בן יהוידע על מגילה י״ג

« בן יהוידע על מגילה י״ב ע״ב בן יהוידע על מגילה י״ד ע״א »

1 דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי, דְּאִתְיְלִיד מִינֵּיהּ מָרְדֳּכַי דְּמִיקַּנֵּי בֵּיהּ הָמָן. וּמָה שִׁילֵּם לִי יְמִינִי — דְּלָא קַטְלֵיהּ שָׁאוּל לַאֲגָג, דְּאִתְיְלִיד מִינֵּיהּ הָמָן דִּמְצַעַר לְיִשְׂרָאֵל.

2 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם מִבִּנְיָמִן קָאָתֵי, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״יְהוּדִי״? עַל שׁוּם שֶׁכָּפַר בָּעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא ״יְהוּדִי״, כְּדִכְתִיב: ״אִיתַי גּוּבְרִין יְהוּדָאיִן וְגוֹ׳״.

3 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, כִּי הֲוָה פָּתַח בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, אָמַר הָכִי: כׇּל דְּבָרֶיךָ אֶחָד הֵם, וְאָנוּ יוֹדְעִין לְדוֹרְשָׁן. ״וְאִשְׁתּוֹ הַיְהוּדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד״.

4 אַמַּאי קָרֵי לַהּ ״יְהוּדִיָּה״ — עַל שׁוּם שֶׁכָּפְרָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאוֹר״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁיָּרְדָה לִרְחוֹץ מִגִּילּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ.

5 ״יָלְדָה״? וְהָא רַבּוֹיֵי רַבִּיתֵיהּ! לוֹמַר לְךָ שֶׁכׇּל הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדוֹ.

6 ״יֶרֶד״ זֶה מֹשֶׁה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״יֶרֶד״? שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן בְּיָמָיו. ״גְּדוֹר״ — שֶׁגָּדַר פִּרְצוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. ״חֶבֶר״ — שֶׁחִיבֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. ״סוֹכוֹ״ — שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כְּסוּכָּה. ״יְקוּתִיאֵל״ — שֶׁקִּוּוּ יִשְׂרָאֵל לָאֵל בְּיָמָיו. ״זָנוֹחַ״ — שֶׁהִזְנִיחַ עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

7 ״אֲבִי״ ״אֲבִי״ ״אֲבִי״ — אָב בַּתּוֹרָה, אָב בְּחׇכְמָה, אָב בִּנְבִיאוּת.

8 ״וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד״, וְכִי מֶרֶד שְׁמוֹ? וַהֲלֹא כָּלֵב שְׁמוֹ! אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא כָּלֵב שֶׁמָּרַד בַּעֲצַת מְרַגְּלִים, וְיִשָּׂא אֶת בַּת פַּרְעֹה שֶׁמָּרְדָה בְּגִלּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ.

9 ״אֲשֶׁר הׇגְלָה מִירוּשָׁלַיִם״, אָמַר רָבָא: שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ.

10 ״וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה״, קָרֵי לַהּ ״הֲדַסָּה״ וְקָרֵי לַהּ ״אֶסְתֵּר״? תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ הֲדַסָּה — עַל שֵׁם הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ הֲדַסִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהוּא עוֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים״.

11 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲדַסָּה שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ אֶסְתֵּר? עַל שֵׁם שֶׁהָיְתָה מַסְתֶּרֶת דְּבָרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת אֶת עַמָּהּ וְגוֹ׳״.

12 רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: הֲדַסָּה שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרֵאת אֶסְתֵּר? שֶׁהָיוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם קוֹרִין אוֹתָהּ עַל שׁוּם אִסְתַּהַר. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אֶסְתֵּר, לֹא אֲרוּכָּה וְלֹא קְצָרָה הָיְתָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית כַּהֲדַסָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אָמַר: אֶסְתֵּר — יְרַקְרוֹקֶת הָיְתָה, וְחוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ.

13 ״כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם״ — ״וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ״ לְמָה לִי? אָמַר רַב אַחָא: עִיבְּרַתָּה — מֵת אָבִיהָ, יְלָדַתָּה — מֵתָה אִמָּהּ.

14 ״וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מׇרְדֳּכַי לוֹ לְבַת״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אַל תִּקְרֵי ״לְבַת״ אֶלָּא לְבַיִת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכּוֹסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת״, מִשּׁוּם דִּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב הֲווֹת לֵיהּ לְבַת? אֶלָּא — לְבַיִת הָכִי נָמֵי לְבַיִת.

15 ״וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת וְגוֹ׳״. אָמַר רָבָא: שֶׁהָיְתָה מוֹנָה בָּהֶן יְמֵי שַׁבָּת. ״וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ וְגוֹ׳״. אָמַר רַב: שֶׁהֶאֱכִילָהּ מַאֲכָל יְהוּדִי.

16 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁהֶאֱכִילָהּ קְדָלֵי דַחֲזִירֵי.

17 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זֵרְעוֹנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי הַמֶּלְצַר נוֹשֵׂא אֶת פַּת בָּגָם וְנוֹתֵן לָהֶם זֵרְעוֹנִים״.

18 ״שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר״. מַאי ״שֶׁמֶן הַמּוֹר״? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: סְטָכַת, רַב הוּנָא אָמַר: שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְפָּקִינוֹן — שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ, וְלָמָּה סָכִין אוֹתוֹ — שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂיעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר.

19 ״בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִגְּנוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לָמַדְנוּ שִׁבְחוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם.

20 ״וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁלְּכׇל אֶחָד וְאֶחָד נִדְמְתָה לוֹ כְּאוּמָּתוֹ. ״וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת״, יֶרַח שֶׁנֶּהֱנֶה גּוּף מִן הַגּוּף.

21 ״וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכׇּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכׇּל הַבְּתוּלוֹת״, אָמַר רַב: בִּיקֵּשׁ לִטְעוֹם טַעַם בְּתוּלָה — טָעַם, טַעַם בְּעוּלָה — טָעַם.

22 ״וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל״. עֲבַד מִשְׁתְּיָא וְלָא גַּלְּיָא לֵיהּ, דַּלִּי כְּרָגָא וְלָא גַּלְּיָא לֵיהּ, שַׁדַּר פַּרְדִּישְׁנֵי וְלָא גַּלְּיָא לֵיהּ.

23 ״וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וְגוֹ׳״. אֲזַיל שְׁקַל עֵצָה מִמָּרְדֳּכַי, אֲמַר: אֵין אִשָּׁה מִתְקַנְּאָה אֶלָּא בְּיֶרֶךְ חֲבֶירְתָּהּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא גַּלְּיָא לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְגוֹ׳״.

24 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב:

25 ״לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו״ — בִּשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל, וּבִשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיָה בּוֹ בְּשָׁאוּל זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר.

26 וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? דִּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא״. וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא?

