ביאור ראובן על בבא קמא ט״ו

מהדורה: באור ראובן, ניו יורק תשט"ו

« ביאור ראובן על בבא קמא י״ד ע״ב ביאור ראובן על בבא קמא ט״ז ע״א »

1 ״בְּנֵי חוֹרִין וּבְנֵי בְרִית״. ״בְּנֵי חוֹרִין״ – לְמַעוֹטֵי עֲבָדִים, ״בְּנֵי בְרִית״ – לְמַעוֹטֵי גּוֹיִם.

2 וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן עֶבֶד – מִשּׁוּם דְּאֵין לוֹ חַיִיס, אֲבָל גּוֹי – דְּיֵשׁ לוֹ חַיִיס, אֵימָא לָא; וְאִי אַשְׁמְעִינַן גּוֹי – מִשּׁוּם דְּלָא שָׁיֵיךְ בְּמִצְוֹת, אֲבָל עֶבֶד – דְּשָׁיֵיךְ בְּמִצְוֹת, אֵימָא לָא; צְרִיכָא.

3 וְהַנָּשִׁים בִּכְלַל הַנֶּזֶק. מְנָהָנֵי מִילֵּי?

4 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר קְרָא: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה.

5 דְּבֵי רַבִּי אֶלְעָזָר תָּנָא: ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל דִּינִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

6 דְּבֵי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

7 וּצְרִיכִי; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא – הָתָם הוּא דְּחָס רַחֲמָנָא עֲלַהּ, כִּי הֵיכִי דְּתֶהְוֵי לַהּ כַּפָּרָה; אֲבָל דִּינִין – אִישׁ, דְּבַר מַשָּׂא וּמַתָּן – אִין, אִשָּׁה – לָא.

8 וְאִי אַשְׁמְעִינַן דִּינִין – כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לַהּ חַיּוּתָא; אֲבָל כַּפָּרָה – אִישׁ, דְּבַר מִצְוָה – אִין; אִשָּׁה, דְּלָאו בַּת מִצְוָה – לָא.

9 וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – הָכָא מִשּׁוּם כַּפָּרָה, וְהָכָא מִשּׁוּם חַיּוּתָא; אֲבָל לְעִנְיַן קְטָלָא – אִישׁ, דְּבַר מִצְוָה – לְשַׁלֵּם כּוֹפֶר; אִשָּׁה – לָא.

10 וְאִי אַשְׁמְעִינַן כּוֹפֶר – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה; אֲבָל הָנֵי תַּרְתֵּי, דְּלֵיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה – אֵימָא לָא; צְרִיכָא.

11 הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין.

12 אִתְּמַר: פַּלְגָא נִזְקָא – רַב פָּפָּא אָמַר: מָמוֹנָא, רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: קְנָסָא.

13 רַב פָּפָּא אָמַר מָמוֹנָא – קָסָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים לָאו בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי, וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי לְשַׁלּוֹמֵי כּוּלֵּיהּ; וְרַחֲמָנָא הוּא דְּחָס עֲלֵיהּ, דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּיעַד תּוֹרֵיהּ.

14 רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר קְנָסָא – קָסָבַר: סְתָם שְׁווֹרִים בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי, וּבְדִין הוּא דְּלָא לְשַׁלֵּם כְּלָל; וְרַחֲמָנָא הוּא דְּקַנְסֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלִנְטְרֵיהּ לְתוֹרֵיהּ.

15 תְּנַן: הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִזְקָא מָמוֹנָא – הַיְינוּ דְּשָׁיֵיךְ נִיזָּק בְּתַשְׁלוּמִין; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִזְקָא קְנָסָא – הַשְׁתָּא דְּלָאו דִּידֵיהּ שָׁקֵיל, בְּתַשְׁלוּמִין אִיתֵיהּ?!

16 לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה.

17 פְּחַת נְבֵילָה – הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא: ״תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק״ – מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה!

18 חֲדָא בְּתָם, וַחֲדָא בְּמוּעָד.

19 וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן תָּם – מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּיעַד, אֲבָל מוּעָד אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מוּעָד – מִשּׁוּם דְּקָא מְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ, אֲבָל תָּם אֵימָא לָא; צְרִיכָא.

20 תָּא שְׁמַע: מָה בֵּין תָּם לְמוּעָד? שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק – מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם – מִן הָעֲלִיָּיה.

