בן יהוידע על ראש השנה י״ח

« בן יהוידע על ראש השנה י״ז ע״ב בן יהוידע על ראש השנה י״ט ע״א »

1 כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין! הָכָא נָמֵי בְּיָחִיד.

2 וּגְזַר דִּין דְּיָחִיד תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַמִּטָּה וְחוֹלְיָין שָׁוֶה, וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַגַּרְדּוֹם לִידּוֹן וְדִינָן שָׁוֶה. זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל.

3 מִפְּנֵי מָה זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה. מִפְּנֵי מָה זֶה נַעֲנָה וְזֶה לֹא נַעֲנָה? זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — נַעֲנָה, וְזֶה לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — לֹא נַעֲנָה

4 רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין.

5 וּגְזַר דִּין דְּצִבּוּר מִי מִיקְּרַע? וְהָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ״, וּכְתִיב: ״כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״, מַאי לָאו: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין!

6 לָא, אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר גְּזַר דִּין, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה.

7 כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב יוֹנָתָן: מִנַּיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ נִקְרָע — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה״.

8 אָמַר רָבָא: בְּזֶבַח וּבַמִּנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה. אַבָּיֵי אָמַר: בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. רַבָּה וְאַבָּיֵי מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ. רַבָּה דַּעֲסַק בַּתּוֹרָה — חֲיָה אַרְבְּעִין שְׁנִין, אַבָּיֵי דַּעֲסַק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים — חֲיָה שִׁיתִּין שְׁנִין.

9 תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתֶיהָ מֵתִין בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת עֵלִי אַתֶּם, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְכׇל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים״ — לְכוּ וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה וִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת רַבָּן יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ.

10 אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מִנַּיִין לִגְזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נֶחְתָּם. אֵינוֹ נֶחְתָּם?! וְהָכְתִיב: ״נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״! אֶלָּא: אַף עַל גַּב שֶׁנֶּחְתָּם — נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״.

11 וְהָכְתִיב: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״! הָתָם בְּיָחִיד, הָכָא בְּצִבּוּר.

12 בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה׳ אֶת נָבָל״ — עֲשָׂרָה יָמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

13 בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כׇּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. מַאי ״כִּבְנֵי מָרוֹן״? הָכָא תַּרְגִּימוּ: כִּבְנֵי אִמְּרָנָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּמַעֲלוֹת בֵּית מָרוֹן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כַּחֲיָילוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד.

14 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן נִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״. מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר: דִּבְרַנְהוּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וּמְיַיחֵד לִבַּיְיהוּ כַּהֲדָדָי — וְהָא קָא חָזֵינַן דְּלָאו הָכִי הוּא! אֶלָּא לָאו, הָכִי קָאָמַר: הַיּוֹצֵר רוֹאֶה יַחַד לִבָּם וּמֵבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם.

15 מַתְנִי׳ עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין: עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵיו מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים.

16 וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּיר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן.

17 גְּמָ׳ וְלִיפְּקוּ נָמֵי אַתַּמּוּז וְטֵבֵת!

18 דְּאָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, מַאי דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה״. קָרֵי לְהוּ ״צוֹם״, וְקָרֵי לְהוּ ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה״! בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם — יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֵין שָׁלוֹם — צוֹם.

19 אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם — יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, יֵשׁ שְׁמָד — צוֹם, אֵין שְׁמָד וְאֵין שָׁלוֹם — רָצוּ מִתְעַנִּין, רָצוּ אֵין מִתְעַנִּין.

20 אִי הָכִי, תִּשְׁעָה בְּאָב נָמֵי? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, הוֹאִיל וְהוּכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת. דְּאָמַר מָר: בְּתִשְׁעָה בְּאָב חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחֶרְשָׁה הָעִיר.

21 תַּנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ, וַאֲנִי אֵין דּוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ: ״צוֹם הָרְבִיעִי״ — זֶה תִּשְׁעָה בְּתַמּוּז שֶׁבּוֹ הוּבְקְעָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ וַתִּבָּקַע הָעִיר״. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״רְבִיעִי״ — רְבִיעִי לֶחֳדָשִׁים.

22 ״צוֹם הַחֲמִישִׁי״ — זֶה תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁבּוֹ נִשְׂרַף בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״חֲמִישִׁי״ — חֲמִישִׁי לֶחֳדָשִׁים. צוֹם הַשְּׁבִיעִי — זֶה שְׁלֹשָׁה בְּתִשְׁרִי, שֶׁבּוֹ נֶהֱרַג גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם. וּמִי הֲרָגוֹ — יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה הֲרָגוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים כִּשְׂרֵיפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״שְׁבִיעִי״ — שְׁבִיעִי לֶחֳדָשִׁים.