27 אֶלָּא, אֲמַר לַהּ: מִינַּסְבָא לִי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִין, מִיהוּ אַבָּא רַמָּאָה הוּא וְלָא יָכְלַתְּ לֵיהּ. אֲמַר לַהּ: אָחִיו אֲנָא בְּרַמָּאוּת. אֲמַרָה לֵיהּ: וּמִי שְׁרֵי לְצַדִּיקֵי לְסַגּוֹיֵי בְּרַמָּיוּתָא? אֲמַר לַהּ, אִין: ״עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״.

28 אֲמַר לַהּ: וּמַאי רַמָּיוּתָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אִית לִי אֲחָתָא דְּקַשִּׁישָׁא מִינַּאי וְלָא מַנְסֵיב לִי מִקַּמַּהּ. מְסַר לַהּ סִימָנִים.

29 כִּי מְטָא לֵילְיָא, אֲמַרָה: הַשְׁתָּא מִיכַּסְפָא אֲחָתַאי. מְסַרְתִּינְהוּ נִיהֲלַהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה״, מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא: מִתּוֹךְ סִימָנִין שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה — לָא הֲוָה יָדַע עַד הַשְׁתָּא. לְפִיכָךְ זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל.

30 וּמָה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב: ״וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל״, זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם — פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ וְגוֹ׳״. וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים וְגוֹ׳״.

31 ״וְאֶת מַאֲמַר מׇרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עוֹשָׂה״, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁהָיְתָה מַרְאָה דַּם נִדָּה לַחֲכָמִים. ״כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאׇמְנָה אִתּוֹ״, אָמַר רַבָּה בַּר לִימָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי.

32 ״בַּיָּמִים הָהֵם וּמׇרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ״, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִקְצִיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדוֹן עַל עֲבָדָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹן צַדִּיק. וּמַנּוּ? יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי וְגוֹ׳״.

33 עֲבָדִים עַל אֲדוֹנֵיהֶן לַעֲשׂוֹת נֵס לַצַּדִּיק, וּמַנּוּ? מָרְדֳּכַי, דִּכְתִיב: ״וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמׇרְדֳּכַי וְגוֹ׳״.

34 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי טַרְסִיִּים הֲווֹ, וְהָיוּ מְסַפְּרִין בְּלָשׁוֹן טוּרְסִי, וְאוֹמְרִים: מִיּוֹם שֶׁבָּאת זוֹ לֹא רָאִינוּ שֵׁינָה בְּעֵינֵינוּ, בֹּא וְנַטִּיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל כְּדֵי שֶׁיָּמוּת. וְהֵן לֹא הָיוּ יוֹדְעִין כִּי מָרְדֳּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן.

35 אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא אֵין מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ שָׁוָה? אָמַר לוֹ: אֲנִי אֶשְׁמוֹר מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא״ — שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בְּמִשְׁמַרְתָּן.

36 ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״. אַחַר מַאי? אָמַר רָבָא: אַחַר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְפוּאָה לַמַּכָּה.

37 דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּרׇפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם״. אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן — מַכֶּה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָגַף ה׳ אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפוֹא״.

38 ״וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלוֹחַ יָד בְּמׇרְדֳּכַי לְבַדּוֹ״. אָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה בְּמָרְדְּכַי לְבַדּוֹ, וּלְבַסּוֹף בְּעַם מָרְדֳּכַי, וּמַנּוּ — רַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף בְּכׇל הַיְּהוּדִים.

39 ״הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל״, תָּנָא: כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחוֹדֶשׁ אֲדָר שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, אָמַר: נָפַל לִי פּוּר בְּיֶרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה. וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד.

40 ״יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד״, אָמַר רָבָא: לֵיכָּא דְּיָדַע לִישָּׁנָא בִּישָׁא כְּהָמָן. אֲמַר לֵיהּ: תָּא נִיכַלִּינְהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מֵאֱלָהַיְהוּ דְּלָא לֶיעְבֵּיד בִּי כְּדַעֲבַד בְּקַמָּאֵי. אֲמַר לֵיהּ: ״יֶשְׁנוֹ״ — יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת.

41 אֲמַר לֵיהּ: אִית בְּהוּ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: עַם אֶחָד הֵן.

42 שֶׁמָּא תֹּאמַר, קָרְחָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּמַלְכוּתֶךָ — מְפוּזָּרִין הֵם בֵּין הָעַמִּים. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִית הֲנָאָה מִינַּיְיהוּ — ״מְפוֹרָד״, כִּפְרֵידָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּירוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, אִיכָּא מְדִינְתָּא מִינַּיְיהוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכׇל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ״.

43 ״וְדָתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכׇּל עָם״, דְּלָא אָכְלִי מִינַּן וְלָא נָסְבִי מִינַּן וְלָא מִנַּסְבִי לַן. ״וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עוֹשִׂים״, דְּמַפְּקִי לְכוּלָּא שַׁתָּא בְּשִׁהֵי פִּהֵי. ״וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם״, דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וּמְבַזּוּ לֵיהּ לְמַלְכָּא, וַאֲפִילּוּ נוֹפֵל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֵהוּ, וְאִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — חוֹבְטוֹ בַּקַּרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ.

44 ״אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף וְגוֹ׳״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקוֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶן לִשְׁקָלָיו.

45 וְהַיְינוּ דִּתְנַן: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם.

46 ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ״, אָמַר רַבִּי אַבָּא:

פירוש בן יהוידע על מגילה י״ג

1 וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ 'יְהוּדִי'? עַל שׁוּם שֶׁכָּפַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא 'יְהוּדִי'. נראה לי בס"ד טעם לזה כי שני יודי"ן של יְהוּדִי שהם ראש וסוף רומזים לשילוב שם הוי"ה בשם אדנ"י שהם שם הנכתב ושם הנקרא דראשו יו"ד וסופו יו"ד, ולכן מנהג העולם לפעמים כשכותבין שם הוי"ה כותבין במקום השם שני יודי"ן זו אצל זו ונשאר ביהודי אותיות 'הוֹד' כסדרן והם הפך 'דָוָה' כי עבודה זרה נקראת דוה דכתיב ישעיה ל, כב 'תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה' וזה הכופר בה זוכה להוד הפך דוה ודבק בשם הוי"ה ובשם אדנ"י, ועל זה נקרא 'יְהוּדִי' המודה בשם הוי"ה וכופר בעבודה זרה.

2 שמות ב, ה 'וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר' וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁיָּרְדָה לִרְחֹץ מִגִּלּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ. נראה הכונה כי אביה היה אומר 'לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי' יחזקאל כט, ג, וזהו דאמר 'עַל הַיְאֹר' זֶה גִּלּוּלֵי בֵּית אָבִיהָ. ועוד נראה לי בס"ד 'יְאֹר' כתיב בלא וא"ו ואותיות הסמוכים ליאר הם אותיות 'כֶּבֶשׂ' שהיה גלולי בית אביה, שהמצריים עובדין לטלה שהוא כֶּבֶשׂ ולזה דייק מן הקרא דכתיב 'עַל הַיְאֹר' רוצה לומר סמוך כמו במדבר ב, כ 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה'.