21 וְאִם אִיתָא, לִיתְנֵי נָמֵי הָא – תָּם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, מוּעָד מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ!

22 תְּנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר?

23 שַׁיַּיר חֲצִי כוֹפֶר.

24 אִי מִשּׁוּם חֲצִי כוֹפֶר – לָאו שִׁיּוּרָא הוּא; הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר: תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי כוֹפֶר.

25 תָּא שְׁמַע:

26 ״הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי״ אוֹ ״שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ.

27 מַאי, לָאו בְּתָם?

28 לָא, בְּמוּעָד. אֲבָל תָּם מַאי – הָכִי נָמֵי דְּאֵין מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא ״הֵמִית שׁוֹרִי אֶת עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – אֵין מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידֵיהּ:

29 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמוּעָד, אֲבָל בְּתָם – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ!

30 כּוּלָּהּ בְּמוּעָד קָמַיְירֵי.

31 תָּא שְׁמַע: זֶה הַכְּלָל, כׇּל הַמְשַׁלֵּם יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. מַאי, לָאו הָא פָּחוֹת מִמַּה שֶׁהִזִּיק – מְשַׁלֵּם?

32 לָא, הָא כְּמָה שֶׁהִזִּיק – מְשַׁלֵּם.

33 אֲבָל פָּחוֹת מַאי – הָכִי נָמֵי דְּלָא מְשַׁלֵּם? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי: זֶה הַכְּלָל, כׇּל הַמְשַׁלֵּם יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ; לִיתְנֵי: זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּמָה שֶׁהִזִּיק – דְּמַשְׁמַע פָּחוֹת, וּמַשְׁמַע יוֹתֵר! תְּיוּבְתָּא.

34 וְהִלְכְתָא: פַּלְגָא נִזְקָא – קְנָסָא.

35 תְּיוּבְתָּא וְהִלְכְתָא?!

36 אִין, טַעְמָא מַאי הָוְיָא תְּיוּבְתָּא – מִשּׁוּם דְּלָא קָתָנֵי כְּמוֹ שֶׁהִזִּיק;

37 לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. כֵּיוָן דְּאִיכָּא חֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת, דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ דְּמָמוֹנָא הוּא; מִשּׁוּם הָכִי לָא קָתָנֵי.

38 וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ פַּלְגָא נִזְקָא קְנָסָא, הַאי כַּלְבָּא דַּאֲכַל אִימְּרֵי, וְשׁוּנָּרָא דַּאֲכַלה תַּרְנְגוֹלָא – מְשׁוּנֶּה הוּא, וְלָא מַגְבֵּינַן בְּבָבֶל.

39 וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַבְרְבֵי, אֲבָל בְּזוּטְרֵי – אוֹרְחֵיהּ הוּא.

40 וְאִי תְּפַס – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ.

41 וְאִי אָמַר: קִבְעוּ לִי זִימְנָא, דְּאָזֵילְנָא לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל – קָבְעִינַן לֵיהּ. וְאִי לָא אָזֵיל – מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.

42 וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דִּמְסַלֵּק הֶזֵּיקָא –

43 מִדְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִין שֶׁלֹּא יְגַדֵּל אָדָם כֶּלֶב רַע בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאַל יַעֲמִיד סוּלָּם רָעוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ״.

44 מַתְנִי׳ חֲמִשָּׁה תַּמִּין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין –

45 הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לֹא לִיגַּח, וְלֹא לִיגּוֹף, וְלֹא לִשּׁוֹךְ, וְלֹא לִרְבּוֹץ, וְלֹא לִבְעוֹט.

46 הַשֵּׁן – מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ; הָרֶגֶל – מוּעֶדֶת לִשְׁבּוֹר בְּדֶרֶךְ הִילּוּכָהּ; וְשׁוֹר הַמּוּעָד; וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק; וְהָאָדָם.

47 הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת – אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם.

48 גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל – מִכְּלָל דְּבַחֲצַר הַנִּיזָּק עָסְקִינַן; וְקָתָנֵי בְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ – אֲבָל חֲצִי נֶזֶק מְשַׁלֶּמֶת,

49 מַנִּי – רַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִי: מְשׁוּנֶּה קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק, חֲצִי נֶזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם.

50 אֵימָא סֵיפָא: שׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק, וְהָאָדָם – אֲתָאן לְרַבִּי טַרְפוֹן, דְּאָמַר: מְשׁוּנֶּה קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק, נֶזֶק שָׁלֵם הוּא דִּמְשַׁלֵּם!