23 ״צוֹם הָעֲשִׂירִי״ — זֶה עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי דְבַר ה׳ אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתׇב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַים״. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״עֲשִׂירִי״ — עֲשִׂירִי לֶחֳדָשִׁים. וַהֲלֹא הָיָה רָאוּי זֶה לִכְתּוֹב רִאשׁוֹן? וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן — כְּדֵי לְהַסְדִּיר חֳדָשִׁים כְּתִיקְנָן.

24 וַאֲנִי אֵינִי אוֹמֵר כֵּן, אֶלָּא: ״צוֹם הָעֲשִׂירִי״ — זֶה חֲמִשָּׁה בְּטֵבֵת, שֶׁבּוֹ בָּאת שְׁמוּעָה לַגּוֹלָה שֶׁהוּכְּתָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂירִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הוּכְּתָה הָעִיר״, וְעָשׂוּ יוֹם שְׁמוּעָה כְּיוֹם שְׂרֵיפָה.

25 וְנִרְאִין דְּבָרַי מִדְּבָרָיו, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן אַחֲרוֹן וְעַל אַחֲרוֹן רִאשׁוֹן. אֶלָּא שֶׁהוּא מוֹנֶה לְסֵדֶר חֳדָשִׁים, וַאֲנִי מוֹנֶה לְסֵדֶר פּוּרְעָנִיּוֹת.

26 אִיתְּמַר, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי: בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: לֹא בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית.

27 רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית, הָכִי קָאָמַר: בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם — יִהְיוּ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אֵין שָׁלוֹם — צוֹם. וְהָנָךְ נָמֵי כִּי הָנֵי.

28 רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: לֹא בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית — הָנֵי הוּא דִּתְלִינְהוּ רַחֲמָנָא בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל הָנָךְ — כִּדְקָיְימִי קָיְימִי.

29 מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: מַעֲשֶׂה וְגָזְרוּ תַּעֲנִית בַּחֲנוּכָּה בְּלוֹד, וְיָרַד רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרָחַץ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְסִיפֵּר. וְאָמְרוּ לָהֶם: צְאוּ וְהִתְעַנּוּ עַל מַה שֶּׁהִתְעַנִּיתֶם.

30 אָמַר רַב יוֹסֵף: שָׁאנֵי חֲנוּכָּה דְּאִיכָּא מִצְוָה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִיבְטַיל אִיהִי וְתִיבְטַל מִצְוָתָהּ!

31 אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף, שָׁאנֵי חֲנוּכָּה דְּמִיפַּרְסַם נִיסָּא.

32 מוֹתֵיב רַב אַחָא בַּר הוּנָא: בִּתְלָתָא בְּתִשְׁרִי בְּטֵילַת אַדְכָּרְתָּא מִן שְׁטָרַיָּיא. שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן גְּזֵרָה שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם עַל פִּיהֶם, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם אֲפִילּוּ בִּשְׁטָרוֹת. וְכָךְ הָיוּ כּוֹתְבִים: בִּשְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל לְאֵל עֶלְיוֹן.

33 וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: לְמָחָר זֶה פּוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ וְנִמְצָא שְׁטָר מוּטָּל בָּאַשְׁפָּה, וּבִיטְּלוּם, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בָּטְלָה מְגִילַּת תַּעֲנִית — קַמָּיָיתָא בְּטוּל, אַחְרָנְיָיתָא מוֹסִיפִין?!

34 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים.

פירוש בן יהוידע על ראש השנה י״ח

1 הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעוֹלִין לְמִטָּה וְחָלְיָן שָׁוֶה.. זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד לפי זה היינו טעמא למנהג ישראל שנודרים בעת צרה נדרים לעילוי נשמת רבי מאיר זיע"א ומוצאין בזה תועלת והצלחה, היינו כי מאריה דהאי הלכתא שתועיל תפלה ליחיד גם אחר גזר דין הוא רבי מאיר בעל הנס זיע"א ולכן נודרים ומבקשים בזכותו שהוא יהיה מליץ טוב על פי סברתו. ובזה יובן הטעם דרבי מאיר בעל הנס זיע"א נקבר מעומד לרמוז כי הוא עמוד גדול עומד לישראל להושיען בעת צרה על פי סברתו. ובזה יובן רמז הכתוב במשלי משלי ד, כ 'בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ' לַאֲמָרַי אותיות לְמֵאִיר הוא רבי מאיר דסבירא ליה שתועיל התשובה ליחיד גם אחר גזר דין ודוק.

2 רַבָּה דְּעָסַק בַּתּוֹרָה, חַיִי אַרְבָּעִין שְׁנִין. אַבַּיֵי דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, חַיִי שִׁתִּין שְׁנִין. נראה לי בס"ד הטעם כי בית עלי דינם שלא יחיו יותר מן י"ח לכך רבה דעסק בתורה שהיא בנויה בכ"ב אותיות הוסיפו לו כ"ב שנה על י"ח וחי מ' אך אביי דלית הלכתא כוותיה אלא רק בששה דברים שהם יע"ל קג"ם לא הוסיפו לו על י"ח מצד עסק התורה אלא רק י"ב שנה כנגד ששה הלכות של יע"ל קג"ם שהם כפולים בגרסא ובעיון ונעשה לו שלשים, והוסיפו לו עוד שלשים שנה בשביל גמילות חסדים כי מצוה זו היא בספירת החסד שנקודתו סגו"ל שהוא שלשה יודי"ן שהם מספר שלשים ונעשה לו ששים.

3 מִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתָּם, מִתְקָרֵעַ? שֶׁנֶּאֱמַר: דברים ד, ז "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". פירוש דמשמע בכל אופן שיהיה, וקשה והלא לכולי עלמא אם יש עם גזר דין שבועה אינו מתקרע כדאמר לעיל, ואם כן מוכרח לפרש האי 'בְּכָל קָרְאֵנוּ' לאו דוקא אלא הוא חוץ מגזר דין דאיכא בו שבועה ואזדא לה ראיה זו דיש לומר נמי חוץ מגזר דין שנחתם ונראה לי בס"ד דהיכא דאיכא שבועה שאני דגם מצידו יתברך אי אפשר לבטל הגזרה כיון דנשבע, אבל בנחתם אין מניעה מוכרחת מצידו יתברך דלגבי דידיה אין הפרש בין נחתם בין אם לא נחתם שאם ירצה לחזור ולבטל אפשר שיבטל גם בנחתם. ולכן שפיר יליף כיון דאמר בכל כלל כל גוונא אפילו בנחתם.

4 אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יָמִים, שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. נראה לי בס"ד דידוע תשובה עילאה היא בבינה שהיא סוד אות ה"ה ראשונה ומלואה גם כן ה' הרי היא מספר עשרה כנגד עשרה ימים שמתגלה בהם אור הבינה ועליהם נאמר ישעיהו נה, ו דִּרְשׁוּ הֳ' 'בְּהִמָּצְאוֹ' קרי ביה 'ב' ה' מצאו' רוצה לומר שני ההי"ן שהוא אות ה' ומילואה ה' שעולים מספר עשרה. שמואל א' כה, לח "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל". "עֲשֶׂרֶת יָמִים", מַאי עָבִידְתַּיְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת, שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. רַב נַחְמָן אָמַר: אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יח. פירש הגאון מהרי"ש ז"ל בשם הגאון מהר"ח ז"ל בישוב שני המאמרים הנזכר יחד דאמרו רבותינו ז"ל סנהדרין קב: 'אחאב שקול היה' ופריך הש"ס והא עבד עבודה זרה? ותירץ בשביל שמהנה לתלמידי חכמים מנכסיו נעשה שקול! ולפי זה גם נבל בשביל שהינה לעבדי דוד נעשה בינוני ודין בינונים מאריך להם הקב"ה עשרת ימי תשובה, ולכן אחר שאמר רב 'כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה לְגִימוֹת' בא רב נחמן לפרש דברי רב לומר כיון שהינה בלגימות אלו לכך ניתנו לו 'עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה' כי נעשה בינוני עד כאן דבריו, יעוין שם. ועל פי זה נראה לי בס"ד סמך הכתובים שמואל א' כה, לז 'וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף הֳ' אֶת נָבָל וַיָּמֹת' והיינו דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, כי לָבָן נתגלגל בְּבִּלְעָם ואחר כך נתגלגל בְּנָבָל ולכן נָבָל ראשי תיבות נָבָל בִּלְעָם לָבָן וכנזכר בשער הפסוקים, יעוין שם. והנה אם תסיר אות א' מן 'לְאָבֶן' ישאר 'לָבָן' רמז כי תחילתו היה לבן והוסיף בו אות א' עתה ונעשה 'לְאָבֶן' והיינו לרמוז כי עתה הוא שקול, והיינו כי צורת א' הוא מאזנים שקולים דאות ו' שבאמצע הוא כנגד העמוד שתלויים בו כפות המאזניים ושני יודי"ן אחת מכאן ואחת מכאן הם כנגד שתי כפות והם שקולים נמצא צורת א הוא צורת מאזנים שקולין לרמוז כי עתה הוא שקול דהיינו בינוני ולכן וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וכו' שנתן לו זמן עשרת ימי תשובה שהוא זמן של בינונים שהם שקולים. ודע דמה שאמר 'עֲשָׂרָה לְגִימוֹת' הוא לא רצה להאכילם אפילו סעודה אחת ורק מנהג העולם להביא לאורח דבר מועט לטעום בעת שנכנס אצלם והוא גם כן האכילם עשרה כפות של מתוק או דבר אחר שלכל אחד נתנו לו כף אחת אוכל ולהכי קרי להו לְגִימוֹת.

5 מַאי 'כִּבְנֵי מָרוֹן'? הָכָא תַּרְגִּימוּ, כִּבְנֵי אִימְרָנָא. הנה תלת פירושי דאמור רבנן כולהו איתנהו ולא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא כמו שכתב מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד אומרו 'כִּבְנֵי אִימְרָנָא' על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבה פרשת בשלח מדרש רבה פרשה כד, ב 'וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ' תהלים עח, נב מה הצאן אפילו מחבלים האילנות אין בעליה מעלין עליה כך ישראל אף על פי שחוטאין הקב"ה נוהג עמהם כצאן ופירש מתנת כהונה ז"ל אין בעליה מעלין פירוש אין מחשבין הנזק עליהם כי יודעים פְּתָאִים הם בזה וכן כאן דן אותם כפתאים לחשוב המזידין כשגגות, וכמו שנאמר ישעיה נח, א 'וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' וכן הוא אומר הושע יד, ב 'כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ' יעוין שם. ולזה אמר כאן כִּבְנֵי אִימְרָנָא שאם יראה דור חייב הרבה נוהג עמהם כַּצֹּאן. ואומרו כְּמַעֲלוֹת בֵּית חוֹרוֹן היינו ששם המקום צר ואם האדם יפול שם המקום גורם לו הנפילה, וכן אצל ישראל ילמד זכות עליהם לומר המקום שהוא חומר עכור גרם להם להמשך אחר תאוה רעה וכל שכן בזמן שהם בחוץ לארץ שיתלה טומאת המקום שהוא ארץ העמים גרמה להם. ובזה פרשתי הכתוב ביחזקאל יחזקאל לז, כג 'וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם' כלומר מושבותיהם גרמו להם. ואומדו כְּחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד היינו שהיו יוצאים מיוחסים כולם כדי שתהא זכות אבותם מסייעתן וכנזכר במדרש וכן אצל ישראל אם לא ימצא זכות מספיק בידם יספיק להם זכות אבותם. ועוד נראה לי אומר כְּחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד שנקראו מחנה אלקים כנזכר בדברי הימים דברי הימים א' יב, כג 'עַד לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹקִים' כן ישראל נקראו על שמו של הקב"ה שנקראים עם ה' ועל כן לא יהיה להם ביטול גם ברובם עונות. והנה למאן דאמר זה פירש רש"י ז"ל מרון לשון מרות ואדנות. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאיתא בספר הליקוטים פרשת עקב בסוד רמון דשם מטטרו"ן הלבוש הוא מרון שהוא מ' מימין ורו"ן משמאל והחיות הוא ט"ט, עיין שם. נמצא 'מָרוֹן' קאי על מלאך מטטרו"ן שהוא ראש צבא של מעלה וחיילות דוד המלך ע"ה הם דוגמת צבא של מעלה שקראם הכתוב בדברי הימים 'מַחֲנֵה אֱלֹקִים' ולכן קורא כאן לְחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד בשם 'בְּנֵי מָרוֹן' דהם דוגמת צבא של מעלה. או יובן חַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד נכתב חשבונם בפנקס הצבא כפי איכותם, זה נכתב כמאה בני אדם וזה כמאתים וזה כיותר דלכך פירש הכתוב בשמואל שמואל ב' כג, ח 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת' הנה זה ודאי נכתב בחשבון הצבא כמספר ח' מאות ולא כמספר איש אחד, וכן בכולם, ואמר כאן שגם ביום ראש השנה עוברין לפניו כפי איכותם וחשיבותם.

