באר שבע על כריתות ד׳

« באר שבע על כריתות ג׳ ע״ב באר שבע על כריתות ה׳ ע״א »

1 שְׂפָתָיו נֶהֱוֵי מַעֲשֶׂה גַּבֵּי מְגַדֵּף? אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי מְגַדֵּף, הוֹאִיל וְיֶשְׁנוֹ בַּלֵּב, אֲבָל בְּעָלְמָא עֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה.

2 מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: יָצְאוּ עֵדִים זוֹמְמִין שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְאַמַּאי? הָא ״עַל פִּי״ כְּתִיב בָּהֶן! אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי עֵדִים זוֹמְמִין, הוֹאִיל וְיֶשְׁנָן בִּרְאִיָּיה.

3 הָאוֹכֵל חֵלֶב. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

4 נֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת?

5 לְעוֹלָם סָבַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת, וְשָׁאנֵי הָכָא, דִּמְיַיתְּרִי לֵיהּ קְרָאֵי – נִכְתּוֹב קְרָא ״כׇּל חֵלֶב לֹא תֹאכֵלוּ״, ״שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְחַלֵּק.

6 וְרַבָּנַן? אִי לָא כְּתִיב: ״שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״ הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ חֵלֶב חַיָּה בַּמַּשְׁמָע, לְהָכִי כְּתַב: ״שׁוֹר כֶּשֶׂב וָעֵז״, לְמֵימְרָא: דְּחֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל דְּחַיָּה שְׁרֵי.

7 שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּקָסָבַר: אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר לֹא תֹאכְלוּ״, ״כֶּשֶׂב וָעֵז״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְחַלֵּק.

8 וְרַבָּנַן סָבְרִי: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא: נֵילַף ״שׁוֹר״ ״שׁוֹר״ מִסִּינַי,

9 מָה גַּבֵּי סִינַי – חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף גַּבֵּי אֲכִילָה – חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, לְהָכִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״, לְמֵימְרָא דְּהָנֵי דְּאָסוּר, אֲבָל חַיָּה וָעוֹף שְׁרֵי.

10 שַׁפִּיר קָא אָמְרִי לֵיהּ! אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא, דְּקָסָבַר: נִכְתּוֹב ״כׇּל חֵלֶב כֶּשֶׂב לֹא תֹאכֵלוּ״, אִי נָמֵי: ״כׇּל חֵלֶב עֵז לֹא תֹאכֵלוּ״, ״שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְחַלֵּק.

11 וְרַבָּנַן סָבְרִי: אִי כְּתַב ״כָּל חֵלֶב כֶּשֶׂב״, הֲוָה אָמֵינָא: חֵלֶב כֶּשֶׂב אָסוּר, וְשׁוֹר וָעֵז שְׁרֵי. וְכִי תֵּימָא, מַאי אוּלְמֵיהּ דְּכֶשֶׂב – מִשּׁוּם דְּנִתְרַבָּה בְּאַלְיָה,

12 וְכִדְתָנָא רַבִּי חֲנַנְיָא: לָמָּה מָנָה הַכָּתוּב אֵימוּרִין בְּשׁוֹר וְאֵימוּרִים בְּכֶשֶׂב, וְאֵימוּרִים, בְּעֵז, דִּכְתִיב: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר וְגוֹ׳?

13 צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב שׁוֹר, הֲוָה אָמֵינָא: כֶּשֶׂב וָעֵז לָא יָלְפִינַן מִינֵּיהּ, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשׁוֹר, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בִּנְסָכִים.

14 נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּכֶשֶׂב וְנֵילַף שׁוֹר וָעֵז מִכֶּשֶׂב – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְכֶשֶׂב, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּאַלְיָה.

15 נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא עֵז וְנֵילַף שׁוֹר וְכֶשֶׂב מִינֵּיהּ – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְעֵז, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה אֵצֶל עֲבוֹדָה זָרָה.

16 מִן חַד לָא יָלְפִינַן, נִכְתּוֹב תַּרְתֵּי וְנֵילַף חֲדָא מִתַּרְתֵּי! הֵי דֵין? נֵילַף שׁוֹר מִכֶּשֶׂב וָעֵז – אִית לְהוֹן פִּירְכָא: מָה לְכֶשֶׂב וָעֵז, שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ אֵצֶל הַפֶּסַח!