51 רֵישָׁא רַבָּנַן, וְסֵיפָא רַבִּי טַרְפוֹן?!

52 אִין, דְּהָאָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, שְׁבוֹק מַתְנִיתִין וְתָא אַבַּתְרַאי – רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי טַרְפוֹן.

53 רַבִּי אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר:

פירוש ביאור ראובן על בבא קמא ט״ו

1 גמ' "והנשים בכלל הנזק מנא הני מילי". דנימא כיון דאשה אינה בת משא ומתן אינה בכלל דינין, כדי שלא ישנו את הסדר ולא תעקרנה להיות בנות משא ומתן.

2 בא"ד. ועוד, כיון דאשה פגיעתה רעה, דהיא שחבלה אינה משלמת, נימא דכמו כן חבלו בה נמי פטורים, ואינה בכלל ניזקין לגמרי.

3 בא"ד. בירושלמי איתא: "לפי שלא תפס הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האשה", והיינו כר"ת.

4 "דתהוי לה כפרה". דלאו דוקא קרבן אלא כל עונש הוא כפרה על החטא, דכיון דנלקה הרי הוא כאחיך.

5 "אשה דלאו בת מצוה לא". כלומר, דהוי אמינא כי היכי דפטורה על מצות עשה שהזמן גרמא הכי נמי פטורה על כל מצות לא תעשה, חוץ?מהללו שכתוב בה בפירוש, כמו בעריות, לפיכך כתב "מכל חטאת".

6 "איש דבר מצוה לשלם כופר אשה לא". כלומר, ומשום הכי ליכא למילף אף בהצד השוה דמה לתרווייהו שכן האשה היא המחויבת וסברא לדמותה לאיש או משום דתהוי לה כפרה או משום דתהוי לה חיותא ויש לה הנאה בהני תרתי, מה שאין כן בכופר דהיא המחייבת אחרים עליה.

7 "אימא לא צריכא". וכן אי אפשר למילף מכופר ומחדא מהנך במה הצד דאי תנא כופר ועונשין ה"א משום דתרווייהו הוו כפרה, ומכופר ודינין אי אפשר למליף עונשין דלא הוי ממונא כהנך.

8 "דאכתי לא אייעד תוריה". כלומר, דטבע האנשים לבטוח בשורם שלא יזיק, וכיון שכן אי אפשר להאשים אותו כל כך על שלא שמר את שורו, ולא שייך זה להא דאמרינן בכתובות "אין מרחמים בדין".

9 "כי היכי דלנטריה תוריה". כלומר, רוב שוורים אינם נוגחים וכיון שהולכים בכל התורה בתר רוב אף הכא כן, כיון דאין חזקה נגד הרוב, אלא שהתורה עשתה תקנה לחייב את בעל השור לשלם מחצה בכדי שישמרו יותר מכדי הצורך ובאופן זה ימעטו הניזקין.

10 "הניזק והמזיק בתשלומין". בירושלמי: "מכאן שזה מפסיד החצי וזה מפסיד החצי".

11 "אלא לפחת נבילה". כלומר, דכשבאים לשום בב"ד שמין שתי שומות, מה שפיחתה בשעת מיתה ולאחר מיתה, והראשונה משלם המזיק החצי והשניה משלם הניזק, ובדין דאף השניה היה צריך המזיק לשלם החצי לרבי יהודה, דהא נוטל החצי בשבח נבלה וא"כ הוי שותף, אלא שחס רחמנא על המזיק. וה"ה דהוי יכול לאמר שבח נבלה דמשלם הניזק למזיק החצי, ולא הוי צריך לעשות הצריכותא, אלא דזה היה רק אי מתניתין כרבי יהודה ולא כרבי מאיר.

12 "תם אמאי לא", כלומר, אי לאו המשנה היינו אומרים כן והשמיעה לנו המשנה דלא נאמר כן, אלא ילפינן תם ממועד בקל וחומר. וכן אפשר לאוקמי מתניתין אפילו כר' יהודה דיליף תם ממועד בקל וחומר דפחת נבלה דניזק הוי. ועיין לקמן בהמניח לד:

13 רש"י ד"ה עבד כנעני. "דגמר לה לה מאשה", ואע"ג דאשה נמי פסולה לעדות מ"מ הוי אמינא דטעמא לאו משום דאינה בכל המצוות אלא משום דנשים דעתן קלות. ועיין לקמן פח. ובתוספות.

