1בביאור הדברים המפסידין השחיטה בחמשה דברים הידועים שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. וכתב בעיקור פירש רש"י ז"ל דהיינו פסוקת הגרגרת ותני לה במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טרפה ואינו מחוור. דאם איתא דמידי דמטרפי ביה סימנין מני שמואל בהלכות שחיטה ליתני נמי נקובת הושט ועוד דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף ואלו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא וכדתנן בפרק אלו טרפות בעוף נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת וכן תני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וכתב הנכון בעיני כמו שפירש בעל הלכות גדולות ז"ל דעיקור היינו סימנין שנעקרו ממקום חיבורן בלחי ממקום שאינו עושה אותה טרפה ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין אע"ג דלאו טריפה היא לא תהני לה שחיטתה והכי מוכח בריש פרק אלו טרפות דאמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר ומקשי עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין אלמא עיקור היינו שנעקרו סימנין ממקום חבורן ותנינן לה בפרק כיסוי הדם הנוחר והמעקר פטור מלכסות ע"כ. וזו סברא זרה ושבח אני למסתלק מן הסברות הרחוקות וזה דבר רחוק מאד היאך אפשר שיהא בבהמה הפסד שאינה מטרפת בו ולא תהא ראויה לשחיטה ויותר הפלא ופלא שהרי עוף די לו בסימן אחד ושנינו נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט שחיטתו פסולה ולפי סברא זו הרי אין כאן בעוף זה טרפות וסימן השני שלם ואעפ"י כן אתה אומר שלא תועיל לו שחיטה בסימן השלם ואעפ"י שדיו בסימן אחד ואלו דברים אין הדעת סבלתן וגם זה המחבר הקשה כן לעצמו ותירץ דאע"ג דהכשרו של עוף בסימן אחד בעינן שיהו הסימנין ראויין לשחיטה ע"כ ולא הועיל לנו כלום בתירץ אלא שריבה בתימה מה ענין הסימן האחד לחברו אחר שאין באחד מהן הפסד כדי לטרוף בו והסימן השני שלם למה לא תועיל לו שחיטה זה דבר שאי אפשר לשכל לקבלו. ועוד קשיא ההוא דאמר ר"נ לקמן תרבץ הושט שנטל כלו מלחי כשר ומתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנין ומתרצינן לא תימא כלו אלא אימא רובו דכי חשיב עיקור סימנין לפסול היינו לפסול בכלן אבל כי מכשר רב נחמן היינו ברובו ופרכינן והא אמר רבב"ח סימנין שנידלדלו ברובן טרפה התם דאפרוק איפרוקי ופירשו בו שנתמסמס ההיקף כולו וכיון שכן אין חבור מיעוטו חשוב אבל כל היכא דלא אפרוק אע"פ שנעקר רובו כשר והוא שמחובר במיעוטו הרי שאמרו בפי' סימנין שנדלדלו ברובן טרפה וכל שכן שנעקרו כלן ופירוש המחבר דכי קתני אסורה קאמר וכדקתני אלו טרפות ופרישנא אלו אסורות. וזה אינו דודאי לישנא דטרפה סתמא טרפה ממש משמע עד שיפרש דבשלמא התם קתני אלו טרפות למימרא דאסורות ומהן נבלות ומהן טרפות ומכל מקום טרפות בכלל אבל באסורות לא קאמר לעולם לישנא דטרפה היכא דלאו טרפה בכלל ועוד אם תאמר בסימנין שנדלדלו ברובן שאינה מיטרפה בכך ואפשר לה לחיות ואע"פ כן אינה ראויה להכשיר בשחיטה כיון שרובן נפסדו אם כן כשלא נדלדלו ונעקרו רובן היאך הם בתורת שחיטה אי אמרת בשלמא הכא טרפה והכא לאו טרפה שפיר דאין דמיון בטרפות אבל אי אמרת דכאן וכאן לא הויא טרפה וכאן וכאן ראויה לחיות אלא דסימנין עקורין אינן ראוין לישחט הכא והכא עקורין נינהו ועוד אם כן מצינו בהמה שנאסרה מחמת לקותית ולד וכנגדה בעוף מטלת ביצים ובודאי חלבה של זו אסורה וביציה גם כן אסורין קל וחומר מטרפה ששחיטתה מטהרתה ואם נתעברה הולד אסור למאן דאמר זה וזה גורם אסור ועוד דחלב חידוש הוא כדאיתא בבכורות ואין לנו בו היתר אלא במי שאפשר להכשיר בשרו. ועוד בפרק אלו טרפות דפליגי בטרפה אם יולדת ומייתינן עלה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע דפליגי בולד טרפה אם ראוי להקרבה ולמאן דאמר יולדת מפרשינן פלוגתייהו בזה וזה גורם ונטרפה ולבסוף עיברה ולמאן דאמר אינה יולדת אתינן למימר דלא אפשר לאוקומי פלוגתייהו אלא בעוברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו או לא. ואם איתא הא משכחת לה שפיר בעיקור סימנין ובנטרפה ולבסוף עיברה כל זה קשה לסברא זו ואי אפשר להשיב תשובה של כלום ואעפ"י שאמרה גאון עולם רבנו בעל הלכות גדולות ז"ל לא ירדנו לסוף דעתו אבל למדנו מדבריו דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי וזה בודאי מוכרח מדברי רב נחמן אמר שמואל ואתקפתיה דרב פפא ולא כדברי רבנו ז"ל אלא נעקרו כולן נבלה דלא מהניא לה שחיטה ונדלדלו רובן טרפה ובהא מהניא שחיטה לטהרה מידי נבלה והיינו דאיפרוק אפרוקי אבל כל היכי דלא איפרוק אפרוקי אלא שנעקרו רובן ומיעוטן קיים הרי היא כשרה ואע"ג דמיעוט בשום מקום לא חשיב שאני הכא גבי סימנין שמלבד חיבורן שבלחי הן מעורין בכל הצואר. וא"ת אם כן אמאי מני לה בהלכות שחיטה טפי מנקובת הושט יש לומר נקובת הושט הוא פסול ניכר בגופו של סימן אבל כאן הרי הסימן שלם בגופו אלא שנעקר ממקומו והוא גם כן מחובר עם גופו של צואר וכיון דכן אימא תהני בהו שחיטה ומשום דהוא דבר שיש לטעות בו והוא במקום שחיטה חשיב לה בהלכות שחיטה ואמרו שאין ראוי לשחוט אלא בקי בכל אלו וכי תימא אם כן היכי אפשר למימר דאין עיקור סימנין לעוף ואין שחיטה לעוף מן התורה והלא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ועוד שהרי שנינו ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ועוד שהרי נבלת העוף מן התורה היא אסורה ומטמאה היא בגדים בבית הבליעה. תשובתך דודאי כל היכא דכבר נעקרו הסימנין בין במליקה בין בשחיטה ואפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה דכולי עלמא ודאי יש עיקור וזו היא ששנינו בטרפות בעוף פסוקת הגרגרת ואם מתה זו היא נבלת העוף שמטמאה בגדים בבית הבליעה אבל הא דאתינן למימר דאין עיקור סימנין לעוף היינו דאם עקרן מכחו כשר דזו היא שחיטתו כשם שהקלה עליו התורה דאינו טעון אלא סימן אחד אם נעקרו מאיליהן אסורה מידי דהוה אשחיטה גופה דמכח אדם כשרה וכל היכא דלאו מכח אדם פסולה ולמאן דאמר אין עיקור במליקה בכי האי גוונא נמי לומר שאינו צריך לחתוך הסימנין בידו במליקה אלא כיון שנעקרו מכחו אף זו היא מצות מליקה אבל נעקרו קודם לכן כאן וכאן אסורה והא דאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר האיש מדיר את בנו בנזיר ואית דמפרשי התם כדי לחנכו במצות ופריך והא אכיל כהן מליקה ומשני דקסבר אין שחיטה לעוף מן התורה. וכי תימא הא מכל מקום טרפה ששבר מפרקתה קודם שהגיע לסימנין איכא למימר בשהחזיר סימנין לאחורי העורף ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה בכל ענין שיחתוך הסימנין בידו או שעקרן מכחו. וללישנא דאתינן למימר בגמרא דלמאן דאמר נמי יש שחיטה אין עיקור הא ודאי מסתבר לפרושה דוקא בסימנין שנדלדלו ברובן וכי היכי דבשחיטתו חלוק מבהמה דסגי ליה בסימן אחד הכי נמי לההוא לישנא סבר דלא מפסיל בדלדול סימנין וליתה וכבר כתבתיה בארוכה בחדושי חולין שלי.2גרסינן בריש פרק השוחט אמר רב כהנא מנין לשחיטה מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' ממקום שסח חטהו ואימא מאזנו וכו'. ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי אלא הלכתא גמירי לה וקרא למאי אתא דלא לישויה גיסטרא וכו'. ואינו נכון דאם כן הא דשמואל מכתב כתיבא ותו דמאי משמע שלא יתיז את הראש כלו דהא לא אמר אלא דממקום שזב או ממקום ששח אבל שלא יתיז את הראש לא משמע כלל. ועיקר דינא נמי ליתיה שלא נאמרו דברים אלא בשובר מפרקתה של בהמה שמתוך שבירתו נבלע דם באיברים אבל במתיז דרך שחיטה לא נאסר שאין דם נבלע בכך ובפי' אמרינן בריש פרק השוחט אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט וניתוח כלומר שאותן נתחים הוא חייב להקריב מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו משום דשחיטה מן הצואר והרשות נתונה לו לשחוט ולחתוך כל מה שירצה שהרי לא נאמר בבהמה לא יבדיל ואם כן אפשר לו לראש שהותז ואפילו בקדשים ואע"פ שהוא צריך לדם אבל לאו הכי פירושו אל הכי קאמר וקרא למאי אתא כיון דסוף סוף אגמ' סמכינן ובלאו הכי לא סגיא לן קרא למאי אתא ומהדרינן דלא לישוייה גסטרא כלומר אהני לן להכי מיהת פשטיה דקרא בלאו הלכתא כלל דלא לישויה גסטרא בדוכתא דליכא שח כלל דשח או זב בעינן אבל ההיא דוכתא הי ניהו אי אזנו או לבו או צוארו להכי בעינן הלכתא. אמר המגיה זה הענין אינו שייך בכאן כי אם לקמן ואגב גררא נקטיה הכא.
