בן יהוידע על ראש השנה י״ז

« בן יהוידע על ראש השנה ט״ז ע״ב בן יהוידע על ראש השנה י״ח ע״א »

1 וּמְצַפְצְפִין וְעוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרוֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחוֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אוֹתוֹ״, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה: ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״.

2 בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹלִי״, וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ — ״דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ״.

3 פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, וּפוֹשְׁעֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּגוּפָן — יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וְנִידּוֹנִין בָּהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — גּוּפָן כָּלֶה, וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת, וְרוּחַ מְפַזַּרְתָּן תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם״.

4 אֲבָל הַמִּינִין וְהַמָּסוֹרוֹת וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁכָּפְרוּ בַּתּוֹרָה, וְשֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וְשֶׁפֵּירְשׁוּ מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְשֶׁנָּתְנוּ חִיתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים, וְשֶׁחָטְאוּ וְהֶחְטִיאוּ אֶת הָרַבִּים, כְּגוֹן יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵירָיו — יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וְנִידּוֹנִין בָּהּ לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי וְגוֹ׳״.

5 גֵּיהִנָּם כָּלֶה וְהֵן אֵינָן כָּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבוּל לוֹ״. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — מִפְּנֵי שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בִּזְבוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזְּבוּל לוֹ״, וְאֵין ״זְבוּל״ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ״, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה: ״ה׳ יֵחַתּוּ מְרִיבָיו״.

6 אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין: וּפְנֵיהֶם דּוֹמִין לְשׁוּלֵי קְדֵירָה. וְאָמַר רָבָא: וְאִינְהוּ מִשַּׁפִּירֵי שַׁפִּירֵי בְּנֵי מָחוֹזָא, וּמִקַּרְיִין ״בְּנֵי גֵיהִנָּם״.

7 אָמַר מָר, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, וְהָכְתִיב: ״וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ״! הָתָם, בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן.

8 פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן — וְהָא אָמְרַתְּ לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָּא?! כִּי לֵית לְהוּ תַּקָּנָה — בְּרוֹב עֲוֹנוֹת. הָכָא — מֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זְכִיּוֹת, וְאִית בְּהוּ נָמֵי עָוֹן דְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, לָא סַגְיָא לֵיהּ דְּלָאו ״וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ״. וְאִם לָאו, ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳״.

9 דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳״ — אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ — בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי. ״דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ״, אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי מִן הַמִּצְוֹת — לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.

10 פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, מַאי נִיהוּ? אָמַר רַב: קַרְקַפְתָּא דְּלָא מַנַּח תְּפִלִּין. פּוֹשְׁעֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּגוּפָן — אָמַר רַב: בַּעֲבֵירָה.

11 וְשֶׁנָּתְנוּ חִיתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים — אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בֵּן תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כׇּל חַכְמֵי לֵב״.

12 בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. הֵיכִי עָבֵיד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כּוֹבְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: נוֹשֵׂא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״.

13 תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְכֵן הִיא הַמִּדָּה. אָמַר רָבָא: וְעָוֹן עַצְמוֹ אֵינוֹ נִמְחָק. דְּאִי אִיכָּא רוּבָּא עֲוֹנוֹת — מִחֲשִׁיב בַּהֲדַיְיהוּ.

14 רָבָא אָמַר: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״. לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן — לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.

15 רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲלַשׁ, עָל רַב פָּפָּא לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ. חַזְיֵיהּ דַּחֲלִישׁ לֵיהּ עָלְמָא, אֲמַר לְהוּ: צְבִיתוּ לֵיהּ זְוַודְתָּא. לְסוֹף אִיתְּפַח, הֲוָה מִיכְּסִיף רַב פָּפָּא לְמִיחְזְיֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי חֲזֵית? אֲמַר לְהוּ: אִין, הָכִי הֲוָה, וַאֲמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְלָא מוֹקֵים בְּמִילֵּיהּ — לָא תְּקוּמוּ בַּהֲדֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״, לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן — לְעוֹבֵר פֶּשַׁע.

16 ״לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ״, אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: אַלְיָה — וְקוֹץ בָּהּ: ״לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ״ — וְלֹא לְכׇל נַחֲלָתוֹ,

17 לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם.

18 רַב הוּנָא רָמֵי, כְּתִיב: ״צַדִּיק ה׳ בְּכׇל דְּרָכָיו״, וּכְתִיב: ״וְחָסִיד בְּכׇל מַעֲשָׂיו״! בַּתְּחִלָּה — צַדִּיק, וּלְבַסּוֹף — חָסִיד.

19 רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי, כְּתִיב: ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״, וּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ״. בַּתְּחִלָּה — ״כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם כְּמַעֲשֵׂהוּ״, וּלְבַסּוֹף — ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״.

20 אִילְפַי, וְאָמְרִי לַהּ אִילְפָא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְרַב חֶסֶד״, וּכְתִיב: ״וֶאֱמֶת״. בַּתְּחִלָּה — ״וֶאֱמֶת״, וּלְבַסּוֹף — ״וְרַב חֶסֶד״.

21 ״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם.

22 ״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״.

23 אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״.

24 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאׇזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאׇזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״.

25 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִלְמָא לִפְנֵי גְּזַר דִּין? אֲמַר לֵיהּ: ״וְרָפָא לוֹ״ כְּתִיב, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה גְּזַר דִּין.

26 מֵיתִיבִי: הַשָּׁב בֵּינְתַיִם — מוֹחֲלִין לוֹ, לֹא שָׁב בֵּינְתַיִם — אֲפִילּוּ הֵבִיא כׇּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין מוֹחֲלִין לוֹ! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָחִיד, הָא — בְּצִבּוּר.

27 מֵיתִיבִי: ״עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ״ — עִתִּים לְטוֹבָה עִתִּים לְרָעָה. עִתִּים לְטוֹבָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מוּעָטִים, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ הַצְּרִיכָה לָהֶן — הַכֹּל לְפִי הָאָרֶץ.

28 עִתִּים לְרָעָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים מְרוּבִּין, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לִפְחוֹת מֵהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶן.

29 לְטוֹבָה מִיהָא, לִיקְרְעֵיהּ לִגְזַר דִּינַיְיהוּ וְלוֹסֵיף לְהוּ! שָׁאנֵי הָתָם דְּאֶפְשָׁר בְּהָכִי.

30 תָּא שְׁמַע: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בׇּאֳנִיּוֹת עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו. יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְגוֹ׳ וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וְגוֹ׳ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְגוֹ׳״.

31 עָשָׂה לָהֶן סִימָנִיּוֹת כְּאַכִּין וְרַקִּין שֶׁבַּתּוֹרָה, לוֹמַר לָךְ: צָעֲקוּ קוֹדֶם גְּזַר דִּין — נַעֲנִין, צָעֲקוּ לְאַחַר גְּזַר דִּין — אֵינָן נַעֲנִין!

32 הָנֵי נָמֵי כִּיחִידִין דָּמוּ.

