בן יהוידע על חגיגה ט״ו

מהדורה: מהדורת סנלייק

« בן יהוידע על חגיגה י״ד ע״ב בן יהוידע על חגיגה ט״ז ע״א »

1 יָכוֹל אֲנִי לִבְעוֹל כַּמָּה בְּעִילוֹת בְּלֹא דָּם. אוֹ דִלְמָא דִּשְׁמוּאֵל לָא שְׁכִיחָא? אֲמַר לְהוּ: דִּשְׁמוּאֵל לָא שְׁכִיחַ, וְחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּאַמְבָּטִי עִיבְּרָה.

2 וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כְּחֵץ — אֵינָהּ מַזְרַעַת! מֵעִיקָּרָא נָמֵי יוֹרֶה כְּחֵץ הֲוָה.

3 תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, וְרָאָהוּ בֶּן זוֹמָא וְלֹא עָמַד מִלְּפָנָיו. אָמַר לוֹ: מֵאַיִן וּלְאַיִן בֶּן זוֹמָא? אָמַר לוֹ: צוֹפֶה הָיִיתִי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לְמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״ — כְּיוֹנָה שֶׁמְּרַחֶפֶת עַל בָּנֶיהָ וְאֵינָהּ נוֹגַעַת. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְתַלְמִידָיו: עֲדַיִין בֶּן זוֹמָא מִבַּחוּץ.

4 מִכְּדֵי ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״ אֵימַת הָוֵי — בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הַבְדָּלָה — בְּיוֹם שֵׁנִי הוּא דַּהֲוַאי, דִּכְתִיב: ״וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם״. וְכַמָּה? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כִּמְלֹא נִימָא. וְרַבָּנַן אָמְרִי: כִּי גוּדָּא דְגַמְלָא. מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אַסִּי אָמַר: כִּתְרֵי גְלִימֵי דִּפְרִיסִי אַהֲדָדֵי. וְאָמְרִי לַהּ: כִּתְרֵי כָסֵי דִּסְחִיפִי אַהֲדָדֵי.

5 אַחֵר קִיצֵּץ בִּנְטִיעוֹת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ״. מַאי הִיא? חֲזָא מֶיטַטְרוֹן דְּאִתְיְהִבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֵיתַב לְמִיכְתַּב זַכְווֹתָא דְיִשְׂרָאֵל, אֲמַר: גְּמִירִי דִּלְמַעְלָה לָא הָוֵי לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא תַּחֲרוּת, וְלֹא עוֹרֶף וְלֹא עִיפּוּי. שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵן.

6 אַפְּקוּהּ לְמֶיטַטְרוֹן ומַחְיוּהּ שִׁיתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי טַעְמָא כִּי חֲזִיתֵיהּ לָא קַמְתְּ מִקַּמֵּיהּ? אִיתְיְהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמִימְחַק זַכְווֹתָא דְאַחֵר. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״ — חוּץ מֵאַחֵר.

7 אֲמַר: הוֹאִיל וְאִיטְּרִיד הָהוּא גַּבְרָא מֵהָהוּא עָלְמָא, לִיפּוֹק לִיתְהֲנֵי בְּהַאי עָלְמָא. נְפַק אַחֵר לְתַרְבּוּת רָעָה. נְפַק, אַשְׁכַּח זוֹנָה תַּבְעַהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: וְלָאו אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אַתְּ? עֲקַר פּוּגְלָא מִמֵּישְׁרָא בְּשַׁבָּת וִיהַב לַהּ, אָמְרָה: אַחֵר הוּא.

8 שָׁאַל אַחֵר אֶת רַבִּי מֵאִיר לְאַחַר שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, אֲמַר לֵיהּ: מַאי דִּכְתִיב: ״גַּם אֶת זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים״? אָמַר לוֹ: כׇּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּרָא כְּנֶגְדּוֹ. בָּרָא הָרִים — בָּרָא גְּבָעוֹת, בָּרָא יַמִּים — בָּרָא נְהָרוֹת.

9 אָמַר לוֹ: רַבִּי עֲקִיבָא רַבְּךָ לֹא אָמַר כָּךְ, אֶלָּא: בָּרָא צַדִּיקִים בָּרָא רְשָׁעִים, בָּרָא גַּן עֵדֶן בָּרָא גֵּיהִנָּם. כׇּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, אֶחָד בְּגַן עֵדֶן וְאֶחָד בְּגֵיהִנָּם. זָכָה צַדִּיק — נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן, נִתְחַיֵּיב רָשָׁע — נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגֵיהִנָּם.