17 לָא נִכְתּוֹב כֶּשֶׂב וְנֵילַף מִשּׁוֹר וָעֵז – אִית לְהוֹן פִּירְכָא: מָה לְשׁוֹר וָעֵז, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה אֵצֶל עֲבוֹדָה זָרָה!

18 לָא נִכְתּוֹב עֵז, וְנֵילַף מִשּׁוֹר וְכֶשֶׂב – אִית לְהוֹן פִּירְכָא: מָה לְשׁוֹר וְכֶשֶׂב, שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ צַד רִיבּוּי! הִלְכָּךְ לָא יָלְפִי מֵהֲדָדֵי.

19 שַׁפִּיר קָא אָמְרִי לֵיהּ! אֶלָּא לְעוֹלָם טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא, דְּאִם כֵּן נִכְתּוֹב ״כׇּל חֵלֶב״ וְלִישְׁתּוֹק. מַאי אָמְרַתְּ, הַאי דִּכְתַב ״שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״ לְמִשְׁרֵי חֵלֶב חַיָּה?

20 הָא כִּי כְּתַב קְרָא – בְּעִנְיָינָא דְקָדָשִׁים, וְדָבָר לָמֵד מֵעִנְיָינוֹ.

21 מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: לָא יָלְפִינַן דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָינוֹ? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָלְפִינַן דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ, וְהָכָא בְּהָא פְּלִיגִי, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: לְמֵידִין לָאו מִלָּאו בֵּין מִלָּאו וּבֵין מִלָּאו דְּכָרֵת,

22 דְּ״כׇל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״, מִלָּאו דְּ״חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, דִּכְתִיב בְּעִנְיָינָא דְקָדָשִׁים, וּבְקָדָשִׁים לָא אִית בְּהוֹן חַיָּה, אַף ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר״, כִּי כְּתִיב לֵיהּ סְתָמָא לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵי בְּחַיָּה, הִלְכָּךְ ״שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״ לְחַלֵּק הוּא דַּאֲתָא, לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

23 וְיָלְפִינַן לָאו דְּ״כׇל חֵלֶב״ וְלָאו דְּ״חֻקַּת עוֹלָם״ מִכָּרֵת דְּ״כִי כׇּל אוֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה״, מָה הָהוּא לְחַלֵּק – אַף הַדִּין לְחַלֵּק.

24 וְרַבָּנַן, לָאו מִלָּאו יָלְפִינַן, לָאו מִכָּרֵת לָא יָלְפִינַן.

25 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הַיְינוּ טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן, כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב מָרִי לְרַב זְבִיד: ״אֶלָּא מֵעַתָּה, אַלְיָה דְחוּלִּין תִּיתְּסַר אֲמַר לֵיהּ״ – ״עָלֶיךָ אָמַר קְרָא: ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״, דָּבָר הַשָּׁוֶה בִּשְׁלׇשְׁתָּן בָּעִינַן, וְלֵיכָּא״.

26 הִלְכָּךְ: כִּי אֲתָא ״שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״ – לְמִישְׁרֵי אַלְיָה דְחוּלִּין הוּא דַּאֲתָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָךְ: אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב״, עֵז לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְחַלֵּק.

27 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מוֹדֶה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְעִנְיַן קׇרְבָּן שֶׁאֵין מֵבִיא אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, מַאי טַעְמָא? דְּלָא דָּמֵי הָדֵין לָאו לְלָאו דַּעֲרָיוֹת.

28 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְעָשָׂה אַחַת״ ״וְעָשָׂה הֵנָּה״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת,

29 שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב, שֵׁם אֶחָד בִּשְׁנֵי הֶעְלֵמוֹת – חַיָּיב שְׁתַּיִם, שְׁתֵּי שֵׁמוֹת בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב שְׁתַּיִם.

30 אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: בִּשְׁלָמָא שֵׁם אֶחָד בִּשְׁנֵי הֶעְלֵמוֹת חַיָּיב שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם דְּהֶעְלֵמוֹת מְחַלְּקִין. אֶלָּא שְׁנֵי שֵׁמוֹת בְּהֶעְלֵם אַחַת, אַמַּאי חַיָּיב שְׁתַּיִם? הָא בָּעִינַן הֶעְלֵמוֹת מְוחַלְּקִין, וְלֵיכָּא!

31 אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲכַל חֵלֶב דְּנוֹתָר, דְּמִחַיַּיב מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם חֵלֶב. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, נִיחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם קוֹדֶשׁ!

32 אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן דַּאֲכַל חֵלֶב דְּהֶקְדֵּשׁ, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: אָכַל חֵלֶב נְבֵלָה, אָכַל חֵלֶב מוּקְדָּשִׁין – חַיָּיב שְׁתַּיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֵלֶב מוּקְדָּשִׁין – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.

33 מְחַיְּיכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא: וְנוֹקְמַהּ כְּגוֹן חֵלֶב דְּשׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: לוֹקֶה שְׁלֹשׁ!

34 אַלְמָא לָא אוֹקְמַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְעִנְיַן קׇרְבָּן שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, הַשְׁתָּא נָמֵי כְּרַבִּי יְהוּדָה לָא מִתּוֹקְמָא, דְּהָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן קׇרְבָּן שֶׁאֵין מֵבִיא אֶלָּא חַטָּאת אַחַת!

35 אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר תּאוּטֵנִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָן בִּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּאָמַר: תַּמְחוּיִין מְחַלְּקִים.

36 גּוּפָא: אָכַל חֵלֶב נְבֵילָה – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, חֵלֶב מוּקְדָּשִׁין – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֵלֶב מוּקְדָּשִׁין – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.

37 אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁיזְבִי לְרָבָא: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דִּכְתִיבִי קְרָאֵי: ״חֻקַּת עוֹלָם״. ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ״, ״וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״ – הָא תְּלָתָא לָאוִין. אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי טַעְמַיְיהוּ?

38 קָסָבְרִי: לָאו דְּ״חֻקַּת עוֹלָם״ בְּקָדָשִׁים, וְלָאו דְּ״חֵלֶב שׁוֹר״ בְּחוּלִּין. וּצְרִיכִי,

39 דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּקָדָשִׁים, הֲוָה אָמֵינָא: קָדָשִׁים הוּא דַּחֲמִירִי, דְּאָסוּר חֶלְבּוֹ, אֲבָל חוּלִּין – אֵימָא לָא, מִשּׁוּם הָכִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר״.

40 וְאִי כְּתַב: ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא: חֵלֶב דְחוּלִּין הוּא דְּאָסוּר מִשּׁוּם דְּלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, אֲבָל חֵלֶב מוּקְדָּשִׁין דְּהוּתַּר מִכְּלָלוֹ, הֲוָה אָמֵינָא: מִדְּהוּתַּר בְּשָׂרָן אִישְׁתְּרִי נָמֵי חֶלְבָּן, צְרִיכִי.

41 וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: כִּי כְּתִיב ״חֵלֶב שׁוֹר״, בָּעִנְיָינָא דְקָדָשִׁים כְּתִיב.

42 אֶלָּא מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: לָא יָלְפִינַן דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ?

43 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לְמֵידִין לָאו מִלָּאו וְלָאו מִכָּרֵת, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָאו מִלָּאו יָלְפִינַן, לָאו מִכָּרֵת לָא יָלְפִינַן.

44 אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, ״כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, לְמַאי אֲתָא? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַקִּישׁ, דְּתַנְיָא: ״כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, מָה חֵלֶב לוֹקֶה שְׁתַּיִם – אַף דָּם לוֹקֶה שְׁתַּיִם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ אֶלָּא אַזְהָרָה אֶחָת.

45 וּמַאי שְׁנָא חֵלֶב דְּלוֹקֶה שְׁתַּיִם בְּלָא הֶיקֵּישָׁא, דִּכְתַב בֵּיהּ תְּרֵי קְרָאֵי ״כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב״? דָּם נָמֵי בְּלָאו הֶיקֵּישָׁא נִילְקֵי שְׁתַּיִם, דִּכְתִיב בֵּיהּ תְּרֵי לָאוִין ״כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, ״וְכׇל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה״!

46 אֶלָּא אֵימָא: מָה חֵלֶב לוֹקֶה שָׁלֹשׁ, אַף דָּם לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.

47 וּמַאי שְׁנָא חֵלֶב דְּלוֹקֶה שָׁלֹשׁ? דִּכְתִיב בֵּיהּ הָלֵין תְּרֵי לָאוִין וְלָאו דְּזָרוּת – הָא תְּלָתָא? דָּם נָמֵי!

48 אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתְמְעִיט דָּם מִטּוּמְאָה – לִיתְמְעִיט מִזָּרוּת, קָא מַשְׁמַע לַן הֶיקֵּישָׁא.

49 וְאֶלָּא לְרַבָּנַן, הֶקֵּישָׁא לְמַאי אֲתָא?

50 מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, מָה חֵלֶב מְיוּחָד שֶׁחֶלְבּוֹ חָלוּק מִבְּשָׂרוֹ, וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה – אַף דָּם, שֶׁדָּמוֹ חָלוּק מִבְּשָׂרוֹ.

51 אוֹצִיא דַּם שְׁרָצִים, הוֹאִיל דְּאֵין דָּמָן חָלוּק מִבְּשָׂרָן – מִצְטָרְפִין.

52 וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״ – לִימֵּד עַל דַּם הַשֶּׁרֶץ וְהַשֶּׁרֶץ שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה!

53 אִי לָאו הֶיקֵּישָׁא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי לְטוּמְאָה, אֲבָל לַאֲכִילָה – אֵימָא לָא, אַשְׁמְעִינַן הֶיקֵּישָׁא לַאֲכִילָה.

54 אָמַר רָבִינָא: הִילְכָּךְ, דַּם נָחָשׁ וּבְשָׂרוֹ מִצְטָרְפִין. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? הַיְינוּ הֶיקֵּישָׁא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: שֶׁרֶץ, דְּאִיתְרַבִּי לְטוּמְאָה – אִיתְרַבִּי לַאֲכִילָה. נָחָשׁ, דְּלָא אִיתְרַבִּי לְטוּמְאָה – לָא אִיתְרַבִּי לַאֲכִילָה, קָא מַשְׁמַע לַן הֶיקֵּישָׁא: כׇּל מִילֵּי דְּאֵין דָּמוֹ חָלוּק מִבְּשָׂרוֹ מַשְׁמַע.

55 אָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּדָּם. לְמַאי? אַחַת לְדַם חוּלִּין, וְאַחַת לְדַם קָדָשִׁים, וְאַחַת לְדַם הַתַּמְצִית.

56 הָנִיחָא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: דַּם הַתַּמְצִית בְּאַזְהָרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָרֵת.

57 אֶלָּא לְרַבָּנַן, הַהִיא לְמַאי אֲתָא? וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, כָּרֵת נָפְקָא לֵיהּ מִן ״כׇּל דָּם״!

58 דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״דָּם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל דָּם״?

59 אֵין לִי אֶלָּא דַּם קָדָשִׁים שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵא בּוֹ, דַּם חוּלִּין וְדַם הַתַּמְצִית, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל דָּם״!

60 אֶלָּא אֵימָא: אֶחָד לְדַם חוּלִּין, וְאֶחָד לְדַם קָדָשִׁים, וְאֶחָד לְדַם כִּיסּוּי.

61 וְאָמַר רָבָא: חֲמִשָּׁה לָאוִין הָאֲמוּרִין בְּדָם לָמָּה? אַחַת לְדַם חוּלִּין, וְאַחַת לְדַם קָדָשִׁים, וְאַחַת לְדַם כִּיסּוּי, וְאַחַת לְדַם אֵיבָרִין, וְאַחַת לְדַם הַתַּמְצִית.

62 אָמַר רַבִּי אִילָא: אָכַל מַעֲשֵׂר דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וְהָא אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת! שָׁאנֵי הָכָא, דִּמְיַיתְּרִי קְרָאֵי –

63 מִכְּדִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״, בִּפְנִים – אִין, בַּחוּץ – לָא, לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״? לְחַלֵּק.

64 אִי מֵהָהוּא, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בַּעֲשֵׂה, אֲבָל בְּלָאו אֵימָא לָא, אַמְּטוּ לְהָכִי

פירוש באר שבע על כריתות ד׳

1 הואיל וישנו בלב. בפרק ארבע מיתות פרש"י הואיל וישנו בלב עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך את השם שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב והקשו התוספות על פירושו דהא השתחואה נמי ישנה בלב כדאמרינן גבי אנדרטא אי לא קבלה עליו כאלוה לאו כלום הוא ופירשו פירוש אחר מדכתיב גבי נינוה ממך יצא חושב על ה' רעה דהיינו רבשקה שגידף שהיה שלוחו של סנחריב מלך אשור ונינוה בארץ אשור ותלאו הכתוב במחשבה. ולפי מאי דפירשתי לעיל דבסתם ע"א מאהבה ומיראה חייב ניחא דאין תלויה בלב. וקצת קשה בעיני היאך אפשר לומר דעיקר איסורו תלוי בלב שהרי בפרק ד' מיתות תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש השם ויליף לה מקרא ונוקב שם וגו' ואפילו מברך את השם כל היום בלבו ולא הוציא שם מפיו פטור אלמא דעיקר איסורו אינו תלוי בלב:

2 אבל בעלת אוב הוי מעשה. שבוש הוא וצריך להגיה אבל בעלמא הוי מעשה ועל זה מתיב רבי זירא להוכיח דאפילו בעלמא לא הוי מעשה אע"ג דלא ישנו בלב כגון עדים זוממין:

3 יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה. וא"ת למה לי למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה. כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק ד' מיתות דיש לומר דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין אי נמי כגון שחזרו בהן מעצמן ואומרין מבודין אנחנו:

4 שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה. הקשו התוספות בפרק ד' מיתות על הסוגיא דהכא מאי משני מכל הני דתני בתורת כהנים בהדי עדים זוממין דממעט מועשה מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר דהתם אינו לא בלב ולא בראיה אלמא דאפילו בעלמא לא הוה מעשה אע"ג דלא ישנו בלב ולא תירצו כלום ובפרק השוכר את הפועלים תירצו דהכא אסוגיא דפ' ד' מיתות סמיך דגרסינן התם שאני מגדף הואיל וישנו בקול וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא והא אתמר חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ור"ל אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ובעל כרחך אתה צריך לפרש דלא קאמר רבי יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אלא דוקא גבי חסמה בקול משום דבדיבוריה קעביד מעשה דעל ידי שגוער בה היא מונעת מלאכול והולכת דאל"כ קשה הא בפ"ג דשבועות א"ר יוחנן אומר היה רבי יהודה משום רבי יוסי הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והלא רבי יוחנן גופיה קאמר גבי חסמה בקול דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ נשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אמאי מחשב אותם ללאו שאין בו מעשה אלא על כרחך כדפירשתי דלא קאמרי ר"י כו' וכדאמרינן בריש תמורה מההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו א"ל ר"י לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה קא עביד מעשה אבל היכא דבדיבוריה לא קעביד מעשה לא הוה עקימת שפתיו מעשה ולהכי פריך התם רבי יוחנן לריש לקיש ממומר דחשיב מעשה משום דבדיבוריה קעביד מעשה אבל נשבע לא עביד בדיבוריה מעשה כדמוקי לה התם באכלתי ולא אכלתי והשתא היכי פריך בפרק ארבע מיתות מחסמה בקול אמגדף דלא עביד מעשה בדיבוריה. וי"ל דלא אמגדף פריך אלא דוקא אעדים זוממין פריך דבההוא שינויא דמשני שאני מגדף הואיל וישנו בקול קאי נמי אעדים זוממין ועלייהו פריך וקול לר"י לאו מעשה הוא דבדיבורייהו אתעביד מעשה שמתחייב הנדון על פיהם ומשני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה אבל מגדף הוי טעמא דלא חשיב מעשה הואיל וישנו בקול דלא עביד בדיבוריה מעשה ואין צריך תו לטעמא שכן ישנו בלב והיינו טעמא נמי דמסית ומדיח ומקלל אביו דממעט להו בת"כ מועשה דהתם אינו לא בלב ולא בראיה אלא על כרחך משום דישנן בקול. ואע"ג דבפ"ק דכריתות לא קאמר טעמא דמגדף דישנו בקול אלא קאמר מגדף ישנו בלב ועדים זוממין ישנו בראיה אסוגיא דסנהדרין סמיך ובקונטרס גריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ולא גרס שאני מגדף משום דאי הדר ביה מטעמא קמא דהואיל וישנן בלב אם כן לפי המסקנא דסתר טעמא דהואיל וישנן בקול הוה ליה למיהדר לטעמא קמא ולמימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב ואין נראה דלמסקנא נמי לא סתר טעמא דהואיל וישנו בקול לענין מגדף ומסית ומדיח כדפרישית דבדיבורייהו לא אתעביד מעשה עכ"ל התוספות. ואע"ג דאמרינן בעלמא הזמה בהגדה תליא מ"מ שפיר קאמר הואיל וישנן בראיה דעיקר עדותן בראית העין שמעידין מה שראו וראיה לית בה מעשה:

5 ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות. מכאן קשה לי על לישנא בתרא בסוף פרק כל שעה ובפרק כל המנחות באות מצה דקאמר אפילו חדא נמי לא לקי על לאו שבכללות כיון דלא מייחד לאויה בלאו דחסימה דהא הכא בהדיא אמרו רבנן דחדא מיהא לקי. ונראה לי דמכאן יצא לו להרמב"ם ז"ל שפסק בפרק י"ח מהלכות סנהדרין ובפרק ח' מהלכות קרבן פסח כלישנא קמא דקאמר תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי. ואפשר דלזה נתכוון רש"י באמרו ורבנן סברי אין לוקין ואי תקשי אפילו חדא מיהא לקי אלא שהלשון קטוע ואין זה אלא טעות דלוג סופרים וצ"ע וא"ת ומה בין זג וחרצן נא ומבושל רחים ורכב שאור ודבש אלמנה גרושה חללה זונה דלא מקרי לאו שבכללות כיון שאיסורן מפורשים וכתובים בהדיא בפסוק קאי הלאו על כל אחד ואחד על זג ועל חרצן אע"ג דתרוייהו בחד לאו כתיבי וכן כולם ואלו חלב שור וכשב ועז מקרי לאו שבכללות ואינו חייב אלא אחת וכן לחם וקלי וכרמל וכן כל מעשר דגן תירוש ויצהר דלא לקי אלא חד אי לאו משום יתורא כדאמרינן בסמוך ומאי שנא שהרי האיסורין ג"כ מפורשים כתובים בהדיא בפסוק ולא דמי להא דאמרינן בסוף גיד הנשה גבי בשר מן החי ובשר מן הטרפה דלא מיחייב אלא חדא משום דמחד לאו נפקי דהתם שאני דבשר מן החי ומן הטרפה אינם מפורשים בפסוק בהדיא דנימא לא תאכלו קאי אכל חד וחד כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק המקבל ובפרק כל המנחות באות מצה דזג וחרצן שני שמות נינהו וכן שאור ודבש וכן כולם תדע דכי אתו לאתרויי בהן צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל חלב שור וכשב ועז שם חלב אחד הוא וכן לחם קלי וכרמל שם חדש אחד הוא וכן שם מעשר אחד הוא ומדברי רש"י בפרק כל המנחות משמע דלא מקרי לאו שבכללות בכל התורה כולה אלא דוקא במקום דכתיב כל דאתא לרבות כל דבר כגון כל שאור וכל דבש וגו' וכגון מכל אשר יעשה מגפן היין אבל משום דכתיבי באזהרה אחת לא מיקרי לאו שבכללות משום דלאו אכל חד קמהדר ונסתייע ממסכת נזיר גבי מכל אשר יעשה מגפן היין. וקשה לי על דבריו דהא לא תאכלו על הדם אקרי לאו שבכללות כדאיתא בפרק ד' מיתות ורבים אחרים אע"ג דלא כתיב בהו כל ויש להרמב"ם ולהרמב"ן שיטה אחרת בענין לאו שבכללות והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בספר המצות של הרמב"ם בשורש תשיעי ובהשגותיו של הרמב"ן אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא:

6 אבל דחיה שרי צריך לנקר כל מיני חיות צבי ואיל כמו שור כשב ועז וכל חלבו אסור אך חלב הקרב על גבי המזבח דהיינו חלב המכסה את הקרב מותר באכילה אך שאר מיני חלב וגידין אסורות וצריך לחטט אחריהם. העתקתי מספר פרנס סימן שי"ב:

7 נילף שור שור מסיני. פירוש גבי הפרשת הר סיני כתיב אם בהמה אם איש לא יחיה ותנן בסוף פרק שור שנגח את הפרה דבהמה לאו דוקא אלא הוא הדין חיה ועוף ואף על גב דלא כתיב שור גבי הפרשת הר סיני אין בכך כלום דשור בכלל בהמה הוא. אכן מדברי רש"י נראה דגרס נילף שור שור משבת וכן עיקר דלפי גירסתנו קשה היאך אמר אח"כ אלא היינו טעמא דקסבר נכתוב כל חלב כשב לא תאכלו וכו' דהא אכתי איכא למימר ה"א נילף כשב כשב מסיני כו' שהרי כשב בכלל בהמה האמור גבי סיני כמו שור:

8 הוה אמינא נילף שור שור מסיני כו'. קשה בעיני הלא אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו ואי קבלה מרבו אם כן קשה לפי המסקנא גזירה שוה זו למאי אתא ועוד קשה מאי צריך לזה למה לא משני הוה אמינא חלב שור אסור ודכשב ועז שרי וכי תימא מאי אולמא דשור משום דנתרבה בנסכים כדמשני כי האי גוונא גבי כשב וצריך עיון:

9 אלא מעתה אליה דחולין תיתסר כו'. בסוף פרק כל הבשר אמר אביי דלהכי כתיב כל חלב לה' לרבות חלב אליה לענין מעילה ומהאי הקשה רב מרי לרב זביד אלא מעתה אליה דחזלין תיתסר כו' כלומר השתא דאמרת דחלב אליה אקרי חלב לענין מעילה הכי נמי נימא דאקרי חלב לאסור באכילה:

10 למישרי אליה דחולין. אפשר שיטעה בזה האיש ההמוני ויחשוב שהחלב שבאליה לצד פנים מותר ורח"ל מהאי דעתא כי אין הכונה אלא על האליה עצמה והוצרך לומר כן לפי שהיתה קריבה על גבי המזבח וזה מבואר בדברי הרי"ף והרמב"ם ואמרינן בסוף פרק כל הבשר חלב האליה אקרי חלב סתמא לא אקרי. כך כתב מהר"י בן חביב זכרונו לברכה:

11 ועז למה לי שמע מינה לחלק. אין להקשות לרבנן שפיר, קאמר להו רבי ישמעאל דיש לומר דרבנן סברי דעז לגופיה איצטריך דאי כתב כל חלב שור וכשב ה"א חלב שור וכשב אסור ועז שרי וכי תימא מאי אולמיה דשור וכשב משום שיש בהן צד רבוי אצל המזבח:

12 דלא דמי הדין לאו ללאו דעריות. פרש"י להכי נקט עריות דאיכא מילי טובא ואיכא לאו בכל חדא. וקשה לי שהרי לקמן גבי חלב מוקדשין מחייב רבי יהודה משום חלב שתים משום תרי לאוי ואפ"ה קאמר לקמן מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת אלמא דאין הדבר תלוי במה דאיכא לאו בכל חדא או לא. לכן נ"ל לפרש משום דתניא בת"כ בפרשת צו דחלב פחות מכזית אינו בכלל עונש יכול לא תהא באזהרה ת"ל כל חלב והא לא אשכחן גבי לאו דעריות. כן נ"ל:

13 דמחייב משום נותר ומשום חלב. אף על גב דהך ברייתא דקתני ועשה אחת ועשה הנה לחייב על כל אחת ואחת כו' רבי יוסי היא כדאיתא בפרק כלל גדול ובפרק ד' מיתות ואנן שמעינן לרבי יוסי דלית ליה איסור חל על איסור בפרק הנשרפין ובפרק ד' אחין גבי עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות ב"ד כו' אפילו הכי שפיר קאמר הכא דמחייב משום נותר ומשום חלב משום דלקמן בפרק אמרו לו אמרינן דמודה רבי יוסי באיסור מוסיף ונותר איסור מוסיף הוא הלכך חל שפיר על איסור חלב:

14 ה"ג אלא אמר רב ששת כגון דאכל חלב דקדש ור' יהודה היא דתניא אכל חלב נבלה אכל חלב מוקדשין לוקה שתים כו' מחייכו עלה במערבא ונוקמא כגון חלב דשור כו' אלמא לא אוקמה כרבי ישמעאל כו':

