באר שבע על כריתות ג׳

« באר שבע על כריתות ב׳ ×¢×´×‘ באר שבע על כריתות ד׳ ×¢×´× »

1 כריתות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי לָאוִין וְכָרֵת אֶחָד – חַלֵּק חַטָּאת בֵּינֵיהֶן. וּמַאי הִיא? מְפַטֵּם וְסָךְ, דִּכְתִיב: ״עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ וְגוֹ׳״, כָּרֵת אֶחָד, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו״.

2 כריתות פתח ↗

לְרַבִּי יִצְחָק – כִּדְאִית לֵיהּ, לְרַבָּנַן מִיבַּעְיָא לְהוּ: לוֹמַר, שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין! לְרַבִּי יִצְחָק, מַפֵּיק לֵיהּ לְחַיֵּיב עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וְשֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ.

3 כריתות פתח ↗

לְמָה לִי דְּתַנְיָא הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת בְּמִיצְעָא? לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מָה קְטֹרֶת לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְחַיָּיבִים עָלֶיהָ כָּרֵת בִּפְנֵי עַצְמוֹ – אַף מְפַטֵּם שֶׁמֶן וְסָךְ נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ – חַיָּיבִים עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמָהּ?

4 כריתות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם תַּנָּא גַּבְרֵי קָחָשֵׁיב, וְתָנֵי הָכִי: הַבָּא עַל הַזָּכוּר וְהֵבִיא זָכוּר עָלָיו, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: חַיָּיב שְׁתַּיִם.

5 כריתות פתח ↗

אֶלָּא: רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּבִמְגַדֵּף סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא. אִי הָכִי, נִיתְנֵי נָמֵי: הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה, וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו!

6 כריתות פתח ↗

הָא אָמַר אַבָּיֵי: הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו, אַף לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּכִי כְּתִיב קְרָא – בְּגַבְרֵי כְּתִיב.

7 כריתות פתח ↗

וְאִיתֵּימָא לְאֵיתוֹיֵי קׇרְבָּן עֲלֵיהוֹן, מִי מַיְיתֵי? וְהָתַנְיָא: הוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ –

8 כריתות פתח ↗

הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרִי: שַׁבָּת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת הָוְויָין! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּנָּא שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, דְּלָא מִחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא.

9 כריתות פתח ↗

דְּתַנְיָא: ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא ״אַחַת״ – שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת.

9 סנהדרין פתח ↗

״הֵנָּה״ – אָבוֹת, ״מֵהֵנָּה״ – תּוֹלָדוֹת. ״אַחַת״ שֶׁהִיא ״הֵנָּה״: זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת. ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא ״אַחַת״: שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת.

10 כריתות פתח ↗

שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּעָמַד בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְסָבַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הִיא וְהִשְׁתַּחֲוָה – הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם!

10 סנהדרין פתח ↗

הַאי שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה, הֵיכִי דָּמֵי? אִי קָסָבַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ, הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

11 כריתות פתח ↗

אֶלָּא, מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה.

11 סנהדרין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם״ – לָהֶם אִי אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה, אֲבָל אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לְאָדָם כְּמוֹתְךָ. יָכוֹל אֲפִילּוּ נֶעֱבָד כְּהָמָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תָעׇבְדֵם״. וְהָא הָמָן מִיִּרְאָה הֲוָה נֶעֱבָד!

12 כריתות פתח ↗

הָנִיחָא לְאַבַּיֵּי דְּאָמַר חַיָּיב, אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר פָּטוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

12 שבת פתח ↗

קְצִירָה גּוֹרֶרֶת קְצִירָה, וּטְחִינָה גּוֹרֶרֶת טְחִינָה. אֲבָל נוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת — קְצִירָה גּוֹרֶרֶת קְצִירָה וּטְחִינָה שֶׁעִמָּהּ, וּטְחִינָה שֶׁכְּנֶגְדָּהּ בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אַבָּיֵי אָמַר: טְחִינָה נָמֵי גּוֹרֶרֶת טְחִינָה, שֵׁם טְחִינָה אַחַת הִיא. וּמִי אִית לֵיהּ לְרָבָא גְּרִירָה? וְהָא אִיתְּמַר: אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, וְנוֹדַע לוֹ עַל אַחַת מֵהֶן, וְחָזַר וְאָכַל כְּזַיִת בְּהֶעְלֵמוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אָמַר רָבָא: הֵבִיא קׇרְבָּן עַל רִאשׁוֹן — רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי מִתְכַּפְּרִין, שְׁלִישִׁי אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר. הֵבִיא קׇרְבָּן עַל הַשְּׁלִישִׁי — שְׁלִישִׁי וְשֵׁנִי מִתְכַּפְּרִין, רִאשׁוֹן אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר. הֵבִיא קׇרְבָּן עַל הָאֶמְצָעִי — נִתְכַּפְּרוּ כּוּלָּן. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ הֵבִיא קׇרְבָּן עַל אֶחָד מֵהֶן — נִתְכַּפְּרוּ כּוּלָּן. בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מֵאַבָּיֵי, סַבְרַהּ: אִי הָכִי, טְחִינָה נָמֵי תִּגְרֹר לִטְחִינָה! גְּרִירָה אִית לֵיהּ, גְּרִירָה דִגְרִירָה לֵית לֵיהּ. מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא לְהוּ לְאַבָּיֵי וְרָבָא מִבַּעְיָא לְרַבִּי זֵירָא. דְּבָעֵי רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: קָצַר וְטָחַן חֲצִי גְרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְקָצַר וְטָחַן חֲצִי גְרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ? אֲמַר לֵיהּ: חֲלוּקִין לַחֲטָאוֹת, וְלֹא מִצְטָרְפִין. וְכׇל הֵיכָא דַּחֲלוּקִין לַחֲטָאוֹת לָא מִצְטָרְפִי? וְהָתְנַן: אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָכַל חֵלֶב וָדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת, זֶה חוֹמֶר בְּמִינִין הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד. וְזֶה חוֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִין הַרְבֵּה: שֶׁאִם אָכַל חֲצִי זַיִת וְחָזַר וְאָכַל חֲצִי זַיִת מִמִּין אֶחָד — חַיָּיב, מִשְּׁנֵי מִינִין — פָּטוּר. וְהָוֵינַן בַּהּ: מִמִּין אֶחָד חַיָּיב צְרִיכָא לְמֵימַר? וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר תּוּטֵנִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ בִּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר תַּמְחוּיִין מְחַלְּקִין. מַהוּ דְּתֵימָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא — קָא מַשְׁמַע לַן דִּלְקוּלָּא לָא אָמַר, לְחוּמְרָא קָאָמַר. וְהָא הָכָא דַּחֲלוּקִין לַחֲטָאוֹת, וְקָא מִצְטָרְפִי! אֲמַר לֵיהּ: מָר אַרֵישָׁא מַתְנֵי לַהּ וְקַשְׁיָא לֵיהּ. אֲנַן אַסֵּיפָא מַתְנִינַן לַהּ, וְלָא קַשְׁיָא לַן: מִשְּׁנֵי מִינִין פָּטוּר, צְרִיכָה לְמֵימַר? וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר תּוּטֵנִי לְעוֹלָם מִמִּין אֶחָד. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״שְׁנֵי מִינִין״ — שֶׁאֲכָלוֹ בִּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא דְּאָמַר תַּמְחוּיִין מְחַלְּקִין. וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא. מִדְּסֵיפָא מִין אֶחָד וּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא מִין אֶחָד וְתַמְחוּי אֶחָד. מִין אֶחָד וְתַמְחוּי אֶחָד צְרִיכָא לְמֵימַר?! אָמַר רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בֵּינְתַיִים. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא דְּאָמַר: אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר. אִיתְּמַר: אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, וְנוֹדַע לוֹ עַל הָרִאשׁוֹן, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ עַל הַשֵּׁנִי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב שְׁתַּיִם. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב: ״עַל חַטָּאתוֹ ... וְהֵבִיא״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר: ״מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ״. וְרֵישׁ לָקִישׁ, הָכְתִיב: ״עַל חַטָּאתוֹ ... וְהֵבִיא״! הַהוּא לְאַחַר כַּפָּרָה. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי, הָכְתִיב: ״מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁאָכַל כְּזַיִת וּמֶחֱצָה, וְנוֹדַע לוֹ עַל כְּזַיִת, וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת אַחַר בְּהֶעְלֵמוֹ שֶׁל שֵׁנִי. מַהוּ דְּתֵימָא לִיצְטָרְפוּ — קָא מַשְׁמַע לַן. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: דְּאִיתְיְדַע לֵיהּ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר יְדִיעוֹת מְחַלְּקוֹת, וּמָר סָבַר הַפְרָשׁוֹת מְחַלְּקוֹת, אֲבָל לְאַחַר הַפְרָשָׁה מוֹדֵי לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּחַיָּיב שְׁתַּיִם. אוֹ דִילְמָא דְּאִיתְיְדַע לֵיהּ לְאַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר הַפְרָשׁוֹת מְחַלְּקוֹת, וּמָר סָבַר כַּפָּרוֹת מְחַלְּקוֹת. אֲבָל קוֹדֶם הַפְרָשָׁה מוֹדֵי לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אוֹ דִילְמָא בֵּין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ מַחֲלוֹקֶת? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא בֵּין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ מַחֲלוֹקֶת. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, אֲבָל לְאַחַר הַפְרָשָׁה מוֹדֶה לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּחַיָּיב שְׁתַּיִם — אַדְּמוֹקֵים לֵיהּ קְרָא לְאַחַר כַּפָּרָה, לוֹקְמֵיהּ לְאַחַר הַפְרָשָׁה! וְאִי אַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, אֲבָל קוֹדֶם הַפְרָשָׁה מוֹדֶה לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אַדְּמוֹקֵי לֵיהּ קְרָא בִּכְזַיִת וּמֶחֱצָה, לוֹקְמֵיהּ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה! וְדִילְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְ״אִם תִּימְצֵי לוֹמַר״ קָאָמַר: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי בַּהּ, רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי מוֹקֵי לֵיהּ לִקְרָא — בִּכְזַיִת וּמֶחֱצָה. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לְאַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, רֵישׁ לָקִישׁ הֵיכִי מוֹקֵי לֵיהּ לִקְרָא — בִּלְאַחַר כַּפָּרָה. אָמַר עוּלָּא: לְמַאן דְּאָמַר אָשָׁם וַדַּאי, לָא בָּעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִילָּה,

