באר שבע על כריתות ב׳

מפרשים:
1 שלשים ושש כריתות בתורה כו'. איכא דוכתי טובא דתני המנין ברישא והדר תני הענין כמו כאן ובפ"ק דר"ה ארבעה ראשי שנים ובפ"ק דבבא קמא ארבעה אבות נזיקין ובפ"ק דיומא ז' ימים לפני יום הכפורים ובפ"ק דתמיד בג' מקומות הכהנים שומרים כו' וכהנה רבות ואיכא דוכתי טובא דתני הענין ברישא והדר תני המנין כמו בפ"ק דקידושין האשה נקנית בג' דרכים ובפ"ק דפסחים שואלין ודורשין בהלכות פסח לפני הפסח שלשים יום ובפ"ק דלפני אידיהן של עכו"ם שלשה ימים ובריש תמיד פירשתי טעמא דמלתא. וא"ת אמאי קתני שלשים ושש כריתות בתורה ולא מנה רק ט"ו כריתות בעריות הלא יש עוד י"א כריתות בעריות ואלו הן הבא על אם אשתו הבא על אם אמה הבא על אם אביה הבא על בתו הבא על בת בתו הבא על בת בנו הבא על בת בתה הבא על בת בנה הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו הבא על אביו הבא על אחי אביו וכי תימא דכתיבי בהדיא בתורה מנה דלא כתיבי בהדיא בתורה לא מנה ובהנהו עריות שהזכרתי איכא טובא דלא כתיבי בהדיא בתורה ולהכי דקדק למנקט בתורה כלומר דכתיבי בהדיא בתורה הא ליתא שהרי רוב עריות שהזכרתי כתיבי בהדיא בתורה ולא מנה להו וכן גבי העובד איכא ד' כריתות של ד' ודות זיבח וקיטר וניסך והשתחוה ואם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת חטאת קבועה כדאיתא בהדיא בפרק ארבע מיתות תני רבי זכאי קמי' דרבי יוחנן זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר ליה פוק תני לברא משום דהשתחואה לחלק יצאת וכן גבי המחלל את השבת איכא ל"ט כריתות של ל"ט אבות מלאכות לפי שעל כל אב מלאכה חייב כרת ואם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל א' וא' חטאת קבועה הרי בין הכל תשעים כריתות א"כ ליתני תשעים כריתות בתורה כבר הקשו זה בגמ' ותרצו שם אשה ובתה שם שבת ושם קתני כלומר שאין מונה במשנתנו אלא כללי הענינים ומניח הפרטים ומה שאמר אשה ובתה כולל בת בתה ובת בנה ובן בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו חמותו ואם חמותו ואם חמיו כדתנן בריש פ' הנשרפים וכן מה שאמר הבא על הזכר כולל הבא על אביו והבא על אחי אביו כדאיתא בירו' פ' ארבע מיתות תני הבא על אביו חייב שתים וניתני שלשים ושבע כריתות בתורה רבי מנא אמר כל שם זכר א' וכן מה שאמר הבא על אחותו כולל גם הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו וכן מה שאמר והעובד כולל כל צד שיהיה מן הודות כגון מזבח מקטר מנסך ומשתחוה וכן מה שאמר והמחלל את השבת כולל כל ל"ט כריתות של כל ל"ט אבות מלאכות כדאמרינן לקמן בגמרא. ומה שפרש"י כאן במשנתנו ולקמן בגמרא וכרת הוא שמת בלא בנים ולא פירש בשום דוכתא שגם ימיו נכרתין משום דזה לא ניתן לפרש לרוב פשיטותו אבל מה שפירש שמת בלא בנים הוצרך לפרשו לאפוקי מריב"א שכתבו התוספות ביבמות ובשבת בשמו שאינו נכרת הוא וזרעו אלא דוקא בהנהו דכתיב בהו ערירי אבל כרת בלא ערירי אין זרעו נכרת וכן כתב הסמ"ג והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן רב יוסף כי הוה בר שיתין שנין יד יומא טבא לרבנן אמר נפקא לי מכרת אמר ליה אביי נהי דנפיק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר כלומר דאמרינן התם מת בשלשה ימים זו מיתת כרת אמר ליה נקוט לך מיהא פלגא בידך וכיון דלא אמר ליה אביי מכרת בנים מי נפיק מר הא למדת שבכרת הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכבר דחו התוספות ראיה זו ואמרו דלרב יוסף לא היו לו אז בנים קטנים ודוקא בנים קטנים נענשים בעון אביהם ולא בנים גדולים כדמשמע בפרק במה מדליקין ועוד ראיה אחרת הביא הסמ"ג מהא דאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן מת קודם ששים שנה זהו מיתת כרת והא דלא חשיב ליה משום כבודו של שמואל הרמתי הרי מדמה זה לכרת ושמואל הרמתי בנים היו לו שנאמר ויהי כי זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו הא למדת שבכרת הוא נכרת ואין זרעו נכרת וגם הרב המזרחי הקשה קושיא זו על רש"י בסוף פרשת קדושים והניח הדבר בצ"ע. ולי נראה שגם מזה לא קשה מידי על רש"י לפי האי תירוצא שכתבו התוספות שהבאתי לעיל וכבר היה אפשר לי לתרץ דכשם שאמר רב יוסף נפקא לי מכרת סתם אע"ג שלא נפק מכרת דיומי משום נקוט לך מיהא פלגא בידך ה"נ יש לומר איפכא דלהכי מדמה זה לכרת משום נקוט לך מיהא פלגא בידך ולמי שיקשה בעיניו תירוץ זה ויאמר דלא דמי דשאני רב יוסף כיון שיכול להיות דיפלוט גם מכרת דיומי הלכך אמר נפקא לי מכרת סתם אומר אני תירוץ אחר מרווח יותר שיש חלוק גדול בין כרת סתם לבין מיתת כרת דכל היכא דקאמר כרת סתם כולל כרת דשני כרת דיומי כרת דבנים לאפוקי היכא דקאמר מיתת כרת אינו כולל כרת דבנים רק כרת מיתת עצמו כמו שאמרו המת בשלשה ימים זו מיתת כרת וזהו שדייק בלשונו לומר מת קודם ששים שנה זהו מיתת כרת ולא אמר בקצור זהו כרת והשתא מ"ש הסמ"ג הרי זה מדמה לכרת יש לדחות שאינו מדמה זה לכרת סתם דהיינו שהוא וזרעו נכרת אלא למיתת כרת דהיינו שימיו נכרתין ואין זרעו נכרת. כן נראה לי:
2 הבא על האם ועל אשת אב כו'. האי דנקט ואיירי למתני ברישא עריות דאם ואשת אב כו' והדר פסיק ותני ביני וביני הבא על הזכר ועל הבהמה והדר מתחיל למתני אשה ובתה ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא משום דקים לן בסנהדרין דכל הני דנקט ברישא אם ואשת אב וכלה והבא על הזכר ועל הבהמה דינייהו בסקילה ולהכי תנינהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות בית דין כך פרש"י ור"ל דאלו הבא על האשה ובתה דינייהו בשרפה כדתנן בריש פרק הנשרפין ואלו הבא על אשת איש דינייהו בחנק כדתנן בריש פרק הנחנקין ואלו הבא על אחותו ועל אחות אביו וכולהו עריות דקחשיב ואזיל אין בהם מיתת בית דין כלל רק מלקות כדתנן בריש פרק אלו הן הלוקין:
3 ועל אשת אחי אמו. אע"ג דבכל הספרים חדשים גם ישנים גרסינן הכי מ"מ אומר אני שיש למוחקו מכל הספרים דשבוש גדול הוא שהרי אשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם אין בה כרת ואפילו מלקות גרידא אין בה כי אם מכת מרדות מדרבנן כי היא רק שניה מדברי סופרים כדאיתא בהדיא ביבמות פרק כיצד וכן פרש"י בהדיא כאן ואפילו אשת אחי אביו אין בה כרת כי אם דוקא אשת אחי אביו מן האב אבל מן האם גם היא רק שניה מדברי סופרים כדאיתא בפרק כיצד:
4 והנותן מזרעו למלך. בפרק ארבע מיתות במשנה אלו הן הנסקלין קתני נמי כה"ג ובגמרא קאמר קתני ע"א וקתני מלך א"ר אבין תנן כמאן דאמר מלך לאו עבודה זרה היא דתניא אחד למלך ואחד לשאר ע"א חייב רבי אלעזר ברבי שמעון אומר למלך חייב שלא למלך פטור והא דנקט והנותן מזרעו ולא נקט והנותן זרעו משום דאמרינן בפרק ארבע מיתות הנותן כל זרעו למלך פטור שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למלך מקצת זרעך ולא כל זרעך כן נראה לי הגה"ה וא"ת היא גופיה טעמא מאי למה יהיה פטור אם נתן כל זרעו למולך והלא ק"ו היא שיהיה חייב וכה"ג ממש פריך הגמרא בפ"ק דמכות גבי עדים זוממין לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין לאו ק"ו הוא ומשני שאין עונשין מן הדין. כבר נתן טעם לשבח הסמ"ג מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כל כך עבירה גדולה שאין הקב"ה רוצה שיהא לו שום כפרה ומטעם זה נסתפק משה במברך את השם שמא פטור הוא ממיתת ב"ד אע"ג שאפילו מקלל אביו ואמו הוא בסקילה החמורה יותר מכל המיתות ע"כ. ואני אומר שאין הטעם זה מספיק כלל אצל מלך שהרי התורה כתבה המיעוט של מקצת זרעך ולא כל זרעך אפילו אצל אזהרה כדכתיב