33 תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלָה בְּלוֹרְיָא הַגִּיּוֹרֶת אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם: ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים״, וּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״?

34 נִטְפַּל לַהּ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן. אָמַר לָהּ: אֶמְשׁוֹל לָךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וְקָבַע לוֹ זְמַן בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְנִשְׁבַּע לוֹ בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא פְּרָעוֹ. בָּא לְפַיֵּיס אֶת הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לוֹ: עֶלְבּוֹנִי מָחוּל לָךְ, לֵךְ וּפַיֵּיס אֶת חֲבֵירְךָ. הָכָא נָמֵי, כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לְמָקוֹם — כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ.

35 עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד:

פירוש בן יהוידע על ראש השנה י״ז

1 וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שמות לד, ו "וְרַב־חֶסֶד", מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. פירש רש"י ז"ל הואיל ומחצה על מחצה הן מטה את ההכריע לכף זכות ואין יורדין לגיהנם עיין שם, וצריך להבין כיון דהם שקולין איך יטה ההכרע לכף זכות? ונראה לי בס"ד כי מידות חסד וגבורה נקראים אהבה ויראה, ולפעמים נכללת היראה באהבה ואהבה ביראה שבזה נעשה מיתוק הגבורה בחסד כמו שאמרו בזוהר הקדוש בסידור יראה על גבי אהבה כזה: יראה אהבה שנמצא חצי יראה נצטרף עם חצי אהבה וחצי אהבה נצטרף בחצי יראה ובזה נכללו החסד והגבורה זה בזה ואז גם מדת הגבורה נוטה לעשות חסד וכל זו ההתכוללות לא תהיה אלא רק אם תניח יראה למעלה ואהבה למטה דאז תתאה גבר ויהיה הכל חסד מה שאין כן אם תניח יראה למטה לא תהיה התכוללות זו של המיתוק דתתאה גבר ולכן אלו הבינונים שהם מחצה על מחצה עושה בעבורם הרכבה זו של יראה ואהבה שתהיה אהבה תתאה ואז נכללים זה בזה מחצה במחצה ויהיה מיתוק הגבורה הנקראת יראה בחסד הנקרא אהבה דתתאה גבר ואז גם הגבורה נוטה לעשות חסד ובזה יהיה רחמנות על הבינונים שהם מחצה על מחצה. והבן בדברים. ועוד נראה לי בס"ד טעם שיטה כלפי חסד על דרך מה שפירשו הושע יא, א 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' כלומר ידון אותם בדין נַעַר דזדונו נחשב לשוגג שעושה מעשיו בלי דעת וכן אמרו על פסוק ישעיה נח, א 'וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם' אלו תלמידי חכמים ששגגתם עולה זדון 'וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' אלו עמי הארץ שזדונם נחשב שוגג וכן הוא אומר הושע יד, ב 'כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ' עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול. ונראה לי בס"ד דטעם זה רמזוהו בית הלל בדבריהם באומרם 'מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד' והיינו אותיות שהם לפני אותיות חֶסֶד המה אותיות טָעָה דהיינו לומר זה החוטא טעה בעונו דנחשב לו מעשיו לשוגג ומכשול, ובזה מצילו מעונש מות ומקבלו בתשובה.

2 וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ: תהלים קטז, ו "דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ". קשה למה חילק התנא דבריו לשתי חלוקות באומרו וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד וכו', וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ וכו' תסגי בחדא? ועוד בראשונה אמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד ובשניה אמר וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה מה ענין השינוי הזה מרישא לסיפא? ונראה לי בס"ד דמה שאמר וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ וכו' הוא רוצה לומר מן פסוק 'דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ' עד סוף הפרשה שׁוּבִי נַפְשִׁי וכו' כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי וכו' אֶתְהַלֵּךְ וכו' כי דברים אלו שייכי לזכות הבינונים כאלו הם יוצאים מפיהם דמודים ומשבחים להקב"ה שדלה אותם והגביהם בחסדו מטיט היון של העונות ואומר כל אחד מהם 'שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי' זו גן עדן יען 'כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי' זו גיהנם וכף הקלע, ועתה 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים' בגן עדן. אמנם מה שאמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע הֳ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי' קאי על פסוק זה בלבד כי דוד המלך ע"ה אמר פסוק זה כנגד כת זו הבינונים לשלול נפשו ולהוציא עצמו מכלל הכת הזו והיינו כי הקב"ה יתאוה לתפילת הצדיק ואינו אומר 'תנו לו ואל ואראה פניו!' אך זה דוקא בצדיקים גמורים אבל אלו הבינונים אינם זוכים לכך אלא יתן להם בקשתם קודם ששאלו ולזה אמר אמר דוד המלך ע"ה 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע הֳ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי' רוצה לומר אני אוהב ומשתוקק להיות מכת צדיקים גמורים שהקב"ה יתאוה לתפלתי וירצה שישמע קול תחנוני ולא מכת הבינונים שאומר כנגדם 'תנו לו ואל אראה פניו!' ולזה אמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד 'אָהַבְתִּי' פירוש כנגדם אמר זה שרצה לשלול עצמו מהם כי אלו שהם בינונים ואין ניצולים אלא על ידי מדת החסד אין להם מעלה שיהיה הקב"ה מתאוה לתפילתם.

3 לְאַחַר שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ, גּוּפָן כָּלֶה וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת, וְרוּחַ מְפַזְּרָתָן, וְנַעֲשִׂים אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים. הנה שם לא יש אפר ח"ו, ואמר כן בדרך משל ודמיון כלומר נִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת להפריד הסיגים מן חלקי הטוב שבה אך להיות הסיגים רבים וחלקי הטוב מועטים באיכותם וכמותם אין בהם שיעור להיות פרצוף בפני עצמו אלא יהיו נטפלין לנשמות גדולות של הצדיקים שיהיו דבוקים בהם כל אחד מהקרוב לשרשו ועשה דמיון בערכם לגבי נשמות הצדיקים הגדולים כמו ערך אבק האפר הנדבק בכפות רגלי האדם כן היא ערכם וחשיבותם של חלקי הטוב אלו לגבי נשמות הגדולות אשר ידבקון בהם.

4 גֵּיהִנָּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים. פירוש גֵּיהִנָּם דעלמא המתוקן לכל העולם לידון, וְהֵם אֵינָם כָּלִים דנידונין בגיהנם דילהון כי כל רשע יש לו חלק לעצמו בגיהנם כמו שאמרו רבותינו ז"ל חגיגה טז: 'זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם'. או יובן יש גיהנם נעשה לכל אחד לפי ערך מעשיו להשרף בו וזה כלה וחוזר ומתחדש לאותו אדם אחר שישרף בו ויהיה אֵפֶר בתוכו וזהו גֵּיהִנָּם דילהון כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים כי יחזור ויתחדש להם גיהנם חדש בשבילם וכמו דאיתא באגדה בהנך מתים שמצאום רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שהיו אוספים עצים במדבר כדי שישרפום בהם. נמצא אלו גֵּיהִנָּם שלהם כָּלֶה וחוזר ומתחדש להם, ומזה תבין כמה מיני גיהנם יש לרשעים.

