בן יהוידע על שבת כ״א

« בן יהוידע על שבת י״ט ע״א בן יהוידע על שבת כ״ב ע״א »

1 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.

2 תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֲבָל עוֹשִׂין מֵהֶן מְדוּרָה — בֵּין לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, בֵּין עַל גַּבֵּי כִּירָה. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מֵהֶן פְּתִילָה לַנֵּר בִּלְבַד.

3 וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק וְכוּ׳. מַאי שֶׁמֶן קִיק? אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵילְתִּינְהוּ לְכֹל נָחוֹתֵי יַמָּא, וַאֲמַרוּ לִי: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְקִיק שְׁמוֹ. רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: מִשְׁחָא דְּקָאזָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה, וְלִצְלוּלִיבָא דָּמֵי וּמִדֻּפְשְׁקֵי רָבֵי, וְעַל פּוּם חַנְוָתָא מַדְלָן יָתֵיהּ, וּמִפַּרְצִידוֹהִי עָבְדִי מִשְׁחָא, וּבְעַנְפוֹהִי נָיְיחָן כׇּל בְּרִיחֵי דְמַעְרְבָא.

4 אָמַר רַבָּה: פְּתִילוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהָאוּר מְסַכְסֶכֶת בָּהֶן. שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה.

5 בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וְיַדְלִיק? מִי גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַדְלוֹקֵי בְּעֵינַיְיהוּ, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַדְלִיקִין. מַאי טַעְמָא? לְפִי שֶׁאֵין מַדְלִיקִין.

6 אֵיתִיבֵיהּ: כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ — אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז וּמַדְלִיקִין. קָתָנֵי מִיהַת מַדְלִיקִין!

7 אֲמַר לֵיהּ: אַדְּמוֹתְבַתְּ לֵיהּ מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, סַיְּיעֵיהּ מִדְּתַנָּא קַמָּא! הָא לָא קַשְׁיָא: ״מַעֲשֶׂה רַב״. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מַאי לָאו, לְהַדְלִיק? לָא, לְהַקְפּוֹת. אִי לְהַקְפּוֹת, מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ — אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְהַדְלִיק, אֲבָל לְהַקְפּוֹת — מוּתָּר, שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז.

8 אִינִי?! וְהָאָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיק? הָנֵי מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ, וְהָנֵי לָא מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ. וּגְזַרוּ רַבָּנַן עַל חֵלֶב מְהוּתָּךְ מִשּׁוּם חֵלֶב שֶׁאֵינוֹ מְהוּתָּךְ, וְעַל קִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ מִשּׁוּם קִרְבֵי דָגִים שֶׁלֹּא נִמּוֹחוּ. וְלִיגְזוֹר נָמֵי חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן מִשּׁוּם חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן! הִיא גּוּפָהּ, גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?!

9 תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת — אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד״. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ — כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵילֶיהָ, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר.

10 תְּנַן: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם הָיוּ מַפְקִיעִין, וּמֵהֶן מַדְלִיקִין. שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שָׁאנֵי.

11 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר מַתְנָה: בִּגְדֵי כְהוּנָּה שֶׁבָּלוּ מַפְקִיעִין אוֹתָן, וּמֵהֶן הָיוּ עוֹשִׂין פְּתִילוֹת לַמִּקְדָּשׁ. מַאי לָאו, דְּכִלְאַיִם? לָא, דְּבוּץ.

12 אָמַר רַב הוּנָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בַּחוֹל. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא? — קָסָבַר: כָּבְתָה זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחוֹל, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. קָסָבַר: כָּבְתָה

13 אֵין זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָה, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מַאי טַעְמָא דְּרַב? — קָסָבַר: כָּבְתָה אֵין זָקוּק לָהּ, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ.

14 אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וְלָא קַבְּלַהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקַבְּלַהּ. אֲמַר: אִי זְכַאי, גְּמִירְתַּיהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא. וְהָא גַּמְרַהּ! נָפְקָא מִינַּהּ לְגִירְסָא דְיַנְקוּתָא.

15 וְכָבְתָה אֵין זָקוּק לָהּ? וּרְמִינְהוּ: מִצְוָתָהּ מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק. מַאי לָאו, דְּאִי כָּבְתָה הֲדַר מַדְלֵיק לָהּ! לָא, דְּאִי לָא אַדְלֵיק — מַדְלֵיק. וְאִי נָמֵי לְשִׁיעוּרַהּ.

16 עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד דְּכָלְיָא רִיגְלָא דְתַרְמוֹדָאֵי.