3 גְּדוֹר - שֶׁגָּדַר פִּרְצוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד ידוע בחטא העגל פגמו בדל"ת ד'אֶחָד' דברים ו, ד ועשו אותו רי"ש ח"ו, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק הושע יב, א 'סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל'. וזהו ענין הפרצה שפרצו זוית הדל"ת ועשאוה כמו זוית של רי"ש שהיא רקנית ומשה רבינו ע"ה כשרפא אותם מחטא זה גדר הפרצה הזאת שנתמלאת הזוית ונעשה דל"ת.

4 חֶבֶר - שֶׁחִבֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתיבס"ד בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי בפסוק ירמיהו ב, ה 'מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי', שיש לישראל התחברות עם שם אלקים על דרך האמור בזוהר ביראה-אהבה שאם תכתוב שם ישראל ותכתוב תחתיו שם אלקים, יצטרף 'ישר' דישראל עם אותיות 'אל' דשם אלקים ויהיה צירוף 'יִשְׂרָאֵל' וכן יצטרפו אותיות 'אל' דשם ישראל עם אותיות ה'ים' דשם אלקים ויהיה צירוף 'אֱלֹקִים' וכל זה דוקא אם תכתוב שם יִשְׂרָאֵל למעלה משם אֱלֹקִים. וידוע ששם אֱלֹקִים נזכר תחלה בבריאת השמים דכתיב בראשית א, א 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' וידוע כי בעון העגל פגמו בשם אֱלֹקִים, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשה כי תשא יעוין שם. ואם כן לפי זה כיון שפגמו בשם אלקים נפרד חיבור שהיה להם בשם אלקים, אך משה רבינו ע"ה שתיקן החטא החזיר להם התחברות זו כאשר היתה, וזהו שאמר שֶׁחִבֵּר אֶת 'יִשְׂרָאֵל' דייקא לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוא שם אֱלֹקִים הנזכר תחילה בבריאת השמים. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרתי בס"ד בפסוק דברים ד, ד 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' כי כללות הגוף כולו הוא רמ"ח איברים ושס"ה גידין, ושם 'יִשְׂרָאֵל' 541 עולה תקמ"א, ועם מספר שם הוי"ה במלוי יודי"ן שהוא ע"ב 72 הרי תרי"ג 613 כנגד רמ"ח 248 איברים ושס"ה 365 גידים כי אותיות השמות הם החיות, וכמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל על פסוק בראשית ב, יט 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' ולזה אמר וְאַתֶּם ישראל הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם, הוא שם הוי"ה במלוי יודי"ן, דאז נשלם אצלכם מספר תרי"ג, ולכך חַיִּים 'כֻּלְּכֶם' הַיּוֹם כולכם דייקא, דהיינו כל רמ"ח ושס"ה. והנה נודע כי בחטא העגל נפרדו מהתחברותם בשם הוי"ה שלא נשאר אצלם דבקות זו, וכאשר תיקן משה רבינו ע"ה החטא אז חזר וְחִבֵּר אֶת 'יִשְׂרָאֵל' דייקא לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוא שם הוי"ה במלוי יודי"ן, שהוא הנקרא אבא כנודע, ולכן קוראו כאן אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

5 אֲבִי אֲבִי אֲבִי - אָב בַּתּוֹרָה, אָב בְּחָכְמָה, אָב בַּנְּבִיאוּת. נראה לי בס"ד אָב בְּחָכְמָה שזכה ליסוד דחכמה, ולכן זכה להיות אָב בַּתּוֹרָה שניתנה התורה על ידו שהיא יסוד דחכמה כנודע, גם על ידי כך זכה להיות אָב בַּנְּבִיאוּת, כי ידוע דנבואתו היתה מיסוד דחכמה שבתוך ז"א זעיר אנפין ושאר נביאים מן יסוד דבינה בהיותה תוך ז"א כמו שכתוב בעץ חיים שער הכללים פרק יו"ד יעוין שם.

6 אסתר ב, ו 'אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם' אָמַר רָבָא: שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ. נראה לי בס"ד לכך זכה שתהיה גאולת ישראל על ידי מדה כנגד מדה, היא מרצונו הטוב שיתף עצמו בצרתם, לפיכך על ידו היתה גאולתם מצרתם. ועוד יש לומר שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ כי מדת החסד רמוזה בשמו הטוב כי מָרְדֳּכַי-מָר דְּרוֹר, והמור הוא סוד החסד כנודע.

7 אֶסְתֵּר שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ הֲדַסָּה? עַל שֵׁם הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ הֲדַסִּים. נראה לי בס"ד טעם שנקראו הֲדַס כי עיקר ישיבת הצדיקים ומשכנם הוא בגן עדן, ששם אין הנאת אכילה ושתיה בפה אלא הנאתם בריח הטוב שבגן עדן ששם נזונין בריח דוקא, וידוע דהדס אין בו אלא רק הנאה של ריח טוב. גם הֲדַס 69 גימטריא חַיִּים 68 עם הכולל כי הוא והנכלל עמו כולם בגדר החיים. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש ההדס החשוב הוא משולש והצדיקים שלמים במחשבה ודבור ומעשה עד כאן דבריו נר"ו.

8 אֶסְתֵּר לֹא אֲרֻכָּה וְלֹא קְצָרָה הָיְתָה אֶלָּא בֵּינוֹנִית כַּהֲדַסָּה. נראה לי בס"ד לכן ימים טובים של הפורים שניתנו על ידה אינם ארוכים כחג הסוכות וחג המצות שהם שבעה ימים, ואינם קצרים כחג השבועות, ושמיני עצרת שהם יום אחד מן התורה אלא בינונים שהם שני ימים י"ד וט"ו.

9 אֶסְתֵּר יְרַקְרֹקֶת הָיְתָה, וְחוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ. פירוש היופי והלובן שלה יש בו זהרירות נוטה לגוון הירק, וזה הזהרירות עושה לה חן יותר בעיני רואיה שיהיה היופי הזה נחמד למראה עינים, וזהרירות כזו נמצאת באבנים טובות שקורין אלמא'ס והוא יקר הערך שאינו מצוי אלא מעט בעולם. וזהו פשוטן של דברים, אך נראה לי בס"ד דרבי יהושע בן קרחה רמז בזה ענין יקר כי 'ירק' 310 הוא מספר 'שי' שהוא חצי 'כתר' 620 והיא היה לה הארת כתר שלם שהוא ירק כפלים, וזהו יְרַקְרֹקֶת רוצה לומר ירק כפול שהוא ב' פעמים 'שי' ולכן חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ, פירוש קו ימין של העשר ספירות שהוא חסד והוא חח"ן שהם חכמה חסד נצח, ולכן 'וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ' אסתר ב, טו שהיה לה חן כפול בעין החושית ובעין השכלית, והיינו תצרף ח"ח של חח"ן עם נו"ן של חח"ן פעמיים יהיה מזה חן חן. ולכן נקראת הֲדַס כי החוט של חסד שהוא קו ימין שהוא חח"ן מספרם עם כולל ג' אותיות הוא עולה מספר הֲדַס 69 ולכן נקראת הֲדַסָּה על שם ההדס.