14 תוס' ד"ה השוה. "ואומר ר"ת דמקשינן וכו' איש למעוטי אשה". קצת קשה, דאם כן לא הוי ליה הכא, גבי ניזקין, להביא הפסוקים דילפינן מהם דאשה הוי כאיש במקום זכר, כיון דמהם לא יליף הכא כלום, אלא הוי ליה להביא הרבוי דשור שור שבעה, דיליף מזה אשה כאיש כשהמית השור, ומהקישא לניזקין. ושמא י"ל דאי לא הוי ילפינן מהני קראי דאשה כאיש בכלל דינין לא הוי מרבינן משור שור שבעה, אשה, דהיכא נאמר שהיא בכלל נזקין ואינה בכלל שאר דינין? לפיכך הוצרך תחילה להביא הני קראי להביא שאשה בכלל דינין, ודוחק.

15 ד"ה אשר. "והכא דרשינן לרבות אשה". כלומר, דאי לפניהם הוי מיעוט לא הוי ריבוי.

16 בא"ד "דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלקים דכתיב בפרשה". כלומר, דלפניהם הוי ריבוי ומיעוט, משום דלפניהם משמע ריבוי של מומחים, וממילא נמעט שאים מומחים דהיינו הדיוטות.

17 בא"ד "עשוי וכפייה אע"פ שאינו דין", כלומר, שכופין לקיים מצות עשה וכדומה.

18 ד"ה והמית. "מה איש נזקיו ליורשיו", כלומר, ויליף מזה דשהמית אשה משלם הכופר ליורשים ולא לבעל, דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ושמא יש לתרץ קושית התוספות דלהכי הביא מוהמית ללמד דבכל המצוות אשה כאיש. דאי מוכי יגח, הוי אמינא דוקא בנגיחת שור, אשה כאיש, משום דליכא כאן מיתת ב"ד של איש, אבל ברציחת אדם, אשה אינה כאיש. לפיכך מביא מוכי המית, דלהכי הוציאו הכתוב בלשון מתה ללמד דבכל מיתות אשה כאיש.

19 ד"ה לכל. "ולא איירי באשה שהמיתה שתתחייב כמו איש". דזה למדנו מקרא קמא שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.

20 ד"ה משום כפרה. "לעונשים הכתובים בהדיא בנשים כגון עריות". כלומר, והוי אמינא דהאי "מכל חטאת" קאי רק על עבירות אלו, אבל משאר עבירות נשים פטורות. אבל השתא דכתיבי קראי להשוות אשה לאיש לדינין ולשאר מילי, אמרינן דאשה חייבת על כל מצות לא תעשה.

21 ד"ה אי משום. "ולא שייר כלום". דאי אפשר לפרש דבא להקשות למ"ד פלגא נזקא קנסא, הרי חצי כופר אין שיורא, ובכן הדרא קושיא לדוכתא, "מאי שייר דהאי שייר", דמאי קושיא, הא אפשר לאוקמי כרבנן דפטרי תם מחצי כופר, ושייר חצי כופר. וזה ניחא טפי, דלא בעי לאוקמי מתניתין כיחידאה.

22 גמ' "מאי לאו בתם". כלומר, כיון דהני סתמא הוי לן לאוקמי בכל גווני, אפילו בתם, ואע"ג דבתם צריך לדחוק ולאוקמי דוקא כר' יוסי הגלילי דמחייב בתם חצי כופר.

23 "תיובתא והלכתא פלגא נזקא קנסא". כלומר, הראשונים אמרו תיובתא, אבל האמוראים האחרונים מצאו תירוץ להאי תיובתא ולפיכך פסקו דהלכתא פלגא נזקא קנסא.

24 "רבנן היא, דאמרי משונה קרן בחצר הניזק". דליכא למימר רישא ברשות הרבים וסיפא ברשות הניזק, כדמפרש לה בפ"ב, דא"כ הוי ליה למימר השן מועדת לאכול ברשות הניזק, כמו שאומר לאכול את הראוי לה, ועוד דמשמע ליה הכי, הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו' אבל בשן היא מועדת וא"כ משמע דבאותו רשות דאינה מועדת ליגח מועדת בשן.

25 רש"י ד"ה משום דלא קתני. "דהלכתא גמיר' לה דממונא הוא". עיין ברש"י שבועות לג. ששם פירש דההלכה היתה לחצי נזק, ולא לממונא.

26 ד"ה עד דמסלק. "שיהרגם". ולא סגי שימכרם, משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, ועיין חולין ז: ושם משמע דאף כשיהרגם יהיה איסור בל תשחית.