5 אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבִּין: וּפְנֵיהֶם דּוֹמִין לְשׁוּלֵי קְדֵרָה. יש להקשות מאי קא משמע לן בדברים אלו? ועוד למה דימה אותם לשחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה ולא לשחרות אחר? ונראה לי בס"ד כי האש אף על פי שמהלך על כל דופני הקדרה הנה הוא שולט בשוליים יותר ולכן הם מושחרים יותר מהצדדין וכן אלו הרשעים אף על פי שכל גופם נתון בגיהנם שולט אש גיהנם בפניהם יותר ולכן יהיו פניהם מושחרים יותר משאר גופם כמו ששולי הקדרה מושחרים יותר מצדדי הקדרה, והטעם מפני כי העונות חקוקים בפנים, כמו שנאמר ישעיה ג, ט 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'. או יובן הטעם מפני כי אברים המתייחסים לפנים יהיה בהם רבוי עונות יותר משאר איברים עינים לראות ואזנים לשמוע ופה לדבר ולאכול איסורים. או יובן בס"ד רמז בזה דאחר אותיות קְדֵרָה יש אותיות שׁוּרָה ואלו הן שׁוּלֵי קְדֵרָה כי הם אחר אותיות קְדֵרָה ואמרו רבותינו ז"ל 'אין שורה פחות' משלשה וכנזכר ביומא יומא דף פז. על פסוק איוב לג, כז 'יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים' עיין שם. ובפנים חקוקים העונות ויש שם שורה שהיא של שלשה מיני עונות שהם שלשה מיני טומאה של חטא ועון ופשע, ולזה אמר פניהם כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה רוצה לומר שיש שם שורה הרמוזה בשולי אותיות קְדֵרָה.

6 וְאִינְהוּ, מִשַּׁפִּירֵי בְּנֵי מְחוֹזָא, וּמִקַּרְיָן: 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם'. נראה לי בס"ד יש רשעים נשרפין וכלין באש גיהנם וחוזרין ומתחדשין שם ונשרפים פעם אחרת וכן על זה הדרך עד מאה אלף פעמים וכמו שאמרו אותם המתים לרבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כדאיתא באגדה ולכן אלו מִקַּרְיָן 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם' כי שם נולדים ומתחדשים וכל הנולד בעיר נקרא מבני אותה העיר כמו בני גליל בני בבל וכיוצא, גם קראם 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם' כי בהם נבנה גיהנם שמגדיל ומתרבה כי ברבוי הרשעים בתוכו מתרחב והולך.

7 אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ? בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל תַּחֲנוּנַי. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דתענית תענית כה: היכי דמי שבחו של ציבור? אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מטרא ולא יתנו מן השמים קודם שישאלו דזה גרע דהוי כאומר תנו לו ולא אשמע קולו, וזהו שאמרה 'אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה? בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' ולא תאמר תנו לו ואל אראה פניו! או יובן בזמן שאתה שומע ולא תעשה על ידי אמצעי. או יובן 'שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' שהוא תפלת הציבור ולא מכח גזרת צדיק כחוני המעגל וכיוצא בו דכתיב בהו שמואל ב' כג, ג 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים' המבטלים הגזרה מכח מעשיהם הטובים. או יובן יש אדם מתפלל על דבר טוב אך טועה בנוסח תפלתו שמוציא מפיו דברים דמשמען להפך כמו אותו שהיה הולך רגלי במדבר ויגע והתפלל שישלח לו הקב"ה חמור לרכוב עליו וטעה בלשונו ואמר דברים שמשמען שהחמור יהיה רוכב עליו וכך הוה ליה שנזדמן לפניו שר אחד רוכב על חמרתא ויש לה בן קטן כרוך אחריה וגזר עליו שירכיב זה הבן על כתפו וילך, וּבִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ משלי טז, ז לא יביט על נוסח הדברים אלא רק על קול תחנונים של האדם שהוא מתחנן בעבור הטובה אף על פי שיצא מפיו דברים דמשמען לרעה, ולזה אמר 'בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' שהם בעבור טובה, ולא נוסח 'אִמְרֵי פִי'. או יובן בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דְּחִילוּ חכמה רְחִימוּ בינה, נמצא אהבה מצד הבינה וידוע שערי תפלה בבינה, לזה אמר אֵימָתַי אֲנִי 'אֲהוּבָה' דייקא בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל תַּחֲנוּנַי.

8 "דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ", אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי בְּמִצְווֹת, לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ. נראה לי בס"ד דעבודה תמה ושלימה שיעשה האדם בקיום המצות היא שיעשה מאהבה במחשבה ודבור ומעשה וג' פעמים 'אהבה' עולה 'טל' 13×3=39 וזהו ישעיהו כו, יט 'טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ' ובזה יזכו שהשפע והפרנסה לא תבא להם ביגיעה כמטר שהוא יורד בזעף אלא כטל שיורד בנחת, ולזה אמר הושע יד, ו 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' ואם לא זכו לעבודה שלימה אז ט' של טַל תתחלק לשני חלקים שהם ד"ה, ובזה יהין אותיות 'טַל' אותיות 'דַּלָּה'. ולזה אמר 'אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי דַּלָּה מִן הֲמִצְוֹת' רוצה לומר מכח חסרון המצות שלא עשיתים בשלימות נעשיתי דַּלָּה שנהפכו אותיות טַל שהבטיח הקב"ה לישראל באומרו 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' לאותיות דַּלָּה עם כל זה לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ כי על ידי עסק התורה אנחנו ממתקים את הגבורה שהיא בסוד נ"ו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל כי הג' מנצפך שהם מספר פ"ד כל חלק עולה נ"ו ולכן כל נ"ו שבסוף תיבה רומז לגבורה, ועל ידי עסק התורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ממתקים את נ"ו שהוא סוד גבורה כי אות וא"ו של נ"ו שהוא מספר ששה יתחלק לשני חלקים שהם א"ה ובזה יהיו אותיות נ"ו לאותיות נָאֶה הרומז על המיתוק. ולזה אמר לִי נָאֶה דייקא ולכן לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ. ועוד נראה לי בס"ד אומרה לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ כי על ידי חסרון התפלה נעשה עָנִי שדרכו של עני על הרוב לחזור ולשוב ריקם כמו שנאמר תהלים יד, ו 'כִּי עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ' ועל ידי חסרון שיש מצד התורה נעשה רָשׁ ועל ידי חסרון שיש מצד המצות נעשה מָךְ. והנה ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דשערי תפלה הם בבינה ושערי דמעה בחכמה, וידוע כי בבינה יש חמשים שערים שהוא מספר נו"ן ואם תניח אות נו"ן בתוך עָנִי יהיה צירוף עֲנֵנִי ולכן אליהו זכור לטוב בזמן שראה את ישראל בתואר עני אמר 'עֲנֵנִי הֳ' עֲנֵנִי' מלכים א' יח, לז ואם תניח אות א' הרומז ללימוד התורה לשון תהלים נה, יד 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' בתוך אותיות רָשׁ יהיה צירוף רֹאשׁ והוא הנרמז בתיבת בְּרֵאשִׁית שהוא בי"ת רֹאשׁ דכתיב משלי ח, כב 'הֳ' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' ואם תניח אות ה"א הרומזת לחמשה חלקים של שלימות המצות שהם מעשה ודיבור וכוונה ומחשבה ורעותא דליבא עם אותיות מָךְ יהיה צירוף כַּמָּה שהם מספר שם אדנ"י 65 שהוא סוד המלכות ששם הוא תיקון המצות שהם בסוד נפש כמו שכתבתי על מאמר 'על אחת כמה וכמה' שהוא ב' פעמים אדנ"י וזהו 'כמה וכמה' שעולים מספר ק"ל שהם חמשה הויו"ת הנרמזים באות ה' וכנזכר במקום אחר, נמצא אותיות המבטלים 'עָנִי רָשׁ מָךְ' הם אותיות נָאֶה לזה אמר לִי נָאֶה דייקא הם ג' אותיות הנזכר לכן לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.