17 תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲנוּכָּה, נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ. וְהַמְהַדְּרִין, נֵר לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אַחַת, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ.

18 אָמַר עוּלָּא: פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא. חַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין. וְחַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.

19 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי זְקֵנִים הָיוּ בְּצַיְדָּן. אֶחָד עָשָׂה כְּבֵית שַׁמַּאי וְאֶחָד עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. זֶה נוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג, וְזֶה נוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ מִבַּחוּץ. אִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּיה — מַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה — מַנִּיחָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְדַיּוֹ.

21 אָמַר רָבָא: צָרִיךְ נֵר אַחֶרֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְאִי אִיכָּא מְדוּרָה — לֹא צָרִיךְ. וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא — אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מְדוּרָה צָרִיךְ נֵר אַחֶרֶת.

22 מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכ״ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה תְּמָנְיָא אִינּוּן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָוֽנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.

23 תְּנַן הָתָם: גֵּץ הַיּוֹצֵא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְיָצָא וְהִזִּיק — חַיָּיב. גָּמָל שֶׁטָּעוּן פִּשְׁתָּן וְהוּא עוֹבֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה — בַּעַל הַגָּמָל חַיָּיב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי אֶת נֵרוֹ מִבְּחוּץ — חֶנְוָנִי חַיָּיב.

24 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנוּכָּה — פָּטוּר. אָמַר רָבִינָא מִשּׁוּם דְּרַבָּה: זֹאת אוֹמֶרֶת נֵר חֲנוּכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, לֵימָא לֵיהּ: הָיָה לָךְ לְהַנִּיחַ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ! וְדִילְמָא, אִי מַיטְּרְחָא לֵיהּ טוּבָא אָתֵי לְאִימְּנוֹעֵי מִמִּצְוָה.

25 אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי תַּנְחוּם:

פירוש בן יהוידע על שבת כ״א

1 כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר. נראה לי בס"ד הטעם בזה והוא כי הנר רומז לגוף האדם, והפתילה ללב, והשלהבת שיש בה שלשה גוונין שהם לבן ואדום וירוק רומזת לכונה ודבור ומעשה, כי שלשה אלו צריכין להיות אחוזים בלב, דאף על פי שהדבור בפה והמעשה ביד אם לא יהיו קשורים בלב אינם כלום, אך צריך השלהבת הרומזת לכונה ודבור ומעשה שקשורים בלב שהוא הפתילה תעלה מאליה דהיינו לשם שמים, וְלֹא עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר דהיינו בשביל איזה סיבה ופניה גשמית, ונרמז באומרו מֵאֵלֶיהָ שהוא א"ל י"ה דהיינו לשם שמים בשביל חלק גבוה. או נראה לי בס"ד יש אדם מעלה תורתו ומצותיו למקום עליון מכוחו, ויש לא יכול להעלותם אלא על ידי הצטרפות עם צדיקים אחרים. ובזה פרשתי בס"ד בדרשותי על התורה ויקרא ו' ב' זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה, 'הִוא' דייקא שתעלה מעצמה ולא שיהיו אחרים מושכים אותה, וכן כאן הנר היא רמז להמצוה והשלהבת להתורה, דכתיב משלי ו, כג כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וצריך שתעלה מאליה שלא על ידי הצטרפות עם צדיקים אחרים המושכים אותה עמהם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אֵשׁ הַשַּׁלְהֶבֶת רומז ליראה שהיא בסוד אֵשׁ, אך יש יראה פנימית שהיא יראת הרוממות וזו אינה תלויה בדבר, ויש יראה חיצונית שהיא יראת העונש וזו תלויה בדבר, ולזה אמר שתהיה עולה מֵאֵלֶיהָ שזו היא יראת הרוממות שאינה תלויה בדבר אחר, וגם היא תמידית לכך כתיב לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בערך אבוקה בענין השמנים והפתילות שפסלום רבותינו ז"ל בנר שבת, כי רבותינו ז"ל ידעו בחכמתם שבאלו השמנים והפתילות יש אחיזה לסטרא אחרא בהם, ולכן אמרו 'שֶׁמָּא יַטֶּה' ר"ל יטה אור הקדוש שלהבת י"ה של שבת קודש לצד הסטרא אחרא חס וחלילה, על ידי פתילות ושמנים אלו יש לסטרא אחרא נגיעה בהם עד כאן לשונו עיין שם. ובזה מובן מ"ש כאן שתהיה שַׁלְהֶבֶת של שבת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, חלק התיבה לשתים וקרי בה מא"ל י"ה שהוא סטרא דקדושה ולא על ידי הטאה לסטרא אחרא שהוא אל אחר. ובזה מובן בס"ד מ"ש שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שַׁאנִי, והיינו כי שמחת בית השואבה היא כנגד הבינה שה"ס שהוא סוד ה"א עליונה שבשם, ולכן נקראת שּׁוֹאֵבָה 'שואב ה"א' ולכן יש שם שמחה גדולה.