ומזרעך לא תתן להעביר למלך ובגמרא ממעט כל זרעו מהאי קרא בשלמא אי לא הוה כתב מיעוטא אצל אזהרה רק אצל העונש הוה מתורץ שפיר דליכא עונש על מי שמעביר כל זרעו למלך כי אינו ראוי לכפרה אבל קל וחומר שהוא באזהרה והכי קאמר קרא ומזרעך אפילו מזרעך וכל שכן כל זרעך לא תתן אבל עכשיו שכתוב המיעוט אצל אזהרה קשה מה טעם יש בדבר שכל זרעו לא יהיה אפילו באזהרה. ואע"ג שהרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ע"א מפיק הך מיעוטא מקצת זרעו ולא כל זרעו מקרא כי מזרעו נתן למלך וגו' האמור אצל עונש ונגרר אחריו הסמ"ג ושאר המחברים מ"מ כל אפי שוה שכל זרעו אינו אפילו באזהרה דאם לא כן אי אפשר דהוו שתקי מלפרש חדוש זה כמו שפירשו גבי הנשאל באוב כדתנן בפרק ארבע מיתות וכן גבי המגדף בכנוי ועוד שהרמב"ם גופיה בפירוש המשניות שלו מפיק הך מיעוטא מקרא מזרעך. ע"כ נראה לי לפרש טעם אחר מפני שהיה ידוע לחכמים ז"ל שחוק עבודה זו של מולך היה כך במקצת זרעו דוקא ולא כל זרעו שהרי מלך לאו ע"א היה אלא חק בעלמא הוא וכל חק אין לו טעם למה כך ולכן אמרו המעביר כל זרעו פטור מפני שזה בודאי לא עשה לשם מלך מאחר שאין חק עבודתו כך אלא דרך שטות ושגעון בעלמא. ומיהו טעם זה שכתב הסמ"ג מתיישב שפיר לענין עדים זוממין לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וראיה מבוארת מהא דאמרינן בריש פרק קמא דמכות הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה במזיד ליגלו כי היכי דליהוי להו כפרה כו'. כן נראה לי:
5 ובעל אוב. פרש"י ובעל אוב נמי אית ביה אזהרה דכתיב אל תפנו אל האובות וגו'. לקמן בגמרא גבי דילמא שתי מיתות ולאו אחד קאמרת כו' לא פירש כן ושם אפרש באורך בעזרת השם יתברך:
6 והפסח והמילה מצות עשה. פרש"י אבל אינך כולהו מצות לא תעשה נינהו וחייבין בקרבן דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן כו'. תמיה אני פה קדוש יאמר דבר זה שהרי הגמרא מפרש לקמן הטעם שאין מביאין קרבן על הפסח והמילה משום דאיתקש כל התורה כולה לע"א מה ע"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי פסח ומילה קום עשה נינהו ואם איתא דבעינן לאו לענין חטאת נימא מה ע"א שיש בה לאו לאפוקי הני אפילו אי הוו שב ואל תעשה לא מחייב כיון דלא כתיב בהו לאו אלא ודאי דקרבן של חייבי כריתות לא בעי לאו וכן מסיק הגמרא בהדיא בריש פ' אלו הן הלוקין דפריך התם ודילמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לע"א מה ע"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה ופרש"י התם לאו היינו טעמא מה שאין מביאין קרבן על פסח ומילה אין הטעם בשביל שאין בהם אזהרת לאו אלא בשביל שהם מצות עשה דהוקשה כל התורה כלה לענין קרבן לע"א כו' עד ופסח ומילה עמוד ועשה הוא אבל חייבי כריתות כגון אשר יעשה מכל אלה ונכרת לשון שב ואל תעשה הוא ואפילו לא נאמרה בו אזהרת לאו היה קרבן בא עליו ע"כ. וה"נ תניא בהדיא בתוספתא דמכלתין וז"ל הפסח והמילה אע"פ שחייבין על זדונו כרת אין בהן קרבן לפי שהן בקום עשה ע"כ. וכן כתבו התוס' בהדיא בפ' יום הכפורים גבי חוץ מפורק עול כו' ולקמן בפרק מן גבי חוץ מפורק עול כו' אעתיק לשונם ע"ש. וכן משמע בפ"ב דהוריות במשנה אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כו' כדפירשתי שם. ולכן נראה לי לפרש והפסח והמילה מצות עשה כלומר דקום עשה נינהו ולהכי לית בהו חטאת. שוב מצאתי שכן פירשו התוס' בזבחים ריש פרק השוחט והמעלה וכתבו עוד דמיהו התם בשמעתין משמע כדפרש"י הכא דלאפוקי לאו קאתיא מדפריך רבא הא דתנן הפסח והמילה מצות עשה תיתי אזהרה בהם מקל וחומר ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר כו' וכן בפרק המוצא תפלין דפריך הגמרא ואלא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע לימא דלא כרבי עקיבא דאי ר"ע כיון דמוקי לה בפסח לאו נמי איכא כדרבי אבין א"ר עילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה כו' אלמא דהוי פירושא הפסח והמילה מצות עשה היינו שאין בהם לאו ובספרא נמי ממעט הפסח והמילה שאין מביאין קרבן עליהן מדכתיב אשר לא תעשינה ויש להקשות דרבא אדרבא דהיינו רבא דריש פרק השוחט והמעלה שהבאתי דמשמע דס"ל דקרבן בעי לאו וההיא מסקנא דריש פרק אלו הן הלוקין דקרבן לא בעי לאו אליבא דרבא ולפרש"י נמי קשה קצת דאמאי תלה טעמא דפסח ומילה משום דלית בהו לאו תיפוק ליה משום דלית בהו מעשה דאי מימנע ולא עביד ליכא מעשה דאפילו לר"ע דאמר לא בעינן מעשה האמר ריש לקיש לקמן נהי דלא בעי ר"ע מעשה רבה מעשה זוטא מיהא בעי. וי"ל דאיכא לאוקמה שמעתין כר' יוחנן דאמר ר"ע לא בעי מעשה כלל ונראה לפרש דלישנא דמתניתין קא דייק דקתני הפסח והמילה מצות עשה היינו שהם בקום עשה ומשמע נמי הלשון דלית בהו אזהרה כלל עכ"ל התוס'. ומיהו יש להקשות לכל הפירושים מהא דתנן בפ"ב דהוריות אבל חייבין על עשה שבנדה וי"ל עשה דנדה לא תעשה הוא דלא תפרוש בהנאה מרובה כדאיתא בתורת כהנים ומיהו זה הלשון כדמפרש לקמן שפרש"י הכא אי אפשר בשום פנים ליישבו וגם קשה בעיני טובא היאך יפרש רש"י המשנה שלא כסוגית הגמרא וצריך עיון היטב:
7 ועל שגגתן חטאת. פרש"י שגגת ע"א כסבור זבוח וקיטור אמרה תורה ולא השתחואה. קשה בעיני שהרי גם השתחואה אמרה תורה בהדיא כדכתיב לא תשתחוה לאל אחר ובפ"ק דהוריות פריך הגמרא תנן יש ע"א בתורה אבל המשתחוה פטור ואמאי המשתחוה פטור הא כתיבא לא תשתחוה לאל אחר ומשני דאמרי כי אסירא השתחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא כגון המשתחוה לפעור או למרקוליס ש"מ בהדיא דמי שטעה לומר המשתחוה פטור זהו נקרא עוקר כל הגוף ובסמוך פרש"י וז"ל אבל אומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לא שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור כו'. וכי תימא דרש"י איירי בהשתחואה שלא כדרכה א"כ קשה הלא גם זיבוח וקטור שלא כדרכה לא אמרה התורה דרבנן ילפי להו בפרק ארבע מיתות מפסוקים ואין הצדוקין מודין בו ועוד דא"כ עיקר חסר מן הספר ומהאי טעם דוחק נמי לומר דרש"י איירי בהשתחואה דלית בה פשוט ידים ורגלים דא"כ לא הוה ליה לסתום אלא לפרש והרבה יותר קשה בעיני על רש"י מכל הא דלעיל על מה שפירש אבל אומר מותר לגמרי כו' לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור וזה שלא כמסקנת הגמרא לקמן ושם אאריך בזה. ועוד למה לא פירש שגגת ע"א כדמפרש הגמרא לקמן בפרקין בתינוק שנשבה לבין עכו"ם דידע דאסירא ע"א והני עבודות לא ידע דאסירן ואי בעית אימא אפילו תימא בגדול כגון דקטעי בהדין קרא לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' סבר כי אסירא המשתחוה לע"א דכסף וזהב אבל דמיני אחריני שריא. ולולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר שלא יצאו דברים אלו מפי רש"י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן:
8 מניינא למה לי. תימה אמאי איכא דוכתי טובא דדייק הגמרא מניינא למה לי ורובן מייתי הגמרא כאן ואיכא דוכתי טובא דלא דייק הגמרא מניינא למה לי וכה"ג הקשו התוספות בפרק הקומץ רבה גבי ולימא מר הלכה כמר כו' וז"ל בפרק כל הגט ובסוף מגילה בתרי דוכתי ובקדושין פרק האומר פריך כה"ג וצריך ליתן טעם בשאר דוכתי דלא פריך עכ"ל וכן הקשו בפרק הגוזל עצים גבי פירושי קא מפרש כיצד וכו' וז"ל תימה דלא פריך אי הכי חייבין תרי זימני למה לי כדפריך בפ"ק דסנהדרין אי הכי שלשה שלשה למה לי ובכמה מקומות דייק ובכמה מקומות לא דייק ע"כ. וכה"ג כתבו התוס' בפ"ג דשבועות גבי על דעת הקב"ה למה לי כו' וכן אשכחן בשאר מילי טובא