9 'פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן' מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב: קַרְקַפְתָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין. 'פּוֹשְׁעֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּגוּפָן'? אָמַר רַב: בַּעֲבֵרָה. יש להקשות למה אמר קַרְקַפְתָּא דמשמע דקאי על תפילין של ראש לימא דלא מנח תפילין בסתס דקאי אתפילין של ראש ותפילין של יד? ונראה לי בס"ד כי התפילין הוא אות ועדות שגופינו קנוי להשם יתברך לכך מצות תפילין אמורה בפרשת בשלח תכף ליציאת מצרים דכתיב ויקרא כה, נה 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' ומנהגו של האדון תולה חותם וסימן בצואר עבדו שיעיד עליו שהוא עבדו ואינו בן חורין וכן עשה השם יתברך לישראל במצות תפילין אך של יד מכוסה ואינו נראה אבל של ראש הוא גלוי ולכך הוא עיקר האות ולזה אמר 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש ברכות ו. ולכך זה שהוא מזלזל באות זה של ראש המעיד שגופינו קנוי להשם יתברך נקרא 'פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן' דייקא, ומה שאמר 'פּוֹשְׁעֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּגוּפָן' ואיכא דאמרי 'בַּעֲבֵרָה' רוצה לומר בזנות נראה כיון דאדוקים בזנות הרבה ודאי יחטיאו את ישראל הן זכרים הן נקבות לרדוף אחריהם לטמותם וזו הטומאה קשה לפני המקום יותר מאם היו הורגים אותם.

10 וְ'שֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. הא דמכנה את ישראל בשם 'אֶרֶץ הַחַיִּים' נראה לי בס"ד כי מצינו שנקראים בשם אֶרֶץ דכתיב מלאכי ג, יב 'וְאַתֶּם תִהְיוּ לִי אֶרֶץ חֵפֶץ' והטעם כי אֶרֶץ הוא לשון רצון כנזכר בזוהר הקדוש ועל שם שעושין רצון אבינו שבשמים נקראים בשם אֶרֶץ וזה התואר יבא להם מכח קיום המצות, אך מכח לימוד התורה יבא להם תואר חַיִּים כדכתיב דברים ד, ד 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' ופרשתי בס"ד הטעם כי התורה נקראת טוֹב דכתיב משלי ד, ב 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם' ויש בה ד' חלקים פרד"ס פשט, רמז, דרש, סוד שכל חלק נקרא טוֹב הרי ד' פעמים טוב 17 עולה חַיִּים 68. וידוע כי אלו ד' חלקים פרד"ס שהוא סוד חַיִּים הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה וזהו שנאמר 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם' דייקא רוצה לומר בתורה שהיא כנגד שם הוי"ה לכך 'חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' ולכן כינה הציבור כאן בשם 'אֶרֶץ הַחַיִּים' שהם צדיקים שנקראים בשם אֶרֶץ מכח המצות ובשם חַיִּים מכח התורה.