2 בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמוֹנָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. נראה לי בס"ד בֵּית שַׁמַּאי הם גבורה וּבֵית הִלֵּל חסד, ולכן זהב שהוא גבורה פוחת והולך כמספר האותיות, והכסף שהוא חסד מוסיף והולך במספר, וכן סדר אבג"ד חסד מוסיף והולך, ותשר"ק גבורה הוא פוחת והולך.

3 טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי: כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין. יש להקשות בשלמא בית הלל מסתבר טעמייהו אבל בית שמאי מאי טעמא בזה? ונראה לי בס"ד דכתבו הפוסקים דבשמן היה שיעור לילה אחת והניחוהו כולו ושרתה בו ברכה, שהיה דולק בכל לילה חלק אחד משמונה שהיה בתחילה בלבד, נמצא לילה ראשונה שרתה הברכה על ח' חלקים, ובשניה שכבר נדלק חלק אחד מהם שרתה על ז' חלקים, וכן בשלישית על ששה וכעל זה הדרך, ולכן סבירא ליה לבית שמאי פוחת והולך שידליק לפי חלקים שנשארו בנר בשעת הנס.

4 מַאי חֲנֻכָּה. נראה לי בס"ד הכי קאמר דהוה ליה למימר 'נחוכה' שהוא ר"ל 'נָחוּ בכ"ה' דנחו אז מן המלחמה, כדכתיב במגילת אסתר וְנָח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, וכן אמר כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם, ומשני דְּתָנוּ רַבָּנָן: בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּכִסְלֵו, יוֹמֵי דַּחֲנֻכָּה וכו' כלומר לא קבעום אלא להודאה ולא ליום טוב גמור, ואם נקראת 'נחוכה' שהוא רצונו לומר 'נחו בכ"ה' הנה לשון נחו יורה על שביתה ממלאכה, דהוה משמע שהם כשאר ימים טובים שיש בהם שביתה ממלאכה לכך הפכו אותיות נחו לאותיות חנו וקראו אותו חנוכה. אי נמי נראה לי הכי מתרץ לה דתניא וכו' שקבעו לזה ח' ימים מה שאין כן בשאר נסים קובעין יום א', ולכן נקראת 'חנוכה' ולא 'נחוכה' כדי להקדים אות ח' בשמה המורה על חידוש שלה שעשו זכר ח' ימים.

5 לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה. מקשים, למה לא קבעום משנה הראשונה? ונראה לי בס"ד בשנה ראשונה עשו ח' ימים טובים בהכרח מפני הנסים שנעשו בהם בשמן, וכל יום שנעשה בו הנס בשמן מוכרחים לעשותו יום טוב, אך לשנה אחרת ראו חכמי הדור שאותה ההארה שהיתה בשמים למעלה בשנה שעברה שהיה בה הנס חזרה ונתגלית בשנה זו והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה ההארה בכל שנה ולכך גם הם עֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים למטה. ולפי זה מ"ש 'קְבָעוּם' לא קאי על בית דין שלמטה אלא קאי על השמים ממעל, שהוא כמו ענין הפורים דכתיב בהם אסתר ט, כח וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים, ודרשו רבותינו ז"ל נִזְכָּרִים למעלה וְנַעֲשִׂים למטה, וכן כאן קְבָעוּם למעלה בגילוי ההארה וַעֲשָׂאוּם למטה ימים טובים בהלל והודאה. ובזה יש להבין נמי כונת השואל מַאי חֲנֻכָּה? דהוה ליה למימר 'חנוך' על שם החנוך של בית המקדש שנתחנך בעבודה ובהדלקת המנורה, ומשני דְּתָנוּ רַבָּנָן וכו' לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם למעלה וַעֲשָׂאוּם למטה, ולכן הטילו בה ה"א בסופה כי זה כלל ידוע כל ה"א שבסוף תיבה מורה על הרבוי, וכן כאן שנתרבית ההארה שלה שהיא מתגלית בכל שנה ושנה, גם חנוך לשון זכר שאינו מתעבר וחנוכה לשון נקבה שמתעברת ויולדת, כן זו מתעברת ויולדת כי ההארה שלה נולדת כל שנה.

« בן יהוידע על שבת י״ט ע״א בן יהוידע על שבת כ״ב ע״א »