10 אסתר ב, ט 'וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מוֹנֶה בָּהֶן שִׁבְעַת יְמֵי שַׁבָּת. נראה לי בס"ד דייק זה מתיבת לָהּ דמשמע שהיה בהם מנין שאין בו צורך אלא רק לה, וזהו ענין מנין שִׁבְעַת יְמֵי שַׁבָּת שאין בו צורך בבית אחשורוש אלא רק לה בלבד, ולהכי נקיט הָרְאֻיוֹת שיש בזה משמעות לשון ראיה שהיתה רואה בהם דבר אחד שצריך לה לראות ולידע. ברם מקשים היתכן אסתר המלכה ע"ה שהיתה חכמנית ונביאה תחוש שמא תטעה ביום שבת ותתבלבל, עד שהוצרכה לעשות סימן לעצמה בנערות? ונראה לי בס"ד ודאי לא היתה חוששת פן תטעה ותתבלבל בימים שלא תדע איזה יום שבת, אלא הוצרכה לסימן זה של הנערות, מפני כי המלכה דרכה לישב בהיכלה, ולפעמים יהיה חורף וקור גדול שלא תוכל לצאת מן חדר היכלה חוצה לראות אויר שבחוץ, אלא תהיה מוכרחת לישב לפני ולפנים ולכן חוששת אולי יהיה בין השמשות ולא תרגיש ותבא לידי חילול שבת ח"ו, לכן עשתה תקנה זו של שימוש הנערות, כפי סדר שבעת ימי השבוע, שכל אחת תעמוד ביומה לפניה מבעוד יום קודם בין השמשות, ובעת שתבא הנערה המיוחדת ליום שבת, ותעמוד לפניה אז תדע כי עתה קרוב הוא לבין השמשות, כי הנערות הם עומדים בחוץ ורואין השמש, וכל אחת תבא סמוך לשקיעת החמה בזמנה, ואפילו ביום מעונן תוכל לידע.

11 אסתר ב, ט 'וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ', אָמַר רַב: שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי. קשה והלא אֵין מַגֶּדֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ אסתר ב, י, ועדיין לא ידע שהיא יהודית, ולמה מאכילה מאכל יהודי שהוא מאכל כשר? ונראה לי דודאי הם יודעים שנתגדלה בבית מרדכי כי מביתו לקחו אותה, אך אמרו שהיא אסופית מן השוק שלקחה קטנה ולא נודע מאיזה אומה היא, על כן היא מצאה פתחון פה לומר לו שיאכילה מאכל יהודי, מפני שהיא נתלמדה מקטנותה במאכל זה בבית מרדכי, ואם תשנה מאכלה לא יערב לה ותכחיש יופיה. או יובן 'שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי' רוצה לומר היה לוקח לה בשר משחיטת ישראל באומרה כי זה יפה לגוף שהוא בדוק מטרפיות, שהם נעשים על ידי חולאים, ועד עתה יש באירופ"א אנשים שאינם ישראל, והם אין אוכלים בשר אלא רק מטבחי ישראל שהוא כשר, ואומרים שגם המלכה של אנגליז ירום הודה אין אוכלת אלא רק בשר כשר שחתום מן החכם שהוא כשר.

12 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁהֶאֱכִילָה קְדָלֵי דַּחֲזִירֵי. פירוש עורף של החזיר שהיה מערב אותו לה במאכל יהודי, כי בשר חזיר לבדו מזיק כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ורק מניח לה מעט מבשר העורף בתוך תבשיל מאכל יהודי דאמר רב, לעשות בו טעם טוב. ויתכן שהיה ששים במאכל יהודי לבטלו ולכך היתה אוכלת, ואפילו אם לא היה ששים הנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער קליפת נוגה פרק וא"ו שכתב שהיתה אסתר מנחת שידה במקומה שמזדווגת עם אחשורוש, שהיתה היא ומרדכי הצדיק ע"ה יודעין להשביע בשם המפורש שתתלבש הקליפה בדמות גוף שלה, ותזדווג עם אחשורוש עיין שם, אפשר גם בזה בעת אכילה כשיביא לה קדלי דחזירי, תעשה על ידי השבעה שהשידה שתהיה בדמותה ממש היא תאכל, ושוב ראיתי בי"ד דכתב כן שהשידה היתה אוכלת. מיהו נראה לי בס"ד קדלי דחזירי אינו רוצה לומר בשר חזיר, אלא היה מאכילה מוחא דדג הנקרא שבוטא, כי יתכן זה יועיל ליופי ועדון בשר האדם הרגיל בו והיינו דאיתא בחולין חולין קט: אמרה ילתא לרב נחמן כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא שהוא כולו דם קרוש וטעם דם יש לו, אסר לן נדה שרא לן דם טוהר אסר לן חלב בהמה שרא לן חלב חיה, אסר לן חזיר שרא לן מוחא דשבוטא, פירש רש"י מוח של דג ששמו שבוטא טעמו כטעם חזיר יעוין שם. ולכן לזה למוחא דשבוטא קרי ליה קדלי דחזירי קדלי רוצה לומר עורף, דהיינו הפך החזיר זה אסור וזה מותר אף על גב דטעמא חדא אית להו.

13 מִגְּנוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לָמַדְנוּ שְׁבָחוֹ: שֶׁלֹּא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם. נראה לי בס"ד לא נחתי רבנן לספר בשבחו ד'לֹא תְחָנֵּם' כתיב דברים ז, ב, אלא הודיעו אותנו דבר זה כדי שכל איש ישראל יקח קל וחומר מאותו רשע שהיה שטוף בזימה ומלך ועם כל זה לא היה משמש ביום, וכל שכן שראוי להזהר בכך כל איש ישראל! אך עדיין יש להבין איך אותו רשע שטוף בזימה נהג כן בעצמו? ונראה לי בס"ד נהג כן להנאתו, דאם ישמש כתרנגולים ביום ובלילה, לא יהיה לו עריבות מהנאת תשמיש כל כך, כי אין הנאה לאדם בדברים אלו אלא רק על ידי ההעדר, ולכן עשה העדר לעצמו ביום כדי שיהיה לו הנאה יותר מתשמיש הלילה. ועוד נראה לי מן השמים היה דבר זה שעלה על לבו לנהוג כך, מפני כי אסתר לא היתה היא עצמה משמשת עמו אלא היתה מביאה שידה במקומה, וגילוי השדים בלילה הוא טפי מן היום, כי בלילה דרכם להתגלות.

14 בִּקֵּשׁ לִטְעֹם טַעַם בְּתוּלָה – טָעַם; טַעַם בְּעוּלָה – טָעַם. קשה איך יעשה הקב"ה נס בשינוי הטבע להנאתו של אותו רשע תמיד בכל עת ועת? הן אמת כדי לחבב בזה את אסתר בעיניו, אך רבוי נסים הפך הטבע תמיד, אין ראוי לעשות בשביל תועלת קטנה כזו כדי לחבבה יותר, והא בלאו הכי היא חביבה בעיניו מאד ואין צריכה לכך! ונראה לי בס"ד כיון דלפי דברי הזוהר ורבינו האר"י ז"ל היתה השידה משמשת עמו אם כן אין בזה השינוי חידוש הפך הטבע לשנות טעם הביאה כפי רצונו, כי השד טבעו להשתנות בכל רגע כאשר ירצה, וכמו שאמרו ז"ל על פסוק במדבר יא, ח 'לְשַׁד הַשָּׁמֶן'.

