באר שבע על הוריות ג׳

« באר שבע על הוריות ב׳ ע״ב באר שבע על הוריות ד׳ ע״א »

1 ״זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא״ – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִיעוּטִין.

2 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: עֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר לָא מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּקָתָנֵי: רוֹב קָהָל שֶׁחָטְאוּ – בֵּית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר, וְאִי רַבִּי יְהוּדָה הָאָמַר: צִבּוּר הוּא דְּמַיְיתֵי, בֵּית דִּין – לָא. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ – מְבִיאִין שִׁבְעָה פָּרִים.

3 וְרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – חַיָּיב. מַאי רַבִּי מֵאִיר וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: הוֹרוּ וְעָשׂוּ – רַבִּי מֵאִיר פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין.

4 מַאן עָשׂוּ? אִילֵּימָא בֵּית דִּין, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן דִּמְחַיְּיבִי? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ בֵּית דִּין, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַקָּהָל וְעָשׂוּ״, מַעֲשֶׂה תָּלוּי בַּקָּהָל וְהוֹרָאָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין!

5 אֶלָּא הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ רוֹב קָהָל. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר דְּפוֹטֵר? אֶלָּא לָאו: הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ מִיעוּט קָהָל, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר, וּמַר סָבַר: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – חַיָּיב.

6 אָמַר רַב פָּפָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר, אֶלָּא בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר קָמִיפַּלְגִי.

7 מָר סָבַר: בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר, וּמַר סָבַר: אֵין בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר.

8 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, וּמַאן חֲכָמִים – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: צִבּוּר מַיְיתֵי וּבֵית דִּין מַיְיתִי.

9 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, וּמַאן חֲכָמִים? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט חַיָּיב.

10 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁחָטְאוּ שִׁשָּׁה, וְהֵן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, אוֹ שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, וּמַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא.

11 דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חָטְאוּ שִׁשָּׁה וְהֵן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, אוֹ שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל – חַיָּיבִין.

12 אָמַר רַב אַסִּי: וּבְהוֹרָאָה, הַלֵּךְ אַחַר רוֹב יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״. מִכְּדֵי כְּתִיב: ״וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ״, ״קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: הָנֵי הוּא דְּאִיקְּרִי קָהָל, אֲבָל הָנָךְ לָא אִיקְּרִי קָהָל.

13 פְּשִׁיטָא: מְרוּבִּין וְנִתְמַעֲטוּ – הַיְינוּ פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן.

14 מוּעָטִין וְנִתְרַבּוּ, מַאי? מִי פְּלִיגִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן? רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל בָּתַר יְדִיעָה מְחַיַּיב, וְרַבָּנַן דְּאָזְלִי בָּתַר חַטָּאת – פָּטְרִי אוֹ לָא, מַאי?

15 וְתִיסְבְּרָא? אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל אַף בָּתַר יְדִיעָה הֵיכִי דְּהָוֵי יְדִיעָה וַחֲטָאָה בְּחִיּוּב, יְדִיעָה דְּלָא חֲטָאָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?

16 דְּאִם כֵּן, לַיְיתֵי כִּי הַשְׁתָּא! אֶלָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲטָאָה וִידִיעָה בָּעֵי.

17 אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוֹרוּ בֵּית דִּין חֵלֶב מוּתָּר, וְעָשׂוּ מִיעוּט הַקָּהָל, וְחָזְרוּ בֵּית דִּין בָּהֶן, וְהוֹרוּ, וְעָשׂוּ מִיעוּט אַחֵר, מַהוּ? כֵּיוָן דִּשְׁתֵּי יְדִיעוֹת נִינְהוּ לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִּלְמָא: כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא, מִצְטָרֵף?

18 וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא מִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה, וּמִיעוּט בְּחֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי דַּקִּין, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי כֵּיוָן דְּבִתְרֵי קְרָאֵי קָאָתֵי – לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא – מִצְטָרֵף?

19 וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: שֵׁם חֵלֶב הוּא וּמִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב וּמִיעוּט בְּדָם, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי כֵּיוָן דִּתְרֵי אִיסּוּרֵי נִינְהוּ, וְכֵיוָן דְּאֵין אִיסּוּרָן שָׁוֶה – לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה – דְּקׇרְבָּנָן שָׁוֶה, מִצְטָרֵף?

20 וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה דְּקׇרְבָּנָן שָׁוֶה מִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב וּמִיעוּט בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אֵין אִיסּוּרָן שָׁוֶה וְאֵין קׇרְבָּנָן שָׁוֶה, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי כָּרֵת הוּא, מִצְטָרֵף? תֵּיקוּ.

21 אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְעָשׂוּ מִיעוּט הַקָּהָל, וּמֵת אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְעָמַד בֵּית דִּין אַחֵר, וְחָזְרוּ וְהוֹרוּ, וְעָשׂוּ מִיעוּט אַחֵר.

22 אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר בֵּית דִּין מַיְיתֵי – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּהָא לֵיתַנְהוּ, אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר צִבּוּר מַיְיתֵי, מַאי צִבּוּר? הָא קָאֵי,

23 אוֹ דִּלְמָא יְדִיעָה דְּהָהוּא בֵּית דִּין דְּהוֹרוּ בָּעִינַן! תֵּיקוּ.

24 אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מֵאָה שֶׁיָּשְׁבוּ לְהוֹרוֹת – אֵין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ כּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ״, עַד שֶׁיִּשְׁגּוּ כּוּלָּן עַד שֶׁתִּפְשׁוֹט הוֹרָאָה בְּכׇל עֲדַת יִשְׂרָאֵל אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוֹשַׁעְיָא: הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ קַיְימָא לַן רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ, וְהָכָא כְּתִיב ״כׇּל הָעֵדָה״ – הוֹאִיל וְכָךְ, אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה.

25 תְּנַן: הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַּלְמִיד וְרָאוּי לְהוֹרָאָה, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, וּבֵין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, וּבֵין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה – הֲרֵי זֶה חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלָה בְּבֵית דִּין.

26 הַאי הוּא דְּחַיָּיב, הָא אַחֵר פָּטוּר, וְאַמַּאי? הָא לֹא נִגְמְרָה הוֹרָאָה! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהִרְכִּין הַהוּא אֶחָד מֵהֶן בְּרֹאשׁוֹ.

27 תָּא שְׁמַע: הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ וְאָמַר לָהֶן ״טוֹעִין אַתֶּם״ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים. טַעְמָא דְּאָמַר לָהֶן ״טוֹעִין אַתֶּם״ – דִּפְטוּרִים, הָא שָׁתֵיק מִישְׁתָּק – חַיָּיבִין, וְגָמַר לַהּ הוֹרָאָה, וְאַמַּאי? וְהָא לֹא הוֹרוּ כּוּלָּן! אָמְרִי: הָכִי נָמֵי כְּגוֹן שֶׁהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ.

28 מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: סָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ,

29 וְאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַבָּא: מַאי קְרָא? ״בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ״. וְהָא הָכָא דִּכְתִיב ״הַגּוֹי כֻּלּוֹ״, וְרוּבָּא כְּכוֹלָּא דָּמֵי, תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן יוֹנָתָן. תְּיוּבְתָּא.

30 וְאֶלָּא, מַאי ״כׇּל עֲדַת״ דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא? הָכִי קָאָמַר: אִי אִיכָּא כּוּלָּם – הָוְיָא הוֹרָאָה, וְאִי לָא – לָא הָוְיָא הוֹרָאָה.

31 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין – קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כּוּלָּן. פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ.

32 רַב הוּנָא כִּי הֲוָה נָפֵיק לְבֵי דִינָא, מַיְיתִי עֲשָׂרָה תַּנָּאֵי דְבֵי רַב לְקַמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּנִימְטְיַין שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא. רַב אָשֵׁי כִּי הֲווֹ מַיְיתִי טְרֵפְתָּא לְקַמֵּיהּ, מַיְיתֵי עֲשָׂרָה טַבָּחֵי מִמָּתָא מַחְסֵיָא וּמוֹתֵיב קַמֵּיהּ, אָמַר: כִּי הֵיכָא דְּנִימְטְיַין שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא.

33 מַתְנִי׳ הוֹרוּ בֵּית דִּין וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ וְחָזְרוּ בָּהֶן, בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן – רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: סָפֵק. אֵיזֶהוּ סָפֵק? יָשַׁב לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – חַיָּיב, הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם – פָּטוּר.

34 אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: מַאי שְׁנָא זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ? שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע, וְזֶה לֹא הָיָה לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁמַע.

35 הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲקוֹר אֶת כָּל הַגּוּף, אָמְרוּ: אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. הוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין.

36 כֵּיצַד? אָמְרוּ: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם – פָּטוּר,

37 יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר,

38 יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה – פָּטוּר, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ – דָּבָר, וְלֹא כָּל הַגּוּף.

39 גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? הוֹאִיל וּבִרְשׁוּת בֵּית דִּין הוּא עוֹשֶׂה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל הוֹרָאָה שֶׁיָּצְאָה בְּרוֹב צִבּוּר – יָחִיד הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ פָּטוּר, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הוֹרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד.

40 מֵיתִיבִי: פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה – בַּתְּחִלָּה גּוֹבִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֵן בָּאִין. אַמַּאי, כֵּיוָן דְּגָבֵי לְהוּ, הָוֵי לֵיהּ ״הוֹדַע״!

41 אִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁגָּבוּ סְתָם.

42 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּלָא הֲוָה לֵיהּ בְּמָתָא.