עצמו מספר דבכמה דוכתי דייק ובכמה דוכתי לא דייק ובודאי לא במקרה וכפי ההזדמן הוא בא. ונ"ל דכל מניינא שהוא גזירת הכתוב לא שייך למידק מנינא למה לי כדפירשתי בריש תמיד ובכל דוכתי שלא ידע לתרץ מניינא למה לי וכן בשאר מילי לא קדייק דהכי אורחא דגמרא דלא מקשה אלא מאי דמצי לשנויי כמו שכתבו בהדיא התוס' בפרק ערבי פסחים והרא"ש בריש סוכה ובכל דוכתי דמצי לשנויי כדשני במקום אחר קושיא זו בעצמה או כי האי גוונא אז יש לנו לומר דלא חש להקשות בכל מקום מפני דסמיך אמה שהקשה ותירץ כך במקום אחר כמו שכתבו התוס' בהדיא בפ"ק דבבא בתרא גבי חכם אטו לאו נביא הוא וז"ל וא"ת בפרק בן סורר דקאמר משחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה תקשה ליה נמי אטו קודם משנחרב לא הוה להו טעם ביאה לעוברי עבירה הא מפיק ליה מדכתיב מים גנובים ימתקו כדפריך הכא וי"ל דאיכא לשנויי התם כדמשני הכא ניטל טעם ביאה ומעוברי עבירה לא ניטלה ולא חש להקשות בכל מקום ע"כ. וכן כתבו בהדיא בפרק בתרא דיומא וז"ל משיעורא לא פריך דסמיך משינויא דשני התם בסוכה וכן כתבו בסוף פרק תמיד נשחט גבי אטו במגס גופיה מקטר כו' ובזה מתורץ הכל ותו לא מידי:
9 שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב כו'. תימה מנא ליה לרבי יוחנן הא דילמא מניינא אתא לאפוקי מדרבי בפ"ק דשבועות דדריש דבפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה אית בהו כרת ורבנן לית להו כרת בהנהו ג' אלא מוקמי שלש כריתות בע"א בפרק ארבע מיתות כמו שכתבו התוספות בפ"ק דיבמות גבי מה ע"א דבר שחייבים כו' ובפרק יום הכפורים גבי פורק עול ומפר ברית כו' ואפשר דהיינו דפריך הגמרא בסמוך עבד כולהו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כלומר ומניינא אתא לאפוקי מדרבי כנ"ל:
10 שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. וצריכא דאי אשמועינן הכא לחוד שאם עשאן כולם כו' הוה אמינא דוקא הכא אמרינן שאם עשאן כולן כו' שהרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין ולאוין מוחלקין הכל ביחד מה שאין כן בשבת ואי אשמועינן גבי שבת לומר שאם עשאן כו' הוה אמינא דוקא גבי שבת אמרינן שאם עשאן כולן כו' משום דחמירא טפי שיש להם תולדות אי נמי שאני לאוי שבת דחמירי דקי"ל המחלל שבת כאלו עובד ע"א וכה"ג אמרינן בפ"ק דיבמות וגדולה מזו אשכחן בפ"ק דחולין גבי האי מומר היכי דמי כו' דחמירא שבת יותר מע"א ופרש"י הטעם דהעובד ע"א כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית כן נראה לי. ומיהו אכתי איכא למידק שהרי אבות מלאכות מ' חסר אחת כולם נכללין באמרו כאן במשנתנו והמחלל שבת א"כ כיון דשמעינן כאן שאם עשאו כולם בהעלם אחד כו' הא תו למה לי הא דתנן בשבת מניינא אבות מלאכות כו' וצל"ע:
11 לאפוקי מראב"י דאמר חמשה הוי. לאו דוקא חמשה דהא ראב"י נמי אמר ונזיר ליינו ותגלחתו וטמאתו אם כן ששה הוי אלא כלומר יותר מארבעה:
12 דתנן ראב"י אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרק דם עליו. הרמב"ם ז"ל ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשניות פירשו שמחלוקת רבי אליעזר ות"ק הוא זה דת"ק סבר הואיל שמל וטבל מותר לאכול בקדשים והקרבן מצוה בעלמא ורבי אליעזר אומר שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיזרק עליו הדם ומסיק הרמב"ם דאין הלכה כראב"י. ולפי זה הא דקאמר הכא לאפוקי מדרבי אליעזר בן יעקב כו' היינו לאפוקי בעיקר דינא אבל תמיה אני טובא היאך אפשר לומר כן דת"ק סבר הואיל שמל וטבל מותר לאכול בקדשים שהרי ברייתא שלמה שנינו לקמן בפרק שני גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו ופרש"י דאפילו רבנן סבירי להו כראב"י דאמר לאשרויי בקדשים הוא דמייתי קרבן והא דלא תני משום