10 אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מַאי קְרָאָה — גַּבֵּי צַדִּיקִים כְּתִיב: ״לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ״, גַּבֵּי רְשָׁעִים כְּתִיב: ״וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שׇׁבְרֵם״.

11 שָׁאַל אַחֵר אֶת רַבִּי מֵאִיר לְאַחַר שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז״? אָמַר לוֹ: אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁקָּשִׁין לִקְנוֹתָן כִּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי פָז, וְנוֹחִין לְאַבְּדָן כִּכְלֵי זְכוּכִית. אָמַר לוֹ: רַבִּי עֲקִיבָא רַבָּךְ לֹא אָמַר כָּךְ, אֶלָּא: מָה כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבְּרוּ — יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה, אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח — יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה. אָמַר לוֹ: אַף אַתָּה חֲזוֹר בָּךְ! אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״ — חוּץ מֵאַחֵר.

12 תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאַחֵר שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת, וְהָיָה רַבִּי מֵאִיר מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּיו, אָמַר לוֹ: מֵאִיר, חֲזוֹר לְאַחֲרֶיךָ, שֶׁכְּבָר שִׁיעַרְתִּי בְּעִקְבֵי סוּסִי עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת. אָמַר לוֹ: אַף אַתָּה חֲזוֹר בָּךְ. אָמַר לוֹ: וְלֹא כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ כְּבָר שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״ — חוּץ מֵאַחֵר.

13 תַּקְפֵיהּ עַיְּילֵיהּ לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ. אָמַר לוֹ: ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים״. עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי, אֲמַר לֵיהּ לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ. אָמַר לוֹ: ״כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״. עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי, אֲמַר לֵיהּ

14 לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ. אֲמַר לֵיהּ: ״וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי וְגוֹ׳״.

15 עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי, עַד דְּעַיְּילֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי כְנִישָׁתָא, כּוּלְּהוּ פְּסַקוּ לֵיהּ כִּי הַאי גַוְונָא. לְבָתְרָא אֲמַר לֵיהּ: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ. אֲמַר לֵיהּ: ״וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וְגוֹ׳״. הָהוּא יָנוֹקָא הֲוָה מְגַמְגֵּם בְּלִישָּׁנֵיהּ, אִשְׁתְּמַע כְּמָה דַּאֲמַר לֵיהּ: ״וְלֶאֱלִישָׁע אָמַר אֱלֹהִים״, אִיכָּא דְּאָמְרִי: סַכִּינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ, וְקַרְעֵיהּ וְשַׁדַּרֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי כְנִישָׁתֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר: אִי הֲוַאי בִּידִי סַכִּינָא, הֲוָה קָרַעְנָא לֵיהּ.

16 כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּאַחֵר, אָמְרִי: לָא מֵידָן לִידַיְּינֵיהּ, וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי לֵיתֵי. לָא מֵידָן לִידַיְּינֵיהּ — מִשּׁוּם דַּעֲסַק בְּאוֹרָיְיתָא, וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי לֵיתֵי — מִשּׁוּם דַּחֲטָא. אֲמַר רַבִּי מֵאִיר: מוּטָב דְּלִידַיְּינֵיהּ וְלֵיתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. מָתַי אָמוּת, וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר סְלֵיק קוּטְרָא מִקִּבְרֵיהּ דְּאַחֵר.

17 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּבוּרְתָּא לְמִיקְלֵי רַבֵּיהּ? חַד הֲוָה בֵּינַנָא וְלָא מָצֵינַן לְאַצּוֹלֵיהּ? אִינְקְטֵיהּ בְּיָד, מַאן מַרְמֵי לֵיהּ מִן. אָמַר: מָתַי אָמוּת, וַאֲכַבֶּה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן פְּסַק קוּטְרָא מִקִּבְרֵיהּ דְּאַחֵר. פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָנָא: אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר הַפֶּתַח לֹא עָמַד לְפָנֶיךָ, רַבֵּינוּ!

18 בִּתּוֹ שֶׁל אַחֵר אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַרָה לֵיהּ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בַּת מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בִּתּוֹ שֶׁל אַחֵר אֲנִי. אָמַר לָהּ: עֲדַיִין יֵשׁ מִזַּרְעוֹ בָּעוֹלָם?! וְהָא כְּתִיב: ״לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו״! אָמְרָה לוֹ: זְכוֹר לְתוֹרָתוֹ, וְאַל תִּזְכּוֹר מַעֲשָׂיו. מִיָּד יָרְדָה אֵשׁ וְסִכְסְכָה סַפְסָלוֹ שֶׁל רַבִּי. בָּכָה וְאָמַר רַבִּי: וּמָה לַמִּתְגַּנִּין בָּהּ — כָּךְ, לַמִּשְׁתַּבְּחִין בָּהּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

19 וְרַבִּי מֵאִיר, הֵיכִי גְּמַר תּוֹרָה מִפּוּמֵּיהּ דְּאַחֵר? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״. אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת — יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ, וְאִם לָאו — אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ!