12 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הַשְׁתָּא אִילּוּ אָתוּ לְקַמַּן לְאִמְּלוֹכֵי, אָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ חֲתוּמוּ וְלָא תִּתְקַטְּלוּן, דְּאָמַר מָר: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בִּלְבָד. הַשְׁתָּא דַּחֲתַמוּ, אָמְרִינַן לְהוּ: אַמַּאי חָתְמִיתוּ?

13 כריתות פתח ↗

אֶלָּא בְּאוֹמֵר מוּתָּר, דְּעַד כָּאן לָא קָבָעֵי מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן אֶלָּא אִי חֲדָא מִחַיַּיב אִי תַּרְתֵּי מִחַיַּיב, אָבֵל מִיפְּטַר לִגְמָרֵי לָא בְּעָא מִינֵּיהּ.

13 מכות פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּאוֹמֵר מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אוֹמֵר מוּתָּר אָנוּס הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, אוֹמֵר מוּתָּר – קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא.

13 סנהדרין פתח ↗

אֶלָּא בְּאוֹמֵר מוּתָּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשַּׁבָּת דְּפָטוּר לִגְמָרֵי.

14 תוספות על שבת פתח ↗

העלם זה וזה בידו מהו - אומר ר"י דאפי' לא ידע לשבת בשום מלאכה חשיב ליה העלם זה וזה כדמוכח בסמוך דקאמר ר"י' אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב כו' אלמא אע"ג דלא ידע לשבת במידי חשוב העלם זה וזה וצריך לחלק בין זה לשוכח עיקר שבת דהכא אינו שכוח כל כך דכי מדכרו ליה מדכר אבל שכח עיקר שבת היינו כעין תינוק שנשבה לבין הנכרים:

15 כריתות פתח ↗

רַב פָּפָּא אָמַר: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, דְּיָדַע דַּאֲסִירָא עֲבוֹדָה זָרָה, וְהָנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לָא יָדַע דַּאֲסִירָן.

16 כריתות פתח ↗

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּגָדוֹל – כְּגוֹן דְּקָא טָעֵי בְּהָדֵין קְרָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב וְגוֹ׳״ סָבַר: כִּי אֲסִירָא הִשְׁתַּחֲוָאָה לַעֲבוֹדָה זָרָה דְּכֶסֶף וְזָהָב, אֲבָל דְּמִינֵי אַחֲרִינֵי שַׁרְיָא, דְּהַיְינוּ שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה וּזְדוֹן עֲבוֹדוֹת.

17 כריתות פתח ↗

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב בִּיבִי אָמַר: תַּנָּא שֵׁם שַׁבָּת וְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָתָנֵי. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְהָא יֵשׁ בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ, דְּלָא קָתָנֵי לַהּ!

17 יבמות פתח ↗

וּכְתִיב: ״עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח״, הָא כֵּיצַד? כָּאן בָּאוֹנָסִין, כָּאן בְּנִשּׂוּאִין.

18 כריתות פתח ↗

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא רָמֵי דִּילֵיהּ אַדִּילֵיהּ: מִי אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי הָכִי, שֵׁם שַׁבָּת קָתָנֵי וְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָתָנֵי? וְהָאִיתְּמַר: הַמַּעֲלֶה אֵבְרֵי פְּנִים בַּחוּץ – חַיָּיב, אֵבְרֵי חוּץ בַּחוּץ – חַיָּיב.

19 כריתות פתח ↗

מִי דָּמֵי? שַׁבָּת וַעֲבוֹדָה זָרָה תְּנָא יָתְהוֹן אַבִּינְכֵיהוֹן, גַּבַּי כָּרֵיתוֹת, דְּאִירְיָא, מְשַׁנֵּי: ״שֵׁם שַׁבָּת קָתָנֵי שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָתָנֵי״, גַּבֵּי הַעֲלָאָה, מִי תְּנָא יָתְהוֹן בִּינְכֵיהוֹן דְּשַׁנִּי הָכִי?

20 כריתות פתח ↗

דִּלְמָא שְׁתֵּי מִיתוֹת וְלָאו אֶחָד קָאָמְרַתְּ? מָה הִיא – אוֹב וְיִדְּעוֹנִי.

21 כריתות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ דְּהָא פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּתָנוּ גַּבֵּי סַנְהֶדְרִין: בַּעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וְקַשְׁיָא לַן, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי סְקִילוֹת תָּנֵי יִדְּעוֹנִי, וְגַבֵּי כָּרֵיתוֹת לָא תָּנֵי יִדְּעוֹנִי?