11 רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 'כּוֹבֵשׁ', רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: 'נוֹשֵׂא'. לפי פירוש רש"י ז"ל כובש - את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות: נושא - מגביה כף מאזנים של עון קשה מאי נפקא מינה בין כובש לנושא דפליגי רבנן? גם בין הכי ובין הכי מה טעם יש בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל רמב"ם הלכות תשובה בפרק ג׳ שיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהוא כנגד כמה עונות שנאמר מלכים א' יד, יג 'יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר קהלת ט, יח 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' ואין שוקלין אלא בדעתו של אֵל דֵּעוֹת והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות עיין שם. נמצא אם יש עשרה עונות קלים ומצוה אחת חמורה וגדולה תכריע אותם, וזה הוא כונת מאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' רוצה לומר יכביד איכות המצות כדי שבזה ירבו באיכותן על איכות העונות ויהיו העונות מועטין כנגדן כי שיקול זה אינו לפי המנין אלא לפי האיכות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ומאן דאמר 'נוֹשֵׂא' רוצה לומר הקב"ה ימציא ברחמיו טענה להמעיט על ידה איכות העונות שיהיו קלים ואז ממילא ירבו הזכיות באיכות על העונות. ואם תאמר במה יכביד איכות המצות למאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' ובמה יקל איכות העונות למאן דאמר 'נוֹשֵׂא'? הענין הוא על פי מה שאמר הכתוב הושע יא, א 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' שפירשו בו הכוונה שידון אותם כנער שהוא חסר דעת דלכך זדונו חשיב כשוגג, כמו שנאמר ישעיה נח, א 'הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' דזדון עם הארץ נחשב כשגגה מפני שאין מכירים ערך העון כמו שהוא וזהו 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל' דן את מעשיהם כמעשה נער וזו הכוונה של מאן דאמר 'נוֹשֵׂא' שהוא מיקל איכות העונות ואז יהיו מועטים באיכותם כנגד איכות המצות. אך מאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' לא ניחא ליה בדרך זה לחשוב הזדונות כשגגות אלא אומר ההצלה בדרך אחרת על פי מה שאמר הכתוב הושע ט, י 'כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל' שפירשו בו הכוונה שיעריך מעשים טובים של ישראל לגבי אומות העולם שאין להם מעשים טובים כלל אלא אדרבה להפך ולכך זה המעט של ישראל נחשב דבר רב ועצום כאדם המוצא ענבים במדבר שמם שיגדל ערכם בעיניו אף על פי שהם מועטין וקטנים וחמוצים מעט, ואם כן בזה יגדיל איכות המצות של ישראל ואז ממילא יכריעו באיכות את העונות ולזה אמר 'כּוֹבֵשׁ' ולפי זה איכא נפקותא גדולה בפלוגתא זו דלמאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' חומר העונות ישאר כמו שהוא וצריכין לקבל עונש גמור עליהם אלא שהם ניצולין מן כליה ויסורין קשים מחמת שאיכות המצות רב על איכות העונות, אך למאן דאמר שהוא מקל העונות דחושב אותם לשגגות אז גם עונשם יהיה קל מאד דאין צריך לקבל יסורין אלא שיעור עונש הראוי לשוגג שהם יסורין קלין מאד. ועוד נראה לי בס"ד לפרש כונת כּוֹבֵשׁ וְנוֹשֵׂא דנקטי רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והוא כי ידוע שהחוטא גורם שתעלה הקליפה למעלה מתחום שלה שיכנס החול במקום הקודש אך ידוע שיש שתי בחינות בעולמות העליונים האחד בסוד היושר והאחד בסוד העיגולים וכל מה שיש בזה יש בזה והחוטא פוגם בשתי הבחינות דיושר ועיגולים שגורם 'עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ' משלי ל, כג והשתא יש להקשות דרבי אלעזר מדבר בפגם של בחינת עולמות היושר דעל זה יפול לשון כּוֹבֵשׁ רוצה לומר הקליפה שהיא הנקראת עון שעלתה למקום קדוש העליון ממקומה אז הקב"ה ברחמיו כובש אותה ומוריד אותה למקומה התחתון כדי שלא תינק ממקום הקודש העליון כי בעולמות היושר דחיית הקליפה מלמעלה למטה ועל זה שייך לשון כובש, אך רבי יוסי ברבי חנינא מדבר בבחינת העיגולים ושם לא שייך לשון כובש אלא העתקה ממקום למקום שנושא את הקליפה הנקראת עון ממקום הקדוש שנתקרבה אליו וזורקה למקומה ועל זה שייך לשון נוֹשֵׂא שמעתיקה ונושא אותה ממקום הקודש. והנה הגאון השל"ה ז"ל במסכת יומא דף רלט. כתב דגם רבי אלעזר דאמר כּוֹבֵשׁ קאי על העונות ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והענין הוא על דרך דאיתא במציעא פרק האומנים בבא מציעא פ. 'נפח קשה כמשוי' נמצא כשיש ב' דברים שוים במשקל ולאחד מהם יש נפח יותר קשה לבהמה כתוספת משוי ולפעמים דבר אחד אינו שוקל כמו האחר אבל הנפח שלו יותר גדול נחשב שוה עם האחר במשוי והקב"ה רַב חֶסֶד רוצה להכריע כף זכות שיהיה במשקל יותר מכף חובה וגם רוצה שכף חובה לא יהיה יותר בנפח, מה עושה הקב"ה? לוקח העונות וכובשם ביחד! לא שכובש הכף אלא רק העונות בעצמם כובשם ודוחקם זה על זה למעט נפוחם ושתי כפות עדיין שוים, ואז נושא כף חובה שנעשה קל מחמת שנתמעט ניפוחו כי הכף הזכיות נעשה יתר עליו מכח הניפוח, ונמצא כובש קאי על העונות ולא על הכף ונושא קאי על הכף של העונות עד כאן תוכן דבריו, יעוין שם. והנה בודאי גם לפי דברי הרב ז"ל אין הדברים כפשוטן ממש דאין שם כפות ממש ולא נפח ממש ורק הוא לשון מליצה ודמיון לשבר האוזן. מיהו צריך להבין המכוון של הדברים האלה בנמשל איך ימעט הנפח? ונראה לי בס"ד יש עון דנחשב גדול וחמור הרבה לאו מצד עצמו בלבד אלא מצד שגרם האדם שעשאו מכשול לאחרים שלמדו ממנו לעשות גם הם עון זה, ובזה נמצא גדל עונו של זה כדמיון דבר שנתנפח אשר משקלו לא נתרבה ורק מראה כמותו נתרבה לעיני הרואין מחמת הניפוח שלו ולכן כמו שהניפוח של המשא מוסיף קושי על הנושא אותו אף על פי שלא כבד משקל גופו כן זה העון יוסיף עונש לאדם העושה אותו מחמת שגרם לאחרים שילמדו לעשות גם הם עון זה. אך מאחר כי תוספת זו שגרמה לתוספת הבאה מן הניפוח יתחייב בה האדם מכח דינא דגרמי שגרם לאחרים ללמוד החטא הנה הקב"ה בחסדו לא ידין האדם ההוא בדינא דגרמי ואז לא יגיע לו נזק מחמת תוספת זו של הניפוח ויוסר תוספת זה של הניפוח מן העון שלו, וזהו ענין כובש העונות שאם יש עונות שיש בהם ענין נפוח כגון שגרם לאחרים לחטוא גם הם ובזה נעשה בהם תוספת רע מחמת זה אז יכבוש אותם לסלק מהם תוספת רע שנדמה לנפח שיש באלו העונות אבל בזכיות כל זכות שיש בו ענין תוספת שדומה לנפח דהיינו שגרם לאחרים ללמוד ממנו לעשות גם הם מצוה זו כמוהו לא יכבישם אלא ישארו בנפח שלהם ואז ודאי יכריעו הזכיות.

12 תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה. נראה לי בס"ד הכוונה כי סידור הזכיות נעשה על פי מדת החסד וסידור העונות על פי מדת הגבורה, וכאשר תמצא בזוהר הקדוש בפרשת אמור דף ק: תלמידי חכמים לקביל דא שלשה ספרים פתיחין ביומא דא פירוש כנגד חג"ת חסד, גבורה, תפארת יעוין שם. וידוע שמדת הגבורה יש בה תערובות ממדת החסד כי לעולם שמאלא איצטריכא לימינא ואמרתי בס"ד רמז לדבר 'שמאל' קרי ביה 'שם א"ל' שהוא חסד דכתיב תהלים נב, ג 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ולכן מיכאל שהוא שר החסד עף העולם בעפיפה אחת ברכות ד: שהוא נגלם במים דוקא ברדתו לעולם הזה אך גבריאל שהוא שר הגבורה עף בשתים מפני שנגלם במים ובאש דשמאלא אצטריך לימינא וכנזכר בשער מאמרי רבותינו ז"ל, ולכן אף על פי שסידור העונות הוא במידת הגבורה יש בה חלק מן מדת החסד על כן יש בסידור זה צד חסד שמדת הגבורה עצמה מעברת רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. ולזה אמר וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה כלומר אל תתמה איך בפעולת הדין שהוא סידור העונות הנעשה במדת הגבורה יהיה פועל רחמים שיעביר ראשון ראשון? לזה אמר כָּךְ הִיא הַמִּדָּה רוצה לומר כך היא אצילות המדה הזאת עצמה של הגבורה שיש בה חלק מן החסד ולכן מצד זה נעשה פועל רחמים גם כן. ובזה מובן מאמר חבקוק ג, ב 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר'. ועיין להרי"ף ז"ל מה שפירש מאמר 'וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה' והר"ן ז"ל ביאר דבריו ומה שאמר בשם הגאון ז"ל, עיין שם. ועיין הרמב"ם הלכות תשובה בפרק ג' יעוין שם.

13 כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע". מקשים הא בקרא קאמר עָוֹן וָפֶשַׁע לשון יחיד? ונראה לי הדברים מבוארים על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות תשובה בשעה ששוקלין עונות האדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא בו בתחילה ולא שני אלא משלישי ואילך אם נמצאו עונותיו מרובין על זכיותיו אותם שתי עונות מצטרפין ודנין אותו על הכל ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו מעון שלישי ואילך מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון לפי שהשלישי נחשב ראשון שכבר נמחלו השנים וכן הרביעי הרי הוא ראשון שכבר נמחל השלישי וכן עד סופן, עד כאן לשונו יעוין שם. ולפי זה מה דנקיט קרא 'נֹשֵׂא עָוֹן' לשון יחיד, הכוונה היא שלעולם נֹשֵׂא עָוֹן אחר שהוא הראשון ועל ידי כן נמחלין כולן כי כיון דנושא חד נשאר השני ראשון ומעביר וכן על זה הדרך.

14 "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" וְלֹא לְכָל נַחֲלָתוֹ. לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהר"י מדובנא ר' יעקב קראנץ ז"ל, יש עובר על פשע חבירו שחטא לו בדברים מפני שיהיה לו טובה בזה כדי שיהיה הקב"ה מעביר לו על פשעיו מדה כנגד מדה, ויש שעובר על פשע חבירו שחטא לו בדברי בזיון מפני הענוה שלו שהוא נבזה ונמאס בעיני עצמו, ולכן לא יחשוב דברים אלו שדבר חבירו בעדו לבזיון, וכמו שנאמר תהלים טו, ד נִבְזֶה מאחרים בדברים הנה בְּעֵינָיו, רוצה לומר בעיני עצמו הוא נִמְאָס יותר מן הבזיון שביזוהו, ולכן אינו מקפיד על מה שחטא לו חבירו בדברים עד כאן דבריו, יעוין שם. וכאן בא רבי אחא בר חנינא לפרש מה שנאמר שיעביר לו הקב"ה על כל פשעיו לאו בכל מעביר על פשעי חבירו איירי אלא רק אותו שאינו מקפיד על פשע חבירו מפני שהוא מֵּשִׂים ורואה עַצְמוֹ בדעתו שהוא מאוס כְּשִׁירַיִם אלו שמשיירין בקערה אחר אכילה שהם נמאסין בעיני בני אדם ואין אוכלים השיורין אלא הפחותים שהם המשרתים והעניים כן הוא נמאס בעיני עצמו, ולכך אינו מקפיד על בזיון שבזהו חברו, הנה לזה דוקא מעביר על פשעיו, אבל היודע בעצמו שהוא אדם חשוב ובזהו חבירו בדברים וחטא לו והוא שותק ועובר על פשע חבירו כדי להרויח טובה מאת ה' שיעביר על פשעיו לא יזכה לכך. או יובן בס"ד מה שאמר מֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל קדושין מ: לעולם יראה אדם עצמו כאילו האדם חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות וכו' ונמצא שכל אדם צריך לחשוב עצמו תמיד הוא סוף ושיור שבו נשלם הכרעת כף הזכיות והכרעת כף העונות, הנה זה הוא אשר יזכה לכך. ועוד נראה לי בס"ד דאם האדם רואה עצמו מלא תורה ומצות איך יהיה שפל ועניו בעיני עצמו באמת, אך בזאת יוכל להיות שפל אף על פי שהוא מלא תורה ומצות והיינו שיחשוב שכבר בא בגלגול בעולם הזה כמה פעמים ומי יודע כמה חטא בגלגולים שקדמו, ואף על פי שעתה מלא תורה ומצות לא יספיקו להשלים חסרון גלגולים שקדמו לשליש ולרביע ובזה יהיה שפל בעיניו באמת. וזהו שנאמר לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם רוצה לומר עתה הוא שיורין של גלגולים אחרים, ובזה יהיה שפל באמת. או יובן יעשה עצמו דהיינו צרכי גופו כְּשִׁירַיִם כלומר טפלים.

15 מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ־צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אין הדבר כפשוטו שנתעטף ממש אלא הראה לו במראה הנבואה כך שנדמה לפניו כשליח ציבור מעוטף. ומה שאמר 'הֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה' רוצה לומר סוד ענין סדר תפלה שצריך האדם ללבוש ציצית תחלה הרומז לאור מקיף ואחר כך קריאת שמע שבה נעשה זווג חו"ב חכמה ובינה ואחר כך תפלה שבה נעשה זווג תו"מ תפארת ומלכות. ואומרו כאן נִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קאי על אור התפארת דלפעמים מכנהו בשם הקב"ה, והא דהראה לו עשיית סדר זה במראה הנבואה בפועל, והיה די להגיד לו הסדר והענין כולו בפה, נראה לי בס"ד כי ענין זה שהבטיחו עתה שאם יעשו ישראל כסדר הזה אמחול להם הוא חסד גמור ואין שורת הדין כך! ולכן הראה לו בדבר זה פועל דמיוני של עיטוף כדי לחזק הבטחה זו שכל דבר שנעשה בו פועל דמיוני יתחזק ויתקיים, כמו שכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל, ואז לא יהיה על זה קטרוג לבטל הדבר, ונרמז הציצית בתיבת 'וְיַעֲבוֹר' שהוא 'וי עבור' ואותיות וי במילואם כזה ו"ו יו"ד עולים מספר ל"ב 32 רמז לציצית שיש בו ל"ב חוטין.

16 בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם. נראה לי בס"ד לכך יש פסק בין שני שמות כמו וא"ו שהוא סוד ברית ובמילואו עולה מספר י"ג כמנין י"ג מידות. גם ידוע כי י"ג מכילן דרחמי של 'מִי אֵל כָּמוֹךָ' צריך להמשיכם ולחברם בי"ג מידות, וידוע כי י"ג מכילן הנזכרים הם סוד היסוד העליון בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל משנה נדרים ג, יא 'גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות' וכנזכר בדברי האר"י ז"ל לכך הניח פסק כאן שהוא וא"ו שהוא סוד הברית ובמילואו עולה י"ג.

17 אֲנִי הוּא קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם, אֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם וְיַעֲשֶׁה תְּשׁוּבָה. נראה לי בס"ד קודם אותיות הוי"ה יש טדה״ד מספר כ״ב ואחר אותיות הוי״ה יש כוז"ו מספר ט"ל סך הכל עולה מספר אֲנִי 22+39= 61 ונרמז בזה כי כ"ב שהם כ"ב אותיות התורה שהם סוד כֵּלִים יהיו מלאים אורות של שמות ע"ב יו"ד ה"י וי"ו ה"י = 72 ס"ג יו״ד ה״י וא״ו ה״י = 63 מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45 ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה = 52 שהם ט"ל אותיות. ולזה אמר אֲנִי הוּא קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, אֲנִי אַחַר שֶׁיֶּחֱטָא כי תיבת אֲנִי היא מספר הכלים והאורות מורה שהכלים שהם כ"ב יהיו תמיד מלאים אורות שהם ט"ל וזהו שנאמר אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן ישעיהו מד, ו. והנה הרא"ש ז"ל הקשה קודם שיחטא למה נצרך לחסד? יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי הקב"ה כשרואה שזה מוכן לחטוא מקדים לסלק ממנו השופרי שופרי אשר בנפשו שהם חלקי הנשמה שבנפש כדי שלא יפגמו בחטאו וזהו חסד גדול שעושה עמו קודם שיחטא, וכיוצא בזה עשה לאדם הראשון. ונראה לי בס"ד ב' פעמים שם הוי"ה יְיָ יְיָ שמות לד, ושזכר בראש י"ג מידות הם מספר בֵּן 52 רמז שישראל נוהג עמהם דין בן שימחול להם ועם מספר הפסק שיש בין ב' שמות שהוא דוגמת וא"ו שמספרו ששה יהיה עולה מספר חֵן 58 והיינו שזוכה לחן לפי שהזדונות נעשים כזכיות ואין לך חן גדול מזה.

18 רַבִּי אֶלְעָזָר רָמִי, כְּתִיב תהלים סב, יג "וּלְךָ אֲדֹ' חָסֶד", וּכְתִיב: שם "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ". קשה מה בא רבי אלעזר לחדש יותר על דרשה דדריש אילפא? ונראה לי בס"ד דאילפא איירי בכללות העולם בענין הדין והמשפט ורבי אלעזר איירי באדם פרטי בענין ההשפעה שלו והוא כי הטבע יש לו חק וגבול בפרי המעשים דרך משל זורע סאה יוצא לו תמורתה כפי הטבע ארבע או חמש סאין אמנם לפעמים השם יתברך נותן ברכה למעלה מן הטבע שימצא האדם פריו על חד מאה כמו שנאמר בראשית כו, יב וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' ברם גם ברכה זו שהיא למעלה מן הטבע יש בה קושי מצד אחד שתרבה היגיעה והטורח של האדם בברכה זו הגדולה מעת שיקצור עד שיאצור בבית. אמנם משלי טז, ז 'בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ' לא יתן לו רבוי הברכה בשדה אלא הארץ תוציא לו כפי טבע הנהוג, ואחר שישים פירותיו באוצר ביתו ישלח שם הברכה ונמצא רבוי הברכה לא סיבב לו רבוי יגיעה. ולזה אמר בתחילה, 'כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ' רוצה לומר התשלומין יהיו כפי כח המעשה אשר יחייב בה חק הטבעי ואחר כך 'וּלְךָ אֲדֹ' חָסֶד' לשלוח ברכה באוצר.

19 רַב הוּנָא רָמִי, כְּתִיב: תהלים קמה, יז "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו", וּכְתִיב: שם "וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו". קשה מה הוסיף רב הונא על דרשת רבי אלעזר ואילפא? ונראה לי בס"ד דרב הונא איירי בדבר שנראה תחילה לעיני הכל שהוא דין ואחר כך נודע שהוא חסד וכמו הך עובדא דרבי עקיבא דבעא אושפיזא ולא יהבו ליה ובת בדברא, כי תחלה מה שאכל אריה החמור וכבה הנר ונאכל התרנגול נראה דין גמור ואחר כך נודע שמעיקרא היה חסד, וכן ענין המעשה של 'אוֹדְךָ הֳ' כִּי אָנַפְתָּ בִּי' ישעיה יב, א שבא לילך לסחורה למדינת הים ונתחב לו מסמר ברגליו בעת שמוריד סחורתו וחזר בו והלכה הספינה והיה בוכה על מכתו ועל עיכוב הליכתו ואחר ב' ימים טבעה הספינה בים התחיל מודה ומשבח על מכתו! וכן כיוצא בזה וזהו שאמר בתחילה 'צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו' שנראה שעושה דין שצריך האדם להצדיק עליו את הדין אך אחר כך 'וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו' שניכר ונתברר שעושה מעיקרא חסד וטובה לאדם שצריך להודות ולשבח.

20 בִּתְחִלָּה "אֱמֶת", וְלִבְסוֹף "וְרַב חֶסֶד". הנה בודאי דידע הקב"ה בתחילה שאין האדם מתקיים בדין אך כדי להראות טובו הגדול עושה כן שבתחילה צדיק שמעורר מדת הדין ולבסוף חסיד שמעורר מדת הרחמים שבזה ממתק הדין ברחמים וגם בזה ניכר ומתגלה טובו וחסדו הגדול ביותר. והשתא בזה נתרץ בס"ד קושיית הרי"ף ז"ל שצריך למכתב 'אֱמֶת' קודם 'רַב חֶסֶד' ובזה ניחא דנכתב כך להודיע לנו שלא נעלם דבר חלילה מאת השם יתברך אלא באמת מתחילה היתה מחשבתו לעשות חסד שידע דאין האדם מתקיים בדין.

21 גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁמְּקָּרַעַת גְּזַר־דִּינוֹ שֶׁל אָדָם. הא דאמר 'מקרעת' ולא אמר 'קורעת' נראה לי בס"ד כי לשון מקרעת משמע על קרעים רבים ויובן הענין על פי רבותינו ז"ל משל לאב שנשבע שישליך על בנו קורה שהיתה לפניו ואם ישליכנה כמו שהיא ימות בנו ואם לא ישליכנה כבר נשבע! מה עשה? חלק אותה לחלקים קטנים והשליכן עליו נמצא קיים שבועתו ולא מת בנו, כן הצרה שגזר עליהם יחלקנה לחלקים רבים להביאם בזה אחר זה כדי שיוכלו לסבול לכך נאמר תהלים ט, י 'מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה' שיעשה העת עתות הרבה עד כאן דבריו. ולכן אמר מְּקָּרַעַת גְּזַר־דִּינוֹ שמחלק אותו לחלקים רבים וזהו קרעים רבים. ונקיט לשון קריעה ולא אמר ביטול לרמוז שקורע תחילה הפגם ואז קורע גזר דין כי 'קרע' אותיות 'עקר' ולזה אמר ישעיה ו, י 'וָשָׁב וְרָפָא לוֹ' ד'אפר' אשר מורה על צרה יתהפך לאותיות 'רפא'. גם יובן 'אפר' רומז לעונות יתרפא ויהיה 'פאר' שהעונות יתהפכו לזכיות שהם פאר! והא דנקיט בפסוק זה דמייתי רבי יוחנן הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ ישעיהו ו, י שלשה איברים שהם עינים ואזנים ולב? נראה לי בס"ד דהמצות הם שלשה מינים, יש שהשכל מחייב אותם וכנגד זה נקיט יִרְאֶה בְעֵינָיו ראיה שכלית ויש אין השכל מחייב אותם אך יש להם טעם בקבלה וכנגד זה נקיט וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע שישמע הטעם המקובל בהם, ויש שהם חוקים שאין להם טעם כדי שישמע באזניו וכנגד זה נקיט וּלְבָבוֹ יָבִין כי ירגיש בהבנת לבו לומר אם אין בהם נזק לנפש למה צוה הקב"ה להזהר בהם והרגשה זו תהיה בהבנת הלב שיבין דבר מתוך דבר ושלשה אלה ראשי תיבות 'בָּשָׂר' שהוא ראשי תיבות בינה שמיעה ראיה שהם מתקנים את האדם הנקרא 'בָּשָׂר' דכתיב ישעיהו סו, כג 'יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי'. והא דנקיט תיקון התשובה בלשון רפואה דכתיב 'וְרָפָא לוֹ' לרמוז כמו חק הרפואה של חולה שלא יועיל לו הסממנים אלא אם כן עושה פהרי"ז שלא לאכול מאכלים רעים כן התשובה שהיא בנויה על וַעֲשֵׂה טוֹב לא תועיל אם אינו נשמר בְּסוּר מֵרָע גם כן. רש"י ז"ל לא פירש כאן ביאור אֵילֵי נְבָיוֹת וגם בקמא דף צ"ב אתמר זה ולא פירש שם כלום וגם בערוך לא הביא ביאור לזה אך ראיתי בערוך ערך גב שהביא מגמרא דעירובין דף ע"ט וכן אתה אומר בניב של תבן והוא גריס ניב בנו"ן ופירש שהוא רוצה לומר מעובה עיין שם. ואם כן לפי זה כאן ביאור אֵילֵי נְבָיוֹת רוצה לומר איילים מעובים שהם שמנים הרבה שמעובין בשומן.

