ואין זה נכון. מושג אחדות העולם לא נתקבל בישראל אלא בתקופה מאוחרת, ואז נוצר מיד המונח המתאים. קדמונינו לא ראו אחדות אלא באלהים בלבד; במה שאנו מכנים בשם עולם הם ראו שני דברים נבדלים: השמים שמים לה׳, והארץ נתן לבני אדם תהלים קט״ו, ט״ז. ובארץ נכלל כאן כל מה שמתחת לשמים, וגם הים במשמע; השווה תהלים קמ״ח, ז׳: הללו את ה׳ מן הארץ, תנינים וכל תהומות.