22 כריתות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם בְּלָאו אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וְנֵימָא יִדְּעוֹנִי, וְלָא נֵימָא בַּעַל אוֹב! קָסָבַר: הוֹאִיל וּפָתַח הַכָּתוּב בְּבַעַל אוֹב.

23 כריתות פתח ↗

וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ? קָסָבַר: מַאן תַּנָּא כָּרֵיתוֹת – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר לָא בָּעִינַן מַעֲשֶׂה.

24 כריתות פתח ↗

קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: הֲקָשַׁת זְרוֹעוֹתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה זוּטָא אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן. מֵיתִיבִי: בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁזִּיבַּח, וְקִיטֵּר, וְנִיסֵּךְ, וְהִשְׁתַּחֲוָה. וְקַשְׁיָא לַן, הִשְׁתַּחֲוָאָה לֵית בַּהּ מַעֲשֶׂה!

25 כריתות פתח ↗

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר לָא בָּעִינַן מַעֲשֶׂה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כְּפִיפַת קוֹמָתוֹ הָוֵי מַעֲשֶׂה. מִכְּלָל דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ אַלִּיבָּא דְרַבָּנַן כְּפִיפַת קוֹמָתוֹ לְרַבָּנַן לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה. הֲקָשַׁת זְרוֹעוֹתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה?!

26 כריתות פתח ↗

אִי הָכִי, אַמַּאי תָּנֵי: יָצָא מְגַדֵּף שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה? נִיתְנֵי: יָצָא מְגַדֵּף וּבַעַל אוֹב! חֲדָא מִתַּרְתֵּי קָתָנֵי.

26 סנהדרין פתח ↗

אֶלָּא אָמַר עוּלָּא: בִּמְקַטֵּר לַשֵּׁד.

27 רש"י על סנהדרין פתח ↗

ואפי' נחשים ועקרבים - לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו:

1 ומאי היא מפטם וסך כו'. נראה לי דהאי ומאי היא כו' אינו לשון רבי אלעזר אלא הגמרא מפרש ואזיל דברי ר"א ולאו דוקא מפטם וסך דאל"כ מאי כל מקום דקאמר רבי אלעזר ועוד דהא בריש פרק אלו הן הלוקין מייתי נמי הך שמעתא דרבי אלעזר ולא נקט האי ומאי היא כו'. ובהכי מתיישב שפיר הא דפריך הגמרא בסמוך וכי מאחר דלאוין מוחלקין כרת באחותו למה לי ומאי פריך הא לא דמי דנהי דאיכא ג' לאוין מוחלקין גבי אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו אפילו הכי שפיר איצטריך כרת באחותו לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו הואיל והם גוף אחד סד"א לא ליחייב אלא אחת לאפוקי מפטם וסך שהם עבודות מוחלקות ובמה שפירשתי דלאו דוקא מפטם וסך קאמר רבי אלעזר נסתלקה קושיא זו:

2 לרבנן מבעי להו לומר שאין עונשין מן הדין כו'. מדברי רש"י משמע דהכי גרסינן לרבנן כדאית להו לרבי יצחק כדאית ליה ותו לא ור"ל דאין הכי נמי דלר"א א"ר אושעיא כל מקום כו' לא איצטריך כרת באחותו לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו וגם לא איצטריך למדרש ואל אשה בנדת טומאתה וגו' לחלק על כל עריות מאחר דלאוין מוחלקין ואייתר כרת באחותו דסיפא לרבנן לומר שאין עונשין מן הדין ולרבי יצחק לומר לדונה בכרת ולא במלקות ואחותו דרישא אורחא דקרא הוא. אבל הגירסא שלפנינו אי אפשר ליישבה כי מרובה פסולת מן האוכל ואפשר שעל גירסא זו שלפנינו כוון רש"י באמרו לא גרסינן לה ופירוש משובש הוא בתלמידים טועין כו':

3 למה לי דתני המפטם את הקטורת במיצעא. קשה בעיני שהרי בריש פרק אלו הן הלוקין קתני נמי כסדר הזה והתם אי אפשר לומר תירוץ זה כדקאמר הכא ועוד קשה אמאי הוצרך לכל זה תיפוק ליה דחייבין עליו בפני עצמו כדאמרן לעיל מניינא להכי אתי שאם עשאן כולן כו' ואי לאו דחייבין עליו בפני עצמו היכי משכחת לה לשלשים וארבע חטאות הלא בצרי חדא:

4 הבא על הזכר והביא זכר עליו. פי' אותו הזכר עצמו אבל אם היה זכר אחר ליכא מאן דפליג בהא דחייב שתים ואפילו ר"ע מודה כיון שהם גופים מוחלקים אע"ג שהיא שם אחד כמו הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת אפילו לר"ע כדתנן לקמן בפרק אמרו לו וצריך לומר דרבי ישמעאל סבר כרבי אליעזר דאמר כל מקום שאתה מוצא ב' לאוין כו' ולהכי חייב שתים אע"ג דליכא קרא לחלק א"נ אע"ג דלעיל בעי קרא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו הכא חייב לרבי ישמעאל שתים כיון שהם שתי ביאות אע"ג דליכא קרא לחלק:

5 אלא רישא רבי ישמעאל ובמגדף סבר לה כר"ע. קשה בעיני היאך אפשר לומר דרבי ישמעאל ס"ל כר"ע במגדף שהרי ר"ע אמר לקמן דמגדף היינו מברך את השם ורבי ישמעאל סבירא ליה דמגדף היינו עובד עבודת אלילים מזמר ומשורר לעבודת אלילים כדמוכח בפרק ארבע מיתות והכי תניא בהדיא בספרי:

6 הא אמר אביי הבא על הבהמה כו'. ולרבי אבהו בפ' ד' מיתות דקאמר לדברי ר' ישמעאל חייב שתים צריך לומר כדשני ר' אליעזר משמיה דרב תנא תני ל"ג חטאות תנא ג' כריתות כו' ומיהו קצת קשה בעיני למה לא דייק הגמרא ולרבי אבהו מאי איכא למימר:

7 והתניא הוקשה כל התורה כולה לע"א כו'. כפל לשון ושבושים יש בנוסחת הגמרא שלפנינו ונ"ל דה"ג והתניא הוקשה כל התורה כולה לע"א דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יא והנפש אשר תעשה ביד רמה מה ע"א שב ואל תעשה כו':

8 שבת ארבעים חסר אחת הויין. תימא למאי דלא סליק אדעתיה תנא שגגת שבת וזדון מלאכות אי נמי שם שבת ושם ע"א קתני אדפריך מסיפא המחלל את השבת לפרוך מרישא העובד בע"א והא איכא ד' כריתות של מנסך ומקטר ומשתחוה ומזבח. ומיהו בהא איכא למימר דהמקשה היה סבר כדתני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן בפ' ד' מיתות זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ולהכי לא מני עבודת אלילים אלא בחדא הואיל דכולהו כריתות דתנן במתניתין למיינא דחטאות תנינהו כדאמרן בריש פרקין מניינא למה לי א"ר יוחנן שאם עשאן כולם כו'. מיהו אכתי קשה למה לא פריך מרישא דמתניתין למה לא מנה רק ט"ו כריתות בעריות הלא יש עוד י"א כריתות בעריות שהזכרתי לעיל במשנתנו:

9 דתניא הנה שהיא אחת שגגת שבת כו'. אין זה לשון הברייתא אלא המכוון של הברייתא דמייתי בפ' ד' מיתות ובפרק כלל גדול ובפרק הבונה בלשון זה דתניא רבי יוסי אומר ועשה מאחת מהנה פעמים שחייב אחת על כולן פעמים שחייב על כל אחת ואחת ואמר רבי יונתן מאי טעמא דרבי יוסי אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות:

