1במס' סוכה דף נ"ב לע"ל מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו כו' לצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין. ויש להבין הני שני דמיונות למה ירמזון ומה כוונתם בזה והרי לכת אחת בע"כ לכאורה הדמיון מוטעה ובודאי דזה קשה להאמר. רק הענין דהנה כל תשוקת וחמדת עוה"ז כשיתבונן האדם בהם המה רק בחינת דמיון כוזב לחוד. דהרי רואים בחוש דבכל דבר של עוה"ז ההשתוקקות לזה הוא מרובה יותר ויותר מעצם התענוג שיש באותו דבר, ובשעה שחומד להדבר נדמה להאדם כאלו הוא דבר טוב ותענוג גדול מה שבאמת אינו כן, שכן הזולל וסובא שלהוט אחר השתיה ואכילה, רק בדמיונו הוא טוב מופלג וההנאה בעת בליעתו של המאכל והמשקה היא מעוטה ממש אינה נרגשת כלל. וכן רדיפת הממון התשוקה להממון הוא הרבה יותר מהתועלת שנמצא בהממון רק כי בעת רדפו אחריו נדמה לו בדמיונו אשר אם ישיגו יגיעו לו טובה מרובה וכשישיגו יראה שאין בו תועלת, ומ"מ אין האדם חוזר בו ויש לו מנה מבקש מאתים כי יטעה שוב בדמיונו כי רק במאתים יגיע לו הטובה אשר בדמיונו וכן הולך כזה לעולם וכאשר רואין בחוש כי האדם בעת רודפו אחר הרווחת ממון לא יעצרנו השלג והקור הגם כי זה מזיק לבריאותו רק שידמה שירויח רו"כ אחד ולפזר לרופאים יפזר כמה כדי להטיב בריאותו מעט, והסיבה לזה כי זה הממון שאין לו ועדיין רודף אחריו תשוקתו גדולה וחביב לו מבריאותו ורק זה הממון שכבר יש בידו מכיר היטב כי בריאת הגוף טוב ממנו. ונמצא כי כל הרודף אחר עוה"ז רודף להשיג דבר שאינו בנמצא כלל אחרי כי באמת אין באותו דבר ההנאה שהוא משתוקק לו. ועכ"פ כל דברי העוה"ז והנאותיו הם קטני הערך מאד רק הדמיון והתשוקה מגדיל אותם וכל חזקו של יצה"ר הוא רק בעת הרצון והחמדה אבל אחר שהגיע להדבר, האדם בעצמו רואה שאין בו ממש. וזהו מה דאיתא במדרש סוף קהלת על פסוק הבל הבלים. תני החזיק עשיר בדבר טוב תחילתו רעב הוא לו המתישן בו עשאו למרמס. גם עני כי דל חלקו גם עני גבוה ממנו חלק שמעיז בו עשיר לזה תאוה ולזה תאוה שניהם שוין לקבר הכל הבל. כוונת הדברים שמסביר דבעצם אין להעשיר טובה יותר מהעני יען כי בהממון בעצם אין בו תועלת ורק התשוקה לו גדולה והעשיר כשמשיגו עושה מה שמשיג למרמס יען רואה שאין בו ממש וע"כ מתאוה ליותר והעני תאב לזה המעט שהעשיר מאס בו ועכ"פ אין יתרון בין זה לזה. רק שזה מתאוה למנה וזה למאתים והבדל אחר אין ביניהם והכל הבל. ומש"ה הצדיק הכובש את יצרו ומתגבר על יצרו בעת שמפתהו וכובש רצונו ואז היצה"ר חזק מאד ומש"ה נדמה להצדיקים כהר אבל הרשעים דמיד כבא היצה"ר והתשוקה להם הם עושים רצונם ורואה שאין בהמעשה שום ממש והנאה כלל. ומש"ה לע"ל כשמתבונן במעשיו שעברו שלא היה לו בהם הנאה רק מעוטה ושפיר נדמה לו כחוט ובוכה אשר בשביל דבר קטן ופחות בזה חטא ולא התגבר על יצרו. וזהו שאנו שאומרים בוידוי סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים ולא שוה לנו, דאחרי שחטאנו ועשינו המעשה רואין אנחנו דגם לפי רצוננו לא היה כדאי לעשותו דלא השגנו בהעבירה התענוג והטובה שדמינו וזהו ולא שוה לנו. וזהו שאה"כ כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך וכמו שנתבאר:
