באר שבע על הוריות ח׳

« באר שבע על הוריות ז׳ ע״ב באר שבע על הוריות ט׳ ע״א »

1 וְשָׁוִין שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג״. רַבִּי סָבַר: מִי שֶׁכׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, יָצָא זֶה שֶׁאֵין כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר.

2 מִידֵּי ״כׇּל״ כְּתִיב? אִין דְּאִם כֵּן נִכְתּוֹב ״עַל שִׁגְגָתוֹ״. לְמָה לִי ״אֲשֶׁר שָׁגָג״ הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּעַד דְּאִיכָּא כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה. יָצָא מָשִׁיחַ שֶׁאֵין כׇּל חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא בִּשְׁאָר מִצְוֹת אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.

3 וְרַבָּנַן: מִי שֶׁחֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה, יָצָא מָשִׁיחַ, שֶׁאֵין חֶטְאוֹ בִּשְׁגָגָה לֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא בִּשְׁאָר מִצְוֹת, אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.

4 מַתְנִי׳ אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה – עַד שֶׁיּוֹרוּ עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

5 גְּמָ׳ מִנָּלַן?

6 דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״עָלֶיהָ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָלֶיהָ״. מָה לְהַלָּן – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

7 אַשְׁכְּחַן צִבּוּר, מָשִׁיחַ מְנָלַן? ״לְאַשְׁמַת הַעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר.

8 נָשִׂיא? יָלֵיף ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״, כְּתִיב גַּבֵּי נָשִׂיא: ״וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת ה׳״, וּכְתִיב בְּצִבּוּר: ״וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת״ – מָה צִבּוּר – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף נָשִׂיא – דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

9 יָחִיד? אָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ״, וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מֵעֶלְיוֹן.

10 וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁיּוֹרוּ. בַּעֲבוֹדָה זָרָה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה לָדוּן בְּעַצְמָהּ, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין אֲפִילּוּ עַל דָּבָר שֶׁאֵין זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת?

11 נֶאֱמַר כָּאן ״מֵעֵינֵי״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״מֵעֵינֵי״. מָה לְהַלָּן דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

12 אַשְׁכְּחַן צִבּוּר. יָחִיד, נָשִׂיא, מָשִׁיחַ מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת״, אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד נָשִׂיא וְאֶחָד מָשִׁיחַ כּוּלָּן בִּכְלַל ״נֶפֶשׁ אַחַת״ הֵן, וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מִן הָעֶלְיוֹן.

13 הָנִיחָא לְמַאן דְּמַפֵּיק לַהּ לְ״עָלֶיהָ״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, כְּדַאֲמַרַן. אֶלָּא לְרַבָּנַן דְּמַפְּקִי לַהּ לְ״עָלֶיהָ״ לַעֲרָיוֹת וְצָרוֹת, דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת – מְנָא לְהוּ?

14 נָפְקָא לְהוּ מִדְּמַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְרֵיהּ: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה וְגוֹ׳״ – הוּקְּשָׁה כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. מָה עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

15 אַשְׁכְּחַן יָחִיד, נָשִׂיא, וּמָשִׁיחַ, בֵּין בַּעֲבוֹדָה זָרָה בֵּין בִּשְׁאָר מִצְוֹת. צִבּוּר מְנָלַן? יָלֵיף עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן.

16 וְרַבִּי, הָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מַפֵּיק לֵיהּ, לְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין רַבִּים לִיחִידִים – רַבִּים בְּסַיִיף וּמָמוֹנָן אָבֵד, יְחִידִים בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט, יָכוֹל נַחְלוֹק בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה וְגוֹ׳״.

17 מַתְקֵיף לַהּ רַב חִלְקִיָּה מֵהַגְרוֹנְיָא: טַעְמָא דְּלֹא חָלַק הַכָּתוּב. הָא חָלַק, הֲוָה אָמֵינָא נַחְלוֹק. מַאי נַיְיתֵי?

18 נַיְיתֵי פַּר, צִבּוּר בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתוּ! נַיְיתֵי פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, צִבּוּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דְּמַיְיתוּ! נַיְיתֵי שְׂעִיר, נָשִׂיא בִּשְׁאָר מִצְוֹת הוּא דְּמַיְיתֵי! נַיְיתֵי שְׂעִירָה, יָחִיד נָמֵי הַיְינוּ קׇרְבָּנוֹ!

19 אַלְּמָה לָא אִיצְטְרִיךְ? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: צִבּוּר מַיְיתֵי פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת, הָנֵי נַיְיתֵי אִיפְּכָא – פַּר לְחַטָּאת וְשָׂעִיר לְעוֹלָה. אִי נָמֵי: צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

20 דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת כִּי כְּתִיבִי הָנֵי קְרָאֵי – בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיבִי, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא, וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי. אָמַר קְרָא: ״וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכׇל הַמִּצְוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה.

21 דְּבֵי רַבִּי תָּנָא, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה״, וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא בְּדִיבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצִוָּה עַל יְדֵי מֹשֶׁה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. דְּתָנָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם.

22 דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא:

23 ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדוֹרוֹתֵיכֶם״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא נֶאֶמְרָה בִּתְחִלָּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָא אָמַר מָר: עֶשֶׂר מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמָרָה דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ״? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא.

24 מַתְנִי׳ אֵין חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

25 אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה, וּמְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּנִּדָּה. אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה? פְּרוֹשׁ מִן הַנִּדָּה. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה? אַל תָּבֹא עַל הַנִּדָּה.

26 גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּצִבּוּר לָא מְחַיְּיבִי קׇרְבָּן בְּעָלְמָא, וְיָחִיד אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי לָא?

27 אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: נֶאֱמַר ״וְאָשֵׁם״ בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם תָּלוּי, וְנֶאֱמַר ״וְאָשֵׁמוּ״ בְּצִבּוּר. מָה ״וְאָשֵׁם״ בְּיָחִיד – בְּחַטָּאת קְבוּעָה, אַף ״וְאָשֵׁמוּ״ בְּצִבּוּר – בְּחַטָּאת קְבוּעָה,

28 וּמָה צִבּוּר בְּחַטָּאת קְבוּעָה, אַף אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי אֵין בָּא אֶלָּא עַל סְפֵק חַטָּאת קְבוּעָה. אָמְרִי: אִי הָכִי, קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״! דָּנִין ״אָשֵׁם״ מִן ״אָשֵׁמוּ״ ״אָשֵׁמוּ״ מִן ״אָשֵׁם״, וְאֵין דָּנִין ״אָשֵׁם״ מִן ״יֶאְשַׁם״.

29 וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? וְהָא תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ וּבָא הַכֹּהֵן״ – זוֹ הִיא שִׁיבָה, זוֹ הִיא בִּיאָה! וְעוֹד: נֵילַף מִן ״וְאָשֵׁם״ מִטּוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּכְתִיב: ״וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם״!

30 אָמַר רַב פָּפָּא: דָּנִין ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳״ מִן ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי לְרַב פָּפָּא: וְנֵילַף ״וְאָשֵׁם״ וּנְשִׂיאַת עָוֹן מִן ״וְאָשֵׁם״ וּנְשִׂיאַת עָוֹן!

31 אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דָּנִין ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״ – מִ״וְאָשֵׁם וּמִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״. וְאַל יוֹכִיחַ שְׁמִיעַת קוֹל וּבִיטּוּי שְׂפָתַיִם וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״.

32 מַתְנִי׳ אֵין חַיָּיבִין עַל שְׁמִיעַת קוֹל, וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא חַיָּיב בְּכוּלָּן חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל, שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.

33 גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״, כֹּל שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּאַחַת – מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן, וְשֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת – אֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.

34 וְאֵימָא: מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת מֵהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן!

35 אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מֵהָכָא, דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר

פירוש באר שבע על הוריות ח׳

1 יצא זה שאין חטאו בשוגג כו'. צריך להגיה יצא זה שאין כל חטאו בשגגה כו':

2 דעד דאיכא כל חטאו בשגגה לא בע"א ולא בשאר מצות כו'. ערבוב דברים רואה אני כאן וצריך להגיה דעד דאיכא כל חטאו בשגגה ורבנן מי שחטאו בשגגה יצא משיח שאין חטאו בשגגה לא בע"א ולא בשאר מצות אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה מתניתין אין ב"ד חייבין כו':

3 אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת כו'. בפ"ק דיבמות מייתי כל הסוגיא דהכא וכתבו שם התוספות אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת למעוטי חייבי לאוין ועל שגגתו חטאת למעוטי פסח ומילה דלית בהו חטאת כדתנן בפ"ק דכריתות ולא בע"א אלא בדבר שזדונו כרת למעוטי מגפף ומנשק ושגגתו חטאת למעוטי דבר שאין בו מעשה ע"כ ומה שיש לדקדק בזה אפרש בסמוך:

4 מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. אגב שיטפיה נקט לישנא דמתני' שהרי לא קים ליה דשגגתו חטאת באחות אשה אלא מכאן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה כדאיתא בפרק קמא דיבמות:

5 לאשמת העם הרי משיח כצבור. תימה אמאי לא קאמר דאתיא מצות מצות ושמא י"ל דלאשמת העם עדיף טפי דמפורש בהדיא דאשמת משיח כאשמת העם והא ודאי עדיף מג"ש ועוד דליכא לאקשויי אמאי לא ילפינן בג"ש דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו ודלמא הכי גמרי בהדיא מרביה דנשים ילפינן בג"ש דמצות מצות אבל משיח לא גמרי לה מרביה ומיהו תימה רבתי בעיני למה לא יליף נמי יחיד מצבור עצמו מג"ש מצות מצות כדיליף נשיא ומאי איצטריך למילף יחיד מנשיא מן ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון וליכא למימר הכא דלא קבלה מרבו שהרי בפ"ק דיבמות תני בהדיא יחיד ונשיא אתיא מצות מצות וכן אמרו בהדיא בפרק בתרא דכריתות וצריך עיון:

6 יחיד אמר קרא ואם נפש וילמד כו'. וא"ת אמאי לא קתני המשנה וכן הנשיא והיחיד כדקתני וכן המשיח וי"ל דלא איצטריך למתני וכן הנשיא ויחיד משום דקתני להו לקמן במשנה והא דקתני וכן המשיח אע"ג דקתני ליה לקמן במשנה היינו משום דאיצטריך למתני כל הדברים שהמשיח שוה לב"ד כדפירשתי לעיל במשנה אין חייבין אלא על העלם דבר כו':

7 לפי שיצאת ע"א לדון בעצמה. פי' ע"א היתה בכלל כל המצות שהצבור מביאין עליה פר והרי הכתוב מוציאה מכללם לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת:

8 נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני כו'. תימה אמאי לא קאמר דאתיא מצות מצות ושמא י"ל דרבי אצטריך כל המצות דכתיב גבי ע"א כדדריש לקמן איזה היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות הוי אומר זו ע"א:

9 וילמוד תחתון מן העליון. וא"ת תיפוק ליה דכתיב התם כרת בהדיא כדדרשי רבנן בסמוך וי"ל דלרבי ההוא כרת במברך את השם כתיב דהכי כתיב את השם הוא מגדף ונכרתה ובפרק מי שהיה טמא אית ליה לרבי דמגדף היינו מברך את השם כן כתבו התוספות בפ"ק דיבמות. ולי נראה אי משום הא לא איריא שהרי ר"ע נמי אית ליה בפ"ק דכריתות דמגדף היינו מברך את השם ואפילו הכי דריש הוא בפרק כלל גדול כדדרשי רבנן בסמוך הוקשה כל התורה כו'. ואף לפי מה שפירשו התוספות שם דלישנא דנקט הוקשה כל התורה כולה לע"א אליבא דרבנן דר"ע נקט כן אבל לר"ע אית לן למימר דהוקשה כל התורה כולה למברך את השם כו'. מלבד שהוא דוחק גדול לפרש כן אכתי קשה למה לא יליף רבי נמי כדדריש ר"ע דהוקשה כל התורה כולה למברך את השם שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אם לא שאנו רוצין לומר דרבי סבירא ליה כר"ע בחדא ופליג עליה בחדא סבירא ליה כר"ע דמגדף היינו מברך את השם ופליג עליה בחדא דאלו ר"ע סבר דמגדף מביא חטאת ורבי סבר כחכמים דפליגי עליה ואמרו שאינו מביא חטאת שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאינו עושה מעשה וזה טלאי ע"ג טלאי. לכן נראה לי דלישנא הוקשה כל התורה כולה לע"א כו' דנקט בפרק כלל גדול אליבא דרבי עקיבא עצמו נקט דאע"פ שהוא פירש דהמגדף במברך את השם קא מיירי ולא בע"א מ"מ הרי כתיב אח"כ כרת בהדיא גבי ע"א דכתיב כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת הנפש ההיא וסבר לה ר"ע כרבי ישמעאל דאמר בפרק חלק כי דבר ה' בזה זה העובד ע"א כו' וכאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו' וכי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא וכן פרש"י בהדיא בחומש והא דלא יליף רבי ג"כ כמו ר"ע הוקשה כל התורה לע"א כו'. י"ל משום דלא קבלה מרבו להך היקש וכשם שאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו הוא הדין היקש וכל המדות חוץ מקל וחומר בלבד כדפרש"י בפרק לולב הגזול:

10 אלא לרבנן דמפקי לה לעליה לעריות וצרות. פי' לענין אם נפלה לפניו ליבום אחת מן העריות שהיא וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות:

11 דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מנא להו. וא"ת כולא מילתא תיפוק ליה מעליה דג"ש נתנה לידרש לכל מילי כבר תירצו התוספות ספ"ק דיבמות דעליה דכתיב גבי אחות אשה וגבי חטאת לאו מופנה וההוא דיבום מופנה ור"ת אומר דאפילו אי מופנה ההיא דאחות אשה כיון דההוא דחטאת לאו מופנה שבקינן ליה למופנה מצד אחד ודרשינן ממופנה משני צדדים כדאמרינן בהמפלת:

12 מה להלן ע"א שחייבין על זדונו כרת. וא"ת ואימא מה ע"א שחייבין על זדונו סקילה כבר תירצו התוספות בפ"ק דיבמות וביומא בפרק יום הכפורים דלא גמרינן אלא מה דכתיב בההוא קרא דלא כתיב התם אלא כרת דקסבר מגדף היינו עובד ע"א והכי נמי לרבנן דלא גמרי מה ע"א שיש בה לאו וכרת לא בעו לאו כיון דלא כתיב בההיא פרשה תדע דבפרק בתרא דמכות ממעט פסח ומילה מקרבן בשוגג משום דבעינן דומיא דע"א דאמר רחמנא לא תעביד והני קום עשה נינהו ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו כמו בע"א ומיהו לרבי דנפקא ליה חטאת מעליה בעי לאו וכרת כמו באחות אשה אתי שפיר דבשבועות דריש רבי דבפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אית בהו כרת ולא חשיב להו בהדי ל"ו כריתות משום דלא אשכחן בהו לאו ורבנן לית להו כרת בפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אלא מוקמי שלש כריתות בע"א בסוף פרק ארבע מיתות עכ"ל. ולפי דבריהם אפשר לומר הא דלא קתני המשנה אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו לאו וכרת כו' כדאיתא בתורת כהנים בפרשת ויקרא וכן פרש"י בחומש משום שהמשנה אתיא כרבנן דלא בעו לאו ואע"ג שפירשו התוספות דנקט ועל שגגתו חטאת למעוטי פסח ומילה דלית בהו חטאת כו' י"ל דלא אימעט להו משום דלית בהו לאו אלא מטעם שאמר בפרק בתרא דמכות שהבאתי ולהכי קאמר בסמוך דרבי מפיק ליה הא דריב"ל לכדתניא לפי שמצינו שחלק הכתוב כו' ולא אמר דמפיק ליה הא דריב"ל למעוטי פסח ומילה דלית בהו חטאת כדאיתא בפרק בתרא דמכות ובפ"ק דכריתות והוא משום דרבי בעי לאו וכרת והארכתי בזה בפ"ק דכריתות. ומיהו מה שכתבו התוספות והכי נמי לרבנן דלא גמרי מהע"א שיש בה לאו וכרת לא בעו לאו כו' קשה לי מה דיוק הוא זה שהרי הם עצמן כתבו דרבי דנפקא ליה חטאת מעליה בעי לאו וכרת ואפילו הכי לא גמר רבי מה אחות אשה דבר שזדונו לאו וכרת אלא מאי אית לך למימר דרבי אגב שיטפיה נקט לישנא דמתניתין כמו שכתבתי לעיל לענין ושגגתו חטאת הכי נמי יש לומר לרבנן דנקטי לישנא דמתניתין וצריך עיון:

13 יכול נחלוק בקרבנותיהן ת"ל תורה אחת כו'. האי שמעתא קשיא להו לרבוותא וקא הוו בה טובא ולא סלקא להו כל עקר איכא מנייהו מאן דאמר כי מדרש זה דרבי בענין תורה אחת לא יתכן שהרי חלק הכתוב בין מרובים ליחידים גם בקרבן ע"א שהרי יחידים מביאין שעירה וצבור שהן ב"ד מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת וכיון שפירש הכתוב וחלק לא הוה סלקא דעתיה שצריכין אנו לחלוק חלוקה אחרת כדי שיהא צריך דנשמעיה תורה אחת. ואיכא מינייהו מאן דפירשה וכיון דחזא דלא סלקא ליה כהוגן אמר ליכא למפתר בה טפי מן הכין. ואיכא מנייהו מאן דפירקה לההיא קושי' וקאמר הכי ודאי שהמקרא חלק בין יחידים למרובים בקרבן ע"א דכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו' וכתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת ביחיד הוא דחלק הכתוב דכתיב ואם נפש אחת אבל ביחידים לא חילק והאי דקתני בברייתא יכול נחלוק בקרבנותיהן לאו על יחיד דחלק ביה קרא קאמר אלא על יחידים שהם רבים ומאי ניהו עיר שהודח מיעוטא שהן בסקילה כיחיד וקאמר האי תנא שחלק הכתוב בעיר הנדחת בין מעוט העיר שהן יחידים לרוב העיר שהן מרובים ואלו בסקילה וממונן פלט ואלו בסייף וממונן אבד ולענין קרבן לא חלק הכתוב אלא בין נפש אחת למרובים אבל באלו מיעוט העיר במיתתן חילק יכול הואיל וחלק במיתתן לדונן כיחיד בסקילה יכול נחלוק נמי בקרבנותיהן ולא יביאו קרבן צבור ת"ל תורה אחת אלו הן תורף דבריו של מפרש זה הגה"ה ואני יגעתי ומצאתי כתוב פירוש זה בספר אבן העזר שחיבר ראב"ן. ע"כ הגה"ה וקאמר דליכא בה קושיא. וכד מעיינת בה בשמעתא אליבא דהאי פירושא משכחת לה כולה קושיא חדא דהאי תורה אחת בענין יחיד כתיב ולא בענין צבור ואם כן להאי פירושא הוה ליה האי תנא מהדר אצבור וקנסיב ליה קרא דיחיד ועוד אי האי תנא איחידים קא מהדר דלייתו קרבן צבור אמאי קאמרינן מאי לייתו לייתו פר לעולה ושעיר לחטאת צבור בע"א הוא דמייתי דשמעת מיניה דהני לאו ציבורא נינהו ולא אפשר דנייתו האי קרבן ולאו הכין הוה אבעי ליה למימר לייתו פר לעולה ושעיר לחטאת צבור נמי היינו קרבנו וליכא חלוקא בקרבן דידהו מקרבן צבור ותו כי אמרינן ואלא מאי שעירה אמאי פרכינן יחיד נמי היינו קרבנו לאו הכין הוה ליה למימר האי יחיד בע"א הוא דמייתי ולא אפשר להני יחידים לאתויי קרבן יחיד כדפרכינן בכולהו ועוברת מן כל דין היכי מייתי בין הני ובין הני קרבן צבור והא קיימא לן דלא מייתי קרבן צבור אלא צבור שעשו בהוראת ב"ד דכתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ואמרו רבנן נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה מה עדה האמורה להלן עד שיהיו כולן ראויין להוראה אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראויין להוראה ותנן נמי הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהם מביאין פר ובע"א מביאין פר ושעיר וכו' ותנן נמי הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם אותו שבט חייב ושאר שבטים פטורים דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין חייבין אלא על הוראת ב"ד הגדול שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו לא עדת אותו השבט ואע"ג דהאי קרא בשאר מצות הוא דכתיב הא קא גמרינן מעיני מעיני בג"ש אלא האי פירושא ודאי פירושא פריכא הוא ולאו דסמכא הוא והכין פירוש מצינו שחלק הכתוב בין יחידים למרובים שהיחידים בסקילה וממונן פלט ומרובים בסייף וממונם אבד יכול כשם שחילק במיתתן של מרובין ועשא' בסייף כך נחלוק בקרבנותיהן ולא יביאו קרבן היחידים שהיא שעירה ת"ל תורה אחת יהיה לכם וגו' כלומר תורה כל מי שאינו מביא קרבן צבור בהוראה אחת היא ואין בה חלוקה אלא הכל מביאין קרבן יחיד שהיא שעירה והאי הוא פירושא דהאי ברייתא ואתקיף לה רב חלקיה מהגרוניא טעמא דכתב רחמנא תורה אחת הא לאו הכי הוה אמינא נחלוק קרבן הני מרובים מקרבן יחיד מאי לייתו לייתו פר משיח בשאר מצות הוא דמייתי לייתו כשבה יחיד בשאר מצות הוא דמייתו לייתו שעיר נשיא בשאר מצות הוא דמייתי לייתו פר לעולה ושעיר לחטאת צבור בע"א הוא דמייתו ואי אפשר לאלו שיביאו קרבן צבור דלא מייתו קרבן צבור אלא צבור שעשו בהוראת ב"ד כדפרשינן אבל עיר הנדחת וכיוצא בהן לא ואלא מאי לייתו לייתו שעירה כלומר מה נשאר לנו מן הקרבנות שאפשר להן שיביאו שעירה יחיד נמי היינו קרבנו ואלא לא חלקנו בקרבנותיהן כלום אי אתה מוצא דרך לעשות חלוקה בקרבנותיהן ואם כן לרבי למה הוצרך הכתוב לומר תורה אחת ופרקינן איצטריך הואיל וצבור בהוראה מייתו פר לעולה ושעיר לחטאת הני מרובים דעיר הנדחת לייתו איפכא או שנאמר צריך ואין לו תקנה קא משמע לן תורה אחת יהיה לכם לומר לך שתקנתן בקרבן יחיד ואין אתה חולק בקרבנותיהן האי הוא פירושא דהאי שמעתא ופירושא ברירא ונהירא הוא וליכא בה קושיא כלל ולא ספק ע"כ לשון הרי"ף בפרק קמא דיבמות:

14 ניתו פר צבור בשאר מצות הוא דמייתי. קסבר כיון שחלקם מכל חייבי מיתות ב"ד דממון פלט חלקינן להו מכל מתכפרים וקשיא דלייתו כבש או איל ואפילו איכא שום מתכפר דמייתי מ"מ הוה ליה לאקשויי כן כתבו התוספות בפרק קמא דיבמות:

15 ואמרי לה כדי. בהרבה מקומות רגיל רש"י לפרש שם ת"ח הוא ואית דאמרי איכא מאן דאמר להא מילתא בלא גברי אלא סתמא קאמר לה:

16 איזו היא מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות כו'. איכא למידק דילמא את כל המצות בשגגת כל המצות כולן הכתוב מדבר. וי"ל דאי אפשר לומר כן דהא כתיב בה והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אלמא בשגגת מצוה אחת הכתוב מדבר ולא בשגגת כל המצות. גם אי אפשר לומר שבשגגת איזה מצוה שתהיה קמיירי דכא את כל המצות האלה כתיב דמשמע דהמצוה הזאת היא ככל המצות:

17 דבי רבי ישמעאל תנא אמר קרא אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקב"ה כו'. אין ספק שיש כאן טעות דלוג סופר שהרי לא מפיק האי דרשה מקרא אשר צוה ה' אליכם ביד משה בלבד וראיתי בס"א דגורסין כך דבי ר' ישמעאל תנא אמר קרא אשר דבר ה' אל משה וכתיב את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדבור הקב"ה וצוה ע"י משה הוי אומר זו ע"א דתני דבי רבי ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ופרש"י ז"ל כתיב את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה דמשמע שצוה ע"י משה וכתיב את אשר דבר ה' דמשמע שהיתה בדבורו של הקב"ה כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה איזו היא מצוה שהיתה בדיבורו של הקב"ה והיתה גם ע"י משה הוי אומר זו ע"א דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו אותם בדבורו של הקב"ה וגם צוה בה ע"י משה במקומות הרבה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמעו אותו אלא מפי משה ע"כ וכן עקר ולא כמו שנמצא כתוב בפרש"י שלפנינו וכתיב כי דבר ה' בזה דמשמע שהיה בדבורו של הקב"ה כו' כי הפסוק כי דבר ה' בזה לא כתיב אצל את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה אלא בסוף פרשת ואם נפש אחת וגו' ועוד שהרי בספרי ובפרק חלק יליף רבי ישמעאל דבע"א הכתוב מדבר מפסוק כי דבר ה' בזה לחוד בלי פסוק זה אשר צוה ה' אליכם ביד משה וכך אמרו שם רבי ישמעאל אומר בע"א הכתוב מדבר שנאמר כי דבר ה' בזה שבזה על דבור הראשון שנאמר למשה מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך וגו' פירוש הדבור הראשון שהוא אנכי ולא יהיה לך הוא הראוי שיקרא דבר ה' מפני ששמעו אותו ישראל מפיו אבל שאר כל המצות אע"פ שהן דבר ה' לא שמעו אלא מפי משה:

18 הגהה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום יצא לו כיון שהן נאמרין בלשון מדבר בעדו משמע שהמדבר היה השם בעצמו ובכבודו והשאר נאמרין בלשון נסתר משמע ששמעום מפי משה אבל קשה שהרי כתיב עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם מתוך האש הרי משמע שכל עשרת הדברות שמעו מפי הגבורה. וראיתי פירושים שונים ליישב מאמר זה והמחוור בעיני הוא מה שפי' הגאון מהר"א ז"ל במעשי ה' וז"ל ודאי שכל עשרת הדברות כולם שמעו הדברים ממש מפי הקב"ה אות באות ויתיישבו כל הכתובים וגם מאמרם ז"ל שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואמשול לך משל שכאשר מלך עצום ונורא יצוה לאדם לאמר עשה כך וכך אין ספק שהאיש ההוא מגודל מוראו יהיה חרד ונרתע לאחוריו אבל אם המלך ההוא יאמר למשנה שלו אמור לפלוני שיעשה כך וכך אם היות שפלוני ההוא שומע דברי המלך הנורא ההוא מאחורי הגדר ושמצותו למשנה היא עליו עכ"ז כיון שדבורו הוא עם משנהו לא עמו לנוכח לא תמשך כל כך מורא וחרדה. והנה הענין היה שבתחלה השמיעם הקול העצום והנורא ההוא עד שיתפרסם להם שאי אפשר לקול אשר כזה להיותו נמשך משום נברא מן הנבראים ולכן אמרו את קולו שמענו מתוך האש שלא יתכן שיאמר האדם קולו של ראובן שמענו אם לא היה מכיר בקולו קודם לכן ולפיכך השמיעם קול ההברה לבד כדי שיכירו את קולו היותו באותה ההפלגה מן העוצם ואח"כ בחתוך דברים אות באות אמר להם לנוכח לא ע"י משה השני דברות דהיינו אנכי ולא יהיה לך וזהו שאמרו רז"ל מפי הגבורה שמענום ר"ל פה אל פה לנוכח וכאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה הנה אמר למשה הדברות האחרות והם שומעין כל עשרת הדברות בחתוך הדברים ברורים מפיו של הקב"ה אבל השמונה לא היה מדבר עמהם לנוכח וזהו שנאמר כאן למען ישמע העם בדברי עמך שהכוונה לומר שכשאדבר עמך והם ישמעו הדברים ולא יחרדו אבל ישמעו היטב כיון שאני מדבר עמך באופן שהדבור באמצעות משה היה כדי שישמעו הדברים מפיו של הקב"ה יותר בביאור בלתי מבוכה מחמת היראה וזהו שנאמר גם בך יאמינו שכאשר ישמעו שאני אומר לך ואתה ציר נאמן אומר להם הדברים כפי מה שאני אומרם לך יכירו בנאמנותך אחרי שישמעו ממש הדברים מפיו יתברך כשידבר עם משה. וזהו שאמרו במכילתא כל דבור ודבור היה משיבו להם שר"ל עם היות שהם כבר היו שומעין הדבור מפיו של הקב"ה שהיה אומר למשה כבר היה משיבו להם שנית כי לא יפול לומר משיבו אם לא שמעו הדבור קודם ובדרכנו זה יצדק מה שכתוב עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם מתוך האש שכל עשרת הדברות שמעו עכ"ל:

19 למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה כו'. פרש"י למן היום כו' הכי משמע את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה דזו ע"א ומניין שזו ע"א דכתיב בהדיא למן היום אשר צוה ה' והלאה כו'. וקשה בעיני טובא על פירושו חדא מה שפירש והלאה כלומר מכאן ואילך א"כ מהיכא משמע ליה לרבי ישמעאל דהאי קרא מיירי במצוה שהיא נאמרה בתחלה היכא כתיבא או רמיזא בהאי קרא בתחלה ועוד שפירש הא דאמר רבי ישמעאל איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה שר"ל שנאמרה בתחלת עשרת הדברות א"כ מאי מקשה הגמ' עליו מהא דאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה פי' אלמא ע"א לא נאמרה תחלה הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי רבי ישמעאל לא אמר שע"א היא מצוה שנאמרה בתחלה אלא דוקא לאותן מצות שנצטוו ישראל בסיני ממתן תורה ואילך אבל לא שהיא נאמרה בתחלה לאותן מצות שנצטוו ישראל קודם מתן תורה וגם רבי ישמעאל ס"ל שנצטוו ישראל על ע"א במרה בכלל שאר מצות שנצטוו שם כדאמר מר ולפי דרכו של רש"י עדיפא מינה הוה יכול המקשן להקשות על רבי ישמעאל ממה שכתוב בתורה בפירוש דהחדש הזה לכם היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל בכלל במצרים וא"כ איך א"ר ישמעאל שע"א היא מצוה שנאמרה בתחלה ועוד קשה מאי פריך והאמר מר עשר מצות כו' מאן יימר ליה דע"א לא נאמרה תחלה כשנצטוו ישראל עשר מצות במרה הלא איכא אמוראי טובא דדרשי בפרק ארבע מיתות שהמצוה הנאמרה בתחלה לאדם הראשון היא ע"א כי ויצו זו ע"א אלהים זו דינין כו' א"כ ודאי על הסדר הזה נצטוו ישראל במרה. לכן נראה בעיני דרבי ישמעאל פירש המקרא והלאה לדורותיכם דקאי על המצות שנאמרה בתחלה לאדם הראשון והיינו דקאמר איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה כלומר לאדם הראשון וכן דרש בהדיא בספרי וז"ל אשר צוה ה' אל משה מניין אתה אמר שכל המודה בע"א כופר בעשרת הדברות ת"ל אשר דבר ה' אל משה וכו' ומניין אף במה שנצטוו אבות ת"ל והלאה לדורותיכם ומהיכן שהתחיל הקב"ה לצוות את האדם שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם וגומר ע"כ. וסבר רבי ישמעאל דמצוה הראשונה שנאמרה לאדם הראשון היינו ע"א כי ויצו זו היא ע"א כדדריש רבי יצחק בפרק ד' מיתות ומכאן יליף רבי ישמעאל דגם רישא דקרא את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה מיירי בע"א והשתא שפיר פריך המקשן על ר' ישמעאל והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה כלומר וחד מינייהו ע"א אלמא שלא נצטוה אדם הראשון על ע"א בעדו ובעד כל ישראל כמו שנצטוו האבות במצותיהן כגון אברהם נצטוה על המלה בעדו ובעד כל ישראל וכן יעקב נצטוה על גיד הנשה בעדו ובעד כל ישראל אליבא דרבי יהודה כדאיתא בפרק גיד הנשה. ולכן לא הוצרכו ישראל להצטוות על אלה המצות במרה כיון שקיימו וקבלו האבות אלה המצות עליהן ובעד כל ישראל דאם איתא שנצטוה אדם הראשון בע"א בעדו ובעד כל ישראל כמו שנצטוו האבות במצותיהן לא היה צריך לחזור ולצוות לישראל על ע"א במרה קודם מתן תורה א"כ איך אפשר לפרש והלאה לדורותיכם על ע"א שנצטוה אדם הראשון בתחלה שהרי לא שייך לומר לדורותיכם על ע"א שנצטוה בה אדם הראשון בתחלה כיון שהוא לא נצטוה בעדו ובעד כל ישראל ועם זה נסתלקה קושית התוספות שהקשו בפ' ארבע מיתות וז"ל עשר מצות תימה הא איכא גיד הנשה למאן דאמר לבני יעקב נאסר ומילה שניתן לאברהם אבינו ע"כ וגם אין להקשות הא איכא פרה אדומה שנצטוו ישראל עליה ג"כ במרה כדפרש"י בסוף פרשת ואלה המשפטים דיש לומר דמר סבר כדרבי לוי דאמר בפרק הניזקין שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן ואחת מהן פרה אדומה אלמא לא במרה נאמרה וגם בברייתא דמכילתא לא נזכרה פרה כן נ"ל:

20 והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה כו'. בלאו הכי לא ס"ל כלל רבי ישמעאל כהא דאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה שהם שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם שהרי רבי ישמעאל אמר במכילתא ואלה המשפטים אלו מוסיפין על העליונים מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני רבי יהודה אומר ואלה המשפטים במרה שנאמר שם שם לו חק ומשפט הרי לקמן מבואר דר"י סבר דינין בסיני נאמרו ולא במרה וצ"ע:

21 דכתיב והיה אם שמוע תשמע כו'. בא"א אינו וצריך לומר דלא מפיק מהאי קרא אלא שנצטוו ישראל במרה מצות אבל הא דקאמר עשר לא כתיבא ולא רמיזא כלל בהאי קרא ותדע דבפרק ארבע מיתות מייתי נמי עשר מצות נצטוו ישראל במרה וקמפרש ואזיל שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיף עליהם דינין ושבת וכבוד אב ואם כו' ולא זכר כלל האי קרא:

22 אין חייבין על עשה כו'. בריש פרק ידיעות הטומאה פי' במשנה איזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו ופרש"י שם זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה ב"ד פר בהוראה ולא כהן משיח כו'. וקשה לי על מה שפירש ולא כהן משיח דא"כ הוה תנא הכא וכן המשיח כדקתני במשניות דלעיל וכן פירש בהדיא רש"י עצמו כאן האי דקתני אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש לא קמיירי בכהן משיח כלל וא"ת והא אמרינן בפ"ק דכריתות שאין חייבין קרבן חטאת על פסח ומילה לפי שהן מצות עשה כלומר ואין קרבן בא אלא על לאו דגבי קרבן כתיב ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה א"כ למה חייבין על עשה שבנדה והיה אפשר לומר דההוא דכריתות דבעי לאו וכרת אתיא כרבי דנפקא ליה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מעליה כדאיתא לעיל ולכן בעי לאו וכרת כמו באחות אשה אבל לרבנן דילפי מדהוקשה כל התורה כולה לע"א לא בעו לאו כיון דלא כתיב בההיא פרשה לאו אלא כרת תדע דבפרק בתרא דמכות ממעט פסח ומילה מקרבן משום דבעינן דומיא דע"א מה ע"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו אלא שכבר תירצו זה בתורת כהנים דעשה דנדה שאני מעשה דפסח ומילה לפי שזה הצווי של עשה דנדה סבתו מצות לא תעשה לפי שעשה דנדה הוא לא תפרוש באבר חי כי אם באבר מת כדי שלא יהא לו הנאה בפרישתו והוי דומיא לע"א שהוא שב ואל תעשה:

23 אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. פירוש אם הורו בביטול מקצת וקיום מקצת ובדבר שאין הצדוקין מודין בו ולהכי נקט נדה משום דמשכחת עשה דומיא דנטמא בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת:

24 איזו היא מצות עשה שבנדה כו'. לא ידענא אמאי מפרש טפי איזו היא מצות עשה ולא תעשה שבנדה ממה שמפרש איזו היא מצות עשה ולא תעשה שבמקדש:

25 ומה צבור בחטאת קבועה אף אשם תלוי כו'. קשה לי למה לא יליף אשם תלוי מן ואשם דכתיב ביחיד עצמו בחטאת קבועה דהא טפי עדיף למילף יחיד מיחיד וגם התיבות דומין לגמרי דבשניהם כתיב ואשם משא"כ בצבור דכתיב ואשמו: דאין דנין אשם מן ואשם כו'. צריך להיות מן יאשם:

26 זו היא שיבה זו היא ביאה. בתורת כהנים מפרש הג"ש מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע להסגרו אף כאן בשיבה כו' אלמא גמרינן ג"ש כה"ג אע"ג דלא דמו התיבות הואיל ושניהם בביאת כהן משתעי דיינינן בהו ג"ש אף הכא נמי כיון דכתיב יאשם שהוא ענין ואשם ליהוי נמי כמאן דאמר ואשם ונגמר ג"ש והא דלא משני הכא הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כדמשני בפ"ק דנזיר ובפ"ק דיומא וי"ל דסמך אועוד נילף מן ואשם מטומאת מקדש וקדשיו. וא"ת דביבמות פרק כיצד גבי דנין אחים מאחים משני הני מילי היכא דליכא דדמי ליה כו'. ואע"ג דהדר פריך ולילף אחוה מאחוה דלוט כבר תירצו התוספות בפ"ק דיומא דהתם לא שייך למיפרך ועוד לילף אחוה מלוט משום דלא דמיא ההיא פירכא לקמייתא דמעיקרא פריך לילף מעריות ונימא אפילו אשת אחיו מאמו מיהו אשת בן אחיו לא והדר פריך ולילף מלוט דאפילו אשת בן אחיו ולהכי אי לא הוה משני הני מילי היכא דליכא דדמי ליה כו' הוה צריך למיפרך בלשון ועוד כדפריך הכא ובפ"ק דמנחות ובפרק המפלת וכיון דלא הויא הקשיא השניה מעין הראשונה לא שייך למיפרך ועוד:

27 ונילף ואשם ונשיאת עון. מכאן קשה לי על התוספות דפ"ק דמנחות גבי לגמור עונו עונו דשמיעת הקול דכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו שכתבו וז"ל תימה דבהוריות פרק כהן משיח יליף דלא מייתו אשם תלוי אלא על ספק חטאת קבועה בג"ש דנאמר אשם באשם תלוי ונאמר ואשמו בצבור ואדרבה נילף עונו עונו דשמיעת הקול דעולה ויורד כו' ועמדו בתימה שהרי אין הכי נמי דפריך הגמרא כאן קושיא זו כהוייתה ואולי לא היה כתוב כך בגמרא שהיתה בידם:

28 אין חייבין על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים כו' פירש"י וה"ה למשיח. לכאורה משמע דבחדא מחתא מחתינהו לב"ד והמשיח ור"ל לא ב"ד ולא משיח חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים כו'. והא ליתא דאם כן איך תנן לקמן על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבין הלא שתי משניות אלו סותרות זא"ז. ואל תטעה לומר דהא דתנן הכא אין חייבין על שמיעת קול דמשמע לא ב"ד ולא כהן משיח הם דברי ר' יוסי הגלילי דוקא ולקמן הן דברי ר"ש דוקא דהא ליתא דלא קאמר כאן דברי רבי יוסי הגלילי אלא על והנשיא כיוצא בהם ולקמן לא קאמר דברי ר"ש אלא על אלה שאין כ"ג משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו דוק ותשכח לכן צריך לפרש דמאי דקתני הכא אין חייבין על שמיעת הקול כו' לצדדין קתני ולא אמר שאין המשיח חייב על אלו אלא לענין שאם הורה לעצמו שוגג ועשה שוגג שדינו שמביא פר בשאר מצות אבל על שמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו אינו חייב להביא פר כדין כהן משיח ומאי דתנן לקמן שעל שמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו חייב המשיח היינו לומר שחייב להביא קרבן עולה ויורד עליהם כשאר ההדיוטים תדע דקתני בסיפא ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד וכן כתבו בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה בפירוש המשנה וכתבו דאין הלכה כרבי עקיבא ולא כר' יוסי הגלילי אלא כהן משיח ונשיא חייבין בקרבן עולה ויורד על שמיעת קול כו' כדתנן לקמן. ואין להקשות היכי אפשר דפליגי אר"ע דהא דינא בטעמא קאמר שהמלך לא דן ולא דנין אותו לפי שי"ל דהא לא מכרעא דהא אמרינן בפרק כ"ג לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד כתיב בהו דינו לבקר משפט ומה שפרש"י לקמן במשנה וה"ה דקאמר ר"ש אלא שאין הנשיא חייב על שמיעת קול כו' מתוך הברייתא דמייתי הגמ' לקמן למד כך אבל צריך עיון היטב דהא בפרק בתרא דכריתות אמרינן בפשיטות שאין הנביא חייב בשמיעת קול משמע דהכי הילכתא ואולי על זה סמך הראב"ד בהשגותיו בפרק הנזכר שפסק שאין הנשיא חייב בשמיעת קול:

29 דברי רבי יוסי הגלילי ר"ע אומר כו'. לכאורה משמע הכא דרבי יוסי הגלילי היה זקן וחשוב יותר מר"ע כיון שמזכירו קודם ר"ע וכן משמע בע"א פרק כל הצלמים גבי א"ר עקיבא אני אובין ואדון לפניך כל מקום כו'. ותימה דהא אמרינן בסוף איזהו מקומן גבי ר"ע ורבי טרפון והיה שם תלמיד אחד שבא לפני חכמים תחלה ורבי יוסי הגלילי שמו ואמרינן נמי בעירובין שאמרה לו ברוריה דביתהו דרבי מאיר שהיה מתלמידי בתראי של ר"ע גלילי שוטה ונראה דתלמיד חבר היה לו רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא ורך ממנו בשנים היה ואע"ג שמזכירו כאן מקמי ר"ע אין בכך כלום דכמו כן מזכיר באגדת פסח ר"ע קודם רבי טרפון שהיה רבו וכן ר' אלעזר בן עזריה קודם ר"ע אע"ג שר"ע היה חשוב יותר מרבי אלעזר בן עזריה וכן כתבו התוספות בפרק כל הצלמים ובריש שני דייני גזירות:

30 שהמלך לא דן ולא דנין אותו. אין זה ענין משמיעת הקול שהוא עדות אלא עקר טעמו ממה דתנן לא מעיד ולא מעידין אותו והוי כמו וכו' שכן דרך התנאים להביא משנה דרך קצרה ויותר נכון לומר שהוא טעות דלוג סופרים ויש להגיה מעיד ולא מעידין אותו והכי גרסינן בהדיא בירושלמי במשנתנו:

31 בנוי בכח בחכמה ובעושר כו'. בת"כ קחשיב עוד אחד ובמראה וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש אבל בגמ' דידן בפ"ק דיומא ובסוף פרק הזרוע לא גרסינן ובמראה וכן כאן בכל הספרים ליתא ואין לשבש גרסת ת"כ משום דמראה כלול בכלל נוי דהא ליתא כי נוי ומראה שני ענינים הם כמו יפה תואר ויפה מראה: אחרים אומרים מנין כו'. בת"כ ליתא האי אחרים אומרים:

« באר שבע על הוריות ז׳ ע״ב באר שבע על הוריות ט׳ ע״א »