43 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב כְּאִידַּךְ תַּנָּא סָבַר, דְּתַנְיָא אִיפְּכָא: בַּתְּחִילָּה גּוֹבִין לָהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֵן בָּאִין.

44 תָּנֵי: רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: סָפֵק, מִשּׁוּם סוֹמְכוֹס אָמְרוּ: תָּלוּי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָשָׁם תָּלוּי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

45 אָמַר רַבִּי זֵירָא: מָשָׁל דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁאָכַל סָפֵק חֵלֶב סָפֵק שׁוּמָּן, וְנוֹדַע לוֹ, שֶׁמֵּבִיא אָשָׁם.

פירוש באר שבע על הוריות ג׳

1 זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו ג' מעוטין כו' בזבחים בפ' המזבח מקדש ובנדה ריש פ' יוצא דופן מפרש דאתו אלו ג' מעוטין פרט לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ופירשו שם התוספות וז"ל הרי אלו ג' מעוטין זאת והיא וה"א דהעולה תנינא דהעולה קמא דריש רבא בפרק תמיד נשחט העולה עולה ראשונה והא דקאמר פרט לשנשחטה בלילה בפרק המזבח מקדש מפרש טעמא אמאי מודה רבי יהודה בכל הנך פסולי אחריני דמכשיר בהו רבי שמעון כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין וזרקו את דמן טפי מהני ג' וקאמר לן בדם כשר שכן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר לכתחלה דנאכל לשני ימים ולילה אחד יוצא כשר שהרי יוצא כשר בבמה חוץ לזמנו שהרי מרצה בפיגולו וחוץ למקומו איתקוש לחוץ לזמנו קבלו פסולים וזרקו בהנך דחזו לעבודת צבור וא"ת נשחטה בלילה ויצא דמה נמי ליתכשרו דאין לילה ויוצא, פסול בבמה כדאמר בפרק פרת חטאת וכן קבלו פסולי' דלא מכשיר אלא בהנך דחזו לעבודת צבור אבל זר לא דהא כשר בבמה וכן חוץ למקומו מה צריך לטעמא לאיתקוש לחוץ לזמנו תיפוק ליה דכשר בבמה. מיהו רש"י פירש בהמזבח מקדש דיוצא דבשר דהיינו אימורי עולה ואימורי קדשים הוא דילפינן מבמה אבל הכשר דם דחמיר לא ילפינן מבמה אם לא נמצא לן הכשר בפנים אך קשה אמאי איצטריך למילף לן בדם מאימורים ואימורי' מלן דבשר ופשיט מינה באיזהו מקומן דגמרי בנין אב מבנין אב לילף חד בנין אב לן בדם מלן דבשר וכי תימא דלא בעי למילף דם מבשר שאינו קרב אלא ילפינן מאימורים הקרב ואימורי' מבשר משום דהוי בשר מבשר מכל מקום תימא דנילף לן דמה שנפסל בשקיעת החמה דאם עלו לא ירדו מאימורי' שלנו בלא מזבח בשקיעת החמה דלא מפסלי בשקיעת החמה דמצותה כל הלילה וכיון דלן דם בשקיעת החמה אע"ג דמפסל לא ירד מעתה גם לן בעמוד השחר לא ירד דאין חלוק ותדע דהא לן שתי לילות לא ירד אע"ג דאין כיוצא בו כשר ואפילו בבשר על כן י"ל דפסול דם לא ילפינן מאימורין שכשרים לכתחילה כל הלילה משום דאיכא תרתי חדא דהוי דם מבשר ועוד דהוי פסול מהכשרו בכך ולהכי נמי גבי דם לא ילפינן מבמה דאיכא נמי תרתי שנוי פנים מחוץ ופסול מהכשרו בכך אבל יוצא דבשר לא חמיר וילפינן מבמה דמים הניתנים למטה שנתנם למעלה או איפכא וכן הניתנים בפנים שנתנם בחוץ כיון דכל אחד כשר בחבירו לא תרד דדם מדם בפנים בעינן מהכשרו ומיהו תימה יצא דמה חוץ לקלעים אמאי תרד לרבי יהודה נילף יצא דם מאימורין שיצאו ואימורין שיצאו מבמה או מבשר שלמים שיצאו חוץ לקלעים דכשר וכיון דיצא חוץ לקלעים לא ירד הוא הדין אפילו חוץ לחומה דאין חלוק כדפרישית לעיל. וא"ת דבפרק חטאת העוף גבי זר שכן מטמאין בגדים בבית הבליעה פריך מאי שנא שמאל דהכשירו ביום הכפורים ולילה באברים ופדרי' זר נמי נילף מבמה דתניא מניין ליוצא שהוא כשר שהרי כשר בבמה ומאי פריך הא דוקא בשר ילפינן מבמה לההוא תנא ולא דם כדפרישית ותו בשמאל ולילה דהוא עבודת דם היכי יליף מהכשרו וי"ל דההיא סוגיא כרבי שמעון דמכשיר אפילו נשחטה בלילה ויצא דמה ואפילו דם יליף מהכשרו מבמה ומבשר ונשפך דמה לפי שכבר נעשית השחיטה בהכשר או גם הקבלה כמו שאפרש ותדע דההיא כרבי שמעון דבמשנה דהתם קאמר כל שפסולו בקדש אין מטמא בגדים בבית הבליעה וכל שאין פסולו בקדש מטמא ורבי שמעון נמי בשמעתין קאמר כל שפסולו בקדש אם עלו לא ירדו והכי פריך והתניא יוצא כשר שהרי כשר בבמה וכמו דיליף רבי יהודה אימורין מבמה ה"נ לילף לרבי שמעון פסול דם מבמה ומיהו לר"ת דגרס בפרק ב' דזבחים והתניא מלק בשמאל פסול ול"ג זרק בשמאל דלא מצינו משנה זו בשום מקום ומשני פליגי בברייתא ור"ש מכשיר ההיא דפרק חטאת העוף לא אתיא כרבי שמעון דלדידיה מלק בשמאל כשר אלא תנא אחד הוא וסבר ליה כר"ש ובמלק בשמאל לא ס"ל כוותיה:

2 דתנן רבי יהודה אומר שבעה שבטים שחטאו כו'. תימא אמאי לא מייתי רישא דהך משנה רבי יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים: ורב נחמן אמר שמואל זו דברי ר"א אבל חכמים כו'. תימה א"כ למה לא דחה רב נחמן למתני' בריש פרק האשה רבה דקתני ניסת על פי ב"ד פטורה מן הקרבן דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כמו שדחה אותה זעירי מטעם אחר וקאמר ליתא למתני' מדתנן בי מדרשא וכו' ושמא י"ל דרב נחמן גופיה לא ס"ל לענין הלכה כשמואל:

3 דתניא הורו ועשו ר"מ פוטר כו'. וא"ת אמאי לא מייתי ברייתא דבפרק המצניע דקתני זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב כו' ומפרש הגמרא התם טעמא משום דלא דריש בעשותה אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד וי"ל משום דניחא ליה טפי להביא סברת ר"מ וחכמים מפורש ביחד לאפוקי בברייתא דבפרק המצניע לא נזכר בה סברת חכמים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב:

4 ובהא קמיפלגי מר סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור לפי זה הברייתא עדיין אני אומר וכו' לא מצית מוקמת לה כרבי מאיר אלא כחכמים וסבירא להו כרבי מאיר בחדא דאמר בית דין הוא דמייתי ולא צבור ופליגי עליה בחדא דרבי מאיר . סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור והם סברי חייב:

5 מר סבר בית דין משלים לרוב צבור כו'. פרש"י ר"מ פוטר צבור דהא קא מייתי ב"ד כדאמרינן לקמן וכו' וקשה לי על פירושו היאך אפשר לפרש כן הא דפטר ר"מ היינו לצבור שאין צריך כל יחיד ויחיד להביא כשבה או שעירים בפני עצמו מאחר שהב"ד מביאין עליהן פר דא"כ בעל כרחך צריך אתה לפרש בכה"ג ומר סבר אין ב"ד משלים לרוב צבור דהיינו וחכמים מחייבים לצבור כשבה או שעירה כל יחיד ויחיד בפני עצמו מאחר שאין ב"ד מביאין עליהן פר כיון דבלאו ב"ד אינו רוב וזה אי אפשר שהרי רב פפא גופיה אמר דכולי עלמא יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ואי אפשר לומר דגרסינן אמר רב פפא דכ"ע יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב שהרי בהדיא אמרינן בפרק המצניע דרבי מאיר דריש בעשותה לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד. לכן לכאורה היה נ"ל לפרש בענין אחר הא דקאמר רב פפא דב"ד משלים לרוב צבור קא מיפלגי לא לענין חיוב ופטור דצבור בכשבה ושעירה קאמר דבהא לא פליגי כלל דצבור פטור משום דכ"ע סבירא להו יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אלא לענין חיוב ופטור דב"ד בפר קאמר דפליגי דהא ודאי מאן דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מודה שאין ב"ד מביאין פר עד שעשו רוב הצבור משום דקהל כתיב כדאמרינן לקמן בפרקין והא דקאמר מר סבר ב"ד משלים לרוב צבור היינו חכמים דמחייבי לב"ד להביא פר ור"מ פוטר דס"ל אין ב"ד משלים לרוב צבור. אמנם ראיתי שהרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות שגגות פסק כמ"ד אין ב"ד משלים לרוב צבור נראה שדבריו מעין לפרש"י אך הוא פסק כן אחר שפסק יחיד שעשה בהוראה ב"ד חייב וזה שלא כדברי רב פפא דאמר דכ"ע יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וצל"ע:

6 אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל. פי' לאפוקי בעשיית פסח בטומאה אין הולכין אחר רוב יושבי א"י אלא אחר רוב העומדים בעזרה כדאיתא בפרק מי שהיה טמא והכי איתא בהדיא בירושלמי בפרק זה ובפרק כיצד צולין ר' אמי אמר בשם ר' שמעון בן לקיש להורייה הלכו אחר רוב יושבי ארץ ישראל לטומאה הלכו אחר רוב נכנסין לעזרה כו' ובהכי ניחא לי למה נקט רב אסי ובהוראה בוי"ו בראש התיבה ולא אמר בהוראה הלך כו':

7 שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל וכו'. וא"ת מאי משמע שהרי לא כתיבא ולא רמיזא כלל בפסוק הזה ענין שגגת הוראת ב"ד דנימא דאתא לאורויי דהני דוקא הוא דאיקרי קהל לענין הוראה. וי"ל דע"כ אין זה דרשא גמורה שהרי גבי הך מצוה גופא דהיינו חנוך בית המקדש דכתיב גביה האי קרא ויעש שלמה וגומר לא כתיב בה בתורה קהל כלל ואינה מצוה התלויה ברוב הקהל דוקא וא"כ היכי מצי למילף בדדמי מהאי קרא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דיושבי חוצה לארץ לא מקרי קהל להיכא דמצריך קרא קהל ולכן אין צורך שיאמר הכתוב בפירוש דיושבי חוץ לארץ לא מקרי קהל לענין הוראה אלא די שיאמר דיושבי חו"ל לא איקרו קהל אהיכא דמצריך קרא קהל והשתא נחזי אנן בקרא היכא דמהדר אקהל ונוציא הנהו דחוצה לארץ וכיון דאשכחן בתורה גבי הוראה דבעי דלהוי קהל נתמעטו הנהו דח"ל משום דאשכחן בקרא אחרינא דלא איקרו קהל. ואין להקשות מאי איריא דקא מהדר בפרק עשרה יוחסין על כהנים לוים וישראלים דכל חד מנייהו איקרי קהל וגם אם גרים איקרו קהל או לא לענין אזהרת פסולי יוחסין נהדר גם כן דיושבי חוצה לארץ איקרו קהל כי היכי דלא נימא דכשם שיושבי חוצה לארץ לא איקרו קהל לענין הוראה הכי נמי לא איקרו קהל לענין אזהרה פסולי יוחסין כי פשוט הוא דלא ילפינן מהאי קרא הני הוא דאיקרו קהל אלא דוקא לענין מצוה התלויה ברוב הקהל דוקא מדכתיב בקרא קהל גדול דמשמע דלענין היות הקהל גדול מיירי לאפוקי אזהרת פסולי יוחסין היא מצוה שאינה תלויה ברוב הקהל אלא היא מוטלת על כל איש ואיש בפני עצמו והקהל דמהדרינן לענין הוראה אין משמעותו כלל כמשמעות קהל דמהדרינן לענין יוחסין דאלו קהל דהכא גבי הוראה ר"ל שיהיו רבים כל כך שיהיו ראוים להקרא קהל לכמות כדכתיב בקרא קהל גדול דמשמע דלענין היות הקהל גדול מיירי ואינו תלוי כלום ביחס ובמעלה דהא אמרינן בסוף הפרק דשבט לוי לא איקרו קהל לענין הוראה דכתיב הנני מפרך והרביתיך וגומר ופרש"י שבטו של לוי והוא הדין לכהנים וכו' ואע"פ שהם היותר מיוחסים שבישראל ולכן לא מפקינן מהאי קרא הני הוא דאיקרי קהל כו' אלא לענין הוראה שהיא מצוה התלויה ברוב הקהל דוקא כדאמרן אבל הקהל דמהדרינן לענין יוחסין הוא באיכות כלומר קהל שראוי להיות נקרא קהל ה' ביחס ובמעלה ומסברא בעלמא אמרינן דאי הוה כתב חד קהל הוה אמינא היינו החשוב ומיוחס יותר דהיינו כהנים וכן לוים כדפרש"י שם ולענין יחס מה הפרש יש בין יושבי חוצה לארץ ובין יושבי ארץ ישראל ומיהו אכתי קשה לי דילמא האי קרא אתא לאורויי דלא אקרו יושבי ח"ל קהל לענין עשיית פסח בטומאה שהיא ג"כ מצוה דכתיב בה בתורה קהל שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ותלויה ג"כ ברוב הקהל דוקא כמו הוראה ממש כדתנן בפרק כיצד צולין וכשם דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון לקמן לענין הוראה אם כל שבט ושבט קרוי קהל ואם שבט אחד גורר כל השבטים או לאו הכי נמי פליגי התם לענין טומאה א"כ למה אמרו בירושלמי שהבאתי לעיל להורייה הלכו אחר ישיבת ארץ ישראל לטומאה הלכו אחר רוב נכנסים לעזרה דילמא האי קרא אתא לאורויי הני הוא דאקרו קהל לענין עשיית פסח בטומאה וצריך לי עיון:

8 אימר דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה דלא חטאה כו'. נראה מדברי רש"י שיש כאן טעות דלוג סופר וצריך להגיה דאזל אף בתר ידיעה היכי דהוי ידיעה וחטאה בחיוב ידיעה דלא חטאה כו' וכן מצאתי בס"א:

9 מעוט בחלב שעל גבי הקיבה ומיעוט בחלב שעל גבי הדקין קשה בעיני טובא שהרי תניא בתורת כהנים ומייתי לה בפרק אלו טרפות ואת כל החלב אשר על הקרב רבי ישמעאל אומר להביא את החלב שעל הקיבה רבי עקיבא אומר להביא את החלב שעל הדקין ופרש"י חלב שעל הקיבה וכל שכן שעל הדקין ומוכרח הוא שהרי אם אותו שעל הקיבה שאין בו אלא שנים מסימני החלב שעל הקרב שהוא קרום ונקלף אמר שהכתוב ריבה אותו לאסור כ"ש אותו שעל הדקין שיש בו שלשה סימנים יחד שהוא קרום ונקלף וגם תותב ולר"ע דדריש רבויא דאת כל החלב לחלב שעל הדקין שיש בו ג' סימנים יחד שהוא תותב וגם קרום ונקלף ע"כ לומר דדוקא אותו שעל הדקין קאמר דאסור אבל אותו שעל הקיבה שאין בו אלא ב' סימנים מותר הרי קמן מבואר דלרבי ישמעאל שאוסר חלב שעל הקיבה מרבה מאותו קרא עצמו שמרבה ממנו חלב שע"ג הדקין דהיינו מריבוי כל החלב ולרבי עקיבא מותר חלב שעל גבי הקיבה אם כן איך אמר הכא ודאי כיון דבתרי קראי קאתו והא ליתא שהרי למאן דאוסר תרוייהו מחד קרא קאתי ומדברי רש"י נראה דלא גרסינן מעוט בחלב שעל גבי הקיבה אלא הכי גרסינן מעוט בחלב המכסה את הקרב ומעוט בחלב שעל גבי הדקין והשתא לא קשה מידי דכיון דבתרי תיבות קאתו אע"ג דבחד קרא הוא אפילו הכי בתרי קראי קאתי קרינן בהו. ומיהו יש ליישב גם הגרסא שלפנינו דאיכא למימר כדפירש הראב"ד בת"כ דרבי ישמעאל דריש ואת כל החלב לתרי רבויי חד לאתויי חלב שעל גבי הדקין וחד לאתויי חלב שעל גבי הקיבה ותדע דאם לא כן קשה מאי טעמא דרבי ישמעאל דלא בעי תותב כיון דמחלב המכסה את הקרב יליף מאי טעמא לא בעי כל שלשה סימנין דאית ביה אלא על כרחך צריך לומר דרבי ישמעאל ארבויי דקרא קא סמיך דדריש ואת כל החלב לתרי רבויי חד לאתויי חלב שעל גבי הדקין וחד לאתויי חלב שע"ג הקיבה ור' עקיבא לא דריש ואת כל החלב אלא בחד רבויא ולאתויי חלב שעל גבי הדקין ואע"ג דרבי עקיבא בעלמא דריש כל אתין לרבות הכא לא מרבה אלא דומיא דפרט דהיינו תותב קרום ונקלף ור"י סבר מרבינן נמי הך דדמי לפרט בשני סימנים אי נמי דהני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו והטל פרט ביניהם ודונן בכלל ופרט וכלל ורבי עקיבא סבירא ליה כל דדמי ליה בג' סימנין מרבינן מכללי ואי לא דמי ליה בג' סימנין לא מרבינן ורבי ישמעאל סבר מרבינן מכללי אע"ג דלא דמי לפרט אלא בשני סימנים וקמיפלגי בפלוגתא דהני תנאי דפליגי בעירובין ריש פרק בכל מערבין בענין ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו'. והשתא שפיר קאמר כיון דמתרי קראי קאתי דחלב שעל גבי הקיבה אתי מרבוי ואת וחלב שעל גבי הדקין אתי מרבוי כל אכן יותר נכון בעיני גירסת רש"י וכן יש להגיה מעוט בחלב המכסה את הקרב ומעוט בחלב שעל גבי דקין והכי איתא לקמן בפרק ב' אך תמיה אני טובא על פרש"י דלקמן בפרק ב' שפירש ואת החלב וי"ו יתירא להביא חלב שע"ג הדקין ואיני רואה גילוי לזה כלל לא בקרא ולא בתורת כהנים ולא בגמרא אלא מרבוי כל החלב מרבינן חלב שעל הדקין וכן משמע בהדיא מדברי רש"י עצמו בפרק אלו טרפות וצ"ע היטב:

10 כיון דאיסורן שוה לאו דוקא שוה ממש שהרי משנה שלמה שנינו בסוף פרק כל הבשר חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב כו' אלא הכי פירושו דשניהם אסורים באכילה דוקא אבל אי אפשר לפרש דאיסורן שוה דאידי ואידי בלאו וכרת מדקאמר בסמוך הכא ודאי אין איסורן שוה כו' או דילמא כיון דאידי ואידי כרת הוא משמע בהדיא דאיסורן שוה דקאמר לאו פירושו דעונש שניהם שוים. הגה"ה או דילמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף תיקו. ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שגגות דמצטרפין ותמה עליו הכסף משנה כיון דספיקא הוא דבעיא דלא איפשיטא היא הוה ליה לפסוק דבין ב"ד בין הם פטורים מן הקרבן ומסיק וכתב וז"ל וכבר השיגו הראב"ד ועל כרחך לומר שנוסחא אחרת היתה לרבינו או שנדחוק לומר שיתנו ויאמרו אם אנו פטורים הרי זה נדבה וצ"ע עכ"ל. וכיוצא בזה ממש כתב הכסף משנה בפרק י"ד לחד שנויא גבי בעיא דרב יוסף דלקמן אין חרישה בשבת שפסק הרמב"ם גם כן לחומרא דחייבין אע"ג שהיא בעיא דלא אפשיטא ע"ש ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שיתנו ויאמרו אם אנו פטורים הרי זה נדבה שהרי קרבן זה שהם מביאין הוא חטאת על כל פנים וחטאת אינה באה בנדבה כדתנן בפרק השוחט וכמו שפסק הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות ע"ש וא"כ אי אפשר להתנות עליו אם אנו פטורים הרי זה נדבה כדפרש"י בהדיא בפרק האיש מקדש גבי לחטאת סלקא דעתך וז"ל חטאת סלקא דעתך דילמא לאו חטאת הוא והיכי קריבה ותנאה נמי ליכא דחטאת לא קרבה נדבה עכ"ל. וכן פרש"י בהדיא בפ"ק דכריתות גבי המפלת ואינו ידוע מה הפילה מביאה קרבן שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת על של עולה מתנה ואומרת אם מין חובה ילדתי תהא לחובתי ואם לאו תהא עולת נדבה אבל חטאת לא מצוי לאתנויי דאין חטאת נדבה ומתייא בספק דחטאת העוף באה על הספק כדילפינן במסכת נזיר כו' וכן פירש"י בהדיא בנדה בפ' תינוקת גבי השני מה תהא עליו כו' וז"ל ואיני יכול להתנות בנדבה שאין חטאת באה נדבה כו' וטעות זה נפל בפיו ג"כ לענין קרבן אשם גבי מה שפסק הרמב"ם בסוף פי"א מהלכות שבועות ומביא קרבן אשם אף על גב שהיא בעיא דלא אפשיטא וכתב שם שיש לתמוה על הרמב"ם הואיל שהיא בעיא דלא אפשיטא ה"ל לפסוק דפטור ואין לומר דמייתי קרבן ומתנה אם אני פטור הרי הוא קרבן נדבה דאם כן לא הוה ליה להרמב"ם למישתק עכ"ל. והרי מבואר במשנה בסוף פרק השוחט שאין אשם בא בנדבה וממילא אי אפשר להתנות עליו. ואי אפשר לחלק ולומר דלא אמרו אין חטאת באה נדבה אלא דוקא כשהוא קורא לו שם חטאת ומקריבו לשם חטאת נדבה אבל אם הוא מתנה ואומר אם אין אני חייב חטאת אז יהא קרבן נדבה סתם שפיר דמי כיון שאינו מקריב לשם חטאת נדבה ולא יזכר ולא יפקד עליו שם חטאת כלל ודכוותי' הא דאמרו אין אשם באה נדבה ובכה"ג מיירי הכסף משנה בכל הנהו מקומות הנזכרים דהא ליתא דאם כן מאי דוחקיה דגמ' בפרק האיש מקדש לתרץ על קושי' ודילמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה אמאי לא משני דמייתי נמי אשם ומתנה וכבר הרגיש רש"י בקושיא זו ותירצה וז"ל ודילמא אשם הוא וליכא למימר דמייתי נמי אשם דאין אשם בא נדבה כו' ואם איתא לא תירץ רש"י כלום דנהי דאין אשם בא נדבה מה בכך הלא אותה תקנה שאתה רוצה לומר בישוב הכסף משנה בכל הנהו מקומות הנזכרים יכול אתה נמי לומר כאן דשפיר יכול להביא נמי אשם ולהתנות על דרך הנזכר בישוב הכסף משנה שהבאתי ולומר אם זו אשם תהא זו אשם תחתיה וחברתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחברתה קרבן נדבה סתם לא לאשם נדבה כלל כמו שכתב הכסף משנה בפי"א מהלכות שבועות שהבאתי. וכן קשה לפי זה החילוק הנזכר מאי פריך הגמרא שם בפרק הנזכר לחטאת ס"ד ופרש"י לחטאת ס"ד דילמא לאו חטאת היא והיכי קריבה ותנאה נמי ליכא דאין חטאת קריבה בנדבה עכ"ל הלא אע"ג דאין חטאת קריבה בנדבה אפ"ה שפיר איכא תנאה על דרך הנזכר בישוב הכסף משנה שהבאתי שיאמר אם אין זו חטאת אז תהא זו קרבן נדבה סתם לא לחטאת נדבה כלל כמו שכתב הכסף משנה בפי"ג וי"ד וט"ו מהלכות שגגות שהבאתי אלא ודאי שאין שום תנאי מועיל בשום פנים ולכן סתם וכתב רש"י ותנאה נמי ליכא כו' וכן משמע בהדיא מדבריו בפ"ק דכריתות שהבאתי מדלא אשכח שום תקנה באשה המפלת ואינו יודע מה הפילה שמביאה תור לחטאת אלא מהטעם דחטאת העוף באה על הספק כו' משמע דחטאת בהמה לא היתה מביאה בשום פנים ש"מ שאין שום תנאי מועיל להביא חטאת בהמה על הספק כן נראה לי. שוב יגעתי ומצאתי און לי בדברי הרמב"ם גופיה בפרק עשירי דהלכות נזיר דוק ותשכח. והנה טרם החלי ליישב דעת הרמב"ם נקדים קושיא אחרת על הרמב"ם והיא יותר חזקה מקושיית הכסף משנה דלעיל על הרמב"ם והיא זאת. מה ראה הרמב"ם לפסוק גבי בעיא זו דמצטרפין וגבי בעיא אחרת דבסמוך הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מעוט הקהל ומת אותו הבית דין ועמד בית דין אחר וחזרו והורו ועשו מעוט אחר כו' פסק דאין מצטרפין מאי שנא דהא שניהם בעיות דלא אפשיטו הן. ונראה לי דהרמב"ם סבירא ליה כיון דלא מצינן למפשט שיצטרפו להביא כל שבט פר אם כן אוקמינן להו אחזקתייהו דמייתי כל חד חטאת כדיניה ולכן בבעיא קמייתא אף על גב דסלקא בתיקו פסק דמצטרפין דכיון דבעי להא בעיא באם תימצי לומר שחלב ודם מצטרפין וכבר ידוע שיטתו שהיא כדרך הגאונים דסבירא ליה שכל אם תימצי לומר פשיטותא הוא אם כן בהאי נמי מצטרפין דומי' דהני מעוטי אחריני דחלב ודם דמצטרפין ואף על גב דמעוט בחלב ומעוט בע"א אין איסורן וקרבנן שוה אפילו הכי מוטב שיצטרפו ויביאו פר כל שבט משיביאו כל אחד קרבן חטאת דאיכא חשש טפי בהבאת חולין לעזרה כשיביאו כל אחד חטאת ממה שיביאו כל השבטים שנים עשר פרים לאפוקי בעיא שניה לא בעי לה באם תמצי לומר לכן פסק דאין מצטרפין. שוב מצאתי בקרית ספר שפירש ממש כמו שפרשתי וכתב עוד שאפשר לפרש דברי הראב"ד שכתב דלא בית דין מייתי ולא צבור מייתי בשני דרכים או שר"ל לא בית דין מייתי פר לכל שבט ולא ציבור כל אחד מן החוטאים כשבה או שעירה משום חשש הבאת חולין לעזרה או שר"ל לא בית דין מייתי אליבא דרבי מאיר ולא צבור מייתי אליבא דר' יהודה כלומר דלא מצטרפי אלא מוקמינן אחזקתייהו דמייתי כל אחד חטאת כדיניה:

11 או דלמא הוראה דההוא בית דין כו'. נ"ל שיש להגיה ידיעה במקום הוראה וכן מצאתי בספרים מדוייקים:

12 מאה שישבו להורות קשה בעיני טובא הלא הדין מעיקרא ליתא כי אי אפשר שישבו מאה להורות ולא אפילו אחד יותר מהסנהדרין המיוחדים שהם אחד ושבעים מפני שאסור להוסיף ממנין בית דין של משה רבינו דאל"כ קשה למאי נפקא מינה פליגי רבנן ורבי יהודה בריש פרק קמא דסנהדרין כמנין סנהדרי גדולה דרבנן אמרו שהם של אחד ושבעים שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהם ורבי יהודה אומר שבעים ואי אפשר לומר דדוקא לפחות פליגי אבל למעלה משבעים אין להם שעור ואפילו מאה יכולין לישב להורות אם הסנהדרין עצמן רוצין למחול על כבודם ומבקשים להוסיף עליהם דיינים דהא ליתא דשלשה תשובות יש בדבר חדא דהא רבנן וגם רבי יהודה ילפי מנין הסנהדרי גדולה ממנין בית דין של משה רבינו כמו שנתבאר ואלו בית דין של משה רבינו בודאי לא היה רשאי אפילו משה רבינו עצמו להוסיף בשום פנים יותר ממנין אחד ושבעים דהא מנין בית דינו גזירת הכתוב הוא כדכתיב אספה לי שבעים איש וכן אמרו בהדיא בסוף פרק קמא דסנהדרין שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה כיצד אעשה אברור ששה מכל שבט ושבט נמצאו שנים יתרים כו' א"כ הוא הדין מנין סנהדרי גדולה כיון שהן עומדין תחת בית דין של משה רבינו בעינן דומיא דמשה רבינו שאפילו הסנהדרין עצמן אינן רשאין להוסיף דיינים עליהם בשום פנים מפני שזה המנין גזרת הכתוב הוא כמו שנתבאר ועוד דהא אמרינן בהדיא בריש פרק קמא דסנהדרין אספה לי שבעים איש אמר רחמנא משעת אסיפה שבעים ולא יותר ועוד דהא גדולה מזאת תניא בסנהדרין סוף פרק היו בודקין רבי יוסי אומר כשם שאין מוסיפין על בית דין של אחד ושבעים כך אין מוסיפין על בית דין של עשרים ושלשה ואף על גב דלית הלכתא כוותיה בבית דין של עשרים ושלשה מיהו בבית דין של אחד ושבעים משמע דכולי עלמא מודו מדקאמר כשם שאין מוסיפין ועוד מדקתני במתניתין בפרק הנזכר עד כמה מוסיפין עד אחד ושבעים משמע דאין מוסיפין משם ולמעלה והשתא כיון דאסור להוסיף עליהם אפילו אם נפל מחלוקת ביניהם והם שקולין וצריך הדין להיות תלוי ועומד באויר וזהו בודאי מהטעם שפירשתי מפני דהאי מניינא גזרת הכתוב הוא כל שכן שאסור להוסיף עליהם לכתחלה א"כ היאך אמר רבי יוחנן מאה שישבו להורות דמשמע שישבו בפעם אחת ואפילו אי תימא דר"י בא לאשמועינן חדוש זה דאף על גב דאסור לישב להורות יותר מאחד ושבעים מכל מקום אם עברו וישבו מאה להורות אין חייבין עד שיורו כולן וכן דייק הלשון שישבו דמשמע בדיעבד ולא נקט שיושבין כדאמר רבי יהושע לקמן בשמעתין עשרה שיושבין בדין כו'. אכתי קשה טובא מנא ליה חדוש זה דהא תיבת ישגו דכתיב בקרא לא מיירי כלל בשגגת ישיבת מנין הסנהדרין אלא בשגגת הוראה עצמה וגם תיבת עדת דכתיב בקרא לא מיירי אלא בעדה המיוחדת דהיינו הסנהדרי גדולה כדאמרו בהדיא בספרא ולקמן בפרקין וממילא לא ידענו דתיבת כל נמי לא מיירי אלא דוקא בעדה המיוחדת אם כן מנא ליה לר"י לפרש תיבת כל אפילו הם מאה מה דלא כתיבא ולא רמיזא כלל בקרא ועוד למה לא אמר חדושו על קו הדין אין בית דין חייבין עד שיורו כולם שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כולם דהיינו הסנהדרין המיוחדין והוה נמי חדוש לאפוקי מדעת המקשן שדקדק משתי משניות דמייתי בסמוך דלא בעינן שיורו כולן אפילו הסנהדרין המיוחדין וכן מסיק הגמרא וצריך עיון היטב:

13 עד שישגו כולן. קשה בעיני זה הלשון דלאו רישיה סיפיה דפתר עד שיורו כולן ומסיים עד שישגו כולן וצריך לומר דסבירא ליה דתיבת ישגו דכתיב בקרא פירושו שיורו כולן לשגגה וקשה לי מנא ליה דתיבת ישגו דכתיב בקרא פירושו שיורו דילמא פירושו שיטעו בדין ואם כן מאי ראיה מייתי הלא אפילו זכר לדבר ליכא מפני דלא כתיבא ולא רמיזא בקרא דקפיד שיורו כולן רק שיטעו כולן בעיקרא דדינא ולפחות הרוב בעיקרא דדינא והמעוט במצות לשמוע דברי חכמים ולפיכך אם ידע אחד מהסנהדרין או מעוטן שטעו המתירין אף על גב ששתקו ולא הורו כלל הרי ב"ד חייבין הואיל והורו ולא היה שם חולק דהא אפילו רבי יונתן עצמו סבר דלא בעינן שיטעו כולם טעות א' דהיינו בעיקרא דדינא דנימא דממילא שמעינן דבעינן שיורו כולן מדמשני לקמן כגון שהרכין בראשו ההוא שיודע שטעו המתירין וי"ל מדכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל הרי טעו בדין קאמר א"כ מאי ישגו אלא על כרחך פירושו שיורו ועוד דא"כ עיקר חסר מן הקרא דזולת תיבת ישגו לא אשכחן בקרא שזכר כלל הוראת ב"ד שהוא סבת עיקר החיוב כדאיתא לעיל הלכך ע"כ תיבת ישגו פירושו שיורו כאלו אמר ואם כל עדת ישראל יורו בשגגה והשתא שפיר מייתי ראיה:

14 הכי נמי מסתברא דבכל התורה כולה כו'. תימה מאי איצטריך להסתייע דברי רבי יונתן מכח סברא למה לא מייתי סיוע לדברי רבי יונתן משתי ברייתות שלמות אחת היא בתוספתא דמכלתין דקתני מומר בהורייה שאין בדיני נפשות ובדיני נפשות שאין בהורייה שבהורייה עד שהורו כולן כאחד ובדיני נפשות הולכין אחר הרוב שבהורייה עד שהורו בית דין שבלשכת הגזית ובדיני נפשות נוהגין בכל מקום ע"כ והשנית היא בספרא פרשת ויקרא דקתני ולא היה מופלא של ב"ד שם או אחד מהם אמר להם טועים אתם יכול יהו חייבים ת"ל כל עדת ישראל ישגו עד שיורו כולן ע"כ. הרי אתה רואה מפורש בשתי ברייתות שהבאתי דקתני עד שיורו כולן כלשון רבי יונתן משמע דלא סגי בשתיקת המיעוט כמו שדייק המקשן בסמוך אלא צריך שיורו כולן לפחות בהרכנת הראש כדמתרץ הגמ' בסמוך לדברי ר' יונתן כגון שהרכין בראשו דהא לשון אחד אמרו ואף על גב שהברייתות לא זכרו מספר מאה ומסתמא לא מיירו אלא במנין סנהדרין המיוחדין מה בכך דסוף סוף שמעינן מהברייתות דבעינן שיורו כל הסנהדרין המיוחדין לאפוקי מדעת המקשן ומסקנת הגמרא דלא בעינן שיורו כולן אפילו הסנהדרין המיוחדין מכח דתיבת כל לאו דוקא הוא ממילא ידעינן דהברייתות סבירא להו דתיבת כל דוקא הוא ואפילו הם מאה כדברי רבי יונתן דהא לא אישתמיט המקשן וכן רב משרשיא להקשות על דברי רבי יונתן נהי דבעינן שיורו כל הסנהדרין המיוחדין מכח גזירת הכתוב דקאמר כל מ"מ מנלן לומר אפילו הם מאה אלא על כרחך דכולי עלמא מודו בזה לרבי יונתן שאם תיבת כל דוקא אז אין לחלק בין מנין סנהדרין המיוחדים למנין מאה ועוד קשה לפי מאי דאיתותב רבי יונתן ממילא תהיינה שתי. ברייתות אלו נמי סלקא בתיובתא מכח קושית רב משרשיא וזה דבר תמוה לומר דמסקנא דגמרא פליגא על שתי ברייתות שלימות ומיהו לפי מה שאפרש לקמן דלא איתותב ר' יונתן אלא ממאי דקאמר אפילו הן מאה אבל כל הסנהדרין המיוחדין צריך שיורו כולם לפחות בהרכנת הראש מגזרת הכתוב דקאמר כל ולאפוקי מרבי יונתן שחושש מכל אותן שישבו להורות אפילו הן מאה לא קשיא מידי אבל אכתי קשה טובא בעיני דהא כתיב גבי עגלה ערופה וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם וגומר והשתא קשה ממ"נ אי האי כל דווקא הוא וכדתניא בהדיא בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה כולם ירחצו את ידיהם א"כ קשה על רב הונא למה לא מייתי סיוע לדברי רבי יונתן מהך ברייתא שלימה דכשם דכל זה דוקא הוא הדין כל עדת ישראל ישגו דמאי שנא וכן קשה על רב משרשיא אדפריך על רבי יונתן דקאמר דתיבת כל דוקא הוא לפרוך על הך ברייתא וכי תימא דהאי וכל זקני העיר לאו דוקא הוא כדמשמע בהדיא במשנתנו בפרק עגלה ערופה מדקתני וזקני אותה העיר רוחצים את ידיהן כו' ולא קתני וכל זקני אותה העיר כו' משמע דלא בעינן כל זקני העיר אלא רובא ככולא דאם לא כן אי אפשר דהוה שתיק מלפרש ולומר בהדיא וכל זקני אותה העיר כו' כי היכי דלא אתי למטעי ולפרש האי וזקני אותה העיר רוחצין כו' כמו וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר כו' דקתני התם לעיל מינה דהתם ודאי לא בעינן כל זקני העיר אם כן קשה על ר' יונתן ורב הונא כיון דהאי כל לאו דוקא הוא הוא הדין כל דהכא דמאי שנא וכן קשה על רב משרשיא אדפריך מברייתא לפרוך מהמשנה דבפרק עגלה ערופה ושמא יש לחלק ביניהם ולומר דשאני הכא כיון דאי לא הוה אמר קרא הכא כל אלא עדת ישראל לבד היינו אומרים דלא מיבעיא שאין צריך שיורו כולם כגון שהמיעוט שלא טעו יורו לפחות בהרכנת הראש אלא אפילו שישתקו המיעוט ויסכימו עם הרוב בהוראה אין צריך אלא אפילו שחלקו בפירוש המיעוט על הרוב אזלינן בתר רובא כמו בכל התורה כולה דקי"ל רובא ככולא דמי מקרא אחרי רבים להטות הילכך לית לן למימר דאתא תיבת כל לטפויי רק מדרגה אחת למעלה משאר דינים שבכל התורה כולה דהיינו שצריך שהמעוט ישתקו ויסכימו עם הרוב אבל לא שצריך שיורו כולם דכולי האי לא אתא לטפויי ותדע שיש לחלק הכי שהרי הרמב"ם ז"ל לא פסק כרבי יונתן כמו שאעתיק לשונו לקמן ואלו גבי עגלה ערופה פסק כדתניא בספרי שהבאתי לעיל וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם . אפילו הן מאה והדבר צריך למוד:

15 דבכל התורה כולה רובה ככולה כו' לאו דוקא בכל התורה כולה דהא משנה שלימה שנינו בסוף נגעים שלשה מגלחין ותגלחתם מצוה הנזיר והמצורע והלוים וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשו כלום ומייתי לה בנזיר פרק שלשה מינים וקאמר עלה רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו הכא הוא דעד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו וכה"ג פירש רש"י בפרק שבועת הפקדון גבי דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן וכו' ועוד אשכחן דרובא לאו ככולא דמי גבי וכל זקני העיר וגומר כדתניא בספרי שהבאתי לעיל ועוד דאשכחן דרובא לאו ככולא דמי גבי סמיכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות סנהדרין דבעינן שיסכימו כל החכמים שבארץ ישראל וכשם דאשכחן בלשון תורה תיבת כל שהוא לפעמים דוקא ולפעמים לאו דוקא הכי נמי אשכחן בלשון חכמים תיבת כל שלפעמים הוא דוקא כדדייק הגמרא בריש פרק שני דכתובות גבי כל הנשאת בתולה יש לה קול כו' ובפרק המפלת גבי כל היולדות מטנפות כו' ובפרק החולץ גבי כל היולדת לתשעה כו'. אבל בפרק אלו טרפות גבי כל הדורס אין נפרצו נשמטת לא דייק הגמרא אע"ג דכל לאו דוקא דוק ותשכח:

16 תנו רבנן הורו ב"ד כו'. תימא אמאי לא פריך ממשנתנו דקתני ממש כמו הברייתא זו בלתי תוספת וגירעון אות אחת ועוד קשה שאין זה סוגית הגמרא להקשות על מה שקדם מן ת"ר לכן נ"ל שהוא טעות סופר ויש להגיה תנן הורו ב"ד כו' ויכול להיות שהסופרים שגו והחליפו רי"ש בשי"ן וראוי להיות ת"ש הורו ב"ד כו':

17 כגון שהרכין ההוא מהן בראשו פרש"י כגון שהרכין ההוא אחד מהן או תלמיד בראשו כו'. וקשה לי על פירושו מה לו להזכיר או תלמיד שהרי המקשן לא פריך כלל מיניה מידי אלא מן וידע אחד מהן שטעו אבל תלמיד לא ישב להוראה אלא יושב לפני הב"ד ולהכי דקדק התרצן בלשונו כגון שהרכין ההוא מהן כלומר ההוא מבית דין כן נראה לי:

18 הא שתיק מישתיק חייבין. תימה מנא ליה למידק הכי דילמא לרבותא נקט ואמר להם טועין אתם וכל שכן אם שתק מישתיק הרי אלו פטורים דכיון שאמר להם טועין אתם סלקא דעתך אמינא שהן חייבים מפני דאינהו אפסידו אנפשייהו שלא רצו לקבל דבריו של זה שאמר להם טועין אתם קא משמע לן דאפילו הכי הרי אלו פטורים כל שכן אם שתק מישתיק שהם פטורים דאיכא למימר אלו היו שומעין דבריו של זה אולי הוו הדרי בהו וי"ל דאדרבה כל שהם קרובים למזיד הרי הם פטורים כדאיתא לקמן מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו כו':

19 ואמאי והא לא הורו כולן. אין להקשות וליטעמיך דכל לאו דוקא דרובו ככולו אמאי קתני המשנה ואמר להם טועין אתם הרי אלו פטורים הלא כתיב אחרי רבים להטות כמו שאפרש לקמן:

20 ואמר רב אדא בר אבא מאי קראה כו'. קצת קשה אמאי תולה זה ברב אדא שהוא אמורא כאלו הוא חידש זה מלבו מאי קראה כו' הלא רבי יהושע שהוא תנא קדמון אמרה כדאיתא בסוף פרק חזקת הבתים:

21 דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים. בסוף פרק חזקת הבתים מייתי להא שמעתא ופי' רשב"ם במארה אתם נארים קבלתם עליכם בגזירת ארור להביא המעשר אל בית האוצר כדכתיב במלאכי הביאו את כל המעשר וגומר ואף על פי כן ואותי אתם קובעים אתם גוזלים את המעשר ואת התרומה כדכתיב התם ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה הגוי כולו כלומר וכל הקהל כולו קבלו את הגזירה ומסתמא אם לא היו כולן יכולין לעמוד בה לא היו מסכימין ורובא ככולא אלמא לא חשיבא גזירה אלא אם כן רובן יכולין לעמוד בה:

22 והא הכא דכתיב הגוי כולו ורובא ככולא דמי כו'. הוא הדין דהוה מצי לדייק מדכתיב כי לכל העם בשגנה דאמרינן לקמן דאתא למימרא דרובא אין כו' ואי לאו משום דרובא ככולו דמי מנא ליה דאין הפסוק לכל העם דוקא ולא סגי ברובא כדמשמע לרבי יונתן הפסוק כל עדת שר"ל דוקא כל אע"ג דכתיב אחרי רבים להטות אלא על כרחך קים ליה מטעם דרובא ככולא דמי ולפיכך נזקק רש"י לפרש לקמן דרובא ככולו דמי ואפשר משום דההיא דלקמן אינה מפורסמת כל כך משום הכי לא דייק מינה וכי האי גוונא מתרצין התוספות בכמה דוכתי ועוד יש לומר דבשלמא לקמן איכא הוכחה בפסוק עצמו דאי אפשר לומר לכל העם דוקא לכל דאם כן יש סתירה בדברי הפסוק אבל הכא ליכא הוכחה בפסוק דהאי הגוי כולו מיירי ברוב דהא אפשר לפרש הגוי כולו כפשוטו דוקא כולו ואפילו הכי מפרש להאי קרא ברוב כדאמר אלא אם כן רוב הצבור כו' משום הכי יכול לדייק מיניה ועוד י"ל דלקמן הסתם גמרא קאמר הכי בתר דמסיק הכא דרובא ככולו דמי דלא כרבי יונתן ודוק:

23 ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא כו'. קשה בעיני טובא חדא למה פריך טפי ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא ולא פריך ואלא מאי הגוי כולו דקאמר הנביא משום דניחא ליה הגוי כולו שר"ל דרובא ככולה דמי אם כן למה לא ניחא ליה נמי כל עדת שר"ל דרובא ככולו דמי ואתא למימרא דאין חייבין עד שיורו רובא לאפוקי אם המיעוט הורו והרוב שותקים לא סגיא דומיא להא דאמרינן לקמן כי לכל העם בשגגה אתא למימרא דרובא אין מיעוטא לא. ועוד קשה למה לא פריך גם לקמן ואלא מאי לכל העם דקאמר רחמנא כדפריך הכא ועוד קשה מאי משני ה"ק אי איכא כולם הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה הלא לפי זה הוי כל עדת דוקא כל ולא רובא אם כן הדרא הקושיא של רב משרשיא לדוכתה דהא לא איתותב רבי יונתן מכח קושית רב משרשיא אלא מחמת זה שרבי יונתן, פירש כל עדת דוקא כל ולא רובא והשתא מה לי אם פירושו עד שיורו כולם או עד דאיכא כולן סוף סוף הוי כל עדת דוקא כל וכבר איתותב רבי יונתן בזה ועוד קשה דמאי איצטריך קרא להא דבעינן דאיכא כולם והלא בכל דין שבעולם שצריך סנהדרי גדולה צריך שיהיו כולם ביחד לשנלך אחר הרוב ואי לא לא הוי רובא כיון דלא הוי הרוב מתוך כולם ואם כן אפילו אי לא הוה אמר קרא הכא כל אלא עדת ישראל לבד הוה משמע בהכרח שצריך שיעמדו כל הסנהדרין ביחד ואי לא לא הויא הוראה ועוד קשה דמשמע דהיכא דאיכא כולם תו לא בעינן מידי ואף על פי דלא שגו המעוט וחלקו בפירוש על הרוב הויא הוראה כמו בכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא הואיל ואיתותב רבי יונתן וקשה וכי פליג הסתם גמרא על המשנה שלימה דמייתי לעיל לאקשויי מינה לרבי יונתן דקתני ואמר להן טועין אתם הרי אלו פטורים והכי איתא נמי בתוספתא דמכילתין ובברייתא דתורת כהנים פרשת ויקרא עד שיורו כולן כלשון רבי יונתן וצריך עיון היטב. אחר זמן רב מצאתי בתשובות הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל שהביא סוגיא זו לקיום דבריו בויכוח מענין הסמיכה והקשה גם הוא הקושיא הראשונה שהקשיתי בלבד ותירצה בטוב טעם ודעת ומכלל דבריו למדתי יישוב לרוב הקושיות שהקשיתי וז"ל וקשה אמאי לא חששו לתיבת כולו לומר מאי אתא לטפויי כי היכי דחששו לתיבת כל וליכא למימר דדוקא בדברי תורה אית לן למימר דליכא תיבה מיותרת וצריך למידק ולומר דתיבת כל אתא לטפויי אדוכתי אחריני מה שאין כן בדברי קבלה דאע"ג דאיכא איזה תיבה מיותרת לית לן בה הא ליכא למימר דאם כן איך אסיקו תיובתא דרבי יונתן מההיא ברייתא שאני התם דהם דברי קבלה ואף על גב דקאמר כולו לאו דוקא אלא רובו ככולו אמנם בדברי תורה כל דוקא. והנלע"ד לומר בזה הוא דודאי אפילו בדברי קבלה צריך שלא תהא תיבה מיותרת כמו בדברי תורה ואפ"ה לית לן למדרש הכא בתיבת כולו שום דבר אע"ג דרובא ככולה והטעם הוא דפירוש אותו הפסוק לפי אותה הברייתא במקומה בע"א הוא שהנביא היה מוכיח לישראל שהיו גוזרים גזירה בארור והיא גזרה שרוב צבור יכולין לעמוד בה והיו עוברים עליה אח"כ ולפי האמת אע"פ שהיתה גזירה שאין כל הצבור יכולין לעמוד בה אם רוב הצבור היו יכולין לעמוד בה ולא היתה הגזירה קיימת נמי היה הנביא מוכיח לישראל על עברם עליה ובלתי מקיימי' אותה אלא שלהגדיל התוכחה על ישראל ולהרבות אשמת העוברים עליה אמר הנביא שהיתה גזירה שלא לבד רוב צבור יכולין לעמוד בה אלא גם הצבור כולו והרי זו היא סיבה שאמר הנביא הגוי כולו אע"ג דרובו ככולו מה שאין אומר כן בפסוק כל עדת שהוא תנאי ששמה התורה לדין ההוא ומכל מקום הוי תיובתא לרבי יונתן דכי היכי דהתם אע"ג דכתיב כולו אפ"ה לעיקר דינא רובו ככולו ומאי דכתב כולו הוא מההוא טעמא אחרינא דכתיבנא הכי נמי כל דכתיב הכא אית לן למימר דלעיקר דינא דכתיב בקרא והוא הטעות והשגגה כדאמר ואם כל עדת ישראל ישגו ודאי רובו ככולו ואם טעו הרוב הוי' נמי הוראה ומאי דקאמר קרא כל הוא מטעמא אחרינא שצריך שגם המעוט יהיה בהוראה כלומר דאע"פ דלא הוו כולהו בשגגה צריך דלהוו בהוראה השגגה כגון ששתקו המעוט או שהסכימו בהרכנת הראש. ועוד י"ל חלוק אחר שיש בין נושאי הפסוקים האלו והמקום שנאמרו בו שמכח אותו החלוק אית לן למדרש קרא דכל עדת ולא קרא דהגוי כולו והחלוק הוא זה דבהוראת ב"ד אי הוה קאמר קרא עדת ישראל לבד נודע לנו ב' דברים הא' שצריך שיהיו ביחד כל הסנהדרין וישאו ויתנו בדין והב' שאם יהיה חלוק ביניהם דאזלינן בתר רובא מטעמא דקרא אחרי רבים להטות וא"כ כיון שדייק הכתוב ואמר כל עדת ודאי לאפוקי האי דינא מכלל דאחרי רבים אתא וצריכים אנו לקיים ב' הפסוקים כדכתיבנא למעלה דלעיקר דינא דכתיב בקרא כו'. אמנם בפסוק הגוי כולו לא היה נודע לנו מתחלה קודם שיבא זה הפסוק שצריך רוב כלומר שתהיה גזירה שרוב צבור יכולין לעמוד בה לשתבא תיבת כולו לטפויי אלא אדרבה הנודע לנו קודם שיבא זה הפסוק הוא שאפילו שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה אם לא על צד הדחק אם יראה לב"ד שראוי לגזור אותה לעבודת שמים ראוי לצבור שיקבלוה ויקיימוה אפילו על צד הדחק דמאי דאית לן דאזלינן בתר רובא מקרא דאחרי רבים זהו דוקא בכל דין שיחלקו הב"ד או בכל דבר שלא נודע לנו אם הוא אסור כפי הדין כגון בהמה שלא נודע לנו בודאי שהיא כשרה וכל הדומה לזה אבל בגזרת ב"ד שתהא גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה לא איירי קרא מה שהיה נראה הוא שאפילו שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה שתהיה קיימת וכן מוכח לשון הברייתא דקתני בלשון שולל אין גוזרין גזרה כו' אלא אם כן רוב הצבור כו' דמשמע דהחדוש הוא בשאין גוזרין אלא אם כן כו' ולא עוד אלא שאם גזרו אותה צריכה היתר ע"י ב"ד אלא שמספיק באיזה ב"ד שיהיה אפילו שיהיה קטן מהראשונים כמו שכתבו המפרשים בדוכת' בע"א וכיון דלא אתברר לנו בשום דוכתא אחריתי דצריך שיהיו רוב הצבור יכולין לעמוד בה אין לנו לומר דאתא האי קרא דהגוי כולו לטפויי ולרבויי דהא קרא גופיה לעיקר דינא איצטריך והוא שצריך שתהיה גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה ואי לא אין גוזרין ומשום הכי לא דייק וקאמר כולו דרובו ככולו אמנם בקרא דכל עדת ישראל דבלאו כל בעי רוב וחידושא הוא דלסגי ברוב מטעמא דקרא אחרי רבים להטות אית לן למימר בהכרח דכי אתא קרא וקאמר כל לטפויי אדוכתי אחריתי אתא ולמימר דלא סגי ברוב וצריך לקיים ב' הפסוקים פסוק דאחרי רבים להטות ופסוק דכל עדת. והא דמשני הגמ' ה"ק אי איכא כולן הויא הוראה כו' אין פירושו שתצטרך מלת כל לומר שצריך שיהיו כל הסנהדרין ביחד לשתתקיים הוראת הרבים כשלא הסכימו המעוט עמהם דלהא לא איצטריך קרא דהא מילתא דפשיטא היא דבכל דין שבעולם צריך שיעמדו ביחד מנין הב"ד הצריך לאותו הדין לשנלך אחר הרוב ואי לא לא הוי רובא כיון דלא הוי הרוב מתוך כולם הלכך אית לן למימר בהכרח דכי אתא מלת כל לטפויי אתא ולומר דאע"ג דבשאר דוכתי היכא דהוו כל הסנהדרין בדין אע"פ שחלקו בפירוש המעוט על הרוב אזלינן בתר רובא הכא לא הוי דינא הכי מגזרת הכתוב דאמר כל צריך שיסכימו כולם בהוראה אפילו המעוט שלא טעו כגון ששתקו ולפי זה הא דמשני הכי קאמר אי איכא כולן כו' ר"ל אי איכא כולם בהוראה עצמה כגון ששתקו המעוט הויא הוראה לאפוקי מרבי יונתן דקאמר שצריך שכולם יורו בפיהם ולפחות הרוב בפיהם ממש והמעוט בהרכנת הראש. אמנם מדברי רש"י יש לדקדק דס"ל דלא איתותב רבי יונתן אלא ממאי דקאמר אפילו הן מאה אבל כל הסנהדרין המיוחדין שהם ע"א צריך שיורו כולן בטעות לפחות בהרכנת הראש מגזרת הכתוב דקאמר כל עדת ולא סגי בשתיקת המעוט מדפירש אי איתא לכולהו סנהדרין של ע"א הויא הוראה אע"פ שלא הורו כל אותן שישבו להורות ואי הוה סברת רש"י דלא בעי שכולם יורו לפחות בהרכנת הראש אלא דסגי בשתיקת המעוט אמאי האריך רש"י לומר אע"פ שלא הורו כל אותן שישבו להורות דמשמע שישבו להורות יותר מהסנהדרין דאם לא כן הוה ליה לומר אע"פ שלא הורו כולם ור"ל על הסנהדרין שהזכיר בתחלת דבריו והיינו מפרשים שלא הורו בפיהם ממש ולא בהרכנת הראש אלא ששתקו אבל כיון שהאריך בלשונו לכתוב אותן שישבו להורות נראה שלדעתו צריך שיורו כל הסנהדרין המיוחדין מגזרת כל והחדוש בכאן שאפילו ישבו מאה אין אנו חוששין אלא מהסנהדרין לבד לאפוקי מדרבי יונתן שחושש מכולם אפילו הן מאה מגזרת כל שהוא דוקא וכן מוכח בהדיא מדברי רש"י לקמן במשנה הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועין אתם כו' כמו שאפרש שם ולפי זה הא דמשני ה"ק אי איכא כולם ר"ל אי איכא כולם בהוראה עצמה כגון שכולם הורו לפחות בהרכנת הראש הויא הוראה. ותשלום ביאור הלכה זו אפרש באורך לקמן במשנה הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו כו':