20 אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רַבִּי מֵאִיר — קְרָא אַשְׁכַּח וּדְרַשׁ: ״הַט אׇזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי״, ״לְדַעְתָּם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְדַעְתִּי״.

21 רַב חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אׇזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ וְגוֹ׳״.

22 קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי? לָא קַשְׁיָא: הָא בְּגָדוֹל, הָא בְּקָטָן.

23 כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר, אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: רַבִּי מֵאִיר אֲכַל תַּחְלָא, וּשְׁדָא שִׁיחְלָא לְבָרָא. דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל וְגוֹ׳״, לָמָּה נִמְשְׁלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֶאֱגוֹז — לוֹמַר לָךְ: מָה אֱגוֹז זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה — אֵין מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ נִמְאָס; אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח — אֵין תּוֹרָתוֹ נִמְאֶסֶת.

24 אַשְׁכְּחֵיהּ רַבָּה בַּר שֵׁילָא לְאֵלִיָּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא עָבֵיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֲמַר לֵיהּ: קָאָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמַּיְיהוּ דְּכוּלְּהוּ רַבָּנַן, וּמִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר לָא קָאָמַר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? מִשּׁוּם דְּקָא גָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵּיהּ דְּאַחֵר. אָמַר לֵיהּ: אַמַּאי? רַבִּי מֵאִיר רִמּוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִיפָּתוֹ זָרַק. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא קָאָמַר, מֵאִיר בְּנִי אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת: קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים — קַל וָחוֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ.

25 אַשְׁכְּחֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה דִּתְלֵי בְּעִיבְרָא דְּדַשָּׁא וְקָא בָכֵי. אָמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא! מַאי קָא בָכֵית? אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטְרָא מַאי דִּכְתִיב בְּהוּ בְּרַבָּנַן: ״אַיֵּה סוֹפֵר אַיֵּה שׁוֹקֵל אַיֵּה סוֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״. ״אַיֵּה סוֹפֵר״ — שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כׇּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. ״אַיֵּה שׁוֹקֵל״ — שֶׁהָיוּ שׁוֹקְלִים קַלִּין וַחֲמוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. ״אַיֵּה סוֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״ — שֶׁהָיוּ שׁוֹנִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר.

26 וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי: תְּלָת מְאָה בַּעְיֵי בְּעוֹ דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. וּתְנַן: שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲנַן מָה תִּהְוֵי עֲלַן? אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא! טִינָא הָיְתָה בְּלִבָּם.

27 אַחֵר מַאי — זֶמֶר יְווֹנִי לָא פְּסַק מִפּוּמֵּיהּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל אַחֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, הַרְבֵּה סִפְרֵי מִינִין נוֹשְׁרִין מֵחֵיקוֹ.

28 שָׁאַל נִימוֹס הַגַּרְדִּי אֶת רַבִּי מֵאִיר: כֹּל עֲמַר דְּנָחֵית לְיוֹרָה סָלֵיק? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל מַאן דַּהֲוָה נְקֵי אַגַּב אִימֵּיהּ — סָלֵיק, כֹּל דְּלָא הֲוָה נְקֵי אַגַּב אִימֵּיהּ — לָא סָלֵיק.

29 רַבִּי עֲקִיבָא עָלָה בְּשָׁלוֹם וְיָרַד בְּשָׁלוֹם, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מׇשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה״. וְאַף רַבִּי עֲקִיבָא בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדוֹחְפוֹ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לְזָקֵן זֶה, שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְבוֹדִי.