10 הרי לבו לשמים. פרש"י דא"נ בבית ע"א השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת כו'. בפ' ד' מיתות הוסיף ופירש אפילו היה יודע שזה הבית ע"א היא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש שהרי אף המשתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליו. וקשה לי על פירושו נהי דחטאת ליכא איסור מיהא ודאי עביד מפני החשד שנראה כמשתחוה לע"א דהא גדולה מזו אמרו בפ"ב דע"א ישב לו קוץ בפני ע"א לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"א וכ"ש בבית ע"א עצמה. ונראה דרש"י גופיה נשמר מזה בפ' ד' מיתות ובפרק כלל גדול שפירש הרי לבו לשמים ואין כאן חיוב עונש ולא פי' דאין כאן איסורא. ואפשר ליישב בדוחק$ פרש"י דהכא דמה שפירש לאו איסורא עבד ר"ל שיהא חייב עליו עונש כרת אבל איסורא ודאי איכא ועכשיו שלמדתי מסכת ע"א מצאתי און לי בפרק כל הצלמים דפריך הגמרא ומי חיישינן לחשדא והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקמי ביה אנדרטא והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי ומצלו בגויה ולא חיישי לחשדא ומשני רבים שאני ש"מ בהדיא דיחיד אסור להתפלל בבית ע"א משום חשדא. כן נ"ל:

11 אלא מאהבה ומיראה. רש"י וכל המפרשים פירשו מאהבה ומיראה מאהבת אדם ומיראת אדם חוץ מהרמב"ם ז"ל שפירש מאהבה ומיראה מאהבת עבודת אליל ומיראת ע"א וז"ל העובד ע"א מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה אם קבלה עליו כאלוה חייב סקילה כו' והכסף משנה הליץ בעדו וכתב שלא רצה לפרש כדפרש"י משום דמיראת אדם היינו באונס ואנוס רחמנא פטריה כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ"ה מהלכות יסודי התורה וז"ל ומה אם עבודת אלילים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צ"ל מיתת ב"ד ק"ו לשאר מצות כו' וא"כ היכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלה עליו כאלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת ע"א ומיראת ע"א. ומה שקשה לי על דבריו אכתוב לקמן והרמ"ך השיג על הרמב"ם מדידיה אדידיה שהרי כתב שאם זרק אבן למרקוליס חייב אע"ג דלא קבליה עליה כאלוה והכסף משנה הליץ גם בזה בעד הרמב"ם וכתב דאין זו השגה שהרמב"ם בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמרי לא לענין חיוב סקילה דבכה"ג מיירי הגמרא ומה שקשה גם בזה על דבריו יתבאר מתוך דברי התוספות שאכתוב לפנים הגה"ה והריב"ש כתב שנראה לו לפרש לדעת הרמב"ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מד' עבודות דבהא לכולי עלמא פטור כיון דלא קבליה עליה כאלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה כאלוה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי כו' אלמא דלכולי עלמא אפילו בד' עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד ע"ז מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בד' עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו וההשתחואה היא מד' עבודות וה"ה אם היו עובדין אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עובדה ג"כ באותה עבודה ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתם באותו בזוי והיתה ע"א גמורה שעובדיה היו עובדין אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ"ל. וכתב עוד וז"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוון לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו בזוי אלא שעובדיה חושבים שהע"א ההיא חושקת באותו בזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזוייה ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו והוה ליה שאינו מזיד ושאינו בר סקילה וכרת וחייב חטאת בשוגג עכ"ל. וכתב עוד הריב"ש ומ"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב"ם מאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להיטיב אע"פ שאין מקבלה כאלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי ע"א שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להיטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקוהו קאמר ובכה"ג אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאלו עובדה מרצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינו עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור עכ"ל הריב"ש. ורבינו משה מקוצי כתב בסמ"ג העובד ע"א מאהבה ומיראה פי' הרב רבי אליעזר ממיץ דמיירי בע"א שלא נעשית מעולם ע"א אלא מאהבת אדם או מיראת אדם כגון אנדרטא של מלך וכגון המן שמביאו בענין זה השמועה בפרק ד' מיתות וכן עיקר כוונתו של עובד ע"כ ונראה לי שהרמב"ם והרב רבי אליעזר ממיץ הוכרחו לפרש מה שפירשו מכח קושית התוספות שאכתוב לפנים בעזרת השם, וקשה לי על מה שכתב ריב"ש ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקוהו קאמר כו' הלא המן נעבד מיראה שמא יהרגנו כמפורש במקרא כי כן צוה לו המלך וגומר ויאמרו עבדי המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך ומי שעובר מצות המלך אחת דתו להמית וא"כ דכוותיה איירי העובד ע"א מיראה כיון דאביי מייתי סיוע לדבריו מהמן בפרק ארבע מיתות וכן נראה מדברי התוספות שאביא בסמוך דהעובד ע"א מיראה היינו שמא יהרגנו. לכך נ"ל לפרש העובד ע"א מיראה היינו שמא יהרגנו ומה שהקשה ריב"ש דבהא לא הוה מחייב אביי נ"ל דלא קשיא מידי משום שלא אמרו אונס פטריה רחמנא אלא דוקא באונס גמור שלא יוכל להמלט כלל כגון שעומד עליו ע"א אחד ואומר לו אני רוצה להרוג אותך אם לא תעבוד ע"א עכשיו בפני אבל מי שעובד ע"א מיראה שמא יהרג כשיוודע שלא עבד דומיא להמן אונס כזה לא פטריה רחמנא כיון שאינו ודאי גמור שיהרג כי אולי יוכל לברוח או יוכל להמלט באיזה סיבה ומפני כך לא השתחוה מרדכי להמן ולכן אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאלו עובדה מרצונו כיון שאינו ודאי גמור שיהרג אלא שמא יהרג ויכול להיות שלא יהרג כמו שקרה למרדכי ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינו עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור ובזה נמי נתבטלו דברי הכסף משנה שהבאתי לעיל. כן נ"ל:

12 אלא לרבא דאמר פטור. וא"ת והא אמר בפרק בן סורר ומורה דע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור א"כ אפילו לא מקבלה ליה באלוה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר במסכת ע"א בפרק רבי ישמעאל דאפילו בע"א בצינעא וחי בהם ולא שימות בהם והא דקאמר רבא בפ"ב דכתובות גבי עדים שאמרו להם חתמו שקר כו' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים הכי פירושו אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בע"א וג"ע וש"ד דא"כ דטעמא דרבא דפטר הוי משום הכי מאי מייתי אביי ראיה בפרק ארבע מיתות מכמה ברייתות לימא דאתיין כמ"ד בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא. כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בפרק כלל גדול ותירצוה די"ל דסבר רבא דאפילו למ"ד דחייב למסור את עצמו מ"מ אם לא מסר עצמו לא מחייב מיתה בב"ד וקשה לרשב"א דאמר רבא במסכת ע"א הכל היה בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב והכא פטור אפילו מאהבה דליכא אונס מיתה. וי"מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע"ג דלא מקבלה עליה כאלוה אבל הכא במפרש דקעביד מאהבה ומיראה א"נ אפילו בסתם ובע"א שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי עלה התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפילו נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם ומההיא גופא יש לדקדק דחייב אפילו לא קבלה עליה כאלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קבלו עליו כאלוה. ועוד דאמר בפרק ד' מיתות הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתה אע"ג דקא מכוון לבזוייה הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע"ג דהוא מכוון למרגמיה אלמא דחייב אע"ג שאינו מקבלו עליו כאלוה. ומיהו יש לפרש אע"ג דקא מכוון לבזוייה מכוין לעובדה דרך בזויה וברגימא זו והא דלא דחי ראיות דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם עובד כמדעתו דמי. וא"ת ולמאי דפטר רבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרינן במדרש ששני צלמים היו על לבו ועוד משום קדוש השם כדאשכחן בירושלמי במסכת שביעית בפ"ד כגון פפוס ולוליינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו מהם:

13 אלא באומר מותר כו'. מכאן קשה לי על מה שפרש"י לעיל בסוף המשנה אבל אומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור כו' שהרי כאן מסיק הגמרא באר היטב שהוא חייב באומר מותר לגמרי וכן מסיק הגמרא בהדיא בפרק ארבע מיתות בתרי דוכתי וכן בפרק כלל גדול בדוכתי טובא וכי תימא דטעמיה דרש"י הוא משום דבפרק כלל גדול איתמר רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין הע"א וגר שנתגייר לבין הע"א כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב ור"י ור"ל דאמרי תרוייהו דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה בין הע"א וגר שנתגייר לבין הע"א פטור ופרש"י התם וז"ל פטור דקסברי ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא עכ"ל ופסק רש"י כר"י ור"ל אם כן קשה טובא היאך פסק כר"י ור"ל שהרי שם בפרק כלל גדול פריך הגמרא מברייתא על ר"י ור"ל ומשני אמרי לך ר"י ור"ל אנן דאמרינן כמונבז והא ודאי דלית הלכתא כמונבז אלא כרבנן דפליגי עליה וכן פסק הרמב"ם בהדיא שהוא חייב באומר מותר לגמרי ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות פסק כן הן הנה בפ"ב ובפ"ז מהלכות שגגות וכן פסק בהדיא הסמ"ג ושאר פוסקים המפורסמים וגם על מה שפרש"י דטעמייהו דר"י ור"ל דאמרי פטור משום דקסברי אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא כתבו עליו התוספות וז"ל ואין נראה דטעמייהו כמונבז וטעמא דמונבז מפרש לקמן דיליף מקרא והא דאמר בפ"ב דמכות גבי גלות בשגגה פרט למזיד ומפרש אביי פרט לאומר מותר ופריך ליה רבא אומר מותר אנוס הוא לאו דוקא קאמר אנוס דבכל מקום מחייבין ליה אלא לגבי גלות דוקא ממעט אביי אומר מותר משום דטובא בשגגה כתיב התם דהא בפרקין מחייבי אומר מותר בע"א ובחלב אע"ג דכתיב בהם בשגגה וכו' עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שגם התוספות כתבו בפשיטות דהא בפרקין מחייבי אומר מותר בע"א ובחלב כו' ואי אפשר ששום אדם יחלוק עליו לכן לולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר שלא יצאו אלו דברים מפה קדוש רש"י אלא דברי תלמיד טועה הם. כן נ"ל:

14 דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן כו'. וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דריש פרק כלל גדול דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת ולא הוי פטור לגמרי. וי"ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה דדילמא אפילו תרתי מחייב דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה הימנו לפי שעה אבל לא שכח כל כך דכי מדכרי ליה מדכר דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"א אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"א דדוחק להעמיד בתינוק שנשבה בין הגוים אבל שכח עיקר שבת היינו כעין תינוק שנשבה בין הגוים כך כתבו התוספות בפרק כלל גדול:

15 דידע דאסירא ע"א והני עבודות לא ידע דאסירן. נראה לי שכל זה טעות הוא משום דתינוק שנשבה לבין הע"א לא נודע לו מעולם איסור ע"א כלל והוי שגגת ע"א ושגגת עבודות כדמשמע מדברי התוספות שהבאתי בדבור שלפני זה וכן משמע בהדיא מדברי התוספות בפרק ד' מיתות גבי העלם זה וזה בידו כו' דמייתי האי תירוצא דרב פפא בלשון זה משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הע"א אי נמי כו' וגם רש"י פי' בפרק כלל גדול ובפרק ארבע מיתות באומר מותר כגון תינוק שנשבה בין הגוים שלא ידע כלל איסור ע"א:

16 סבר כי אסירא השתחוה לע"א דכסף וזהב כו'. תימה למה לא משני הכי בפ"ק דהוריות גבי הא דפריך תנן יש ע"א בתורה אבל המשתחוה פטור ואמאי המשתחוה הא כתיבא דכתיב לא תשתחוה לאל אחר והכא לא משני כדהתם דאמרי כי אסירא השתחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא ואי בעית אימא דאמרי השתחויה גופא כדרכה הוא דאסיר דאית בה פשוט ידים רגלים הא השתחויה דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא:

17 דהא יש בתו מאנוסתו דלא קתני לה. תימה למה אמר בתו מאנוסתו הלא גם בתו מנשואתו לא קתני לה. ונראה לי דבתו מנשואתו קתני לה מדקתני הבא על אשה ובתה משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר ובהכי מתיישב שפיר הא דקאמרי בריש פרק הנשרפים בתו מאנוסתו מניין ולא אמרו סתם בתו מניין משום דבתו מנשואתו מערות אשה ובתה נפקא אבל בתו מאנוסתו לא משתמע מקרא דערות אשה ובתה דההיא בנשואה דוקא קמיירי כמפורש בפרק נושאין על האנוסה וכן פרש"י לקמן בפרקין ובסוף פ"ק דחגיגה גבי לבתו מאנוסתו דלא כתיבא וז"ל לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאלו בתו מאשתו כתיבא ערות אשה ובתה וגו' משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר כו' ולכן נ"ל דלא גרסינן והאיכא בת אשתו כמה שנמצא כתוב בגמ' שבידינו שהרי בת אשתו היינו הבא על אשה ובתה דמתני'. כן נ"ל:

18 המעלה אברי פנים בחוץ. פירוש שחוטי פנים שהיו עומדים להקטירם בפנים והעלן בחוץ חייב כדכתיב בהעלאה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו בראויין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר. אברי חוץ שחוטי חוץ שעומדים ליקטר בחוץ ולא בפנים רש"י בפרק השוחט ומעלה:

19 שבת וע"א תנא יתהון אבינכיהון בזבחים פרק השוחט ומעלה הקשו התוספות היכי קאמר הכא גבי ע"א דקתני יתהון בינכיהון הא ליכא למשמע ממתניתין דע"א אחד העובד ואחד המזבח כו' אלא חיוב חטאת אהנך עבודות אבל חילוק חטאות לא שמעינן מינה עכ"ל. ועמדו בתימה ולי נראה דלא קשה מידי מפני דלא איצטריך לאשמועינן במשנה חילוק חטאות אהנך עבודות דפשוט הוא כדאיתא בהדיא בפרק ד' מיתות תני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן זבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר ליה פוק תני לברא ומסיק שם הגמרא דלהכי קאמר ליה פוק תני לברא משום דכ"ע ס"ל השתחואה לחלק יצאת ועי"ל דגבי ע"א מיהא תנא חשבון חיובא חטאות כי עביד כל אחד בפני עצמו לאפוקי גבי העלאה לא אשכחן ביה מקום דליתני במשנה שיהא חייב כלל אהעלאה אברי חוץ בחוץ אפילו כי עביד לה בפני עצמה. ועוד הקשו התוספות שם על הא דהעלה הגמרא התם קושיא זו דרב ביבי בקשיא למה לא משני דמשנתנו דכריתות כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ ועמדו בתימה. ולי נראה דגם זה לא קשה מידי מפני דאי אפשר לאוקמא המשנה דהכא כרבי יוסי מדסתם ותנא השוחט ומעלה בחוץ כדברי ת"ק דפרק השוחט ומעלה דאם איתא שפירושו השוחט ומעלה מוקטרי פנים דוקא לא הוי ליה לסתום אלא לפרש:

20 מאי האי אוב וידעוני. פרש"י לאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני. לפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש"י אלא דברי תלמיד טועה הם אע"ג שנמצא כתוב זה בפרש"י גם כן בפרק ד' מיתות במשנה בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו כו' והביאו התוספות והסמ"ג בשמו והשיגו עליו שאי אפשר לפרש כן אלא להפך דאזהרה דבעל אוב וידעוני גופייהו מאל תפנו אל האובות וגו' ואזהרה לנשאל מלא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני דאי תימא דאזהרה לנשאל מאל תפנו אל האובות א"כ יהא בו כרת דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות והכרתי אותו ולמה תנן בפרק ד' מיתות שהנשאל בהם באזהרה בלבד. מ"מ אומר אני שלא אמר רש"י זה מעולם משני טעמים חדא דכאן מוכח בהדיא מיניה וביה דשבוש גדול הוא מדפירש ובני קרבן נינהו דכתיב בהו כרת והנפש אשר תפנה אל האובות ואם איתא דאזהרת בעל אוב וידעוני גופייהו מלא ימצא בך וגו' כדפירש בתחלת דבריו ממילא צריך אתה לומר בהכרח דאל תפנו אל האובות אינו אזהרה לבעל אוב וידעוני גופייהו כי אם לנשאל בהם א"כ היאך פירש דכתיב בבעל אוב וידעוני גופייהו והנפש אשר תפנה אל האובות דהא ודאי איך שיתפרש אל תפנו אל האובות יתפרש נמי והנפש אשר תפנה אל האובות. ועוד דהא רש"י גופיה פירש בהדיא דאזהרה דבעל אוב וידעוני גופייהו מאל תפנו אל האובות ולא במקום אחד בלבד אלא בשלשה מקומות פירש כן. חדא לעיל במשנתנו. תניינא בחומש בפרשת קדושים וז"ל אל תפנו אל האובות אזהרה לבעל אוב וידעוני ע"כ. תליתאי בפרק ד' מיתות גבי רבי יוחנן אמר הואיל ושניהן בלאו אחד נאמרו וז"ל הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים עד כאן אלא ודאי דברי תלמיד טועה הם. כן נראה לי:

21 דתני גבי סנהדרין בעל אוב וידעוני כו'. נראה דמלת סנהדרין ט"ס הוא וצריך להיות הנסקלין:

22 הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. בפרק ד' מיתות פרש"י הא דלא נקט הואיל ושניהם בכרת אחד נאמרו משום דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה משום דאיכא שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו אע"ג דאין בשניהם אלא כרת אחד כדכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו אמרינן לעיל דכי עביד להו בשוגג בהדדי מחייב על כל אחת ואחת שהלאוין מחלקין לחטאות כדכתיב אשר לא תעשינה דהיינו דברים שהן בלא תעשה וסמיך ליה או הודע אליו אלמא חטאות אלאוין קיימי ע"כ. ופירשו התוספות התם אע"ג דבסוף פ' כלל גדול דריש ריש לקיש בשגגה עד שישגוג בלאו שבה ורבי יוחנן ס"ל שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו מ"מ בלאוין תליא מלתא כיון דאשכחן מפטם וסך דאיכא ב' לאוין וכרת אחד מסתברא דלכך כתובים ב' לאוין כדי לחייבו ב' חטאות:

23 קסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא. וא"ת היאך אפשר לומר דרבי יוחנן קסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא והלא רבי יוחנן גופיה אמר בפרק הקומץ רבה כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה עובר בלאו דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות כו' וכדרבי אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ושם בברייתא הנזכרת קתני ר"ע אומר לא נאמר חוקה זו אלא לענין פסח בלבד א"כ משנתנו דקתני הפסח והמילה מצות עשה על כרחך דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דמוקי לה בפסח לאו נמי איכא לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו וי"ל דוקא לענין הנחת תפלין בלילה קאמר רבי יוחנן דלאו הוא משום דהוה כמו השמר בנגע צרעת דחשיב ליה לאו בפרק אם לא הביא אע"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תקוץ הוא וה"נ גבי הנחת תפלין בלילה משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תניח תפלין בלילה אבל לענין עשיית הפסח מודה רבי יוחנן דהוי עשה משום דהוי קום עשה ולכן שפיר אתיא משנתנו כר"ע אפילו לרבי יוחנן כך למדתי מדברי התוספות בפרק המוצא תפלין. אך קשה בעיני על דבריהם דא"כ מאי דוחקא דגמ' התם בפרק המוצא תפלין לאוקמא משנתנו דקתני הפסח והמילה מצות עשה כר"ע מכח דסבר השמר דעשה עשה הלא אפילו אי תימא דסבר ר"ע השמר דעשה נמי לאו אפ"ה שפיר מיתוקמא משנתנו כר"ע מכח חילוק זה שחילקו התוספות וצריך עיון:

24 מיתיבי בע"א אינו חייב סקילה אלא על דבר כו'. נראה לי דמלת סקילה טעות סופר הוא דבפרק ארבע מיתות גבי כיון שאמר לו אלי אתה חייב למאי אי לקטלא מתניתין היא אלא לקרבן כו' מוכח בהדיא דהך ברייתא איירי דוקא לענין חיוב חטאת אבל לענין חיוב סקילה לא בעינן דבר שיש בו מעשה אלא אפילו המקבל ע"א עליו לאלוה חייב סקילה וכדתנן התם בהדיא במשנה דוק ותשכח:

25 ואמר ריש לקיש הא מני ר"ע היא. וא"ת הא לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב ביה כרת במקום קרבן כדאיתא לקמן וא"כ בהשתחואה דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן ליפטר וכן ידעוני אליבא דרבי יוחנן לר"ע אמאי חייב הא לא כתיב ביה כרת במקום קרבן. כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק ד' מיתות די"ל דר"ע אליבא דדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לא בעינן מעשה לדידכו אודו לי מיהת במגדף דכתיב ביה כרת במקום קרבן אי נמי כיון דחייב רחמנא במגדף ש"מ דבכל דוכתין לא בעינן מעשה לענין קרבן כלל דעקימת שפתיו לרבי יוחנן אליבא דר"ע לא חשיב מעשה הואיל וישנו בלב כדלקמן ולריש לקיש אליבא דרבי עקיבא מחייב אף על פי דלית ביה מעשה רבא אלא זוטא:

26 חדא מתרתי קתני. בפרק ארבע מיתות מייתי כל הסוגיא דהכא ומדלג תירוץ זה ומשני אמר עולא כו' וכתבו התוספות התם דדרך הגמרא בכמה מקומות כן כדאשכחן בפרק קמא דחולין ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא ומשני כהונה בעיא אצבע ובסוף פ' התודה משני כדי נסבא ובסוף פ' דם החטאת משני הנך שני שינויי:

27 ואפילו חובר נחשים ועקרבים. פי' לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו בישוב ויזיקו רש"י בפרק ארבע מיתות:

3 מכות פתח ↗

וְהַשּׁוֹחֵט וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטוֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.

6 סנהדרין פתח ↗

הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹּא תִתֵּן שְׁכׇבְתְּךָ״ וַחֲדָא מִ״לֹּא יִהְיֶה קָדֵשׁ״. לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁכׇבְתְּךָ״ וּ״שְׁכִיבָתְךָ״ חֲדָא הִיא.

8 סנהדרין פתח ↗

תָּנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: זִיבַּח, וְקִיטֵּר, וְנִיסֵּךְ, וְהִשְׁתַּחֲוָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

9 שבת פתח ↗

שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן. ״הֵנָּה״ — אָבוֹת, ״מֵהֵנָּה״ — תּוֹלָדוֹת. ״אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה״ — זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת. ״הֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת״ — שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. וּשְׁמוּאֵל, ״אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה״ וְ״הֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

10 שבת פתח ↗

בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ — בַּעֲבוֹדָה זָרָה? אֵימָא סֵיפָא: חוֹמֶר בִּשְׁאָר מִצְוֹת, שֶׁבִּשְׁאָר מִצְוֹת שָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין — חַיָּיב, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת — הַאי שָׁגַג בְּלֹא מִתְכַּוֵּין דַּעֲבוֹדָה זָרָה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא כְּסָבוּר בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ — הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאֶלָּא דְּחָזֵי אִנְדְּרָטָא וְסָגֵיד לֵהּ, הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּקַבְּלֵהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ — מֵזִיד הוּא. וְאִי דְּלָא קַבְּלֵהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ — לָאו כְּלוּם הוּא.

10 עבודה זרה פתח ↗

וּמִי חָיְישִׁינַן לַחֲשָׁדָא? וְהָא בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, דְּאוֹקְמִי דְּאוֹקִימוּ בֵּיהּ אִנְדְּרָטָא, וַהֲווֹ עָיְילִי בֵּיהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי וּמְצַלּוּ בְּגַוֵּיהּ, וְלָא חָיְישִׁי לַחֲשָׁדָא! רַבִּים שָׁאנֵי.

11 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב לב "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב לב "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". כֵּיצַד. כְּשֶׁיַּעֲמֹד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהַרְגֶּנּוּ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּצְוֹת ויקרא יח ה "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". וָחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים. אֲבָל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ. כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַּבְשִׁילוֹ. אוֹ אָנַס אִשָּׁה לְבָעֳלָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְוֹת בִּלְבַד. אִם הָיָה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֵין שָׁם עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ אֶלָּא עַל מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת בִּלְבַד: וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אֲפִלּוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְוֹת בֵּין נֶאֱנָס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנָס בֵּינוֹ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר תהילים מד כג "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר תהילים נ ה "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס. שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ ויקרא כ ה "וְנָתַתִּי וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הַהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכּל הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין. קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבַעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר דברים כב כו "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵּה הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמֵזִיד וְהוּא נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם: נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּן וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶן יִטָּמְאוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם. יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם. אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה יֵהָרְגוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל: כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין כָּךְ אָמְרוּ בָּחֳלָאִים. כֵּיצַד. מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשִׂין. וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן. וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ: וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֵין עוֹבְרִין עַל אַחַת מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר דברים ו ה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וַהֲרִיגַת נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְרַפְּאוֹת נֶפֶשׁ אַחֶרֶת אוֹ לְהַצִּיל אָדָם מִיַּד אַנָּס דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לוֹ הוּא שֶׁאֵין מְאַבְּדִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וַעֲרָיוֹת הֻקְּשׁוּ לִנְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כו "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה": בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה. אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַחֵךְ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֵׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֵׁלֹּא דֵּרֵךְ הֲנָאָתָן. לְפִיכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֵךְ הֲנָאָתָן אֵלָּא בִּמִקוֹם סַכָּנָה: מִי שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים אֵין לוֹ רְפוּאָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ. יָמוּת וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה פְּנוּיָה. וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר אֵין מוֹרִין לוֹ בְּכָךְ וְיָמוּת וְלֹא יוֹרוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר וְיָבוֹאוּ בִּדְבָרִים אֵלּוּ לִפְרֹץ בַּעֲרָיוֹת: כָּל הָעוֹבֵר מִדַּעְתּוֹ בְּלֹא אֹנֶס עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר ויקרא יט יב "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". וְאִם עָבַר בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים. וְכֵן כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵעֲבֵרָה אוֹ עָשָׂה מִצְוָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא פַּחַד וְלֹא יִרְאָה וְלֹא לְבַקֵּשׁ כָּבוֹד אֶלָּא מִפְּנֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא כִּמְנִיעַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק עַצְמוֹ מֵאֵשֶׁת רַבּוֹ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם: וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם כְּגוֹן שֶׁלָּקַח וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְנִמְצְאוּ הַמּוֹכְרִים תּוֹבְעִין וְהוּא מַקִּיפָן. אוֹ שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר ישעיה מט ג "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר":

12 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

רִבִּי אֲבוּנָא זְעִירָא חַמְנוּנֵיהּ פָּרֵי חוֹרִי חַמְרָא בְּשׁוּבְתָא. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה הוֹרוּן מֵפֵי לְאֻרְסִקִּינֻס בְּשׁוּבְתָא. אָמַר רִבִּי מָנָא קְשִׁיתָהּ קוֹמֵי רִבִּי יוֹנָה אַבָּא לֹא כֵן אָמַר רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית לִבְזָה בְּלוֹד. עַל כָּל הַתּוֹרָה מְנַיִין אִם יֹאמַר גוֹי לְיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מִן הָעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים יַעֲבוֹר וְלֹא יְיהָרֵג. הָדָא דְתֵימָר בֵּינוֹ לְבִין עַצְמוֹ. אֲבָל בְּרַבִּים אֲפִילוּ מִצְוָה קַלָּה לֹא יִשְׁמַע לוֹ. כְּגוֹן לוּלִיָינוּס וּפַּפּוֹס אָחִיו שֶׁנָּתְנוּ לָהֶן מַיִם בִּכְלִי זְכוּכִית צְבוּעָה וְלֹא קִיבְּלוּ מֵהֶן. אָמַר לֹא אִתְכַּוֵון מְשַׁמַּדַּתוֹן וְלֹא אִתְכַּוֵון אֶלָּא מֵיכוֹל פִּיתָּא חֲמִימָא. כַּמָּה הֵן רַבִּים. רַבָּנִין דְּקֵיסָרִין אָמְרִין עֲשָׂרָה דִכְתִיב וְנִקְדַּשְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

12 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: נִימְנוּ וְגָמְרוּ בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד, כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם אוֹמְרִין לָאָדָם ״עֲבוֹר וְאַל תֵּהָרֵג״ – יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