24 הא קא משמע לן דאפילו תלמיד בפני רבו. בפ"ק דסנהדרין מייתי להא שמעתא דהכא ופרש"י לתלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר נענש אם שתק והיה מבין ברבו שטעה עכ"ל. אין ספק שטעמו של רש"י שפי' והוא לא נזקק לדבר מפני דאם לא כן קשה מאי אפילו תלמיד בפני רבו פשיטא שהקולר תלוי בצוארו ג"כ הואיל שהוא נזקק לדון כמו האחרים וכדי שלא יקשה אם הוא לא נזקק לדון אם כן למה יענש הוא לכן הוכרח לפרש והיה מבין ברבו שטועה ושותק וקשה לי על פירושו דאכתי קשה מאי אפילו דקאמר פשיטא שהוא נענש אע"פ שהוא לא נזקק לדון הוא מבין ברבו שטועה ושותק משום דעובר על מדבר שקר תרחק ועל לא תגורו מפני איש כדאיתא בפ"ק דסנהדרין ובפרק שבועת העדות מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מנין שלא ישתוק ת"ל כו' ופירש"י וראה זכות לעני כו' ורבו טועה בדין והחליף מנין שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק ת"ל כו' שמע מינה בהדיא שאם התלמיד מבין ברבו שטועה ושותק נענש ועוד קשה הלא הלשון עשרה שיושבין בדין משמע שכולם נזקקין לדון ודכוותי' מיירי בודאי הא דקאמר דאפילו תלמיד היושב בפני רבו מדכייל ליה בהדי אינך הנזקקי' לדין ואמר עשרה שיושבין בדין ודומיא להא דמייתי עליה רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה מיכנף ואייתי עשרה רבנן מבי רב ומסתמא היו מהן תלמידיו וא"כ איך פרש"י והוא לא נזקק לדבר לכן נראה לי לפרש דאפילו תלמיד היושב בפני רבו כלומר אע"פ שרבו מלמדו עתה הדין שהוא נזקק לדון ועל פיו הוא סומך לדון כן עם רבו אפילו הכי הוא נענש אע"פ שאין מונין הרב ותלמידו אלא אחד אם התלמיד סומך על רבו לגמרי כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות וסד"א דמהאי טעמא נמי יהיה פטור התלמיד קמשמע לן:

25 איזהו ספק ישב לו בתוך ביתו כו' פרש"י איזהו ספק כלומר אמאי הוא חייב אשם תלוי עכ"ל. האל"ף של מלת אמאי דקאמר רש"י הוא במקום על כאלו אמר על מאי הוא חייב אשם תלוי ובניחותא דרך פירוש של דברי רבי אלעזר דקאמר ספק ואע"ג דפשוט הוא כתבתי לפי שראיתי לחכם אחד בספרו שטעה בדברי רש"י והבין מלת אמאי דקאמר רש"י דרך קושיא ותמיה:

26 שהוא קרוב לפטור מן החובה. פי' יותר מן החובה וכן הוא בהדיא בירושלמי:

27 אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור. לא שאמרו להם להקהל לשון פטור שהרי לעיל בריש פרקין מסקינן שאין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות ואפילו מאן דאמר דלא בעינן שיאמרו לעשות מכל מקום סבר דבעינן שיאמרו להם מותרים אתם ולא פטורים אתם דמשמע פטור אבל אסור אלא ר"ל שכך נשאו ונתנו הב"ד בינם לבין עצמן ואח"כ כשאמרו להן להקהל ההוראה אמרו מותרים אתם לעשות לבא על שומרת יום כנגד יום ולאו דוקא שומרת יום כנגד יום אלא הוא הדין זבה גדולה לפי מה דמסיק הגמרא לקמן דאמרי העראה באשה דוה הוא דכתיבא כו' אלא חד מינייהו נקט כיון שלענין איסור ביאה שתיהן שוות כדתנן בפרק קמא דמגילה:

28 מאי טעמא דרבי שמעון הואיל וברשות ב"ד הוא עושה כו' מכאן הקשו התוספות על רש"י בפרק המצניע שפירש ורבי שמעון לטעמיה דאמר בהוראת יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דהא כאן מפורש להפך דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ולי נראה ליישב פירש"י לפי איכא דאמרי כו' מדקאמר ר"ש כל הוראה שיצאה ברוב צבור יחיד העושה אותה פטור משמע דוקא שעשה אחר שחטאו רוב הקהל על פיהם שכבר נתחייבו ב"ד בפר אבל אם עשה עד שלא חטאו רוב הקהל חייב דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואפילו לפי לשון ראשון הואיל וברשות ב"ד הוא עושה נמי אפשר לומר כן דאי לאו משום שרוב הצבור עשו בהוראת ב"ד שכבר נתחייב ב"ד בפר כדמשמע בהדיא מלשון המשנה דקתני בין שהביאו כפרתן כו' וזה היחיד מצטרף עם הצבור שהם פטורין לא היה פוטר ר"ש מטעם הואיל וברשות ב"ד הוא עושה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכה"ג ממש פירש הראב"ד לדברי הרמב"ם בסוף פי"ד מהלכות שגגות ע"ש. אמנם רש"י גופיה פירש כאן בלשון כל הוראה שיצאה ברוב צבור כו' דר"ש סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ואיני יודע מנין לו ולא עוד אלא שקשה לי דא"כ לא הוה משתמיט רב יהודא ורב נחמן מלומר על משנתנו לעיל בריש פרקין זו דברי ר"ש כמו שאמרו זו דברי רבי מאיר וצ"ע:

29 כל הוראה שיצאה ברוב צבור כו' פרש"י אע"פ שב"ד חזרו בהן יחיד העושה אותה פטור וכו' עד לא נתנה הוראה לפטור יחיד התולה בה אלא להכיר כו'. נ"ל שיש טעות דלוג סופר בדברי רש"י וצריך להיות לישנא אחרינא לא ניתנה הוראה לפטור יחיד כו' דוק ותשכח:

30 מיתיבי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"א כו' תימה מאי שנא דלא קתני פר העלם דבר בלשון רבים כדקתני שעירי בלשון רבים דהא בין לרבי שמעון ובין לרבי יהודה מביאין י"ב שבטים י"ב פרים כשם שמביאים י"ב שעירים בע"א כדתנן לקמן בפרקין ואע"ג דבתוספתא דשקלים מצאתי כתוב ושעיר ע"א בלשון יחיד אומר אני דנוסחא משובשת היא וצריך להיות ושעירי ע"א בלשון רבים דהא רבי שמעון ורבי יהודה סבירא להו דכל שבט ושבט מביא פר ושעיר בע"א וכן כל שבט ושבט מביא פר בשאר מצות אלא שר"ש ס"ל שגם ב"ד מייתי פר ושעיר ולאפוקי מר"מ דס"ל דב"ד בלבד מייתי פר ושעיר וכן בכולי גמ' נקט פר בל"י ושעירי ע"א בל"ר ולא ידענא למה. שוב מצאתי בתוספות דיומא פ' הוציאו לו שהקשו ג"כ קושיא זו ותרצו הא דלא נקט פרי העלם דבר בלשון רבים משום דלא פסיקא ליה דאתי למטעי למימר דאיירי נמי בפר שמביא צבור בע"א וזה אינו דהאי עולה הוי הלכך נקט פר דלא ניתי למטעי ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין היאך נסתלק הטעות במאי דנקט פר בלשון יחיד דהא כל כך מביא כל שבט ושבט פר בשאר מצות כמו בע"א ועוד קשה דאין שייך לומר תירוץ זה אלא התם משום דהתם איירי דוקא בחטאת כדקתני שאין חטאת צבור מתה אבל הכא איירי נמי בפר שמביא צבור בע"א וכדפרש"י בהדיא. שוב מצאתי בתוספות פ"ק דשבועות שהקשו גם כן קושיא זו ולא תירצו כלום וצ"ע:

31 פר העלם דבר של צבור. הפר שמביא כל שבט ושבט בשגגת הוראת ב"ד נקרא פר העלם דבר של צבור לפי שבתחלת הפרשה אמר ונעלם דבר ומדקרי ליה פר העלם דבר של צבור ולא קרי ליה פר העלם דבר של ב"ד משמע דצבור מייתי ולא ב"ד כדעת ר"י לקמן במשנה והא דקאמר בתחלה גובין להם פי' קודם שלוקחין שום מעות מתרומת הלשכה גובין עליהן ואם אינו מספיק הגביה אז לוקחין המותר מתרומת הלשכה:

32 לאדם שאכל ספק חלב ספק שומן כו' מפשט דברי רש"י משמע דאיירי בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן וכן פירש בהדיא לעיל בדבור המתחיל איכא בינייהו וז"ל דהיכא דהוה לפניו חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלו בדין הוא דמביא שאם תלוי כו'. לכאורה תמהני טובא שהרי בכריתות בריש פ' ספק אכל חלב סברי רוב מנין ורוב בנין דבחתיכה אחת פטור והטעם דיש אם למקרא דאמר קרא ועשה אחת מכל מצות ה' בשגגה עד שישגג בשתים אי נמי משום דב' חתיכות אפשר לברר איסורו אבל חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות שגגות א"כ אמאי לא פרש"י דאיירי הכא בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחד מהן והוא היה סבור ששניהם של שומן ונודע לו אח"כ שאחד מהם היה של חלב ואינו יודע איזה מהם אכל דהשתא אליבא דהלכתא קאמר שמביא אשם תלוי. אמנם לפי האמת לא קשיא מידי משום דהתם בפרק ספק אכל פריך הגמ' על מ"ד חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור מהא דאמר רבי אליעזר כוי חייבין עליו אשם תלוי ומשני רבי אליעזר סבר יש אם למסורת מצות כתיב דמשמע חתיכה אחת וסבר לא בעינן לברר איסוריה וכיון דהכא מרא דשמעתא דקאמר שהוא ספק ומביא אשם תלוי הוא רבי אליעזר דכוי הנזכר הלכך יפה דקדק ויפה כוון רש"י שפירש דאיירי בחתיכה אחת ועוד שהרי זה היחיד שעשה על פי הוראת ב"ד דקאמר ר"א שהוא ספק וחייב באשם תלוי דומיא דחתיכה אחת היא כן נ"ל:

33 ומיהו אין המשל דומה לנמשל לגמרי לא בדברי רבי אליעזר ולא בדברי סומכוס דוק ותשכח:

« באר שבע על הוריות ב׳ ע״ב באר שבע על הוריות ד׳ ע״א »