פירוש בן יהוידע על חגיגה ט״ו

1 אָמַר לוֹ: מֵאַיִן וּלְאַיִן בֶּן זוֹמָא. כתב מהרש"א שחשדו שלא קם מחמת גאוה ורמז לו שיזכור מאין בא ולאן הולך משנה אבות ג, א ודחוק הדבר הזה לומר שיחשוד אותו צדיק לאותו צדיק בכך! ונראה לי בס"ד שהבין מדעתו שהוא עסוק בכונת יחוד העולמות והספירות וידוע שבכל עולם יש עשר ספירות מכתר הנקרא אין עד המלכות הנקראת אני בסוד אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן ישעיהו מד, ו ומלכות עולם זה תהיה בחינת כתר הנקרא אין בעולם שתחתיו ואם כן היחוד של העולמות יהיה מן בחינת אין שהוא סוד הכתר אל בחינת אין וכן על זה הדרך בכל העולמות. וזהו שאמר מאין ולאין בן זומא אם אתה טרוד ועסוק ביחוד העולמות שהוא מן בחינת אין לבחינת אין ולכך לא שמת לבך אלי.

2 צוֹפֶה הָיִיתִי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לְמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה, אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת בִּלְבַד דִּכְתִיב: "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם". נראה לי בס"ד דמפיק לשלש מדכתיב בראשית א, ב וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם, דשם אלקים 86 פ"ו ומספר מים 90 תשעים וכין דאמר עַל פְּנֵי הַמַּיִם אם כן תוציא ממספר אחד שמרחף עליו רוח אלקים נשאר פ"ט והפרש שיש בין מספר פ"ט למספר פ"ו הוא שלשה רמז לשלשה אצבעות! ובדרשות על התורה פרשתי בס"ד מים עליונים הוא חלק הסוד ומים תחתונים חלק הנגלה וההפרש שיש ביניהם הוא דחלק הסוד צריך ללמדו בלחישה ובקיצור ראשי פרקים וחלק הנגלה בפרסום ובהרחבה והסיבה של הפרש זה שיש ביניהם הוא מפני דעולמות בי"ע בריאה,יצירה, עשיה עדיין לא נתקנו לגמרי ועודם דין ולכך יש תגבורת הקליפות וממילא יש פחד בגילוי הסודות מה שאין כן לעתיד בגמר התיקון דבי"ע לא יש שום פחד מגילוי הסודות. ועל זה כתיב כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם ירמיהו לא, לג דהתינוקות לומדים סוד תורה כמו המקרא. וזהו שאמר צוֹפֶה הָיִיתִי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים שהוא חלק הסוד וּמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים שהוא חלק הפשט וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה רוצה לומר סיבה שעושה הפרש בין זה לזה אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת בִּלְבַד רמז לג' עולמות בי"ע שעדיין לא נשלם תיקונם הם גורמים שיהיה הפרש בין זה לזה בלימוד. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע מה שכתוב בעץ חיים שער מ"ד ומ"ן מיין דוכרין ומיין נוקבין בצורת אות אל־ף דיו־ד העליונה היא בסוד מ"ד ויו־ד התחתונה מ"ן והוא־ו שבנתיים הוא הפריסה הנזכר בזוהר הקדוש אשר המ"ד יורדין עד ההוא פריסו והמ"ן עולים עד ההוא פריסו יעוין שם. וידוע שזו הפריסה שהיא סוד וא־ו הנזכר חלוקה לשלשה שהם סוף תוך ראש. וזהו שאמר צוֹפֶה הָיִיתִי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים הוא סוד מ"ד אשר ביו־ד העליונה לְמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים הם מ"ן שהם ביו־ד התחתונה ואין ביניהם אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת שהוא אות וא־ו שהוא סוד הפריסו שנחלק לשלש שהם סוף תוך ראש.

3 אִתְיָהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמִמְחַק זַכְוְתָא דְּאַחֵר. יש להקשות מה חידוש קא משמע לן בזה פשיטא כיון דיצא לתרבות רעה כל כך ודאי ימחקו זכיותיו? ונראה לי בס"ד דקא משמע לן אף על גב דקמי שמיא גליא שסופו להתקן ויכנס לגן עדן וכדאמר לקמן אם כן אין מן הראוי שימחקו זכיותיו אלא ישארו כתובים ותלויים ועומדין בפנקס עם כל זה ניתן לו רשות למחוק. אי נמי קא משמע לן אפילו זכיות שלו הכתובים בפנקס צדיקים אחרים שהם תלמידיו שלימדם תורה ומוכרח שיהיה נזכר בהם שמו גם כן בזכיות התורה שלימדם וזה קשה להם לעשות מחקים בפנקסם עם כל זה אתיהיב ליה רשותא בזה.

4 שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים, חוּץ מֵאַחֵר. הנה ודאי קראתו אַחֵר על שם שדבק באל אחר ונפרד מן הקדושה ששם הכל אחד. ועוד נראה לי בס"ד דכל חכם מאירים בו אחוריים של שם מ"ה דאלפין פשוטים ומלאים שהם ע"ב וק"ל שעולה מספרם רב בסוד הִנֵּה הֳ' רֹכֵב עַל עָ־ב קַ־ל ישעיה יט, א ולכן החכם נקרא רב וכיון שפקר נסתלקה הארה זו ממנו ואם תסיר מספר רב 202 מן מספר אלישע 411 ישאר מספר אחר 209 לכך קראתו אחר.

5 נָפַק אַחֵר לְתַרְבּוּת רָעָה. אַשְׁכַּח זוֹנָה תְּבָעָהּ. הטעם דעבירה ראשונה שעבר בגלוי היתה בזונה נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב הקדוש מהרש"ם ז"ל שיש קליפה רעה ממונה על ניאוף ונקראת זבוב ועל ידי עסק התורה מתבטלת עיין שם. ובזה פירשתי קהלת קהלת י, א זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט ודוק. ולכן אחר שיצא לתרבות רעה שעזב עסק התורה שהיה מבטל קליפת הזנות על כן עתה חטא בזנות שמצא זונה ותבעה.

6 עָקַר פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד הטעם שנזדמן לידו חטא זה שנרמז בו עיקר הסיבה שגרמה לו להיות נדחה אל הקליפות שעל ידי כך יצא לתרבות רעה והוא כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בענין הטעות שלו בעלייתו לפרדס שהמשיך הגבורות לבדם ועל ידי כך גברה הקליפה עליו בר מינן ונמשך אליה ונרמז בפוגלא על הגבורות כי פּוּגְלָא 120 מספר ק"ך והגבורות הם סוד שם אלקים שיש בו ק"ך צרופים והיא עקר הפוגלא שהוא סוד הגבורות לבדם ולכן נדחה אל הקליפה ויצא לתרבות רעה. אי נמי הפוגלא הוא צנון שעיקר הפרי הוא מכוסה בקרקע וזה הפך שאר פירות וירקות ונרמז על סיבת נפילתו בשביל שעלה לראות דבר המכוסה שאינו ראוי לראותו.

7 לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לֶאֱגוֹז? לוֹמַר לְךָ: מָה אֱגוֹז, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלֻכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה, אֵין מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ נִמְאָס, אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח, אֵין תּוֹרָתוֹ נִמְאֶסֶת. הנה נודע שיש כמה פירות כיוצא בו כגון בטנים שקדים אפרקסים ועוד ועוד אך בחר לדמות דברי תורה לאגוז מפני שבאותיות אגוז יש רמו לתורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם זוג אך הם אחד וכן אגוז למפרע זוג א'. וגם רמז בזה שתלמיד חכם לא נאה ללמוד לבדו אלא עם חבירו שיהיו זוג אך צריך שיהיו באהבה זה בזה כגוף אחד ונפש אחת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אגוז 17 גימטריא טוב 17 וגם הוא בגימטריא חֵט 17 כמו שכתב מור״ם בהלכות ראש השנה רמז שעל ידי התורה הנקראת טוב יתהפך חט להיות טוב דהיינו זכות ולכך המשילה לאגוז עד כאן דבריו נר"ו.

8 תַּקְפֵיהּ וְעַיְלֵיהּ בֵּי מִדְרָשָׁא. קשא איך תקפיה כיון ששמע שאמרה בת קול חוץ מאחר? ונראה לי בס"ד דרבי מאיר הוה מפרש דברי בת קול הכי שׁוּבוּ בָנִים אף על פי שאתם שׁוֹבָבִים בתשובה כלומר אף על פי שאתם שבים תשובה מיראה גם כן אקבל אתכם חוּץ מֵאַחֵר שאין אני מקבלו בתשובה כזאת שהיא מיראה או בשביל איזה סיבה אבל אין הכי נמי אם שב מאהבה אקבלנו כי על תשובה מאהבה נאמר אין לך דבר עומד בפני התשובה ירושלמי פאה א, ה. ורבי מאיר עשה לו טעמים והוכחות לפרש דברי בת קול בהכי ולא כאשר היה מבין אחר מקודם אך אחר לא היה מודה בפירוש זה של רבי מאיר אלא מפרש חוּץ מֵאַחֵר בכל גוונא איני מקבלו והכריחו בראיות והוכחות שעשה לפירושו ונתרצה בתנאי ליכנס עמו לבית המדרש לשמוע איזה דבר מפי התינוקות שיאמרו פסוקים לפי תומם שבהם יתברר אם האמת כרבי מאיר או כאלישע.

9 שָׁקַל סַכִּינָא וְקַרְעֵיהּ וְשַׁדְרֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי מִדְרָשָׁא. הנה לפי פשט המאמר שהרג את התינוק קשא איך נתגלגל דבר זה על ידי רבי מאיר שישפוך אחר דם נקי? ועוד מה ראה אחר לנוול התינוק כל כך לחתוך גופו שלש עשרה חתיכות ולשלחו לשלש עשרה מדרשות? ועוד מה חטא לו הילד בזה אפילו אם נאמר שאמר כן במתכוין? והלא לא קללו בכך אלא אמר תהלים נ, טז מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וכו' וכי אלישע יכחיש בדברים אלו לומר שהוא נקי וצדיק ואין בו דברים אלו? והלא עושה עבירות בפרהסיא! ועוד הוה ליה למימר שקל סכינא וגדייה ולא אמר וקרעיה? ונראה לי בס"ד דלא קאי וְקַרְעֵיהּ על התינוק אלא על הספר שבידו כי התינוק ודאי היה לומד מתוך הספר שבידו וכשאמר לו פְּסֹק לִי פְּסוּקִיךְ רוצה לומר שתאמר לי הפסוק שאתה עומד וקורא בו עתה ברגע זה והנה בפסוק זה שקראו התינוק 'וְלֶאֱלִישַׁע אָמַר אֱלֹקִים' נתאמת דעתו של אלישע שהיה מתייאש מן התשובה ולכך קרע את הספר הזה שבו נתאמת דעתו ושלחו לשלש עשרה מדרשים לומר להם אל תהרהרו אחרי לומר למה אינני חוזר בי הלא מן השמים כך גזרו והמבחן נתברר ונודע בזה הספר.

10 מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. תלה דבר זה ביום פטירתו כי הצדיק יום פטירתו כוחו גדול עצום ונורא וכאשר פירש רבינו האר"י ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל חולין ז: שאמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם יעוין שם.

11 אִי נָקִיטְנָא לֵיהּ בְּיָדִי, מַאן מִירְמִי לֵיהּ מִינָאִי. הדבר יפלא איך יוכל הצדיק להכניס רשע לגן עדן בלתי שיתוקן תחלה ויטהר מטומאת עונותיו ובסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בפרשת ואתחנן פרשתי מאמר זה יפה דהכוונה שיבא אלישע בגלגול להתקן בעולם הזה אך כדי שלא יקלקל יותר עשה לו תקנה זו שהוא רבי יוחנן עצמו תבא נפשו עמו בסוד העיבור ואז תשמרהו מן הקליפות שבאים עליו לקלקלו, ולזה אמר 'מַאן מִירְמִי לֵיהּ מִינָאִי' רוצה לומר מאן מכוחות החיצונים והקליפות יוכל להשליכו מידי להפילו עוד הפעם בבור שחת לקלקלו וכמפורש כל זה בהרחבת דברים על פי דבריו של גדול רבינו אדונינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים יעוין שם.

12 יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְסִכְסְכָה סַפְסַלּוֹ שֶׁל רַבִּי. נראה לי בס"ד רמזו לו מן השמים שיזכור תיקון שנעשה לו באש גיהנם על ידי בקשתו של רבי מאיר שאמר 'מתי אמות ואעלה עשן מקברו' ולכן למה קורא עליו פסוק זה איוב יח, יט לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ? גם סכסכה הספסל לרמוז על מקום הנשמות שהוא תחת כסא הכבוד שאמרו רבותינו ז"ל כל נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד ולכן ראוי שלא ידח ממנו נדח שלא תהיה נדחית נשמתו של אלישע לגמרי. ונרמז תיקונו באש באותיות שמו אלישע הוא אותיות 'יעל אש' שיהיה לו עליה על ידי אש. או יעל לשון כניסה בתלמוד כמו ליעול וליתי והיינו שיכנס באש על פי בקשתו של רבי מאיר ע"ה.

13 דְּקָא גָּמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵיהּ דְּאַחֵר. קשא לשון 'קָא גָּמַר' משמע השתא, ואותו זמן כבר נפטר רבי מאיר ע"ה! ונראה לי בס"ד דרבי מאיר היה שונה בגן עדן בישיבה שלו הלכות שהיה שונה אותם בחייו בעולם הזה כי כן הדרך כנודע וממילא היה בהם הלכות שלמדם בחייו מאחר ונמצא גם באותו זמן שדבר עמו הוה גמר מפומיה דאחר.

14 רַבִּי מֵאִיר, רִמּוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִפָּתוֹ זָרַק. ראיתי לרבינו ז"ל בשער הליקוטים פרשת עקב בסוד פסוק דברים ח, ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן שכתב על מאמר זה דאותיות ט־ט דמטטרו־ן אין אחיזה לחיצונים בהם. אבל באותיות רמון דמטטרו־ן יש אחיזה לחיצונים בהם עיין שם. ואנא עבדא איישב המאמר הזה לפי דברי רבינו ז"ל הנזכר בכך דאחר כשעלה לפרדס וראה את מטטרו־ן יושב לא נדבק ונמשך אחר ט־ט שהם התוך אלא נדבק ונמשך אחר רמו־ן שיש אחיזה לחיצונים ולכך נתגברו עליו הקליפות ונדחה ויצא לתרבות רעה ואם היה דבק באותיות ט־ט שהם תוך היה מתגבר על הקליפות ולכן אחר שיצא לתרבות רעה ובא רבי מאיר אליו ומצאו שהוא דבק באותיות רמון בלבד ששם נתאחזו החיצונים וגברו עליו הנה ־ נתגבר להדבק באותיות ט־ט שהם תוך ובזה נתגבר לדחות אחיזת החיצונים מן הרמון ולזרוק אותם. וזהו שאמר רבי מאיר רִמּוֹן מָצָא ברבו אלישע אך הוא מה עשה תוכו של הרמון אכל שנתחזק ונאחז ודבק באותיות ט־ט שהם תוך אותיות רמון ואחר שנאחז באותיות ט־ט שהם תוך הרמון. על ידי כך נתגבר יותר שהסיר אחיזת הקליפה גם מעל הרמון שנתאחזה שם. וזהו קְלִפָּתוֹ זָרַק רוצה לומר קליפתו של הרמון שנדבקה בו גם כן זרק וניקה את הרמון מאחיזת הקליפות. עוד נראה לי בס"ד רִמּוֹן מָצָא תּוֹכוֹ אָכַל כי רמון במלואו כזה רי־ש מ־ם ו־ו נו־ן המלוי היוצא במבטא הוא אותיות 'שומן' כלומר אכל השומן שהוא חלק הטוב וזרק הפסולת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם תמלא אותיות רמון כזה רי־ש מי־ם וא־ו נו־ן יהיה התוך מספר כ"ז כמנין שם הוי־ה ע"ה וכמנין כ"ז אותיות התורה שהם כ"ב ומנצפ"ך. ולזה אמר תּוֹכוֹ אָכַל וידוע דמצינו בחשבונות רבינו האר"י ז"ל דלפעמים עושה מלוי אות מ' ביו־ד גם כן עד כאן דבריו נר"ו. והנה הא קשיא לי כי במערבא עשו משל בתוחלא שדומה למשל שעשה רבה ברמון ולמה לא נתקבלו דבריהם בשמים ממעל? ודוחק לומר דדברי המערבא היה אחר דברי רבה בר רב שילא! ונראה לי בס"ד במערבא הליצו בעד רבי מאיר בדבר אחד משתי טענות שיש עליו אך רבה הצילו לגמרי גם מן השנית והוא כי רבי מאיר כשהיה לומד תורה מאחר היה זה בשתי אופנים. האחד שהיה הולך לביתו של אחר ושואל ממנו ספיקות שיש לו בדברי תורה ובזה נמצא פוגע בו תחלה בדברי תורה כי תכף כשבא אצלו שואלו בדברי תורה אך לא יבצר מהיות רואה שם אחר שיבא קלקול מעשים בו ולזה ידמה המשל של בני מערבא בתמרה שהאדם פוגע בפרי תחלה שאוכל הפרי וכשיגיע לגרעין זורקו כן הוא כשבא אצל רבו אוכל ממנו הפרי תחלה שהם דברי תורה שבקרבו והמעשים רעים שרואה בו אחר כך זורקן ואינו לוקח ממנה כלום. אך יש עוד אופן אחר בלימודו מאחר דלפעמים רבי מאיר יושב בית המדרש ביום שבת ואלישע רוכב על הסוס בשבת ועובר על בית המדרש ואומרים לרבי מאיר רבך בחוץ והוא הולך אצלו כדי לשאל ממנו דברי תורה ורואהו רוכב על סוס נמצא פוגע בו תחלה במעשה איסור ואחר כך לוקח ממנו הפרי שהוא דברי תורה ועל אופן זה החמור לא עשו התנצלות במערבא לכך לא הספיק המשל שלהם בשמים. אבל המשל של רבה בר רב שילא יבא נכון גם על אופן זה החמור דאמר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק דברמון פוגע בקליפה תחלה ואחר כך אוכל הפרי אך ודאי אף על פי שאוחז בקליפה תחלה אין האוכל כונתו לאכול ממנה כלום אלא לזרקה וכן רבי מאיר אף על פי שיזדמן כשיבא אצל רבו ללמוד ממנו דברי תורה הוא רואה אותו דעביד איסור דנמצא פוגע במעשים רעים שלו הוא אינו לוקח ממעשיו כלום וכאלו אינו רואה אותם כלל ולכן מה חטא בכך ובזה נתקבלו דבריו ואז אמר קודשא בריך הוא שמעתא מפומיה דרבי מאיר. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דרבה חידש במשל הרמון על בני מערבא כי אחר כיון שחטא היה דבק בו שלשה מיני רוחות טומאה של מעשה ודבור ומחשבה ור"מ זרק את כולם ולכך הביא משל הרמון שהוא יש בו קליפה החיצונה העבה ותחתיה קליפה הדקה ואחריה קליפה אחרת שדבקים בה גרגרים של הרמון שהם הפרי הרי כאן שלשה מיני קליפין וזה יבא מכוון כנגד ענין זה של רבי מאיר שזרק שלשה מיני כוחות טומאה שהיו באחר ולא נגע בהם מה שאין כן משל המערבא בתמרה אין שם אלא קליפה אחת, עד כאן דבריו נר"ו. ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר שיש חידוש במשל הרמון של רבה יתרון על משל בני מערבא והוא דידוע הטעם שאין ללמוד תורה מאדם רשע האחד שמא ילמוד ממעשיו הרעים שעושה בגלוי לפניו והשני שמא זה מערב לו דברים של מינות בתוך דברי תורה אשר מלמדו ולא ירגיש בהם בתחלה שיערבם בערמה ואחר כך ילכד בהם שיהיה לבו נוטה להם וכאשר האריך רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בענין זה בביאור משלי עיין שם. נמצא יש שתי חששות של נזק אחת באתגלייא ואחת באתכסייא. והנה רבי מאיר לא נזוק משתיהם כי בין הרעות דהוה עביד אחר באתגלייא בין הרע שהיה לו באתכסייא היה זורק הכל ולוקח ממנו רק פרי הטוב. והנה במשל התמרה דעבדי במערבא שם לא יש אלא רק קליפה אחת שהיא הגרעין של תמרה שהיא מכוסית ולא יש בתמרה קליפה גלויה אך ברמון יש שתי קליפות אחת גלויה ואחת מכוסית וזה המשל יבא נכון על רבי מאיר שזרק זה וזה ואכל הפרי הטוב בלבד.