22 עָשָׂה לָהֶם סִמָּנִיּוֹת כְּ'אַכִּין' וְ'רַקִּין' שֶׁבַּתּוֹרָה. צריך להבין למה עשה הסמניות באות נו"ן ולמה הניח שבעה נוני"ן? ונראה לי בס"ד דידוע כל גזר דין נעשה על ידי שם אדני בסוד דינ"א דמלכותא דינ"א, דשם אדני הוא סוד המלכות והענין הוא כי אות א' דשם אדנ"י הוא רחמים נמשך ממקום עליון דשם אהי"ה ושאר אותיות הם דין כמשמעם ואם השם הזה נשאר כסדרו העיקרי שיהיה אות א' בראש אין נעשה בו גזר דין דהאלף גובר על אותיות דין הנשארים בשם וממתק הדין אבל אם יתהפך סדר השם הזה לצירוף דינ"א שהוא אחד מכ"ד צרופים של שם זה אז הוא פועל דין ובו יהיה גזר דין. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל דינא דמלכותא יהיה מצירוף דינ"א כי בצירוף זה אות א' למטה, ולא עוד אלא אותיות דין הם כסדרן למעלה נמצא עיקר הדין נעשה מאותיות דין של דינ"א, אך ודאי עם כל זה פועל הדין יתייחס יותר לאות נו"ן כי בו נשלם צירוף דין כי אותיות ד"י לבדם אדרבא יורו לטובה שיאמר 'דַּי לְצָרָה' ולכן מאחר כי פועל הדין יתייחס יותר לאות נו"ן לכך עשה הסמניות באות נו"ן ועשאם שבעה לרמוז כי פועל הדין יוצא מצירוף דינ"א שאז אות נו"ן כפופה היא אות שביעי אם תמלא אותיות 'דינא' כזה דל"ת יו"ד נו"ן אל"ף. וגם בזה מובן הטעם נמי שהניח הנון הפוכה לרמוז שהדין נעשה מן צירוף דינ"א שנהפכו האותיות שלא כסדר שם אדנ"י.

23 שָׁאֲלָה בְּלוֹרְיָאה הַגִּיוֹרֶת אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: דברים י, יז "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", וּכְתִיב: במדבר ו, כו "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". קשה הוה לה להקשות כתיב 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו' וכתיב 'לֹא יִשָּׂא פָנִים' דהדרך להקשות מן המוקדם על המאוחר? ונראה לי בס"ד דזכרה פסוק 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו' באחרונה מפני כי היא בלאו הכי קשיא לה בגוף הפסוק לבדו דאיך ישא פנים והביאה פסוק 'לֹא יִשָּׂא פָנִים' לחזק הקושיא יותר מן הכתוב גם כן אבל באמת בלאו הכי פסוק 'יִשָּׂא פָנִים' מוקשי מסברא. ונראה דשאלה זו שאלה קודם שנתגיירה דאחר שנתגיירה איך תאמר בְּתוֹרַתְכֶם שתוציא עצמה מן הכלל אחר שנכנסה לדת ישראל דזה לשון עכו"ם הוא שמדברים כך עם ישראל.

24 נִטְפַּל לָהּ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן. יש להקשות והלא היא שאלה מן רבן גמליאל ואיך הכניס עצמו רבי יוסי בענין להשיב תשובה וכי דרך ארץ הוא זה? ונראה לי הכניס עצמו בדברי טעם שאמר לה כיון דעיקר קושייתיך על פסוק 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ' צריך אני לתרץ קושייתיך ולהשיב לך תשובה כי אני כהן וכל יום אני מברך את ישראל בפסוק זה ועל כוונה זו אני אומר אותו, ולזה אמר נִטְפַּל לָהּ רַבִּי יוֹסֵי 'הַכֹּהֵן' דייקא.

25 כָּאן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כָּאן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. נראה לי בס"ד הטעם דהחמיר טפי בעבירות שבין אדם לחבירו יותר כדי לחזק הדבר שלא יהיה האדם קל בעיניו חטאו לאדם כמוהו, וכמו הטעם שהשיב הגאון מהר"י לאותו דוכס על מאמר רבותינו ז"ל שאמרו העובר על דברי חכמים חייב מיתה והביא לו משל על זה. ועוד נראה לי כי בעבירות שבין אדם לחבירו יש להם תובע וצועק למעלה והוא המזל של חבירו שחטא לו ולכך קשים להמחל.

26 עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד: כָּאן קֹדֶם גְּזַר־דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר־דִּין. קשה הוה ליה למימר 'רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כָּאן קֹדֶם גְּזַר־דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר־דִּין' ולמה נקיט כהאי לישנא? ונראה לי בס"ד כי רבי עקיבא לא אמר חילוק זה בפירוש ורק מן המעשה שהיה לו למדנו ממנו דבר זה והוא כי הוא קודם שנהרג חבשו אותו בבית האסורין כמה ימים וכל יום מוציאין אותו וסורקין בשרו ועשו לו יסורין קשים וצריך להבין מאחר דהיה חבוש כמה ימים קודם שנהרג, למה לא התפלל על עצמו ולא בקש מן החכמים שיתפללו עליו לבטל הגזרה? אלא ודאי מאחר שידע שהיה גזר דין עליו לכך קבל בשתיקה דאין תפלה מועלת אחר גזר דין. ומזאת המעשה למדנו דסבירא ליה לחלק בין קודם גזר דין בין אחר גזר דין וכעין זה אמרו בגמרא דחולין חולין קיא: בדין נותן טעם בר נותן טעם דסבירא ליה לרב דאסור דלאו בפירושא אמרה רב אלא למדנו כן ממעשה שהיה לו.

« בן יהוידע על ראש השנה ט״ז ע״ב בן יהוידע על ראש השנה י״ח ע״א »