6 קָרִי לְהוּ 'צוֹם' וְקָרִי לְהוּ: 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה'. הקשה הרי"ף ומהרש"א ז"ל מאי קושיא הא זכריה ח, יט 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' כתיב כלומר מה שהוא עתה צום יתהפך לששון ושמחה? ונראה לי בס"ד הכי קאמר דאם הוה כתיב 'צוֹם הָרְבִיעִי וכו' יִהְיֶה מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה' שפיר דהצום יתהפך למשתה דהצום והמשתה הם דבר והופכו, אך הששון ושמחה אינם הפך הצום, ואם כן מדקאמר 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' שמע מינה לא יתבטל הצום אלא הצום יצומו אותו בששון ושמחה שיהיו ששים ושמחים בצום ולא יתאבלו בו. ועל זה פריך קָרִי לְהוּ 'צוֹם' וְקָרִי לְהוּ 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה' שאם יצומו איך ישישו וישמחו והלא אין ששון ושמחה אלא בכרס מלאה ונפש שבעה? ומשני האי 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' קאי על החיוב כי מה שהיה ביום זה חיוב לצום עתה יהיה חיוב לשוש ולשמוח, ולפי זה אין צריך להיות דבר והופכו אלא הכי קאמר זה החיוב בטל ומתחדש חיוב אחר של ששון ושמחה ואתא לאשמעינן כשאין שלום אז הצום הוא חיוב וכשיש שלום בטל חיוב זה ויתחדש חיוב אחר לעשות משתה ושמחה ואם אין שלום ואין גזרה אז ליכא לא חיוב של צום ולא חיוב של שמחה אלא הרשות בידם לעשות מה שירצו.

7 שַׁאנִי תִּשְׁעָה־בְּאָב, הוֹאִיל וְהֻכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת. נראה לי בס"ד מאמר רבותינו ז"ל איכה רבתי א, נז על פסוק ישעיהו מ, א 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי' חטאו בכפלים ולקו בכפליים ומתנחמים בכפליים עיין שם והיינו לקו בכפליים זה יום תִּשְׁעָה־בְּאָב שֶׁהֻכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת.

8 וּמִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה הֲרָגוֹ. הקשה טורי אבן למאי אצטריך להביא דבר זה ועוד דבר זה מפורש הוא בכתוב ואין צריך לפרשו במתניתין עיין שם. ונראה לי בס"ד שבא ללמדנו הטעם דגזרו על הריגת גדליה צום ולא גזרו צום על הריגת שאר צדיקים גדולים לכך וּמִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה שהיה ישראל וגם הֲרָגוֹ בבחירתו הרעה שלא היתה גזרה מן השמים דהכי קיימא להו לרבנן שגדליה נספה בלא משפט אבל שאר צדיקים נהרגו על ידי גוים וגם היתה גזרה מן השמים עליהם ואפילו זכריה הנביא שנהרג על ידי ישראל גם כן היתה גזרה מן השמים ליהרג לתיקון עצמו בסוד הגלגול כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ועוד נמי גדליה כיון שנהרג על ידי ישראל היה חלול השם בדבר כי נבוכדנצר הרשע אויב ישראל עשה חנינה והניח שארית, וישראל באו וכרתו השארית. ועוד נראה לי בס"ד שבא התנא ללמדנו בזה הטעם שגזרו צום ביום זה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות הטעם שנהרג גדליה ע"ה ביום שלשה בתשרי מפני כי ביום זה מתקבצים כל הגבורות בבינה דמלכות והדינים גוברים ותקיעת שופר ליכא כדי למתקם ולכך בו ביום נהרג גדליה ולכך קבעו צום באותו היום בכל שנה ושנה עד כאן דבריו יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי סיבה זו דנקיט רבינו האר"י ז"ל נרמזה בשם ישמעאל שהרג את גדליה והוא דאותיות יִשְׁמָעֵאל הם אותיות 'אש על מי' דהגבורות בתקפם הם אש וביום שלשה תשרי נקבצים כל הגבורות בבינה של המלכות וידוע כי 'מי' הוא כינוי לבינה בכל מקום ובהיותם כולם במי גברו ונעשו אש ולכך בא התנא לרמוז בדבריו טעם גזרת הצום ביום זה באומרו מִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה שבשמו רמוז תוקף הגבורות של אותו היום שזהו הסיבה של גזרת הצום על הריגתו.

9 בִּתְלָתָא בְּתִשְׁרֵי בְּטֵילַת אַדְכַּרְתָּא מִן שְׁטָרַיָּא. נראה שהיה נס זה כנגד הצרה שהיתה בו ביום בחילול השם שהיה בהריגת גדליה על ידי ישראל עצמן ועתה נעשה ביום זה נס לכבוד שם שמים.

« בן יהוידע על ראש השנה י״ז ע״ב בן יהוידע על ראש השנה י״ט ע״א »