27 ד"ה ושור המועד. "חדא מילתא הוא". כלומר, גבי תמין דמחייבין את האדם על ששורו הזיק, הרי הן חמשה מזיקים שונים, דהא השור יכול להיות מועד בנגיחה ולא בנגיפה, אבל גבי מועד מחייבים את האדם על שלא שמר את שורו שלא יזיק במה שיכול להזיק, ואם כן שם חיוב אחד הוא.

28 תוס' ד"ה הא מני. "שניהם פטורין מכופר מדרבה". קצת קשה, הא לית הלכתא כרבה, אלא כרבי יוחנן דאית ליה מועד שלא בכוונה חייב בכופר, וכיון שכן שייר החילוק בין תם למועד, דמועד משלם כופר שלא בכוונה וגם פטור? וי"ל בדוחק, דכיון דהא דתם פטור מכופר לר' עקיבא הוי משום דבכוונה פטור לא ילפינן מאם כופר לרבות שלא בכוונה, וכדאיתא לקמן מג. בתוספות ד"ה "אמר רבה", א"כ החילוק דכופר תלוי בהחילוק דמגופו, וכיון דתני החילוק דמגופו לא איצטריך החילוק בכופר.

29 בא"ד "דהתנן שהתם משלם ח"נ מגופו". תמוה, הא טעמא דפוטר תם מדמי עבד הוי נמי משום דמשלם מגופו, כמו בכופר, ונקי איצטריך רק שלא נימא דמשלם מן עליה, כדאיתא לקמן מג: וצ"ע.

30 בא"ד "דמשלם חצי כופר ולא יסבור דרבה". כלומר, כיון דרבי יוסי הגלילי לא יליף פטור דחצי כופר מקרא ד"בעל השור נקי", א"כ לדידיה ליכא חילוק בין תם למועד לענין כופר דממ"נ: אי יסבור דחייב חצי כופר, הרי אין חילוק לענין כופר. ואי סבור דפטור, נמי אין חילוק, דבכוונה פטור משום דמשלם מגופו, ונכלל בהחילוק דמגופו, ושלא בכוונה במועד נמי פטור, משום דרבה. ולפי זה, הא דאמר הא מני רבי יוסי הגלילי, לאו דוקא. דה"ה דהוה מצי לאוקמי כשאר תנאי דלא ילפי פטור דתם מקרא, כמו ר"ש בן זומא. ואף הכא צריך לדחוק דאפילו יסברו הני תנאי דמועד חייב בכופר אף שלא בכוונה ותם פטור מן הכופר שלא בכוונה, כדפירשו בתוספות לקמן לרבי עקיבא, מ"מ ליכא שיורא משום דפטורא דתם שלא בכוונה הוי משום פטורא דתם בכוונה, דמשלם מגופו והביאהו לב"ד וישלם לך, והחילוק דמגופו כבר קחשיב.

31 ד"ה והשתא. "והאי משונה הוא דלאו אורחיה דכלבא למיכל אימרי רברבי", ואע"ג, דכי יגח משמע אף בקרן תלושה, דומיא דצדקיה בן כנענה, והתם הרי משונה הוא. י"ל דשאני הכא דהוי אכילה, ולא כוונתו להזיק. ועיין במהרש"ל.

32 בא"ד "דתווייהו משונים הם אע"ג דקרן כוונתו להזיק". נראה לפי דברי התוספות דלמ"ד פלגא נזקא קנסא שם קרן כולל כל מה דהוי משונה, בין כוונתו ובין אין כוונתו להזיק. ולמ"ד ממונא, כולל כל מה דהוי כוונתו להזיק, בין משונה ובין אינו משונה.

33 ד"ה ואי תפסי. "שיוכל להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק". נראה לי הטעם, משום דקודם מתן תורה היה כן המנהג לעשות, ובא דין התורה לשנות ממנהג זה אלא לשום בדמים, וכדאמרינן לעיל "אין אומרים תצא פרה בטלית". וכיון דבקנסא בעינן סמוכין ובבבל אין סמיכה ואינם יכולים לדון דין תורה א"כ הדר המנהג לדוכתיה, כמו שהיה קודם שניתן דין התורה ולפיכך מהני תפיסה כשתפס את המזיק עצמו, אבל בתפיסה סתם לא היה המנהג.

« ביאור ראובן על בבא קמא י״ד ע״ב ביאור ראובן על בבא קמא ט״ז ע״א »