דלא מקרי מחוסר כפרה ולא עוד אלא שהרמב"ם גופיה כך כתב בהדיא בחבורו בריש פרק א' מהלכות מחוסרי כפרה וז"ל גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל וכיון שיביא כפרתו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים ע"כ. ולפי זה אין מחלוקת בין ת"ק לראב"י בעיקר דינא רק בקריאת שם מחוסר כפורים דת"ק סבר דלא נקרא מחוסר כפורים אלא דוקא כל מי שהבאת קרבנותיו אינו מעכבו רק מלאכול בקדשים בלבד וראב"י קורא שם זה לכל מי שהבאת קרבנותיו מעכבתו מאיזה ענין שיהיה כיון שהוא מעוכב גם מלאכול בקדשים ולפי זה הא דקאמר הכא לאפוקי מדרבי אליעזר בן יעקב כו' לאו לאפוקי בעיקר דינא אלא דלא מיירי ביה:
13 אהכי תנא ארבעה. פרש"י וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר כו'. האי כל דקאמר רש"י לאו דוקא דהא אשכחן בדוכתי טובא שאומר תנא ושייר אע"ג דתני חושבנא כמו בסוטה בפרק היה מביא גבי בשלשה מקומות הלכה עוקבת המקרא וביבמות פרק החולץ גבי וארבעה שניות להם מדברי סופרים. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דקידושין גבי הענקה וכי תימא הכי נמי תנא ושייר והא ארבעה קתני כבר פירשו שם התוס' דלא דייק ליה מדתנא מניינא ארבעה מעניקין להם אלא משום דקתני בסיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן דמשמע דנחת לפרושי כולהו. ואפשר שרש"י כוון לומר כל היכא דתני חושבנא בפלוגתא כי הכא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר. כן נ"ל:
14 ארבעה מביאין על הזדון כשגגה. פי' דבכל התורה כולה אין מביאין קרבן על הזדון חוץ מהני ארבעה וטעמייהו דת"ק ור"ש מפרש הגמרא לקמן בפרק שני ובפרק שבועת העדות ובפרק שבועת הפקדון ואין כאן מקומו להאריך:
15 משום דקא בעי למתני סיפא נזיר אם נטמא כו'. פי' להכי תני חמשה לאפוקי מדרבי דלדידיה סמי מכאן נזיר והרי הם רק ארבעה כיון דלא משכחת דתהוי חשיב להו טומאות הרבה ואפילו הכי לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד אלא כגון שנטמא בזה. וחזר ונטמא בזה כו' והא מני רבי יוסי היא דאמר נזירות דטהרה מן שביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עליה כדמפרש ואזיל:
16 וחזר ונטמא בשביעי. פי' אחר שהזה וטבל דטומאה אחריתי מקרי הואיל וחל עליה נזירות טהרה באותו יום לדעת רבי יוסי שפי' וקדש את ראשו ביום תגלחתו היינו ביום שביעי אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד כיון שלא יצאתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום שמיני:
17 כולה חדא טומאה אריכתא היא. פי' ואמאי קרי ליה המשנה טומאות הרבה ואי נטמא בשמיני כו' והוי כנטמא אחר הבאת קרבנותיו דודאי צריך להביא קרבן אחר ואמאי קתני המשנה קרבן אחד אלא שמע מינה סמי מכאן נזיר והרי הם רק ד' לדעת רבי ולהכי תנא חמשה לאפוקי מדרבי:
18 ביום ביאת קרבנותיו דברי רבי כו'. טעמייהו דרבי ורבי יוסי מפרש הגמרא בנזיר פרק מי שאמר עיין שם ואין כאן מקומו להאריך:
19 דתנן חמשה מביאין קרבן עולה ויורד. בפרק שני מפרש להו שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו והיולדת והמצורע ואיכא למידק למה מני טומאת מקדש וקדשיו בחדא ואלו כאן במשנתנו מני להו בתרתי וכבר נשמר מזה הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות שגגות שכתב ששה מביאין קרבן עולה ויורד ושמא י"ל דהתנא הולך על סדר התורה דלענין עונש כרת מפורש כל אחד בפני עצמו נאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה ובנכנס למקדש נאמר ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא ולהכי מני להו בתרתי כאן במשנתנו דהא להכי נחית למנות כל הכריתות שבתורה אבל לענין קרבן נכללו תרוייהו בקרא או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגומר ולהכי מני להו גבי הבאת קרבן בחדא. ועוד יש לומר דלהכי מני להו בחדא כדי להשוות הבבא במנין חמשה דומיא דרישא דקתני חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:
20 משום דקתני סיפא נשים מוצא בהן חמשה כו'. הגירסא משובשת בספרים שבידינו ואי אפשר ליישבה ומדברי רש"י נראה דהכי גרס משום דקתני סיפא נשיא כיוצא בהן ר"א אומר נשיא מביא שעיר להכי תנא חמשה כו'. וקשה בעיני טובא על גירסא זו היאך שייך לומר משום דקתני סיפא אם הרישא לא נזכר כאן כלל ועיקר דאין סיפא בלא רישא. ועוד קשה טפי הוה ליה לאתויי הסיפא דהך בבא בהוריות דקתני על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבין ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד ר"א אומר הנשיא מביא שעיר. לכן נ"ל שיש טעות דלוג סופר בפרש"י וה"ג בגמרא משום דקתני סיפא ועל טומאת מקדש וקדשיו להכי תנא חמשה לאפוקי מדר"א כו' ור"ל משום דקתני סיפא דהך משנה חמשה מביאין קרבן עולה ויורד ועל טומאת מקדש וקדשיו ומדסתם ותני ועל טומאת מקדש וקדשיו משמע דאין חלוק בין הדיוט לנשיא שאינו מביא אלא קרבן עולה ויורד ולא תימא סמי מכאן טומאת מקדש וקדשיו לאוקמה כרבי אליעזר דאמר נשיא מביא שעיר. ומה שיש להקשות בסוגיא זו דהוריות פירשתי שם באורך כי שם ביתו:
21 לאפוקי מדרבי אושעיא דאמר י"ג אבות נזיקין כו'. בפ"ק דבבא קמא משמע דהאי לאפוקי אינו דומה כמו כל הני לאפוקי הנזכרים לעיל אלא כלומר דלא איירי בהו מדפריך הגמרא התם ותנא דידן מ"ט לא תני הני דרבי אושעיא בשלמא לשמואל בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופא לא קמיירי אלא לרב לתני ומשני תנא אדם וכל מיני אדם אלמא דגם תנא דידן אית ליה דרבי אושעיא אלא דלא איירי בהו ודכוותיה הא דאמרינן לאפוקי מדרבי חייא דאמר כ"ד אבות נזיקין כמו שפירשו שם התוספות וכן הא דאמרינן לאפוקי מסור ומפגל לאו משום דמסור ומפגל אינן נקראין אבות לענין לשלם ממיטב כמו אינך כ"ד אבות נזיקין כדפרש"י הכא דאם כן לא הוה פריך הגמרא התם ולתני אלא דלא איירי בהו מהטעמים דמפרש הגמרא התם וכה"ג פירשו התוספות בפרק בתרא דע"א גבי למעוטי דבר שבמנין כו' והביאו דמיון מן לאפוקי מסור ומפגל כדאמרן הגה"ה וכן פסקו בהדיא הפוסקים דמסור משלם ממיטב והוא מהטעם שפירשתי ולא כדפרש"י ע"כ הגה"ה:
22 שלשה עשר אבות נזיקין הן. מדברי התוספות ריש בבא קמא משמע בהדיא דלא גרסינן הן כשם דלא גרסינן הן במשנה ארבעה אבות נזיקין וכתבו דאית נמי שאר דוכתי דלא תני הן כמו ארבעה מחוסרי כפרה:
23 ולרבי אושעיא מניינא למה לי. תימה מאי פריך מניינא למה לי דלמא לאפוקי מהמשנה דקתני ד' אבות נזיקין הן ולא יותר וכן קשה מאי פריך ולרבי חייא מניינא למה לי דילמא לאפוקי מהמשנה ולאפוקי מדרבי אושעיא ולפי מה שפירשתי דכל הני לאפוקי דקאמר הכא גבי אבות נזיקין לאו למימרא לאפוקי בעיקר דינא אלא דלא איירי בהו וכל אחד בא רק למעט מנין אבות נזיקין דקחשיב זולתו כדאיתא בהדיא בפ"ק דבבא קמא מתיישב שפיר דוק ותשכח:
24 בשלמא פטור לגמרי כו'. פי' אם לא עשאן כולן בהעלם אחד לא מצית אמרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות מדכתיב מכל משמע אפילו לא עשאן כולן אלא אחד בלבד חייב והא דלא פריך קושיא זו על הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וא"ר יוחנן דתנא מניינא שאם עשאן כולן כו' י"ל משום דקים ליה קראי טובא דילפינן מינייהו חילוק מלאכות כדאיתא בריש פרק כלל גדול חילוק מלאכות מנלן אמר שמואל כו' אי נמי כדרבי נתן הבערה לחלק יצאת אי נמי כרבי יוסי ועשה אחת ועשה הנה כו'. כן נ"ל:
25 להקיש אליה מה שלמים כו'. וא"ת למה אין נדונין בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא. וי"ל משום דמרוחקים זה מזה בשני ענינים וכן מפורש בפרק כל המנחות באות מצה דהיכא דהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדה זו ללמד על הכלל כולו כך פרש"י בפ"ק דשבועות ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דהיאך יעלה על הדעת שיחמיר הכתוב בעונש קדשים קלים ולא בקדשים חמורים יציבא בארעא כו' וזהו שאמר לא ללמד על עצמו יצא כלומר בע"כ לא תדינהו בכלל ובפרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט. כן נ"ל:
26 הוקשו כל העריות כולן לאחותו מה אחותו כו'. דהשתא תו ליכא למיפרך מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר כו' דאין משיבין על ההיקש:
27 ולרבי יצחק דאמר חייבי כריתות בכלל היו. בפ"ק דמגילה ובפ' אלו הן הלוקין פרש"י בכלל כל העריות דכתיב ונכרתו הנפשות ולמה יצאת כרת באחותו דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וכו' והקשו התוספות שם עליו דהוה ליה למימר דאחותו בכלל כל העריות היתה. לכן נ"ל לפרש דחייבי מלקות כריתות בכלל מלקות הן דהא גמרינן דבכל לאו איכא מלקות מן והיה אם בן הכות הרשע ולמה יצאת כרת באחותו שהרי אחותו כתובה היתה עם העריות באחרי מות ונכרתו הנפשות אלא לכך יצא בקדושים לדונו בכרת ולא במלקות כלומר אין חייבי כריתות לוקין:
28 נפקא ליה מואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לחלק כו'. קשה בעיני מנלן דהך אשה מיותרת לחלק על הכלל כולו בא דלמא לחלק על עצמו בא וכדתנן לקמן בפרק אמרו לו הבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ומשום דסד"א כיון שהוא שם אחד אינו חייב אלא אחת אע"ג שהן גופין מחולקין להכי איצטריך קרא לחלק וכי תימא נילף מנדה איכא למיפרך מה לנדה שכן מטמאה את בועלה וכה"ג פריך הגמרא בפרק הבא על יבמתו וצ"ע:
29 אין הכי נמי אלא כרת דאחותו כו'. אע"ג דהכא ובפרק אלו הן הלוקין מסיק הגמרא דכרת דאחותו בא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו אליבא דרבנן מ"מ בפרק הבא על יבמתו מסיק הגמרא דכרת דאחותו בא לכדרבי יוחנן דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחד כו' אליבא דרבנן ודרך הגמרא בכמה מקומות כן כמו שאכתוב לקמן. אבל קשה לי על רש"י שפירש התם דכרת דאחותו הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא כו' שהרי כאן פריך רב ביבי דליכא למימר דכרת דאחותו הוי דבר שהיה בכלל כו' משום דאיכא למיפרך ולומר מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר בחיי אוסרה כו' יצאת אשת איש שיש לה היתר בחיי בעלה. ולולא פיו הקדוש היה נראה לי לפרש הא דקאמר הגמרא התם דכרת דאחותו לכדרבי יוחנן כו' דר"ל מכח היקש כדאמר רבי יונה וצ"ע:
30 שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. וא"ת א"כ ניתני שלשים ושמונה כריתות וי"ל כל שם אחותו אחד וכה"ג פריך ומשני בירושלמי בפרק ארבע מיתות וא"ת למה לי הך אחותו בקדושים לאחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו תיפוק ליה גבי אזהרה באחרי מות כתיב אחותך היא יתירה לאחות שהיא אחות אביו ואחות אמו וכתיב ונכרתו הנפשות העושות כבר הקשו התוס' קושיא זאת בפרק אלו הן הלוקין ותירצו דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפורשות בהדיא ונהי דבקרא כתיב אחותך בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא מיירי טפי מאחותו שהיא מאשת אביו ובת אביו אבל בת אביו ובת אמו ומאונסין לא ידעינן אלא מיתורא דקרא אחותך היא:
31 ורבי יצחק הא מלתא מנא ליה כו'. בפרק אלו הן הלוקין מייתי הך סוגיא דהכא ומשני נפקא ליה מקל וחומר דתניא א"ר עקיבא שאלתי את ר"ג ורבי יהושע כו' ואפשר משום דמסיק התם דק"ו פריכא היא ונפקא ליה מאחותו דסיפא הלכך נקט הכא מסקנא דמלתא: