מפרשים:
1 שנאמר כגבוה שמים על הארץ כרחוק מזרח ממערב. אין זה פסוק אחד אלא תרי קראי דסמיכי להדדי כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו והיינו דקאמר ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרוייהו כלומר נכתוב גבי גבר חסדו על יראיו וגבי הרחיק ממנו את פשעינו כי ההוא דנפיש ומיהו החכם הגדול ראב"ע ז"ל פירש בפסוק כגבוה שמים על הארץ וגו' שמזרח רחוק ממערב כפל הגובה מן הארץ עד לרקיע. ובאמת אין זה הכרח טוב האי דקאמרי ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרוייהו כי ההוא דנפיש כי מצינו רבות כהנה שכתוב גבי שני ענינים כי הכא שני שיעורים דזוטר ודנפיש. ותמיה אני למה דרשו החכמים דזה וזה כאחד שוין מדברי קבלה למה לא דרשו זה מן התורה כדדרשו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות ובחגיגה פרק אין דורשין א"ר אליעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר למקצה השמים ועד קצה השמים אי הכי קשו קראי אהדדי אידי ואידי חד שיעורא הוא וכתבו שם התוספות וז"ל ופליג אמאן דדריש בתמיד דמזרח ומערב רחוק טפי דאי לא תימא הכי אדם היכי הוה קם כיון דכתיב מקצה השמים ועד קצה השמים. וי"ל שסובר שהיה בגן עדן עד שנתמעט עכ"ל ושמא י"ל משום דפשוטו של הפסוק ולמקצה השמים וגו' לאו בהכי מיירי כלל אלא ר"ל וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה:
2 שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זהו כדעת בית שמאי בפרק אין דורשין דאלו בית הלל אמרי ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וחכמים אומרים זה וזה כאחת נבראו שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וגו' ומסיק התם מכח דקשו קראי אהדדי כשנבראו ברא שמים ואח"כ ברא הארץ וכשנטה נטה הארץ ואח"כ נטה שמים:
3 כיון דחזו דקהדר שאיל כו'. ואע"ג דשאיל מעיקרא מן השמים לארץ רחוק כו' לא חששו מלהשיב לו שמים נבראו תחלה משום דאין זה שאלה עמוקה מן השמים לארץ רחוק כו':
4 דילמא אתי לשיולי מה למעלה. במסכת חגיגה ריש פרק אין דורשין פרש"י מה למעלה מהרקיע שעל ראשי החיות ומה למטה מהן ויש ספרים דגרסי מה למטה מהתהום ומה לפנים חוץ למחיצת הרקיע למזרח ומה לאחור למערב ע"כ. וראיתי כתוב בהגה"ה וז"ל אינו יכול להיות מה שפרש"י מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע ומה לאחור למערב מדפריך בגמרא בשלמא מה למעלה ומה למטה ומה לאחור לחיי אלא לפנים מאי דהוה הוה אלמא מה לפנים קודם לעולם הוא ועוד בתוספתא מה לפנים ומה לאחור מה היה ומה עתיד להיות ע"כ הגה"ה. וכן פירשו רוב המפרשים מה לפנים קודם שנברא העולם ומה לאחור מה שיהיה אחר שיכלה העולם והתוספות כתבו בסוף פרק הקורא את המגילה עומד וז"ל מה לפנים ומה לאחור פירוש מה בסוף גבולי העולם למזרח א"נ מה היה קודם ששת ימי בראשית ומה יהיה אחר שיכלה העולם ע"כ. ומתוך מה שכתבתי בשם ההגה"ה שהבאתי יתבאר לך דפירוש קמא אין לו שחר:
5 ימית את עצמו יחיה את עצמו. פירש המפרש ישפיל את עצמו יגבה את עצמו כו'. ולי נראה לפרש ימית את עצמו היינו לא יאכל מעדנים יותר ממה שיש לו אלא יסתפק עצמו בצמצום כדי שלא יצטרך לילך ולגזול כשיחסר לו ויהרגוהו ודכוותיה יחיה את עצמו והיינו יאכל מעדנים יותר ממה שיש לו ולכשיחסר לו ילך ויגזול ויהרגוהו:
6 נפיל בהו ריחא וכו'. ברוב הספרים גרסינן רוחא בוי"ו פירוש בא רוח מהמעין והחיה הדגים ולכן אמר ש"מ האי מעיינא דגן עדן אתי: גיהנם למעלה מן הרקיע. והן החיות המזיעות על ראש רשעים כו' כדכתיב על ראש רשעים יחול: שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך וגו'. חסרון הניכר יש כאן אל תקרי בניך אלא בוניך וכן הוא בסוף ברכות:
7 אמר להם הממונה כו'. בפ"ק דברכות מייתי הך משנה ופרש"י שם אמר להם הממונה הוא סגן הכהנים כדאיתא ביומא היינו סגן היינו ממונה כו' ומה שיש לדקדק בזה כתבתיו באורך לעיל ריש פ"ג. עוד פרש"י ברכו את העם עם העם והרמב"ם פירש ברכו ברכה אחת כו' בפ"ק דברכות מפורש שהיא אהבת עולם כו' ור"ע מברטנורה פירש שהיא אהבה רבה כו' ולא פליגי אלא בענין פתיחתה של ברכה שניה שלפני ק"ש שהרמב"ם פסק כרבנן בסוף פ"ק דברכות דאמרי פתיחתה אהבת עולם ור"ע מברטנורה פסק כרב יהודה אמר שמואל פתיחתה אהבה רבה:
8 ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. בפ"ק דברכות מפרש הגמרא שהיו מברכין משמר היוצא למשמר הנכנס מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכן ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות וכתבו שם התוס' וז"ל תימה קצת מאי היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות עכ"ל. ואני אמרתי בחפזי שהיו מברכין עם שם ומלכות ואף אם לא נזכר בהדיא בגמרא שם ומלכות הלא מצינו הרבה ברכות בגמרא שלא נזכר בהדיא שם ומלכות ואפ"ה ר"ל דוקא עם שם ומלכות כמו שכתבו התוס' גופייהו בריש פרק הרואה וז"ל ברוך שעשה נסים לאבותינו וכו' כל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות בא"י אמ"ה דכל ברכה שאין בה וכו'. אמנם אחר העיון חזרתי ואמרתי שאין שייך כלל הזכרת שם ומלכות בברכה זו מפני שלא אמרו כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה אלא דוקא בברכות שהם הודאות להקב"ה אבל ברכות שהם על תביעת צרכיו של אדם לא תיקנו בהם מלכות וראיה מברכת כהנים ותפלת י"ח כמו שכתב הרוקח בסימן שכ"ג ע"ש כן נ"ל. ועוד נראה לי ליתן טעם לשבח למה ברכו דוקא משמר היוצא למשמר הנכנס ולא להיפך משמר הנכנס למשמר היוצא והוא מפני שכתוב ועמך כמריבי כהן אלמא שהכהנים הם בני מריבה וכמו שאמרו בפרק עשרה יוחסין אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו שנא' ועמך כמריבי כהן וכו' ולפי שיש לחוש מאד פן ואולי יפול ביניהם מריבה בבית המקדש בענין חילוק הקרבנות ולחם הפנים ובענין עבודות ב"ה כיון דנפישי וחמירי ואם אין ביניהם שלום אז יש לחוש שלא יקריבו הקרבנות ולא יעשו עבודות ב"ה כסדרן וכהלכתן דבא לכלל כעס בא לכלל טעות ועוד היאך יברכו הם לישראל בברכת כהנים וישם לך שלום אם הם בעצמם אין ביניהם שלום הלכך הוצרכו משמר הנכנס דוקא לברכה זו וכה"ג אמרינן בפרק בתרא דהוריות בדין הוא שיקדים המכפר למתכפר כן נ"ל. וכתבו התוספות במנחות בפרק ואלו מנחות נקמצות גבי היה עומד ומקריב מנחות בירושלים כו' וז"ל המשמרות היו חוזרות מתחדשות פעמים בשנה וכל משמרה נחלקה לבתי אבות ובכן לא היה מקריב אלא שני ימים בשנה ולכך מברך שהחיינו כשמקריב:
9 וברכת כהנים. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דהיינו שים שלום וכך הם דבריו בחבורו בפ"ו מהלכות תמידין וקרי לשים שלום ברכת כהנים מפני שסמוך להמברכים ברכת כהנים ופי' כן מפני שהוקשה לו דאי ברכת כהנים ממש קאמר קשה שהרי לא היו עומדים לדוכן עד אחר גמר עבודת התמיד כמו שיתבאר בפרק בתרא ואמרינן בתענית ג' פעמים ביום הכהנים נושאים כפיהם וכו' וא"כ הוה ליה למיתני ד' פעמים אחד לפני הקטרה ואחד לאחר הקטרה אבל התוספות פירשו בפ"ק דברכות דברכת כהנים ממש קאמר בלא נשיאות כפים כמו שאנו אומרים עכשיו הפסוקים בלבד בלא נשיאות כפים:
10 רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים כו'. בפ"ב דיומא מייתי משנה זו ופריך הגמרא במאי קמיפלגי ומשני מר סבר ברב עם הדרת מלך ומר סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא וכתבו שם התוספות אפילו ראב"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמודה הוא בההוא דתמיד בערב הפסח שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח וזרקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפרש בגמרא טעמא משום ברב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחבירו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט שהרי רוב פסחם היה בהם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא:
11 מסרם לחזנים. נראה לי דהיינו לחזנים שהיו תחת ידו של פנחס המלביש הנזכר בשקלים לפי שכל ממונה וממונה היו תחת ידו אנשים הרבה:
12 מסרם לחזנים היו מפשיטין אותם. בפ"ב דיומא פליגי רב נחמן ורב ששת בפירוש משנה זו רב נחמן פירש דהא דתנן היו מפשיטין אותם קאי על אותם שזכו לפייס וכן משמע כיון דלעיל מינה איירי בזוכין בעבודה דקתני ראב"י אומר המעלה אברים לכבש כו' והדר קתני מסרם לחזנים כו' ומינה קא דייק רב נחמן שהיו מפייסין בבגדי חול ורב ששת פירש היו מפשיטין אותם קאי על אותם שלא זכו לפייס וכך היא מסקנת הגמרא דאי סלקא דעתך באותן שזכו לפייס קשה איך אמר לא היו מניחין עליהן אלא מכנסים בלבד והתניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים תלמוד לומר מכנסי בד יהיו על בשרו וגו':