15 אסתר ב, יט 'וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ' אָזִיל שָׁקַל עֵצָה מִמָּרְדֳּכַי; אָמַר: 'אֵין אִשָּׁה מִתְקַנְאָה אֶלָּא בְּיָרֶךְ חֲבֵירְתָּהּ' וַאֲפִלּוּ הָכִי לָא גַּלְיָא לֵיהּ. קשא והלא הוא צוה עליה שלא תגיד, ואם כן מה לו ללמדו עיצה שבה יפריע דבריו, דמשמע הוא רוצה שתגיד? ונראה לי בס"ד דודאי אחשורוש בעת שנשא את אסתר ובקש ממנה שתגיד לו מאיזה עם ולא הגידה, שאל מן מרדכי הצדיק ע"ה מהיכן היא זאת? יען כי מביתו נלקחה ומרדכי השיב לו איני יודע כי אני אספתי אותה מן השוק, אך מאחר שהוא בלבו חושב שאסתר יודעת ואינה מודת ודאי חשדו למרדכי שגם הוא יודע, דאפילו אם אספה מן השוק ודאי שאל אותה בת מי היא, ורק לו אינו מגיד כדי לעשות רצון אסתר שאין רצונה להגיד. מה עשה אחשורוש? הלך הוא בעצמו אצל מרדכי במקום שהוא יושב בשער המלך, וביקש ממנו עיצה במה יוכל לפתות את אסתר שתגיד, ובדעתו שיחד את מרדכי בשנים, חדא שהלך הוא בכבודו אצלו ולא שלח אחריו והשנית שעזב כל חכמיו ויועציו ולא בא ליקח עיצה אלא ממרדכי, וחשב שבזה ודאי יגיד לו מה שהוא יודע כי אי אפשר שלא ידע, ולזה אמר אזל שקל עצה ממרדכי רוצה לומר לא שלח אחריו אלא אזל לוותיה, ועוד לא שקל עיצה אלא מיניה בלבד ולא שקל עיצה מיועציו. וכשראה מרדכי חניפה זו שעשה לו, אמר בלבו אם עתה לא אגיד לו על אסתר מהיכן היא, יחרה אפו ויתכעס לומר כל הכבוד הזה עשיתי לו ועודנו עומד במרדו לעשות רצון אסתר שלא יגיד לי מהיכן היא! לכך נתחכם לתת לו עיצה זו שהיא נגדיית לאסתר, באומרו שיקח אחרת עליה, כי עתה יאמר אם באמת הוא אוהב את אסתר ובעבורה מעלים ממני מולדתה ועמה, איך יתכן שיתן לי עיצה זו שהיא מרה לה, אלא ודאי כנים דבריו שאינו יודע עמה ומולדתה, ובאמת מרדכי ידע דאפילו אם יביא נשים אחרות אסתר לא תגיד, ואדרבה מזה יהיה תפארת וחן לאסתר כי ניסה להביא נשים אחרות ולא ישרו בעיניו.

16 מְלַמֵּד שֶׁלְּכָל אֶחָד וְאֶחָד נִדְמְתָה לוֹ כְּאֻמָּתוֹ. מקשים למאי איצטריך נס זה מאחר שהיה לה חן גדול בעיני כל אדם? ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו כדי שלא יעשו למלך הכרח מסברא לומר שהיא יהודית, מאחר שלקחה מביתו של מרדכי, אלא אדרבה כל אחד מרואיה יעשה הכרח שהיא מאומתו לפי השערת שכלו, וגם הועיל נס זה שלא יתקנאו בה השרים, אלא כל אחד יאמר אחות לנו בבית המלך וירצה בקיומה, עד כאן דבריו נר"ו.

17 וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? דִּכְתִיב בראשית כט, יב: 'וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא' וְכוּ'. קשה מה שמסרה הסימנים אין זה ענין צניעות אלא זהו ממדת הרחמנות וגמילות חסדים! ונראה לי בס"ד דמסירת הסימנים לא הועילה אלא על ידי הצניעות שלה, דמנהגו של עולם אין הנשים והבתולות מסתירות עצמן מאנשים הקרובים שלהם, וכל שכן רחל שכבר קדשה יעקב אבינו ע"ה בשבע שנים, וכבר ראה אותה פעם אחת בצאן ודבר עתה ארוכות וקצרות, אך היא מרוב צניעותה לא ראה אותה יעקב אבינו ע"ה אפילו פעם אחת אחר אותה הפעם שדבר עמה בצאן, לא בבית אביה ולא בחוץ, כי מאותו הפעם לא היתה יוצאה מחוץ לבית כלל, וכאשר יזדמן שיבא יעקב אבינו ע"ה לבית אביה בשביל איזה עסק לצורך הצאן, לא היתה נראית לפניו ולא היה רואה, וזו הצניעות סיבבה שמסירת הסימנים לאחותה עשו פרי, והועילו לאחותה שלא ירגיש בה יעקב אבינו ע"ה, יען שאם היה יעקב אבינו ע"ה רואה אותה בבית אביה בתוך משך השבע שנים, אף על פי שבאותה הלילה של החופה שלח לבן תינוקות וכיבו הנירות, ונכנס יעקב אבינו ע"ה לחדר בחושך ולא היה אפשר שידליק הנר לראות, כי אותה לילה היתה ליל שבת, וכאשר הבאתי בדרשותי על התורה בשם גורי האר"י ז"ל עם כל זה ודאי אי אפשר שיהיו רחל ולאה דומין זה לזה בקומה ובעובי הגוף, על כן אם לא ראה פניה היה מרגיש באחיזתו בה בגופה מצד הקומה ועובי הגוף ומה היו מועילין הסימנים? אך הואיל והיתה צנועה שלא ראה אותה כל אותם משך שבע שנים לא הכיר בשיעור קומתה ועוביה וכמותה! ולכן הועילו הסמנים ללאה, ובא עליה בחשבו שהיא רחל ונמצא שהצניעות היא השלימה פועל הטוב של מסירת הסימנים.