15 וכל זר לא יאכל קדש. תימה דהא האי קרא בתרומה כתיב כדמוקי לה בפרק עשרה יוחסין וכדאיתא בפרק אלמנה לכ"ג ובשאר דוכתי טובא וכן פרש"י בהדיא בחומש. ושמא י"ל דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קדש אע"ג דכתב בתרומה משום דילפינן קדש קדש חטא חטא מתרומה כדאשכחן בפרק הנשרפין דיליף מעילה מתרומה ולא קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה. שוב מצאתי בפרק בתרא דמכות גבי הא דאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לרבי שמעון לוקה חמש ולילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קדש כו' שכתבו שם התוספות רש"י פירש דלא גרסינן וכל זר לא יאכל קדש משום דההיא בתרומה כתיב ואף כי גמרינן חטא חטא מתרומה אפילו הכי לא ניחא דסוף סוף ליתא אלא בשוה פרוטה וישנו כמו אכילה ורבא לא מני אלא אכילת כזית אלא ה"ג וזר לא יאכל כי קדש הם וכך הם דברי הרמב"ם והסמ"ג ומדבריהם יש ללמוד דגם כאן גרסינן וזר לא יאכל כי קדש הם וא"ת לילקי נמי אלאו דמעילה כיון דלאו דזרות הוא לאו וזר לא יאכל כי קדש הם. וי"ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאו דלא שייכי אלא בחלב אבל לאו דמעילה שייך אף בקדשי בדק הבית ועוד שייך מעילה נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך לעיל דליחייב נמי משום קדש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר. וא"ת אמאי לא חשיב לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו. וי"ל דלאו בענינא דקדשים כתיבא כי הני קראי דמייתי הכא וא"ת ולרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות א"כ בסוף פרק כל הבשר דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב נמי לאו דזרות וי"ל דבפלוגתא לא קמיירי. ומיהו אכתי קשה והיכי לקי הכא אלאו דזרות הא משני התם בפרק בתרא דמכות אהא דפריך ולילקי נמי אלאו משום וכל זר לא יאכל קדש הני מילי היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי ועוד אמרינן התם זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מאי טעמא דאמר קרא ואכלו אותם אשר כפר בהם כל היכא דקרינן ביה ואכלו אותם אשר כפר בהם קרינן ביה וזר לא יאכל קדש וכל היכא דלא קרינן ביה כו' וכן פסקו הרמב"ם והסמ"ג והרי חלב דקדשים נמי לא חזו לכהנים ועובר עליו בלאו כליל תהיה לא תאכל כדאיתא בפרק בתרא דמכות כך כתבו התוספות בפרק אלו מנחות נקמצות בד"ה ללאו דזרות כו':

16 ומאי שנא חלב דלוקה שלש דכתיב ביה כו'. נראה שיש טעות דלוג סופרים כאן וה"ג ומאי שנא חלב דלוקה שלש דכתיב ביה הלין תרין לאוין דאמרן ולאו דזרות דם נמי נילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרן ולאו דזרות איצטריך סלקא דעתך אמינא כו':

17 הואיל ואיתמעיט דם ממעילה ליתמעט מזרות קמל"ן. והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקשא לקרבן משום דהיקשא גבי לאו כתיב ואולי מהאי טעמא מחק רש"י מטומאה וגרס ממעילה דאי גרסינן מטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא. ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחך אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי"ל משום דהיקשא דכל חלב ודם מוקים טפי גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורים:

18 אוציא דם שרצים הואיל דאין דמן חלוק מבשרן מצטרפין. במעילה בפרק קדשי מזבח מפרש הגמרא והוא שיהיה הדם מחובר לבשר:

19 שרץ דאיתרבי לטומאה. פירוש כגון שמונה שרצים האמורים בתורה שהן החולד והעכבר וגו' שהם בלבד מטמאים:

20 הניחא לרבי יהודה דאמר דם התמצית כו'. הגירסא משובשת מאד בנוסחת הגמרא שלפנינו ונראה דה"ג הניחא לרבי יהודה דתנן דם התמצית כו' ואפילו לרבי יהודה כרת נפקא ליה מן כל דם דתניא רבי יהודה אומר דם מה ת"ל כל דם לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו שהוא מכפר דם חולין כו':

21 תלמוד לומר כל דם. וא"ת תיפוק ליה מקרא דרק את הדם לא תאכלו דכתיב בפרשת ראה שדרשו בו אע"פ שאין בזה זריקת דם במזבח הוא באזהרה. כבר תירץ המזרחי די"ל כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן בפרק כל שעה גבי חיוב מצה בזמן הזה: ואחת לדם האברים. פירוש כגון דם הטחול ודם הכליות , ודם ביצים ודם המתכנס בלב בשעת שחיטה:

22 אכל מעשר דגן תירוש ויצהר כו'. נקט אכל בשביל מעשר דגן והוא הדין אם שתה רביעית יין ממעשר תירוש ויצהר חוץ לחומת ירושלים:

23 בפנים אין כו'. לא בתוך העזרה דומיא דושחט את בן הבקר לפני ה' וכמו ובכורות בקרך וצאנך דכתיב בקרא זה גופיה דלא תוכל לאכול בשעריך ודרשו בפרק בתרא דמכות שזו אזהרה לאוכל מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה אלא בפנים מחומת ירושלים כדתניא בספרי ובפרק בתרא דמכות:

« באר שבע על כריתות ג׳ ע״ב באר שבע על כריתות ה׳ ע״א »