13 משנה תורה, הלכות שגגות פתח ↗

הַמִּשְׁתַחֲוְה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְנִסֵּךְ וְקִטֵּר וְזִבֵּחַ בְּהֶעְלֵם אַחַת חַיָּב אַרְבַּע חַטָּאוֹת. וְכֵן אִם פִּעֵר עַצְמוֹ לִפְעוֹר וְזָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס בְּהֶעְלֵם אַחַת. חַיָּב שְׁתַּיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה יְהֵא חַיָּב עַל כָּל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֵזִיד בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְשָׁגַג בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ. אֲבָל אִם הֵזִיד בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ וְשָׁגַג בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. כֵּיצַד. יָדַע שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁאָסוּר לְעָבְדָהּ אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁהַהִשְׁתַּחֲוָיָה וְהַנִּסּוּךְ עֲבֵרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה וְנִסֵּךְ חַיָּב שְׁתַּיִם. יָדַע שֶׁאֵלּוּ עֲבוֹדוֹת הֵן וְאָסוּר לַעֲבֹד בָּהֶן לְאֵל אַחֵר וְלֹא יָדַע שֶׁזּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב וְעָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין קְרוּיִין עֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב וַעֲבָדָהּ בְּכָל הָעֲבוֹדוֹת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת: כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְשָׁכַח שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַשַּׁבָּת. אוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה וְהוּא קָטָן לְבֵין הָעַכּוּ"ם אוֹ נִתְגַּיֵּר קָטָן וְהוּא בֵּין הָעַכּוּ"ם. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת שֶׁהַכּל שְׁגָגָה אַחַת הִיא. וְכֵן חַיָּב חַטָּאת אַחַת עַל כָּל חֵלֶב שֶׁאָכַל וְחַטָּאת אַחַת עַל דָּם שֶׁאָכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בַּעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ. וְכָל הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת אֲבָל שָׁכַח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְדִמָּה שֶׁהוּא חֹל אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בּוֹ מְלָאכוֹת הַרְבֵּה חַיָּב חַטָּאת אַחַת עַל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְכֵן חַטָּאת עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת שֶׁשָּׁגַג בּוֹ: וְכָל הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְשָׁגַג בִּמְלָאכוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁמְּלָאכוֹת אֵלּוּ אֲסוּרוֹת אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁהֵן אֲסוּרוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה. חַיָּב חַטָּאת עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. אֲפִלּוּ עָשָׂה הָאַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת בְּהֶעְלֵם אַחַת מֵבִיא שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע חַטָּאוֹת: שָׁכַח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְשָׁגַג אַף בִּמְלָאכוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁמְּלָאכוֹת אֵלּוּ אֲסוּרוֹת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת: הָעוֹשֶׂה אָב וְתוֹלְדוֹתָיו בְּהֶעְלֵם אַחַת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָעוֹשֶׂה תּוֹלָדוֹת הַרְבֵּה שֶׁל אָב אֶחָד שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת: עָשָׂה תּוֹלָדָה שֶׁל אָב זֶה וְתוֹלָדָה שֶׁל אָב זֶה בְּהֶעְלֵם אַחַת. יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת: עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת. כְּגוֹן שֶׁזָּרַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּהֶעְלֵם אַחַת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת הָאָבוֹת וְהַתּוֹלָדוֹת וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁהֵן מֵעֵין אָבוֹת: עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה בֵּין בִּזְדוֹן שַׁבּתַ וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת בֵּין בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת חַיָּב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. כֵּיצַד. יָדַע שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְזָרַע בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַזְּרִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה יָדַע שֶׁהוּא שַׁבָּת וְנָטַע בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַנְּטִיעָה אֲסוּרָה מִשּׁוּם מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁלִישִׁית הִבְרִיךְ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהַהַבְרָכָה מְלָאכָה. חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת. מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁבָּתוֹת כְּגוּפִין מֻחְלָקִין: שָׁגַג שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְזָרַע בּוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַזְּרִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה שָׁכַח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְנָטַע בּוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַנְּטִיעָה מְלָאכָה. וְכֵן בַּשְּׁלִישִׁית שָׁכַח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְהִבְרִיךְ אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַהַבְרָכָה מְלָאכָה. הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. שֶׁהַיָּמִים שֶׁבֵּין שַׁבָּת לְשַׁבָּת הֲרֵי הֵן כִּידִיעָה אַחַת לְחַלֵּק: מִי שֶׁקָּצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְחָזַר וְקָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. קְצִירָה גּוֹרֶרֶת קְצִירָה וּטְחִינָה גּוֹרֶרֶת טְחִינָה וּכְאִלּוּ עָשָׂה אַרְבַּעְתָּן בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְכֵיוָן שֶׁהִקְרִיב חַטָּאת זוֹ נִתְכַּפֵּר לוֹ עַל הַכּל. וּכְשֶׁיְּדָעֵם אַחַר כֵּן אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא חַטָּאת אַחֶרֶת. אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ תְּחִלָּה עַל קְצִירָהּ שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת וְהִקְרִיב חַטָּאת. נִתְכַּפֵּר לוֹ עַל זוֹ הַקְּצִירָה שֶׁנּוֹדַע לוֹ עָלֶיהָ וְעַל הַקְּצִירָה וְהַטְּחִינָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵיהֶן כִּמְלָאכָה אַחַת וְנִגְרְרָה קְצִירָה וּטְחִינָה עִם הַקְּצִירָה וְתִשָּׁאֵר הַטְּחִינָה שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ עָלֶיהָ וְיָבִיא חַטָּאת שְׁנִיָּה. קָצַר כַּחֲצִי גְּרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת וְחָזַר וְקָצַר כַּחֲצִי גְּרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. קְצִירָהּ גּוֹרֶרֶת קְצִירָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת: הַמִּתְכַּוֵּן לַחְתֹּךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַחֲתִיכָה הוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה מַחְשַׁבְתּוֹ פָּטוּר מִן הַחַטָּאת שֶׁזֶּה כְּמִתְעַסֵּק וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים: הַחוֹתֶה גֶּחָלִים בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא מְכַבֶּה אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת וּמַדְלִיק אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת אִם נִתְכַּוֵּן לְכַבּוֹת וּלְהַבְעִיר חַיָּב שְׁתַּיִם. חָתָה גֶּחָלִים לְהִתְחַמֵּם מֵהֶם וְהֻבְעֲרוּ מֵאֲלֵיהֶן חַיָּב שְׁתַּיִם מִפְּנֵי שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וּכְשֵׁם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת כָּךְ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבַּן חַטָּאת:

13 שבת פתח ↗

אֲבָל לֹא שְׁכֵחָהּ, מַאי — חַיָּיב עַל כׇּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה? אַדְּתָנֵי הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה חַיָּיב עַל כׇּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה, לִיתְנֵי ״הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת״, וְכׇל שֶׁכֵּן הָא! אֶלָּא, מַתְנִיתִין כְּשֶׁהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח, וּדְרַב וּשְׁמוּאֵל נָמֵי כְּהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח דָּמֵי. וְהָכִי אִיתְּמַר: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֲפִילּוּ תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּין הַגּוֹיִם וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם — כְּהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח דָּמֵי, וְחַיָּיב.

16 הוריות פתח ↗

דְּאָמְרִי: כִּי אֲסִירָא הִשְׁתַּחֲוָיָה כְּדַרְכָּהּ, אֲבָל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – שַׁרְיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּאָמְרִי: הִשְׁתַּחֲוָיָה גּוּפַהּ כְּדַרְכָּהּ הוּא דַּאֲסִיר, דְּאִית בַּהּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, הָא הִשְׁתַּחֲוָיָה דְּלֵית בַּהּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם – שַׁרְיָא.

17 חגיגה פתח ↗

לְבִתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ, דְּלָא כְּתִיבָא.

22 שבת פתח ↗

וְרַבָּנַן, שְׁגָגָה בְּמַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כֵּיוָן שֶׁשָּׁגַג בְּכָרֵת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵזִיד בְּלָאו. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו וְכָרֵת. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ — אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״ — עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו וְכָרֵת שֶׁבָּהּ.

23 מנחות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עוֹבֵר בְּלָאו. לֵימָא בְּרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה.

24 סנהדרין פתח ↗

הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו בֶּאֱלוֹהַּ, הָאוֹמֵר לוֹ ״אֵלִי אַתָּה״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ ״אֵלִי אַתָּה״ – חַיָּיב.

26 חולין פתח ↗

יָדוֹ הַיְמָנִית – מִדְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה נָפְקָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֶצְבַּע אוֹ כְהוּנָּה אֵינָהּ אֶלָּא יָמִין.

« באר שבע על כריתות ב׳ ×¢×´×‘ באר שבע על כריתות ד׳ ×¢×´× »