18 וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וְהַלֹּא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא!. הקשה הרב טורי אבן ז"ל דהא מצינו בלוט בן אחיו של אברהם אבינו ע"ה דאמר לו אברהם בראשית יג, ח 'כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ', ואף על גב דרש"י כתב שהיו דומין בקלסתר פנים, מכל מקום בגמרא דיבמות אמרינן הואיל והוא בן אחיו קרי ליה אח? ותירץ דהכא דייק משום דכתיב בראשית כט, יב 'וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא', ולמאי אצטריך לומר 'אֲחִי אָבִיהָ הוּא'? שמע מינה אחיו ברמאות! עיין שם. ודבריו תמוהים דכאן לא אמר למה ליה למימר 'כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא' אלא הקשה 'וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא?' ומאי מתרץ הרב ז"ל? ונראה לי בס"ד לתרץ קושיתו דהתם אברהם אבינו ע"ה שהוא הגדול אומר כן לבן אחיו שהוא הקטן בדרך ענוה וחיבה 'כִּי אַחִים אֲנָחְנוּ' כלומר אתה חשוב אצלי כאביך ממש שהוא אחי, ובודאי לוט לא היה אומר כן לאברהם 'אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ' דאינו דרך ארץ שיאמר לדודו הגדול אתה חשוב אצלי כמו אחי, ועל כן כאן אי אפשר לומר דיעקב אבינו ע"ה קורא לדודו לבן אחי כלומר חשוב אצלי כאחי דאין זה משורת דרך ארץ, ולהכי מקשי וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? הַלֹּא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא!? דלבן הוא דודו, ואי אפשר לפרש כונתו דאמר על דודו שהוא נחשב כאחיו. ועוד נראה לי בס"ד כאן בא להגיד לרחל דבר חדש אשר לא היתה יודעת אותו, דנחת להגיד לה שהוא קרוב שלה ואיך היא הקורבה שיש לו עמה, ועל כן ודאי יתן לה ידיעה על אופן הקורבה כפי מה שהוא באמת, ולא ידבר בלשון משל ומליצה, מה שאין כן גבי אברהם אבינו ע"ה לא בא ליתן ידיעה ללוט על אופן הקורבה שלו איך הוה עמו, דזה יודע לוט שאברהם אבינו ע"ה הוא דודו, ורק דבר עמו בלשון מליצה כפי מה שראוי לומר לפי הענין ד'אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ'.

19 אָמַר לָהּ: וּמַאי רַמָּאוּתֵהּ. מקשים אמאי לא שאל ממנה שאלה זו מתחלה בעת שאמרה לו 'אַבָּא רַמַּאי הוּא'? ונראה לי בס"ד דבתחילה חשב אם ישאל על זאת לא תגיד לו אופן הרמאות, כי תאמר אולי זה הוא איש תם שאינו יודע איך עושין רמאות, וכיצד אגיד לו אופנים והמצאות של רמאות שבזה אעשה מכשול שגם הוא ידע איך עושין רמאות, ויעשה הוא גם כן לאחרים כיוצא בזה, ברם אחר שאמר לה שגם אני רמאי ופקח ברמאות יותר ממנו! שאל לה מאי רמאותיה? כי עתה לא תחוש פן הגדתה אופן הרמאות תהיה לו למכשול, שיבין איך עושין רמאות מאחר שהוא פקח בענינים אלו בלאו הכי.

20 וְאֶסְתֵּר מַאי הִיא? דִּכְתִיב אסתר ב, כ: 'אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי'. כך הגרסא בעין יעקב אבל בגמרא דידן לא הביא פסוק על זה. מקשים על גרסא זו אמאי לא הביא מפסוק הקודם דאין אסתר מגדת עמה ומולדתה? ונראה לי בס"ד מאותו פסוק ליכא הוכחה על צניעות, דיש לומר כיון דמרדכי צוה שלא תגיד! למה תעשה הפך רצונו? דמה הפסד יש לה בדבר זה אם תעשה רצונו שלא תגיד? אך כאן שרואה שיש לה היזק אם לא תגיד, שרוצה להביא לה צרה בצידה בהקבץ בתולות שנית, ואם תגיד יבטל דבר זה ועם כל זה נזהרה בזה שלא תגיד, נמצא יש בה מדת צניעות ולכך לא חשה על נזק והפסד כבודה בצרה שמביא לה בצידה! וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שנרגש בקושיא זו, ותירץ דהשתא שנטל עיצה ממרדכי ונתן לו עצה בכך, נמצא שגם מרדכי רוצה שתגיד ואפילו הכי לא הגידה שמע מינה מחמת צניעות עבדה עיין שם. ודבריו תמוהין דודאי היא לא ידעה דמרדכי נתן לו עצה על זאת, ואם מרדכי הודיע לה שכך וכך נתתי לו עצה, ודאי הגיד לה שעצה זו נתנה לפנים כדי להפיס דעתו, שלא יחשדהו שיודע ואינו מגיד, ובודאי שעתה הזהיר אותה ביותר שלא תגיד!

21 שֶׁהָיְתָה מַרְאֶה דַּם נִדָּה לַחֲכָמִים. אף על גב דמרדכי ידע במראות הדמים, כיון דהוא בעלה אינו שורת דרך ארץ שיראה דם אשתו ויאסור או יתיר, וזהו שנאמר אסתר ב, כ 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ', רוצה לומר כמו זמן שהיתה עודנה בביתו ומשמשת תחתיו, דהיתה גם כן מראה הדם לחכמים ולא לו.

22 אסתר ב, כ 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. אף על גב דכתבנו לעיל בשם הזוהר ורבינו האר"י ז"ל דהשידה היתה שוכבת עם אחשורוש, נראה לי בס"ד מאחר דזה הענין של השידה אי אפשר לעשותו אלא על ידי השבעה בשם מפורש, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל וכנזכר בעץ חיים, לכך לא היתה עושה כן אלא בשעה שרוצה לשמש עמה דיש בזה הכרח משום איסור בעילה עם העכו"ם דחמיר, אבל בשעה שאינו רוצה לשמש אלא רק היא שוכבת אצלו דהוה עביד חיבוק ונשוק לא היתה משתמשת בשם המפורש להביא השידה שיחבקנה במקומה, ועם כל זה אחר שהיה עושה חיבוק היא טובלת משום נקיות בעלמא, כדי לישב בחיקו של מרדכי, כי הצדיק אפילו אם ניתז עליו צינור מפיו של הרשע נמאס בעיניו! ודע אם נשכיל בדברים אלו נמצא דברי הש"ס ודברי רבינו האר"י ז"ל מכוונים היטב, והוא דקשה איך קאמר עומדת מחיק אחשורוש ויושבת בחיק מרדכי, איך תבא אותה שעה לבית מרדכי, דאיך יתכן שתצא המלכה מחדרה ללכת לבית אחר הליכה טבעית ולא יכירו וירגישו בה? אך נראה ודאי שהיא היתה הולכת בדרך נס בהתעלמות שלא תתראה לפני שום גברא, וזה מוכרח להיות על ידי שם המפורש, ולא תשתמש בשם מפורש להנאתה, אמנם היא לא היתה הולכת לבית מרדכי בנס אלא רק בעת שהיא רואה דאחשורוש רוצה לשמש עמה אחר החיבוק, דאז היא מוכרחת להשתמש בשם המפורש כדי להביא השידה במקומה אז באותו שם המפורש שמזכרת בעבור השידה עושה בו פועל שני שתהיה היא נעלמת מכל בריה, שאז היא רואה ואינה נראית, ושתי פעולות אלו של מראה השידה ושל התעלמות שלה, נעשים בבת אחת בהזכרת שם מפורש אחד, וזה מוכרח להיות שאם תביא השידה והיא לא תתעלם, נמצא אחשורוש רואה שתי נשים לפניו ומה יאמר על זאת?! על כן בהכרח שבאותו רגע ממש שנראית השידה היה גופה של אסתר מתעלם, כי עושה הכונה של שם המפורש על שני דברים אלו בבת אחת, וכיון שנתעלמה שאז היא רואה ואינה נראית היא הולכת בהתעלמות זו לבית מרדכי, ויושבת בחיקו של מרדכי, אבל בזמן שאין אחשורוש רוצה לשמש עמה שאז אינה מביאה השידה, ודאי לא תזכיר שם המפורש כדי שתתעלם ותלך לבית מרדכי, כי בעבור הנאתה בלבד לא תרצה להשתמש בשם. ולכך דקדק בעל המאמר למנקט הכי מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי, שקשר שני דברים אלי ביחד ולא אמר 'מְלַמֵּד שֶׁטּוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי' ללמדך ישיבתה בחיקו של מרדכי לא היתה נעשית אלא בזמן שהיא עומדת מחיקו של אחשורוש שמוכרחת להשתמש בשם המפורש להביא השידה. ואפשר כי בחזרתה מבית מרדכי לבית המלך היתה משתמשת בשם כדי להתעלם בשביל סכנה, ואין לה הנאת הגוף בזה.

23 אסתר ב, כא 'בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ'.. הִקְצִיף הקב"ה אָדוֹן עַל עֲבָדָיו בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן צַדִּיק. נראה לי בס"ד נקט 'הִקְצִיף' ללמדך שלא היה הקצף טבעי כפי מנהגו של עולם, יען שבאמת השרים עצמן לא פשעו ולא חטאו בזה, אלא החטא היה מן המשקה והאופה שתחת ידם שהם העוסקים, אבל השרים הם רק מגישים היין והפת לפני המלך, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך זצ"ל על פסוק בראשית מ, א 'חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם' עיין שם, וכיון דלא היה הקצף מן הדין על השרים, מוכרח לומר שהיה בהשגחה עליונה שהקציף הקב"ה לפרעה אדון שלהם על עבדיו השרים הנזכר, וכן ענין בגתן ותרש לא היה טבעי, כי לא יצוייר שעבדי המלך ימיתו את המלך בשביל שיש להם צער שינה, על כן ודאי היה זה בהשגחה עליונה כדי להוליד מזה אור ההצלחה והמעלה למרדכי הצדיק ע"ה.

24 אסתר ב, כב 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי'.. וְהַלֹּא אֵין מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ שָׁוָה. נראה לי בס"ד הענין כך היה דאלו היו שומרי הסף של חדר הגדול החיצון של המלך עומדים מבחוץ לפתח, ואלו אין להם שירות בפנים, ורק בלילה אחר שיכנס המלך לחדר הפנימי לישן על מטתו עם אשתו שאין עומד שם שום משרת לפניו משום דרך ארץ, אז אותו זמן אינו נצרך שם לשום שירות ורק לשתים כי יצטרך לשתות מים בתוך שינה, או לפעמים יצטרך להשתין להטיל מי רגלים, ועל כן בעת שירצה מים מכה בפעמון בסימן על מים, ואז אחד מאלו שומרי הסף שעומדים חוץ לפתח, יכין ויכניס מים לחדר הפנימי אשר בו ישן המלך על מטתו עם אשתו, וזה מיוחד לשירות זו דוקא, וכשירצה להביא לו כלי להטיל בו מי רגלים מכה בפעמון על זה, ואז השומר השני משומרי הסף יכין ויביא לו הכלי, והוא להיותו משמש הרבה שותה מים בלילה הרבה פעמים, ומאחר ששותה מים הרבה היה משתין כמה פעמים, ונמצא רוב התשמיש סובב טורח יותר על שני עבדים אלו בלילה, שהם שומרי הסף שעליהם מוטל שני מיני שירות הנזכר. והנה אלו אין יכולים לזוז ממקומן ביום לילך חוצה למקום אחר, ורק בלילה דאין רואין אותם אפשר שישמט אחד מהם וילך בחוץ, והשני יעשה השירות שלו ואין ניכר, כי אלו אם יכנסו בלילה לפנים בעבור שני שירות הנזכר לעיל אין נראין פניהם לאחשורוש מאחר שהוא שוכב על מטתו עם אשתו, ובודאי יש פרגוד מפסיק סביבות המטה משום דרך ארץ, והם מניחין הכלי חוץ לפרגוד המטה, ויוצאין תכף לעמוד על הסף מבחוץ אחר פרגוד השני של הפתח, ולכן אלו ביום היו מדברים בלשונם זה בזה שהיה אומר אחד לחבירו שילך בלילה ויצא חוץ מבית המלך ויביא סם ויניחו בכלי של המים, כי ביום אי אפשר לצאת חוץ לבית המלך מפני הרואין, והשיב לו איך אצא לחוץ ושמא המלך הוצרך לשירות שלי אחר שאצא ואלך להביא הסם? והשיב לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך שאם הוצרך לכלי של מי רגלים אני אביאו, ואם הוצרך לשתות מים אני אכניס המים מאחר שאין המלך רואה אותי, כי הפרגוד של המטה מפסיק. ומרדכי הבין דבריהם והגיד לאסתר ותאמר למלך, ואז בלילה כשהכה בפעמון לסימן שיביאו לו מים ראה מן החרכים של הפרגוד מי זה הנכנס והביא המים, וחזר והכה בפעמון לסימן שיביאו לו כלי מי רגלים ראה שאותו שהביא המים הביא הכלי, אז ידע שהלך אחד מהם להביא הסם, והמתין עוד שתי שעות והכה בפעמון להביא לו כלי מי רגלים וראה מי הכניסו, וחזר והכה בפעמון להביא לו מים וראה שהביאו זה השני המופקד עליו, אז הבין שכבר הביא הסם ונתנו במים ואז בדק המים ונמצא בהם הסם, ונלכדו אלו ברשתם. כן צריך לשער מציאות הענין, ובזה יתורצו כמה דקדוקים ודוק.

25 אסתר ג, א 'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' מַאי אַחֵר? אָמַר רָבָא: אַחַר שֶׁבָּרָא הקב"ה רְפוּאָה לַמַּכָּה. נראה לי בס"ד הרפואה היתה מחמת הסוד הזה של בגתן ותרש שנגלה למרדכי הצדיק ע"ה, וגילהו לאסתר ואסתר לאחשורוש, ובזה ניצול מרדכי מן המכה של הצליבה שהזמין לו המן על ידי טומאתו בכשפים. וידוע אות ס' הוא סוד, ואם תניח ס' על אותיות 'מכה' יהיה צירוף 'סמכה' דאדרבא המכה תהיה סמכה למרדכי ולישראל. ולזה אמר הקדים רפואה למכה הקדים דייקא כדי שיבא אות ס' ויתחבר עם מכה ותהיה סמכה.