15 אַשְׁכְּחֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, דְּתָלִי וְקָאִי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא, וְקָא בָּכֵי. נראה לי בס"ד מה שתלה עצמו שם מפני שהיה מצטער בעבור התורה שנקראת שער כמו שאמרו בגמרא שבת לא: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד ולכן ראשית התורה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים ראשי תיבות 'בבא' שהוא שער בלשון תרגום. ונראה לי דנקראת 'שער' בהפוך 'עשר' שהיא כלולה בעשרת דברות. גם עשר לשון עושר דכתיב משלי ג, טז בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד וכן כתוב משלי ח, יח עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי.

16 כָּל עֲמָר דְּנָחִית לְיוֹרָה, סָלִיק. נראה לי בס"ד דשאלו על ירידת הנפש בנפילת אפיים שהאדם מוריד נפשו אל מקום הקליפות ללקט משם ניצוצי קדושה ולעלותם עם נפשו למעלה עד האצילות וכנזכר בספר הכונות וגם רמז על עת השינה בלילה שיורד אל דרגא דאילנא דמותא במקום הקליפות וכנזכר שם. וזהו שאמר כָּל עֲמָר היא נפש קדושה דְּנָחִית לְיוֹרָה רוצה לומר במקום הקליפות סָלִיק שתצליח ותעלה משם. והשיב לו דְנָקִי אַגַּב אִמֵּיהּ היא התורה דנקראת אֵם כמו שנאמר משלי ב, ג כִּי אֵם לַבִּינָה תִקְרָא. או אַגַּב אִמֵּיהּ על יראת שמים שגם יראה נקראת אם זה סליק שאם יודע לכוין הכונות הראויים לדבר זה ואין לו יראת שמים וגם זכות תורה מה יועילו הכונות לבדם.

« בן יהוידע על חגיגה י״ד ע״ב בן יהוידע על חגיגה ט״ז ע״א »