26 אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִלָּה. יש להקשות מאי הפרש איכא בין הא להא? ונראה לי בס"ד דהרפואה היא נס שצריך לה ניכוי זכיות וכל מה שיהיה הנס קשה ועצום יותר יהיה בעבורו ניכוי זכיות יותר, ואם תקדים הרפואה לא יהיה הנס קשה כל כך, דמאחר שצמחה הרפואה לא יש פתחון פה למקטרגים לקטרג כל כך, וכיון דליכא קטרוג כל כך לא יהיה הנס קשה, כי קושי הנס תלוי ברבוי הקטרוג כנודע. ולכך בישראל מקדים הרפואה למכה, ואחר שהיו הם בסכנה של מות של המכה, אז כשיעשה להם הרפואה בנס לא יהיה הנס קשה כל כך, שצריך לנכות בעבורו מזכיותם ניכוי רב, דמאחר שכבר צמחה הרפואה קודם הסכנה לא יקטרגו הרבה על מעשה הנס הנעשה בפועל בעת הסכנה של המכה, מה שאין כן העכו"ם אם ירצה השם יתברך לעשות להם נס לרפואה יעשנו ויצמחנו אחר שעומדים בסכנה של המכה, דאז אותו זמן ירבה הקטרוג עליהם מצד המשמאלים, ואז ממילא ינכה כל זכות שלהם בעבור הנס, מאחר שהנס נעשה קשה מאד מכח רבוי המקטרגים, ונמצא הם מפסידים הרבה שאוכלים כל זכיותיהם בעבור דבר אחד דוקא. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב שאומרים ישראל תהלים עט, ח 'מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ' כלומר שתקדים הרפואה למכה, יען 'כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד', שאין לנו זכיות הרבה ואם לא תקדים צריך ניכוי זכיות יותר.

27 יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת. קשא איך האמינו בדברים אלו וכי הוא ישב עמהם בבתיהם ורואה את מעשיהם? ונראה לי כי אמר לו אין פחד ומורא להמתגרה בהם אלא רק מן המצות התלויים בארץ, שהם קרבנות ותרומות ומעשרות וכיוצא, ועתה שהם בחוץ לארץ בודאי יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת האלה, והשיב להו אית בהו רבנן דעוסקים בתורה של קרבנות של תרומות ומעשרות, ונחשב להם כאלו קיימום בפועל, ואז בעו רחמי עליהו ותפילתם עושה פירות בזכות מצות אלו, והשיב לו אסתר ג, ח 'עַם אֶחָד' הן שגם החכמים עזבו התורה ונעשו כעמא דארעא ח"ו.

28 אסתר ג, ח 'וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים' דְּמַפְּקִי לְכֻלָּא שַׁתָּא בשה"י פה"י. פירש רש"י ז"ל שה"י ראשי תיבות שַׁבָּת הַיּוֹם, פה"י ראשי תיבות פֶּסַח הַיּוֹם. ויש להקשות בשלמא שבת מצוי בכל שבוע, לכן אמר מפקי לשתא כולה בשבת היום, אך פסח הוא בניסן דוקא, ואיך אמר מפקי לשתא כולה ביה? ולמה לא אמר על סוכות? אדרבה הוא ארוך יותר מן פסח. ונראה לי בס"ד משום כי לצורך הפסח יש עסקים הרבה אשר נעשים במשך השנה כולה דהיינו בתחלת הקיץ אחר ניסן הוא זמן קצירת חיטים והם יוצאים לשדות חבורות חבורות, אם נשאלם להיכן תלכו? יאמרו לקצור חיטים בידינו שיהיו שמורים בשביל מצה, ואי אפשר ליקח חיטים מן השוק אלא צריך שמורה משעת קצירה, ואחר שנים ושלש שבועות חוזרים והולכים לשדות אם נשאלם מה תעשו שם? יאמרו גם כן בשביל קצירת חיטים למצה, והלא כבר עשיתם קצירה? יאמרו לא עשינו באותה הליכה ראשונה, יען כי ירדו גשמים ונפסלו השבלים שהיו יבשים, ועתה אנחנו הולכים לחפש שבלים שהיו עודם לחים בזמן ירידת הגשם. ואחר שלש וארבע שבועות חוזרים והולכים, אם נשאלם להיכן תלכו? אומרים בשביל קצירה, כי אותם חיטים שקצרנו בהליכה שניה אחר עמל וטורח כשהבאנו אותם בא עליהם מים מן הנהר ונפסלו, ולכן אנחנו חוזרים וקוצרים מחדש, באופן כי משך שלשה חדשים אייר סיון תמוז מעבירים אותם בעסק זה של חיטי דפסחא. אחר כך בחדש אב יוצאים לכרמים שבכפרים, אם נשאלם להיכן תלכו? אומרים להביא ענבים לעשותם יין לחג הפסח, שצריך לבוצרם בידינו ולתקנם בידינו בכלים כשרים ובזה העסק מעבירים כל חדש אב כולו אחר כך באלול חוזרים ויוצאים לכרמים ונשאלם להיכן תלכו? אומרים להביא תמרים לעשותם חרוסת לפסח וגם לאכילה בתוך פסח, כי לא נוכל לקנות תמרים מן השוק לאכלם בפסח, ומעבירים כל חדש זה בעסק זה, אחר כך חדש תשרי כולו ימים טובים ומועדים. אחר כך יבא חשוון נבקשם לעבודת המלך והם נשמטים, באומרם עסק גדול יש לנו בחודש זה בחיטי דפסחא, שצריך לברר החיטים על השלחנות משעורים ושאר מינין, וחודש זה ראוי לעסק זה שאינו לא קר ולא חם ולא יהיה זיעה בידים, אחר כך יבואו ימי החורף שכולם שלג ומטר וקור שאי אפשר ליקחם לעבודת המלך! וכשיגיע אדר שהוא ימים מוכשרים וטובים למלאכה נשמטין מידינו באומרם עסק גדול יש לנו בחודש זה להכין הרחיים חדשים בשביל חיטי דפסחא, ולנקור אותם ולתקן מושבם, ולטחון החיטים. אחר כך יגיע ניסן אומרים עסק גדול מאד יש לנו בצרכי פסח, הן באפיית המצות הן בהגעלת הכלים, הן בשאר הכנות לצורך פסח, נמצא כל השנה נשמטים מעבודת המלך, באומרם שעוסקים בצרכי פסח, ולכך זכר פסח דוקא על השמטה דכולה שתא. ואומרם שבת היום היינו כי השבת הוא בכל שבוע, ואומרים שבכל יום מן השבוע מצוה עלינו להכין בו לצורך שבת, וכמו שאמרו ביצה טז. 'מחד שביך לשבתיך' לכן כל יום אומרים שבת היום!

29 אסתר ג, ח 'וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם' דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְרָווּ וְנַפְקֵי וְיָתְבֵי בְּשׁוּקָא וּמְבַזּוֹ לְמָלְכָא. הא דהוסיף לומר 'וְרָווּ' משום דחש כי יאמר לו המלך דמך בראשך אתה המשנה, איך תראה מבזים למלך ולא תעשה בם משפטים! לכך הוסיף לומר 'וְרָווּ' רוצה לומר הם משתכרים, וכפי הדת הנימוסית אין עושין משפט ודין לשיכור, ברם אמרי אינשי 'השיכור מדבר מן פקיחות הלב'.

30 אסתר ג, ט 'אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל' אָמַר רֵישׁ לַקִּישׁ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶן לִשְׁקָלָיו. מקשים והלא שקלים של ישראל הם מאה ככר ושקלי המן עשרת אלפים ככר? ונראה לי בס"ד ברכה של ישראל היא ויקרא כו, ח 'וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ' נמצא כל אחד נחשב כמאה, לכן גם שקליהם כל אחד נחשב כמאה, והרי מאה ככר נחשבים כעשרת אלפים ככר.

« בן יהוידע על מגילה י״ב ע״ב בן יהוידע על מגילה י״ד ע״א »