באר שבע על הוריות ב׳

1 מַתְנִי׳ הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְּבֵית דִּין.

2 הוֹרוּ בֵּית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַּלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן – בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה – הֲרֵי זֶה חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלָה בְּבֵית דִּין. זֶה הַכְּלָל: הַתּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ חַיָּיב, וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין – פָּטוּר.

3 גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לְעוֹלָם אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לָהֶם ״מוּתָּרִין אַתֶּם״. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לָהֶם ״מוּתָּרִין אַתֶּם לַעֲשׂוֹת״. מַאי טַעְמָא? לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה הוֹרָאָה.

4 אָמַר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: חָזַר לְעִירוֹ שָׁנָה וְלִימֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁלִּימֵּד – פָּטוּר, הוֹרָה לַעֲשׂוֹת – חַיָּיב.

5 אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הוֹרוּ לָהּ בֵּית דִּין לְהִנָּשֵׂא, וְהָלְכָה וְקִלְקְלָה – חַיֶּיבֶת בְּקׇרְבָּן, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לָהּ אֶלָּא לְהִנָּשֵׂא.

6 אָמַר רָבִינָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה״, תּוּ לָא מִידִּי.

7 אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לָהֶם ״מוּתָּרִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת״. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: אֲפִילּוּ ״מוּתָּרִים אַתֶּם״ – נִגְמְרָה הוֹרָאָה. אָמַר אַבָּיֵי, וְהָא לָא תְּנַן הָכִי: חָזַר לְעִירוֹ, וְשָׁנָה אוֹ לִימֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁלִּימֵּד – פָּטוּר, הוֹרָה לַעֲשׂוֹת – חַיָּיב.

8 אָמַר רַבִּי אַבָּא, וְהָא לָא תְּנַן הָכִי: הוֹרוּ לָהּ בֵּית דִּין לְהִנָּשֵׂא, וְהָלְכָה וְקִלְקְלָה – חַיֶּיבֶת בְּקׇרְבָּן, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לָהּ אֶלָּא לְהִנָּשֵׂא.

9 אָמַר רָבִינָא, וְהָא לָא תְּנַן הָכִי: הוֹרוּ בֵּית דִּין לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, תּוּ לָא מִידִּי.

10 וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם. וְנִיתְנֵי: ״וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם״, ״שׁוֹגֵג״ לְמָה לִי? אָמַר רָבָא: ״שׁוֹגֵג״ – לְאֵתוֹיֵי הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְנִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשׁוּמָּן, וַאֲכָלוֹ – פָּטוּר. ״עַל פִּיהֶם״ – עַל פִּיהֶם מַמָּשׁ,

11 וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: ״שׁוֹגֵג״ – עַל פִּיהֶם הוּא דְּפָטוּר, אֲבָל נִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב.

12 מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרָמִי בַּר חָמָא, דִּבְעַי רָמֵי בַּר חָמָא: הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְנִתְחַלֵּף לוֹ בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ, מַהוּ?

13 אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: הָלַךְ יָחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם כּוּ׳. שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם לְמָה לִי? לָאו לְאֵתוֹיֵי הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְנִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ – פָּטוּר. דִּלְמָא שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם הוּא דְּפָטוּר, אֲבָל נִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב.

14 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: הָלַךְ יָחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם. מַאי לָאו, שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם הוּא דְּפָטוּר, אֲבָל נִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב. דִּלְמָא: אוֹ שׁוֹגֵג, אוֹ עַל פִּיהֶם.

15 בִּפְלוּגְתָּא: הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְנִתְחַלֵּף לוֹ חֵלֶב בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ – רַב אָמַר: פָּטוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב. מֵיתִיבִי: ״מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ״, פְּרָט לִמְשׁוּמָּד.

16 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם אוֹ הוֹדַע״ – הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ, מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ. לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.

17 וְאִם אִיתָא, הָא לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ הוּא.

18 אָמַר רַב פָּפָּא, קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֵּיוָן דְּכִי מִתְיְדַע לְהוּ לְבֵי דִינָא, הָדְרִי בְּהוּ, וְהוּא נָמֵי הָדַר בֵּיהּ – שָׁב מִידִיעָתוֹ קָרֵינַן בֵּיהּ, וְחַיָּיב.

19 אָמַר רָבָא: מוֹדֶה רַב שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר, מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״בִּשְׁגָגָה״ – עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן בִּשְׁגָגָה אֶחָת.

20 בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן כּוּ׳. לְמָה לֵיהּ לְמִיתְנָא כׇּל הָנֵי? בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא – לֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי. אֶלָּא סֵיפָא דִּלְחִיּוּבָא, אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ!

21 זוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר זוֹ קָתָנֵי.

22 וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ אוֹ תַּלְמִיד וְרָאוּי לְהוֹרָאָה. תַּרְתֵּי לְמָה לִי? אָמַר רָבָא: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי גְּמִיר וּסְבִיר, אֲבָל גְּמִיר וְלָא סְבִיר – לָא.

23 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְהוֹרָאָה גְּמִיר וּסְבִיר מַשְׁמַע! אֲמַר לֵיהּ, אֲנָא הָכִי קָאָמֵינָא: אִי מֵהַהִיא – הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי גְּמִיר וּסְבִיר, אֲבָל גְּמִיר וְלָא סְבִיר – לָא, תְּנָא רָאוּי לְהוֹרָאָה, מִמִּשְׁנָה יְתֵירָה: אֲפִילּוּ גְּמִיר וְלָא סְבִיר, סְבִיר וְלָא גְּמִיר.

24 רָאוּי לְהוֹרָאָה וְכוּ׳. כְּגוֹן מַאן? אָמַר רָבָא: כְּגוֹן שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כִּי הַאי גַוְונָא מֵזִיד הוּא!

25 וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּתַנְיָא: ״בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת״, יָחִיד הָעוֹשֶׂה מִפִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר. כֵּיצַד? הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְנוֹדַע לְאֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַּלְמִיד יוֹשֵׁב לִפְנֵיהֶן וְרָאוּי לְהוֹרָאָה כְּגוֹן שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, יָכוֹל יְהֵא פָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת״, יָחִיד הָעוֹשֶׂה עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר!

26 אֶלָּא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן דְּיָדַע דְּאָסוּר, וְקָא טָעֵי בְּמִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים. לְדִידִי נָמֵי, דְּטָעוּ בְּמִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים.

27 זֶה הַכְּלָל הַתּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ – חַיָּיב. לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי מְבַעֵט בְּהוֹרָאָה.

28 תּוֹלֶה בְּבֵית דִּין – לְאֵיתוֹיֵי הוֹרוּ בֵּית דִּין וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ וְחָזְרוּ בָּהֶן. הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.

29 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – חַיָּיב. מַאי רַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא: ״אִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה בַּעֲשֹׂתָהּ״ – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִעוּטִין: הָעוֹשֶׂה מִפִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר.

30 מַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא, עֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: מִיעוּט קָהָל שֶׁחָטְאוּ – חַיָּיבִין, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר. רוֹב קָהָל שֶׁחָטְאוּ – יְהוּ פְּטוּרִין, שֶׁהֲרֵי בֵּית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶם פַּר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – אֲפִילּוּ רוּבָּהּ, וַאֲפִילּוּ כּוּלָּהּ.

31 בְּמַאי? אִילֵּימָא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה בֵּית דִּין שֶׁלֹּא בְּהוֹרָאָה, בֵּית דִּין מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? שֶׁלֹּא בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין, בֵּית דִּין מִי מַיְיתוּ שֶׁלֹּא בְּהוֹרָאָה? אֶלָּא בְּהוֹרָאָה. וְהָא כִּי כְּתִיב ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה הוּא דִּכְתִיב!

32 אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: מִיעוּט קָהָל שֶׁחָטְאוּ בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה חַיָּיבִין, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר בְּהוֹרָאָה. הָא הֵן חַיָּיבִין.

33 יָכוֹל רוֹב צִבּוּר שֶׁעָשׂוּ בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה יְהוּ פְּטוּרִין, שֶׁהֲרֵי בֵּית דִּין מְבִיאִין עֲלֵיהֶם פַּר בְּהוֹרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵעַם הָאָרֶץ״, אֲפִילּוּ רוּבּוֹ.

34 אָמַר רַב פָּפָּא: מִמַּאי? דִּלְמָא לֹא הֵן וְלֹא בֵּית דִּין!

35 אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא דְּקָמְהַדַּר עַל רוּבָּא לְחִיּוּבָא? לָאו מִכְּלָל דְּמִיעוּט בְּהוֹרָאָה קַיְימָא לֵיהּ דְּמִיחַיְּיבוּ בְּהוֹרָאָה?! וּנְהַדַּר בְּרֵישָׁא עַל מִיעוּטָא דְּמִיחַיַּיב בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, וּלְבַסּוֹף נִיהַדַּר עַל רוּבָּא לְחִיּוּבָא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה!

36 אֶלָּא לָאו מִדְּלָא מְהַדַּר עַל מִיעוּט דְּמִיחַיְּיבִין בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, וּבְסוֹף מְהַדַּר עַל רוּבָּא לְחִיּוּבָא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. שְׁמַע מִינַּהּ: מִיעוּט בְּהוֹרָאָה חַיָּיבִין – הֵן כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, וְשֶׁלֹּא בְּהוֹרָאָה – בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה חַיָּיבִין.

37 מִכְּדֵי תַּרְוַיְיהוּ סְתָמֵי תְּנַן, מִמַּאי דְּקַמַּיְיתָא רַבִּי יְהוּדָה וּבָתְרָיְיתָא רַבָּנַן? אֵימָא אִיפְּכָא! מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּדָרֵישׁ מִיעוּטֵי כִּי הַאי גַוְונָא? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

פירוש באר שבע על הוריות ב׳

1 הורו בית דין לעבור כו' איכא למידק טובא חדא מכדי תנא בסדר נזקין קאי מאי טעמא תני הוריות מה ענין הוריות בסדר נזיקין בסדר קדשים הוה ליה למיתנייה שהוא הלכות קרבנות וכהאי גוונא דייק הגמרא בריש מסכת נזיר מכדי תנא בסדר נשים קאי מאי טעמא תני נזיר בסדר קדשים ה"ל למיתנייה שהוא הלכות קרבנות ועוד מכדי תנא מאבות סליק מאי שנא דתני הוריות. ואע"ג דקי"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה הני מילי לענין מחלוקת ואח"כ סתם לפי שרבי לא שנה לתלמידיו המסכתות על הסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל אחר ששנאן וחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק הגמרא בריש מסכת שבועות מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דתני שבועות וכן בריש מסכת סוטה מכדי תנא מנזיר סליק מאי שנא דקתני סוטה ועוד אמאי לא התחיל התנא למיתני ברישא הוראת כהן משיח לעצמו כו' והדר ליתני הורו ב"ד לעבור כו' כסדר הפרשה שהרי פרשת כהן משיח כתיבא ברישא והדר כתיבא פרשת ב"ד וכה"ג דייק הגמרא בריש מסכת סוטה. ומיהו בהא איכא למימר כיון דהתנא בעי למיתני שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור כמפורש לקמן ריש פרק ב' הלכך איצטריך להודיענו מעיקרא דין הוראת ב"ד לצבור וכה"ג משני הגמרא בדוכתי טובא. ועוד י"ל כיון דהוראת כהן משיח לעצמו הוא גנותן של ישראל כמו שדרשו לאשמת העם כשכהן גדול חטא אשמת העם הוא מפני שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם ונעשה מקולקל הלכך לא התחיל התנא בהורה כהן משיח לעצמו וכה"ג אמרו בספרי בפרשת בהעלותך בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וגו' מפני מה לא פתח ראש הספר בזו מפני שהוא גנותן של ישראל כו' והא דהתחילה בו התורה טעמא רבה איכא במילתא כדי ללמדנו דפר כהן משיח קודם לפר העדה כדתנן לקמן בפרק בתרא ויליף ליה מקרא ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון אבל כל הקושיות קמייתא אכתי קשה וגם על מסכת אבות גופא איכא למידק מה ענינה בסדר נזיקין וי"ל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמה מסדר זרעים שהיה מסדר רבי מסכת אבות אחר מסכת סנהדרין ומה שנלוה אליה לפי שהיא כוללת המוסרים הצריכים ביותר אל הדיינים ולפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות הוו מתונים בדין כו' וכאשר השלים מוסר הדיינים התחיל לבאר שגיאותם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ולפיכך היה מסדר רבי מסכת הוריות אחר מסכת אבות עכ"ל ובהאי תירוצא מיתרצא גם הקושיא שהקשיתי אמאי לא התחיל התנא למיתני ברישא הורה כהן משיח לעצמו כו' והוא מפני שהתנא קאי אמסכת אבות ובא להתחיל לבאר שגיאות הדיינים אחר שהשלים לבאר מוסר הדיינים הלכך התחיל בהורו ב"ד לעבור כו' שהם הדיינים המיוחדים הגה"ה ואף על פי שמצאתי בכרכים שבידינו מסכתא זו מסודר אחר מסכת ע"א וכן כתבו התוספות בהדיא בריש מס' ע"א מ"מ סמכתי טפי על הרמב"ם בזה כי ראיתי שהוא מקשר ומחבר בטוב טעם ודעת כל המסכתות שבש"ס אחת מהנה לא נעדרה כהלכה למשה מסיני מסורה. עד כאן הגה"ה:

2 ומיהו אכתי איכא למידק אמאי לא נקט הורו בית דין שוגגין לעבור כו' כדנקט לקמן בפרקין במשנה הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר כו' ואי אפשר לומר דלא בעינן שוגגין בב"ד לגבי יחיד דליהוי תולה בב"ד דהא ליתא כמפורש לקמן ובירושלמי כל הורייה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה וכל הורייה שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה וי"ל דהכא לא איצטריך למתני שוגגין משום דפשוט הוא דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו דעליה קאי התנא וכיון דכתיב ישגו אלמא דבעינן שוגגין בב"ד והא דנקט לקמן הורו ב"ד שוגגין כו' שאני התם שכל עצמו לא נחת אלא למנות כל החלקים בענין חיוב ופטור ואגב דתנא מזידין ועשו שוגגין שוגגין ועשו מזידין שכל א' חלוקה בפני עצמו הוא תנא נמי הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין כדי לעשות חלוקה ג' וכה"ג משני הגמרא לקמן. ועי"ל משום שאין התנא שונה במשנה הזאת רק כלל הענין ומניח הפרטים כי יש תנאים רבים לזה הדין והתנא לאו רוכלא הוא וסמך על מה שפירש כולה לקמן בפרקין ולכן לא נקט כאן שוגגין משום דסמך אמה דפירש לקמן בפרקין הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר הורו ב"ד מזידין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין כשבה ושעירה כו'. ובהאי תירוצא מיתרצא קושיא אחריתי שיש להקשות מדנקט לעבור סתם משמע לעבור לגמרי דאל"כ לא הוה ליה לסתום אלא לפרש לעבור בבטול מקצת וקיום מקצת ואי אפשר לומר כן שהרי לקמן בפרקין תנן הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הרי אלו פטורים שנאמר ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף והיחיד שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה בפני עצמו אלא על כרחך צריך לומר דמיירי שהורו לעבור בבטול מקצת וקיום מקצת כגון שהורו שחלב שעל הקרב מותר ולא החלב שעל הכליות או חלב שעל גבי הקיבה מותר ולא החלב שעל גבי הדקין וכיוצא בזה הורו גבי דם כגון שהורו שדם הלב מותר ולא הדם שיצא בשעת שחיטה והא דלא פירש כן בהדיא לעבור בבטול מקצת וקיום מקצת מפני שסמך אמה דפירש לקמן במשנה שהבאתי ואפשר נמי לומר שמפני זה נקט התנא מכל מצות ולא אמר בקצור לעבור על מצוה אחת האמורה בתורה כדי ללמדנו דאיירי שהורו לעבור מקצת המצוה ולא שתעקר המצוה כולה וכי האי גוונא ממש דרש חזקיה לקמן בגמרא לישנא דקרא מכל מצות למימרא מקצת המצוה ולא שתעקר המצוה כולה:

3 מכל מצות האמורות בתורה. לאו דוקא מכל שהרי לקמן בפרק ב' תנן אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כו' שהן ל"א מצות לא תעשה בלבד וכולן מנויות בריש מסכת כריתות אלא התנא לישנא דקרא דעליה קאי נקט ועשו אחת מכל מצות ה' ואפשר לומר שמפני זה נקט הקרא מכל למימרא מכל ולא כל מצות פרט למצות שאין חייבין על זדונן כרת ושגגתן חטאת כמו שאמרו בספרא מכל מצות ה' ולא כל מצות פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו:

4 האמורות בתורה איכא למידק האמורות בתורה ל"ל פשיטא האמורות בתורה אלא במאי וי"ל דאתא לאפוקי מצות המלך ומצות בית דין כמו שאמרו בספרא מצות ה' ולא מצות המלך ולא מצות ב"ד ויותר נכון לומר דאתא לאפוקי מצות האמורות למשה בעל פה וכי תימא הא בהדיא קתני לה לקמן בפרק ב' אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כו' י"ל תני והדר מפרש כדמשני הגמרא לקמן והא דקתני והלך היחיד ולא אמר בקצור ועשה היחיד שוגג על פיהם אשגרת לישן הוא דכן אשכחן בדוכתי טובא דקתני והלך והוא מיותר. ואף על גב דבקדושין ריש פרק האומר דייק הגמרא גבי הא דתנן והלך וקדשה לעצמו מאי והלך שהלך ברמאות. נראה לי דלאו מיתורא קדייק דאם כן הוה ליה למידק מאי והלך בכל המקומות דקתני המשנה והלך והוא מיותר אלא קדייק משנוי הלשון מדלא קתני ויצא וקדשה לעצמו כדקתני ברישא האומר לחבירו צא וקדש לי כו' ולא קתני האומר לחבירו לך וקדש לי וכו':

5 והלך ועשה על פיהם כו'. כאן לא שייך למיתני ועשה שוגג על פיהם כדקתני ברישא אע"ג שגם זה הוא שוגג דקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים כדמפרש בגמרא משום דאין זה שוגג על פיהם דהא ידע שטעו ולא איצטריך למיתני עשה על פיהם שוגג לאשמועינן שאינו חייב כשהוא מזיד אלא דוקא כשהוא שוגג שחשב שמצוה לשמוע דברי חכמים משום דפשוט הוא דמזיד לאו בר קרבן הוא והוה קשה ונתני ועשה על פיהם שוגג למה לי כדפריך הגמרא לקמן על הרישא:

6 הרי זה חייב כו'. איכא למידק אמאי נקט כאן טפי הרי זה מלעיל ברישא דקתני בין שלא עשו ועשה פטור ולא נקט הרי זה פטור וי"ל דכאן נקט הרי זה לדיוקא האי הוא דחייב הא אחר פטור כדדייק הגמרא לקמן:

7 אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין פרש"י לעולם כלומר בין למ"ד ב"ד מביאין פר בין למ"ד צבור מביאין פר ולא ב"ד לעולם לא הוי גמר הוראה וכו' וקשה בעיני טובא על פירושו חדא פשיטא מהיכא תיתי שיהיה חילוק לענין אימתי הוי גמר הוראה בין למ"ד ב"ד מביאין פר בין למ"ד ציבור מביאין פר ולא ב"ד הלא לא פגע ולא נגע ענין זה לזה ואין לנו לבדות מלבנו מחלוקת חדש א"כ מה הוצרך שמואל לומר לעולם ועוד דא"כ לא הו"ל לשמואל לקבוע דבריו כאן אהך משנה אלא אמשנה אחריתא לקמן בפרקין הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר כו' דקתני שם מחלוקת זו מי חייב להביא פר דר"מ אמר ב"ד מביאין פר ולא צבור ור"י אמר צבור מביאין פר ולא ב"ד ועוד דא"כ הו"ל לומר סתם לעולם אין חייבין כו' ולא ה"ל להזכיר ב"ד שהרי רש"י גופיה דקדק מלשון המשנה לקמן בפ"ב וז"ל והא דקתני שאין ב"ד חייבין ולא קתני שאין צבור חייבין סתמא כר"מ דאמר ב"ד מביאין פר ולא צבור כו' וכמעט שדבריו סותרין זה את זה וכן קשה אמה שסיים רש"י ופירש לעולם לא הוי גמר הוראה דליחייבו קרבן ולגבי יחיד דלהוי תולה בב"ד פשיטא מהיכא תיתי שיהי' חילוק לענין אימתי הוי גמר הוראה בין דליחייבו הב"ד להביא פר ובין דלהוי יחיד תולה ב"ד שהרי מפורש לקמן בפרקין ובירושלמי כל הורייה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה וכל הורייה שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה. ולולא פיו הקדוש של רש"י היה נ"ל לפרש בענין אחר לעולם אין ב"ד חייבין כלומר לא מבעיא כשלא עשו ב"ד ועשה אלא אפילו עשו ב"ד ועשה עמהן סד"א אין לך גמר הוראה גדולה מזו אע"ג שלא אמרו להם מותרים אתם כיון שהב"ד עצמו עשו עמו אפ"ה לעולם אין ב"ד חייבים עד שיאמרו כו' כן נ"ל. ואכתי איכא למידק מדקאמר שמואל אין ב"ד חייבין ובלשון הזה נמי אמר לקמן אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודין בו כו' ולא אמר אין צבור חייבין משמע דשמואל סבירא ליה דרבי מאיר דאמר לקמן במשנה ב"ד מביאין על ידיהן פר והן פטורים וכה"ג ממש דקדק רש"י ז"ל לקמן בפ"ב מלשון המשנה דקתני נמי כלשון שמואל שאין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת כו' וז"ל והא דקתני שאין ב"ד חייבין ולא קתני שאין צבור חייבין סתמא כר' מאיר דאמר לעיל בפ"ק ב"ד מביאין על ידיהן פר והן פטורים עכ"ל וכיון דשמואל ס"ל כר' מאיר כנגד ר' יהודא דפליג עליה לקמן במשנה וסבירא ליה צבור מייתי ולא ב"ד משמע דשמואל לית ליה הני כללי דרבי יוחנן דאמר רבי יעקב בר אידי משמיה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו רבי מאיר ורבי יהודא הלכה כרבי יהודא ורבי יהודא ור' יוסי הלכה כרבי יוסי וכן משמע בסוף פ"ק דע"א גבי שכירות בתים לעכו"ם בארץ ישראל דפליגי רבי מאיר ורבי יוסי אי שרי להשכיר או לא ופסק שמואל דהלכה כרבי יוסי וכן בסוף פרק מציאת האשה גבי המשליש מעות פסק שמואל דהלכה כר' יוסי כנגד רבי מאיר ואם איתא דשמואל אית ליה להני כללי דרבי יוחנן א"כ קשה מאי איצטריך שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי כנגד רבי מאיר ומהאי טעמא מסיק הגמרא בפרק מי שהוציאוהו דרב לית ליה להני כללי דר"י מדהוצרך רב לפסוק הלכה כרבי יהודא כנגד רבי מאיר וא"כ קשה לי טובא על הסוגיא דגמרא שם בפרק מי שהוציאוהו דמסיק אלא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל נינהו דהא רב לית ליה הני כללי ולמה לא הזכיר גם כן שמואל הואיל ונחת לומר הני כללי לאו דברי הכל נינהו כיון שמוכח משמעתין ומכל אלה מקומות שהבאתי שגם שמואל פליג עליה דרבי יוחנן בהני כללי וגם על הרי"ף ז"ל יש לתמוה שפסק שם בפרק מי שהוציאוהו דהלכה כרבי יוחנן בהני כללי אע"ג דרב פליג עליה דר' יוחנן בהני כללי שהרי רגיל הרי"ף לפסוק הלכה כרב ושמואל במקום דפליגי תרוייהו על רבי יוחנן משום דהוה ליה ר' יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים כמו שפסק בפ' חבית ובפרק הדר ובשאר דוכתי טובא ועוד שהרי רב הונא ורב נחמן פליגי נמי עליה דר"י בהני כללי מדבעו מיניה דרבה בר אבוה בפרק יש נוחלין אם הלכה כרבי יוסי כנגד ר' יהודא גבי הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה כו' וכן מוכח בסוף פרק מציאת האשה מדפסק רב נחמן דהלכה כר"מ כנגד ר' יוסי גבי המשליש מעות ומיהו בהא דפסק שמואל הלכה כרבי יוסי כנגד רבי מאיר בסוף פ"ק דע"א גבי שכירת בתים לעכו"ם בא"י שהבאתי יש לדחות ולומר לעולם אימא לך דשמואל אית ליה הני כללי דרבי יוחנן ואפילו הכי שפיר איצטריך שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי לאשמועינן דהלכה כרבי יוסי אע"ג דסתם לן תנא בתר הכי כר' מאיר והוי ליה מחלוקת ואח"כ סתם ואתא לאפוקי מדרבי יוחנן דאמר בפרק החולץ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. ועוד יש לדחות ולומר מטעם אחר דשמואל ס"ל הני כללי דרבי יוחנן ואפילו הכי שפיר איצטריך שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי הואיל דשמואל עצמו פסק בפרק אע"פ דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו סד"א דכאן גם כן הלכה כוותיה הואיל והוא מחמיר מחמת גזרה שאוסר להשכיר בתים לעכו"ם בא"י גזירה משום מכירה דאיסור דאורייתא הוא שנותן להם חנייה מקרקע. הגה"ה. ואולי מהאי טעמא נמצא כתוב באשיר"י שלפנינו אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרבי מאיר והוא מהטעם שפירשתי משום דשמואל עצמו פסק בפ' אעפ"י דהלכה כר"מ בגזרותיו. מיהו נראה לי ברור דטעות סופר הוא באשיר"י וצריך להיות הלכה כרבי יוסי כמו שכתוב בגמרא שלפנינו וברי"ף ובכל הפוסקים חדשים גם ישנים כי בקצור פסקי הרא"ש פסק בהדא כרבי יוסי ועוד דאל"כ א"א דהוה שתיק הרא"ש מלהזכיר שדעת הרי"ף אינו כן הואיל שהוא שותה מימי הרי"ף וסתם דבריו הם דברי הרי"ף שהוא הגמרא שלו. עד כאן הגה"ה. ואם תאמר היא גופא טעמא מאי למה באמת לא פסק שמואל כרבי מאיר כיון שהוא מחמיר מחמת גזרה ויש לומר משום דמסתבר ליה טעמא דרבי יוסי דאמר שדות דאית בהו תרתי קאסרי ביה רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו ביה רבנן וכן הא דפסק שמואל דהלכה כרבי יוסי כנגד רבי מאיר בסוף פרק מציאת האשה גבי המשליש מעות יש לדחות ולומר דשמואל אית ליה הני כללי דרבי יוחנן ואפילו הכי שפיר איצטריך שמואל לפסוק דהלכה כרבי יוסי כנגד ר' מאיר לאפוקי מדרב נחמן דפסק הלכה כר"מ וכה"ג משני הגמרא בפרק מי שהוציאוהו הא דאיצטריך ר' יוחנן למימר הלכה כרבי יוסי כנגד ר' מאיר לאפוקי מדרב נחמן וכן מתרצי' התוספות בפרק ואלו מגלחין הא דאיצטריך שמואל למימר הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל כנגד רבי יהודא לאפוקי מדעולא דפסק הלכה כר' יהודא באבל ומיהו משמעתין שפיר משמע דשמואל לית ליה הני כללי דרבי יוחנן כדאמרן א"כ הדרא הקושיא לדוכתה ואף על גב שגם זה יש לדחות ולומר דאף על גב שמשמע כאן בשמעתין שפסק שמואל הלכה כרבי מאיר כנגד רבי יהודא מ"מ אין מכאן הכרע לומר דלית ליה הני כללי דר"י מפני שיש לתרץ כדמשני הגמרא מעיקרא בפרק מי שהוציאוהו גבי רב דפסק בכמה דוכתי הלכה כרבי שמעון כנגד ר"י ומאי קושיא דילמא היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר. פירוש ומאי קושיא דילמא רב אית ליה הני כללי דרבי יוחנן והיכא דאיתמר איתמר כו' כי רבי יוחנן עצמו לא כייל הני כללי אלא דוקא להיכא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ותדע שהרי מצינו לרבי יוחנן עצמו שפסק בסוף פרק אלו מציאות כנגד הני כללי דתניא ר' יהודא אומר כל שרוב חכמתו הימנו רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו כו' ופסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ורב ששת פסק הלכה כרבי יוסי ומדפריך שם הגמרא ומי א"ר יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה כו' ולא פריך ומי אר"י הכי והאמר רבי יוחנן רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ש"מ בהדיא דקים ליה דרבי יוחנן עצמו לא כייל לגמרי הני כללים בכל התורה כולה כדכייל להאי כללא הלכה כסתם משנה וכן בריש ערבי פסחים פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה כנגד רבי יוסי לענין הפסקה בערב פסח וכן בפרק במה מדליקין פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה כנגד רבי יוסי לענין בין השמשות לענין שבת וכן בפרק גט פשוט גבי מי שפרע מקצת חובו כו' וכהנה רבות מצינו לו שפוסק כנגד הני כללי ולכך פריך הגמרא בפ"ק דע"א אלא הלכה כרבי יהודה למה לי פשיטא דמחלוקת ואח"כ סתם הילכתא כסתם ולא פריך פשיטא דהא ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא ע"כ כדאמרן דקים ליה דרבי יוחנן עצמו לא כייל לגמרי הני כללי ר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה בכל התורה כולה הילכך עדיף ליה טפי למיפרך ממחלוקת ואח"כ סתם הילכתא כסתם משום דהאי כללא דוקא הוא בכל התורה כולה ובזה נסתלקה קושית התוספות שם גבי הא דפריך הלכה כרבי יהודה למה ליה כו' שכתבו וז"ל תימה למה לן למיפשט משום סתם בלאו הכי פסקינן בפרק מי שהוציאוהו ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כו' ותמיה אני עליהם טפי הוה להו להקשות קושיא זו בסוף פרק אלו מציאות שהבאתי גבי הא דפריך ומי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה כו' ולמה לא הקשו קושיא זו התם. ואין להקשות כיון דאמרינן היכא דאיתמר איתמר א"כ מנא ליה לרשב"ם שפירש בפרק יש נוחלין גבי ת"ש דאמר ליה שמואל כו' דשמואל לית ליה האי כללא דרבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו כו' דילמא אית ליה האי כללא אבל מ"מ לפעמים פוסק כנגד האי כללא משום דס"ל דהאי כללא לאו דוקא הוא כדמשני גמרא בפרק מי שהוציאוהו גבי רב ומאי קושיא דילמא היכא דאיתמר איתמר וכדפירשנו די"ל דזה מוכרח ממקומות אחרים מדפסק שמואל בפרק אין מעמידין גבי עורות לבובין הלכה כרשב"ג וכהנה רבות מצינו לו בגמרא ש"מ דלית ליה האי כללא כלל דאל"כ קשה הלכה למה לי כדפריך הגמרא על רבי יוחנן בפרק המדיר ובפרק המפקיד ובשאר דוכתי טובא וגם כבר נתבאר לעיל דמהאי טעמא מסיק הגמרא בפרק מי שהוציאוהו דרב לית ליה הני כללי דרבי יוחנן ר"מ ורבי יהודה הלכה כר"י כו' מדהוצרך רב לפסוק הלכה כר"י כנגד ר"מ דפליג עליה אבל ממאי דמשמע כאן בשמעתין דפסק שמואל כר"מ כנגד רבי יהודה אין הכרע לומר דלית ליה הני כללי דרבי יוחנן כדאמרן משום דהיכא דאיתמר איתמר כו' וכה"ג מתרצין התוספות בפרק ואלו מגלחין לעולא דפסק הלכה כרבי יהודה באבל כנגד רבי יוסי ולכן אתי שפיר דלא הזכיר המתרץ שמואל בהדי רב דלית ליה הני כללי כשמסיק ואמר אלא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל נינהו כו' אבל אין התירוץ הזה מתיישב אלא דוקא במסקנת התרצן אבל אכתי קשה אדפריך מעיקרא מנא ליה לרב משרשיא הא מכמה דוכתי דפסק רב כר"ש כנגד רבי יהודא טפי הוה ליה למיפרך אילימא מהא דפסק רבי יוחנן עצמו הלכה כר"י כנגד רבי יוסי בסוף פרק אלו מציאות ובריש ערבי פסחים ובפרק במה מדליקין שהבאתי וכן קשה למה לא פריך מהא דפסק שמואל הכא בשמעתין כרבי מאיר כנגד רבי יהודה כדפריך מהא דפסק רב כרבי שמעון כנגד רבי יהודה ודוחק לומר משום דלא פסק שמואל הכא בשמעתין בהדיא כרבי מאיר אלא הכי משמע דמה לי אם הוא פסק כך בהדיא או משמע כך שהרי הגמרא מלאה קושיות על כל גדותיה מכח משמע וכבר היה אפשר לתרץ הא דלא פריך מהא דמשמע הכא בשמעתין דפסק שמואל כר"מ כנגד רבי יהודה משום דמכאן אין הכרע כלל לומר דלית ליה הני כללי דרבי יוחנן ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כו' כי יש לומר שטעמו של שמואל שפסק כרבי מאיר הוא הואיל דקתני המשנה לקמן בפרק ב' סתמא כר"מ כדפרש"י אם כן הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם וסבירא ליה כרבי יוחנן דאמר בפרק החולץ מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם וכה"ג ממש מצינו לרבי יוחנן בפ"ק דזבחים גבי אם המר ימיר לרבות את היורש כו' והא דפסק שמואל הלכה כרבי יוסי בסוף פ"ק דע"א גבי שכירות בתים אע"ג דסתם לן תנא בתר הכי כר"מ י"ל דשמואל ס"ל דלאו סתמא ממש כרבי מאיר כי מה דקתני המשנה במקום שאמרו כו' לאו משום דהלכה כר"מ אלא נקט במקום כדי ללמדך שדין זה אינו חוזר לרבי יוסי דלעיל מיניה בלבד אלא גם לרבי מאיר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והכי קאמר במקום שאמרו להשכיר לר"מ בסוריא דוקא ולא בא"י ולרבי יוסי אפילו בא"י:

8 שוב מצאתי שכן פי' בהדיא ר"ע מברטנורה בפי' המשנה וכן פי' הר"ן ז"ל בהלכות לפי הירושלמי שהביא שם ומזה יתבאר לך שאינם מוכרחים דברי התוס' בפ"ק דע"א גבי הא דפריך הלכה כרבי יהודה למה לי כו' שכתבו דשמואל פליג אהך כללא מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם מדפסק שמואל שם בסוף הפרק גבי שכירות בתים שהבאתי כרבי יוסי אע"ג דבתר הכי סתם כר"מ וזה אינו מוכרח כי יש לומר דשמואל פירש המשנה כדפירשו ר"ע מברטנורה והר"ן ז"ל הגה"ה אך לפי זה יש לתמוה טובא על הרמב"ם ז"ל שפסק בפרק י"ב מהלכות שגגות כר' יהודה דצבור מייתי ולא ב"ד הואיל שנתברר דסתם משנה אתא כרבי מאיר כדפרש"י וגם שמואל פסק כוותיה לכן נ"ל דהא דקתני המשנה שאין ב"ד חייבין כו' וכן שמואל דנקט לשון זה אין ב"ד חייבין לאו משום דסתם משנה כר"מ כדפרש"י אלא רצונו לומר שחייבין ב"ד להביא פר מכל שבט ושבט כרבי יהודה כי מה שמביאין הצבור לדעת רבי יהודה בשביל ב"ד מביאין כי הקרבן מחוייב לב"ד על שטעו בדינם ועשו העם על פי הוראתם אבל אינן מחוייבין להביא משלהם רק על הצבור מוטל להביא בשבילם כדיליף רבי יהודה לקמן מקרא ובהכי ניחא לי למה אמרו אין ב"ד חייבין ולא אמרו אין ב"ד מביאין על ידיהן כלשון ר"מ וזו תשובה נצחת שאין להשיב עליה כנגד פרש"י והשתא אתי שפיר הא דלא פריך בפרק מי שהוציאוהו ממאי דאמר שמואל כאן בשמעתין אין ב"ד חייבין כו' ואין אנו צריכין לכל אלו התירוצים דלעיל. ובהכי ניחא לי נמי מה שכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל שם בתחלת הפרק הרי ב"ד חייבין להביא כו' ושאר העם פטורים מן הקרבן ואח"כ כתב וז"ל נמצאת למד שאם שגגו ב"ד הגדול בהוראה בע"א מביאין כל הקהל י"ב פריס עולות וי"ב חטאות כו' ואם בשאר מצות שגגו מביאין י"ב חטאות ע"כ לפום ריהטא קשה היכי מזכה שטרא לבי תרי דבתחלה פסק כר"מ ואח"כ פסק כרבי יהודה ובמה שפירשתי נסתלקה קושיא זו כי חיוב הקרבן מגיע לב"ד ולא לצבור רק שאין הב"ד מחוייבין להביא הקרבן משלהם אלא משל צבור ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בתחלת הפרק ושאר העם פטורים מן הקרבן היינו שאין כל אחד מהעם חייב להביא חטאת בפני עצמו כשבה או שעירה לפי שהם תולין בב"ד ופטורים במה שהם בכלל מביאין בשביל הב"ד ולכן אתי שפיר דפסק הרמב"ם כרבי יהודה ולא כר"מ ואע"ג דסתמא כר"מ בברייתא דלקמן דקתני רוב הקהל שחטאו בהוראה ב"ד מביאין על ידיהן פר וכן יש ברייתא אחרת בסוף הפרק דקתני מת אחד מן הצבור חייבים אחד מהב"ד פטורין וזהו ודאי כר"מ כדאמר לקמן בגמ' מ"מ אתי שפיר דפסק הרמב"ם כר' יהודה משום דאמרינן בפרק החולץ מחלוקת במתניתין וסתמא בברייתא אין הלכה כסתם דאם רבי לא שנאה רבי חייא מניין לו ומיהו הא דפסק שמואל הלכה כרבי יוסי כנגד ר"י בפ"ק דקידושין גבי היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר"י אומר דיו כו' וכן בנדה ר"פ האשה שהיתה עושה צרכיה אין בידי ליישב מה איצטריך שמואל לפסוק הלכה כר"י אי א"ל האי כללא רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וצריך עיון ומתוך דברי נמצאת למד דמה שפרש"י לקמן בפרק ב' והא דקתני שאין ב"ד חייבין ולא קתני שאין צבור חייבין סתמא כר"מ כו' אינו מוכרח והקושיא שהקשיתי אדפריך הגמרא בפרק מי שהוציאוהו מנא ליה לרב משרשיה הא מכמה דוכתי דפסק רב כרבי שמעון כנגד רבי יהודה עדיפא מיניה הוה ליה למיפרך אילימא מהא דפסק רבי יוחנן עצמו הלכה כרבי יהודה כנגד רבי יוסי בסוף פרק אלו מציאות ובריש ערבי פסחים ובפרק במה מדליקין ומאי קושיא דילמא היכא דאתמר אתמר כו' עדיין במקומה עומדת וצ"ע היטב:

9 עד שיאמרו להם מותרין אתם. נראה לי דאתא לאפוקי אם אמרו להם פטורין אתם משום דמשמע פטור אבל אסור והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרקין בשם שמואל:

10 הורה לעשות חייב תימא רבתה מאי ראיה מייתי מהכא הלא אדרבה מטונך מדיליף ליה שם במשנה זו מקרא והאיש אשר יעשה בזדון אינו חייב עד שיורה לעשות א"כ משמע שאין הטעם מה שאינו חייב עד שיורה לעשות לפי שלא נגמרה הוראה עד שיאמר לעשות אלא משום דעל מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה כיון דכתיב אשר יעשה ולא כתיב אשר יורה או יאמר וכיוצא בזה אלמא דלא קפיד קרא על הוראה אלא על מעשה ותדע שהרי אף אם הוא בעצמו יעשה כהוראתו חייב אע"ג שלא הורה כלום לאחרים ולא עשו אחרים כהוראתו כדאיתא בהדיא בפרק מחה הנחנקין ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו כו' אבל אי הוה קפיד קרא על הוראה אה"נ שהיה חייב אע"ג שלא הורה לעשות לפי שנגמרה הוראה אם אמר מותרים אתם וראיה מבוררת שאין להשיב עליה מהא דתניא בספרי בפרשת שופטים אשר יעשה על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה ע"כ. מדקאמר ואינו חייב על הוראה ש"מ בהדיא דהוראה בלא מעשה מקרי הוראה והיינו כמ"ד שנגמרה הוראה אם אמר מותרים אתם אע"ג דלא אמר לעשות ושמא י"ל דדייק מדנקט הורה לעשות ולא נקט למד לעשות או אמר לעשות וכיוצא בזה אלא בא לאשמועינן אגב אורחיה דהוראה לא נגמרה עד שיאמר מותר אתה לעשות ודכוותיה דייק גבי הורו לה ב"ד להנשא כדפי' רש"י ועדיין לבי מהסס וצ"ע:

11 אמר רבי אבא אף אנן נמי תנינא כו' לפום ריהטא היה נ"ל דלא גרסינן רבי אבא דהא רבי אבא סתם שבכל הגמרא הוא תלמיד של רב הונא ורב יהודה ואלו אביי היה תלמיד של רבה ורב יוסף ורבי אבא היה גדול מרב יוסף כדמוכח בהדיא בפ"ק דע"א דקאמר יתיב רב יוסף אחוריה דרבי אבא ויתיב רבי אבא קמיה דרב הונא כו' וכן מוכח בגיטין פרק השולח וא"כ היאך קבע רב אשי דברי אביי קודם רבי אבא. שוב מצאתי בפרק גיד הנשה א"ל רבי אבא לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין כו' אלמא דתרי רבי אבא סתם הוו דמדשאיל ר' אבא ספקותיו מאביי אלמא שהיה קטן מאביי ואשכחן עוד רבי אבא סתם שלישי שהיה זמן רב אחר אביי בשבת פרק שואל א"ל רבי אבא לרב אשי במערבא אמרין הכי המבדיל בין קדש לחול כו' וכן בפרק מי שמת א"ל רבי אבא לרב אשי אנן אדרבי שמעון בן לקיש מתנינן לה כו' וכיון דרב אשי לא ראה לרבא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין כשמת רבא נולד רב אשי כ"ש שלא ראה לאביי שמת קודם רבא וכיון שכן נוכל לומר שגם רבי אבא דהכא לא ראה כלל לאביי ולכן בכל האופנים שפיר גרסינן הכא ר"א:

12 הורו לה ב"ד להנשא כו'. האי ב"ד לא דמי לב"ד דמשנתנו דאלו ב"ד דמשנתנו מיירי דוקא בב"ד הגדול דהיינו סנהדרי גדולה כדתני' בת"כ עדת ישראל העדה המיוחדת שבישראל ואיזו זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית והכי נמי תנינן בתוספתא חומר בהורייה שאין בדיני נפשות כו' שבהורייה עד שהורו ב"ד שבלשכת הגזית כו' ובגמרא אמרינן אי איכא כולן הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו וכו' אבל ב"ד דהכא כל ב"ד יכולים להתיר להנשא:

13 הלכה וקלקלה וכו' פי' רש"י והלכה וקלקלה בזנות וקשה לי על פירושו דהא בריש פרק האשה רבה אמר שם בגמ' על משנה זו והלכה וקלקלה מאי קלקלה רבי אלעזר אומר זינתה רבי יוחנן אמר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מאן דאמר זינתה כל שכן אלמנה לכ"ג מ"ד אלמנה לכ"ג אבל זינתה לא מאי טעמא אתון הוא דשויתון פנויה. תניא כוותיה דרבי יוחנן הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה כגון אלמנה לכ"ג וכו' והשתא היאך פרש"י קלקלה בזנות כרבי אלעזר ושבק לדברי רבי יוחנן דהלכתא כוותיה כנגד רבי אלעזר ובפרט דתניא כוותיה בברייתא וכבר היה אפשר לתרץ כיון שלשון המשנה דקתני שלא התירוה אלא להנשא דייק טפי כרבי אלעזר דאלו לרבי יוחנן צריך לתקן הלשון ולפרש שלא התירוה אלא להנשא בהיתר ולא להנשא באיסור הילכך פרש"י קלקלה בזנות כרבי אלעזר ועוד י"ל דרש"י תפס פירוש הלשון קלקלה שבכל הגמרא דהיינו בזנות מפני שהוא יותר קרוב לפשוטו וזה דרכו של רש"י לפרש הלשון היותר פשוט אע"ג דלית הלכתא הכי וזה יצא לו מאורחא דגמרא דעביד נמי כה"ג דבהרבה מקומות מייתי דרשה מחד קרא ואף על פי שאותה דרשה לפי האמת נפקא לן מפסוק אחר אפ"ה לפי שהיא פשוטה יותר מאותו פסוק מייתי לה הכי כדאשכחן בפרק בתרא דזבחים דקאמר והתורה אמרה בדד ישב שלא ישב טמא אחר עמו כו' אע"ג דההיא סוגיא לרבי שמעון אתיא והך דרשא לרבי יהודה דלרבי שמעון דריש ליה מקרא אחרינא בפסחים בריש אלו דברים אלא ניחא ליה לגמרא לאתויי דרשה הפשוטה יותר וכמו ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה דמייתי בכולי גמרא והאי כרבי יוסי הגלילי כדאיתא בקידושין אבל לרבנן מוכתב לה נפקי בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכן בפרק החובל דמייתי בנעוריה בית אביה כל שבח שבנעורים לאביה ובכתובות ובקידושין מסיק דההוא קרא בהכרת נדרים הוא דכתיב וכן בפרק אחד דיני ממונות ובפרק בא סימן דדריש נגעים אין רואין אותן אלא ביום מביום הראות בו בשר חי יטמא כדאביי דפ"ק דמ"ק ושביק דרשה דרבא דדריש דכתיב לו ולא לאורו וכן בפרק הקורא את המגילה למפרע דדריש ולא מוהלין אלא ביום מדכתיב וביום השמיני ימול ובפרק אם לא הביא מפיק ליה מבן שמונת ימים ולא לילות וביום מוקי לה ביום אפילו בשבת וכהנה רבות בגמרא. אמנם לפי האמת אין אנו צריכין לכל זה כי י"ל הא דפי' רש"י קלקלה בזנות כר"א היינו משום דלא אתמר דרבי יוחנן אלא אליבא דמתניתין דבפרק האשה רבה דאמרה שאם נישאת על פי ב"ד פטורה מן הקרבן אבל כיון דאסיקנא שם דליתא למתניתי' אלא אע"פ שהורוה ב"ד לינשא ונישאת חייבת בקרבן אף לרבי יוחנן אין חלוק בין זנתה לנישאת דבין בזו ובין בזו חייבת בקרבן וא"כ יפה דקדק ויפה כוון רש"י להלכה הא דפי' קלקלה בזנות כן נ"ל:

14 אמר רבינא אף אנן נמי תנינא הורו ב"ד לעבור כו'. יש אומרים דנוסחא משובשת היא וצריך להיות אמר רבינא מתניתין נמי דיקא הורו ב"ד לעבור כו' משום דלא אשכחן בכולי גמרא לשון אף אנן נמי תנינא על המשנה במקומה אע"ג דאיתא אף אנן נמי תנינא טובא קודם כי הכא ואני אומר שאין לשבש הספרים דכן אשכחן בכריתות בפרק המביא אשם:

15 תו לא מידי מכאן נראה לי דאין לתלמיד לסמוך על דברי רבו עד דאמר לו מותר אתה לעשות וא"ת דהא אמרינן פרק יש נוחלין אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעביד מעשה אמר לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה והשתא קשה וכי לא ידע רב אסי כל הני משניות דמייתי הכא דמשמע מינייהו דאין לתלמיד לסמוך על דברי רבו עד דאמר ליה מותר אתה לעשות וי"ל דלא דמי כלל דאלו הכא מיירי שהתלמיד שואל לרבו היאך הלכה ע"י מעשה שבא לידו כדי לעשות מעשה אבל רב אסי שאל לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה שלא בשעת מעשה רק דרך לימודו בשעה שאנו למידין לפניו נעביד מעשה על פי אותה הוראה והשיב לו רבי יוחנן לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה פירוש שאורה לכם הלכה בשעה שתשאלו לי ע"י מעשה דבשעת מעשה אדם ירא לידון ומכוון לבו יותר כדאמרינן התם אין למידין הלכה מפי תלמיד ומיהו לא בעינן שיאמר לו רבו בשעת מעשה מותר אתה לעשות אלא דוקא אם לא אמר לו הלכה כפלוני אבל אם אמר לו הלכה כפלוני אע"פ שלא אמר לו מותר אתה לעשות כיון שאמר לו הלכה כפלוני על ידי מעשה שבא לידו זהו נקרא הלכה למעשה. ואפשר נמי לפרש הלכה למעשה היינו שיאמר הלכה ומותר אתה לעשות וכתב שם רשב"ם ונמוקי יוסף בשם המפרשים דדוקא רבי יוחנן הוא דקאמר הכי לתלמידיו לפי שהיה מחמיר על עצמו או משום דדילמא הדר ביה מההוא פסק הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו או משום כדי שילמדו ממנו תלמידיו ויהיו כולם יראי הוראה אבל אנו אין לנו אלא מה שפסקו האמוראי כמו שסדרן רב אשי דהא אמרינן בבבא מציעא רב אשי ורבינא סוף הוראה כו' וקשה לי על מה שכתבו דדוקא רבי יוחנן הוא דקאמר הכי לתלמידיו לפי שרבי יוחנן לבדו היה מחמיר על עצמו כו' דהא אשכחן בכמה דוכתי הורה פלוני הלכה למעשה והיינו כדאמר רבי יוחנן לתלמידיו עד דאמינא לכו הלכה למעשה ושמא י"ל דהורה פלוני הלכה למעשה אין פירושו כמו הלכה למעשה דרבי יוחנן אלא אתא לאפוקי הלכה ואין מורין כן וכתב רבינו ירוחם ז"ל בספר אדם וחוה וז"ל וכתב ן' מיגש כי זה בדורות הראשונים שהתלמיד יושב לפני רבו ומעיינים ואפילו רבי אומר לו הלכה כפלוני אבל עתה שהגמרא מסודרת הלכה למעשה הוא שנכתב אחר עיון ודקדוק רב שהרי לעשות מעשה נכתב פכ"נ ואיתא בירושלמי בפרק ב' דפאה אמר רבי זעירא בשם שמואל אין למידין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן הגמרא:

16 איכא דאמרי אמר שמואל כו' נראה לי דאע"ג שפי' ריב"א בעלמא דכל איכא דאמרי הוא טפל לגבי לשון ראשון ולית הילכתא כוותיה כי רב אשי סידר לשון המרובים והעיקר בתחלה וכל לשון היחידים והטפל אמר איכא דאמרי ור"י גאות ז"ל פי' להפך דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כאיכא דאמרי משום דבעל הגמרא ראה דברי מי שישרו בעיניו וסדרן באחרונה לקבוע הלכה כההוא לישנא מכל מקום כאן כל אפי שוה דהלכתא דבעינן מותרים אתם לעשות מפני דהני תרי לישני לא דמיין לתרי לישני דעלמא הואיל ואין נפקותא לענין דינא בין הני ב' לישני רק אם הם דברי רב דימי או דברי שמואל מי שאמר אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות אבל ס"ס בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא הילכתא דבעינן מותרים אתם לעשות ללישנא קמא כרב דימי וללישנא בתרא כשמואל דבודאי יהיה מי שיהיה שאמרו אנן כאביי ורבי אבא ורבינא נקטינן שהכריחו כן משניות וגם הגמרא מסיק הכי ואמר תו לא מידי. הגה"ה. ולכן לא דק הרב קארו ז"ל שכתב בכסף משנה פרק י"ג מהלכות שגגות על הרמב"ם ז"ל שכתב דבעינן שיאמרו מותרים אתם לעשות שפסק כלישנא בתרא ואליבא דשמואל כו' שנראה מדבריו דללישנא קמא לית הילכתא הכי והא ליתא כדאמרן ומה שנמצא כתוב בסמ"ג שלפנינו וז"ל וגם מפרש שם שצריך שיאמרו לעם בפירוש מותרים אתם ע"כ שנראה מדבריו שפסק כלשון ראשון ואליבא דשמואל נ"ל ברור שטעות דלוג סופ' הוא שדלג מלת לעשות מטעם שפירשתי דבודאי לכל הלשונות הילכתא דבעינן שיאמרו מותרים אתם לעשות הואיל ואביי ורבי אבא ורבינא הכריחו כן ממשניות לכל הני תרי לישני ע"כ הגה"ה:

17 שוגג למה לי. וא"ת למה לא פריך איפכא וניתני ועשה שוגג ולא ליתני על פיהם וי"ל דשוגג בכלל על פיהם הוא אבל על פיהם אינו בכלל שוגג משום דשוגג אשכחן בכמה גווני כמפורש בסמוך ולהכי איצטריך למתני על פיהם לפי שכל עצמו אינו פטור אלא משום שעשה על פיהם ומקרי תלה בב"ד ומשום הכי קתני במשנה שאחר זו והלך ועשה על פיהן ר"ש פוטר כו' ולא נקט שוגג:

18 על פיהם ממש לפי זה זו ואין צריך לומר זו קתני דעל פיהם ה"ל למתני ברישא ואח"כ שוגג דהוה לא זו אף זו שאינו דוחק כל כך כמו זו ואין צריך לומר זו כדפריך הגמרא בשמעתין בשלמא רישא לא זו אף זו קתני כו' וכי האי גוונא כתבו התוספות בפ"ק דשבועות גבי הסול והסירה והמקדח וז"ל זו ואין צריך לומר זו קתני דמקדח ומחט ומכתב ה"ל למתני ברישא כו' אבל אין להקשות להך לישנא דלא הוה ליה למתני על פיהם כלל השתא בשוגג דאינו ממש על פיהם פטור כל שכן על פיהם ממש משום די"ל דאי לאו על פיהם לא הוה מיותר שוגג ולא הוה מפרשי' ליה לנתחלף לו חלב כו' אלא הוה שמעינן ליה כפשוטו דלא מצינן לאקשויי לתני והלך היחיד ועשה בלחוד שוגג למה לי די"ל דאיצטריך שוגג למעוטי מזיד אבל השתא דקתני על פיהם תו לא צריך למעוטי מזיד דעל פיהם משמע שסמך עליהם וא"כ אייתר שוגג לנתחלף לו חלב בשומן אבל איכא למידק דהא כתבו התוספות בריש פרק האיש מקדש גבי הא דפריך השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא כו' דלא שייך לתרץ לא זו אף זו קתני אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא אם כן מאי שנא זו ואין צריך לומר זו שכתבוהו התוספות בפ"ק דשבועות שהבאתי אפילו בשתי תיבות וגם על החלוק עצמו שחלקו בין ב' תיבות לב' בבות איכא למידק מ"ש ב' בבות משני תיבות וכבר מצינו להריטב"א ושאר מפרשים שכתבו גם גבי השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא כו' דהוא הדין דהוה מצי לתרץ לא זו אף זו קתני. ונראה לי ליתן טעם נכון לדבריהם דבשלמא בשתי בבות איכא למימר חדא חדא שמעינהו ותנינהו כדמתרץ הגמ' בכמה דוכתי אבל בשתי תיבות לא שייך לומר כן דהא כולן שמען בתוך כדי דיבור ולכן זו ואין צריך לומר זו שפיר שייך לומר אפילו בשתי תיבות דכיון דאפילו בשתי בבות אי נמי אמרינן חדא חדא שמעינהו אכתי קשה דאין מסודר דבריו יפה כיון דכתב המחודש למה לו לכתוב החלוקה האחרת וכיוצא שעל כל פנים אין תקון בסדור דבריו ה"ה דאפילו בשתי תיבות שייך לומר זו ואין צריך לומר זו. שוב מצאתי מי שכתב עוד טעם אחר דבשלמא בשתי בבות כשכתב רבינו הקדוש החלוקה הראשונה לא ירד לחדות השני וכשכתב השניי' משום חדוש' לא הוה ליה למחוק את הראשונה שאינה כל כך מחודשת וכה"ג מתרץ הגמ' בפרק ארבעה אחין ואפילו בענין שנוגע לדין אמרינן בכמה דוכתי ראה רבי כדברי פלוני ומשנה לא זזה ממקומה אבל בבא אחת בשתי תיבות הוא דוחק גדול שנאמר שכשהיה כותב הדין לא ירד לכוון הדין ובתוך כדי דבור ירד לאותו חדוש עכ"ל ולפי טעם זה ה"ה דלא הוה שייך לומר זו ואין צריך לומר זו קתני בשתי תיבות וזה שלא כדברי התוספות דשבועות שהבאתי ולכן הטעם הראשון שכתבתי הוא הנכון:

19 ואיכא דאמרי אמר רבא שוגג על פיהם הוא דפטור כו'. נראה לי דאפילו ריב"א שפירש בעלמא דכל איכא דאמרי הוא טפל לגבי לשון ראשון ולית הלכתא כוותיה מטעם שפירשנו לעיל מכל מקום מודה הכא דהלכה כאיכא דאמרי הואיל ורבי יוחנן קאי כוותיה בסמוך דהלכתא כמותו כנגד רב וכה"ג כתבו התוספות בפרק כירה גבי ואיכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין כו' ועוד שהרי הסתם גמ' בעי למיפשט כן לקמן מדיוקא דמתניתין דקתני שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורין כו' ולא שבקינן משמעות פשטא דלישנא של המשנה בשביל דחיית רמי בר חמא:

20 שוגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף כו'. תימא לפי זה הדרא הקושיא לדוכתה ונתני ועשה על פיהם שוגג למה לי דמהיכא תיסק אדעתין לומר שיהא פטור אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו שהרי על פיהם משמע על פיהם ממש:

21 בפלוגתא הורו ב"ד שחלב מותר כו'. פי' כי הך פלוגתא דהנך תרי לישני פליגי נמי אמוראי קמאי רב ורבי יוחנן וכה"ג ממש פרש"י בפ"ק דגיטין גבי פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי כו':

22 רב אמר פטור. פרש"י דתולה בבית דין הוא ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ולפי זה צריך לומר שגם רבי יוחנן סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כי לא פליגי אלא אם הוא מקרי תלה בב"ד או תולה בעצמו וקשה לי על פירושו שהרי לקמן אמר רב יהודא אמר שמואל זו דברי רבי יהודה אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב אם כן רב ורבי יוחנן היאך שבקו לחכמים ופסקו כרבי יהודא ואפילו אי תימא דלא ס"ל לענין הלכה כרבי יהודא רק דפליגי אליבא דרבי יהודה נמי קשה מאחר דלית הלכתא כרבי יהודא אלא כחכמים א"כ למה פליגי אליבא דרבי יהודא וכי תימא דסבר רש"י דרב ורבי יוחנן פליגי על שמואל וסבירא להו דמשנתנו לאו דברי רבי יהודא אלא חכמים אם כן קשה מניין לו זה שהרי אפשר לפרש פלוגתייהו דרב ורבי יוחנן דאיירי שהורו ב"ד לרוב הצבור שחלב מותר וזה שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו הוא היה מכלל מנין רוב הצבור ופליגי רב ורבי יוחנן אם גם הוא מקרי תלה בב"ד ופטור כמו רוב הצבור או תולה בעצמו וחייב אבל אי לאו שרוב הצבור עשו בהוראת ב"ד מלבד זה שנתחלף לו חלב בשומן רק הוא בלבד או אפילו עם מעוט הצבור לא היה אמר רב פטור וכן משמע בסמוך דפלוגתייהו מיירי בכך מדקאמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור כו' א"כ אין אנו צריכים לבדות מלבנו מחלוקת בין רב ורבי יוחנן לשמואל אלא כולהו ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב והא דאמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור כו' היינו לענין דלהוי תולה בב"ד ופטור וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שגגות שפסק כרבי יוחנן דהכא וכשמואל דלקמן דאמר אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכתב זה הכלל כל התולה בב"ד פטור והוא שיהיו שם כל הדרכים שמנינו כו':

23 מעם הארץ בעשותה פרט למומר כו'. אין להקשות דהא איצטריך לכדדרשינן לקמן בפרק בתרא מעם הארץ פרט למ יח כמו שהקשו התוספות כה"ג בפ"ק דחולין גבי מכם ולא כולכם להוציא את המומר וז"ל תימה דהא איצטריך לכדדרשינן בפרק לולב הגזול אי לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והא לאו דידיה הוא כו' דיש לומר דשאני התם גבי מכם שדורש שתי דרשות שהם שני ענינים נפרדים לגמרי ולכך שפיר הקשו התוספות דהא איצטריך כו' לאפוקי הכא השתי דרשות ענינם אחד למעוטי שאינם מביאים חטאת ולפיכך ממעט נמי לקמן בפרק בתרא מעם הארץ פרט לנשיא:

24 אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב כו'. וא"ת אמאי מייתי האי קרא דכתיב גבי נשיא ושביק קרא דאשר לא תעשינה ואשם דכתיב גבי יחיד הדיוט דמיירי מיניה וי"ל דעיקר דרשא אתיא מתיבת בשגגה כדפרש"י ביומא פרק יום הכיפורים אשר לא תעשינה משמע שאלו ידע לא עשה אבל בשגגה עשה ואשם ע"כ כלומר אבל אם לא היה פורש ונבדל מעבירה זו בשעה שאכל אע"ג דחזר אח"כ בתשובה לא מקבלינן מיניה כיון דבשעת מעשה דעתו היה להזיד ולחזור על עבירתו אע"ג דעכשיו אתרמי דשגג ולא הזיד לא קרינן ביה בשגגה:

25 לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעתו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתיה לומר דמביא וי"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אחרי כן ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו כך כתבו התוספות בפרק קמא דחולין וקשה לי על דבריהם שהרי שם בפ"ק דחולין נפקא לן מקרא מכם ולא כולכם להוציא את המומר שאין מקבלים ממנו קרבן עולה א"כ מאי משני התוספות לקושייתם התם גבי עולה מה צריך קרא למעט הא הוה זבח רשעים תועבה ובפרט לפי מה שפרש"י שם בהדיא הטעם שאין מקבלין ממנו עולה משום דכתיב זבח רשעים תועבה א"כ מה צריך קרא למעט. לכן נראה לי ליישב קושייתם של התוספות עם הצריכותא דעביד הגמ' שם בפ"ק דחולין דאיצטריך קרא למעט מומר שאינו מביא חטאת אע"ג שאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו משום דסלקא דעתך אמינא הואיל דחיובא הוא אימא לקבל מיניה כדי שלא יהא חוטא נשכר והא דכתיב זבח רשעים תועבה היינו בקרבן נדבה קמל"ן דאפילו חטאת שהוא חיובא לא מקבלינן מיניה כן נראה לי וכל זה כתבתי לדעת התוספות שפירשו מלת השב מידיעתו היינו שחוזר בתשובה אחר שעבר שלפי זה קשה היאך אמר יצא מומר שאינו שב כלומר שאינו חוזר בתשובה אחר שעבר מה צריך קרא למעט כו'. אבל לפי מה שפרש"י בפ"ק דחולין מלת השב מידיעתו היינו הפורש ונבדל מתחלה ואין עובר אם היה יודע שהוא אסור כו' אין אנו צריכין לכל זה כי הקושיא מעיקרא ליתא:

26 אמר רב פפא קסבר רבי יוחנן כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו כו'. איכא למידק מה צריכין אנו לאריכות זה לומר כיון דכי מתידע להו לב"ד הדרי בהו די לנו דכי מתידע ליה בלבד שטעו כגון שהוא גמיר או סביר וטעה בתחלה כמו שטעו הב"ד וחשב שהב"ד כדת הורו ואח"כ מתידע ליה שטעו אי נמי כגון שהוא שמע מתלמיד גמיר או סביר שטעו הב"ד הוה הדר ביה שב מידיעתו קרינא ביה ושמא י"ל כיון דלאו כולי עלמא דיני גמירי ניחא ליה טפי לומר בהווה כיון דכי מתידע להו לבית דין כו':

27 למה ליה למיתני כל הני כו'. קצת קשה הלשון דלכאורה נראה דלאו רישיה סיפיה לפי דמעיקרא מקשה למה ליה למתני כל הני ולבסוף מקשה איפכא מיבעיא ליה וצריך לפרש דהכי מקשה אלא סיפא דלחיובא איפכא מיבעיא ליה דאז הוה אתי שפיר דאיצטריך למתני כל הני משום דלא זו אף זו קתני כמו ברישא אבל השתא דלא קתני איפכא קשה למה ליה למתני כל הני דלא הוה ליה למיתני אלא שעשו ועשה עמהן הרי זה חייב אבל אכתי קשה ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא היה יודע דמצי לתרץ זו ואין צריך לומר זו קתני וי"ל משום דאין דרך התנא במשנה אחת לשנות ב"בבות האחת לא זו אף זו והאחרת זו ואין צריך לומר זו כדמוכח בפ"ק דמעילה הילכך הקשה שרצה לדעת אם יתחדש לו תרוץ אחר יותר מרווח כנ"ל:

28 תרתי למה לי כו' רבים מן המעיינים השתבשו שיבוש גדול בהבנת קושיא זו ותירוצה וחשבו מדלא הזכיר בפסקא וידע אחד מהן שטעו בהדי' או תלמיד וראוי להוראה הא דפריך הגמרא תרתי למה לי קאי על תלמיד וראוי להוראה בלחוד והכי פריך למה ליה למיתני תרתי דהיינו תלמיד וראוי להוראה הלא אייתר חד מנייהו ולא הוה ליה למיתני אלא או תלמיד גרידא או ראוי להוראה גרידא ומשני איצטריך דהוה אמינא תלמיד דגמיר וסביר דוקא תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה וכבר מצאתי כתוב כן בהדיא בשני ספרים הנדפסים מקרוב והוא שבוש גדול דנהי שבכלל ראוי להוראה יש תלמיד דבכלל מאתים יש מנה אבל בכלל תלמיד לא יש ראוי להוראה דסתם תלמיד שבכולי גמרא היינו שאינו ראוי להוראה כמו תלמיד שהורה לעשות פטור כו' וכמו תלמיד שאמר יש לי ללמד זכות עליו כו' וכהנה רבות בגמרא ולהכי פריך הגמרא בסמוך תלמיד וראוי להוראה כגון מאן כמו שאפרש שם א"כ מאי פריך הגמרא תרתי למה לי הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי י"ל דאי תנא תלמיד גרידא סד"א אע"פ שאינו ראוי להוראה להכי איצטריך למיתני ראוי להוראה לאשמועינן שאינו חייב אלא דוקא אם הוא ראוי להוראה שהרי על כל פנים אפילו לפי המסקנא דקאמר רבא תנא משנה יתירה אפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר צריך אתה לומר בהכרח דוקא גמיר או סביר אבל דלא גמיר ולא סביר אינו חייב מדקתני המשנה ידע אחד מהם שטעה או תלמיד וראוי להוראה כו' משמע דוקא כי הני אבל אחריני לא וטעמא רבה איכא במילתא כמו שכתב הרמב"ם בפי"ג מהלכות שגגות וז"ל בד"א כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומנטרף לכלל השוגגים על פיהם כו' וא"כ השתא נמי נוכל לומר ראוי להוראה אין אבל אינו ראוי להוראה לא ואפילו אי תימא דלא פריך אלא דוקא תלמיד למה לי הלא בכלל ראוי להוראה יש תלמיד א"כ ליתני ראוי להוראה גרידא אכתי קשה טובא חדא דא"כ לא הוה ליה לומר תרתי למה לי כיון שאין הקושיא נופלת על תרוייהו אלא דוקא על תלמיד גרידא ועוד דא"כ גם הקושיא מעיקרא ליתא כי מה יתן ומה יוסיף אם לא הוה תנא תלמיד אלא ראוי להוראה גרידא הלא אין ראוי להוראה בלא תלמיד ועוד קשה שהרי בודאי לא עלה ולא יעלה על דעת דאלו הוה תנא תלמיד גרידא דהוה אמינא הני מילי גמיר וסביר דוקא להכי איצטריך למתני גם וראוי להוראה משנה יתירה דאפילו גמיר ולא סבור דזה אי אפשר משום דהוה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מטעם שפירשנו לעיל דסתם תלמיד היינו שאינו גמיר וסביר אלא או גמיר או סביר ותדע שהרי בפ"ק דסנהדרין אמרין בהדיא דאפילו מי שהוא נקרא מומחה לרבים ודן דיני ממונות ביחידי אינו אלא גמיר וסביר מכלל דסתם תלמיד לאו גמיר וסביר ועוד שהרי בפרק האיש מקדש אמרינן בהדיא האומר על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלמודו ואומרו ואפילו במסכת כלה ואע"ג דאי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הוי קולא דלא בעיא גט וכיון שכן בע"כ צריך אתה לפרש הא דקאמר רבא אי מההיא הוה אמינא הני מילי גמיר וסביר היינו אלו הוה תנא ראוי להוראה גרידא להכי איצטריך למתני גם תלמיד משנה יתירה דאפילו גמיר ולא סביר א"כ קשה כיון דמשנה יתירה היינו תלמיד למה אמר רבא תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה כו' מה לו להזכיר עכשיו ראוי להוראה הכי הל"ל תנא תלמיד ממשנה יתירה כו'. ועוד מאי משני ממשנה יתירה אפילו גמיר ולא סביר כו' א"כ לשתוק לגמרי מן וראוי להוראה דהא אין לומר דאי לא הוה תנא רק תלמיד גרידא הוה אמינא גמיר וסביר דוקא כיון דליכא משנה יתירה דזה ודאי לא עלה ולא יעלה על דעת שום אדם כדפירשנו וכן אין לומר דאי לא הוה תני רק תלמיד גרידא סד"א אפילו אי לא גמיר ולא סביר ובאמת אינו חייב אלא דוקא אם הוא גמיר או סביר להכו איצטריך למיתני גם ראוי להוראה דהא ודאי ליתא דזה לא נקרא תלמיד אלא עם הארץ והא ודאי שאי אפשר לומר דלא פריך תרתי למה לי כלומר למה בעינן תרתי תלמיד וגם שיהא ראוי להוראה למה לא סני בתלמיד גרידא אע"ג שאינו ראוי להוראה דא"כ לא נופל עליו כלל תשובת רבא אצטריך כו' לכן נ"ל לפרש הא דפריך הגמ' תרתי למה לי היינו וידע אחד מהם שטעו או תלמיד וראוי להוראה דכיון דתנא וידע אחד מהם שטעה הא תו ל"ל מהיכא תיסק אדעתין שיהא ראוי להוראה גרוע מאחד בכ"ד ותי' רבא דאיצטריך למיתני לאשמועינן גמיר אע"ג דלא סביר ואביי הבין דלרבא ממשמעות הלשון תלמיד וראוי להוראה נפקא ליה גמיר ולא סביר ומשום הכי הקשה לו דראוי להוראה גמיר וסביר משמע והשיב לו רבא דלאו ממשמעות קאמינא אלא הכי קאמינא מעיקרא אי מההיא כלומר אי לא הוה תנא אלא וידע אחד מהם שטעה בלחוד כסברת המקשן ה"א הני מילי גמיר וסביר להכי איצטריך למתני משנה יתירה דהיינו כל בבא זו תלמיד ראוי להוראה לאשמועינן אפילו גמיר ולא סביר כו' והיינו דקאמר תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה כלומר מיתורא שמעינן ליה ולא ממשמעות כי גם אני מודה דתלמיד ראוי להוראה גמיר וסביר משמע והא דלא אמר רבא תנא תלמיד וראוי להוראה ממשנה יתירה כו' משום שלא הוצרך להזכיר תלמיד מפני דאביי לא פריך ליה לרבא אלא מן ראוי להוראה בלחוד וכן משמע מדקדוק לשון רש"י למי שמתבונן בו היטב שפי' תנא משנה יתירה כו' ולעולם תלמיד ראוי להוראה גמיר וסביר הוא מדהזכיר בלשונו תלמיד משמע דתלמיד וראוי להוראה הכל אחד ומשנה יתירה היינו כל בבא זו או תלמיד וראוי להוראה כן נראה לי. אחר זמן רב שכתבתי זה באתי לווינצייה ודברתי עם המחבר עצמו אחד משני ספרים מחק הנזכר והודה לדברי שטעה:

29 ראוי להוראה כו' כגון מאן. לכאורה נראה מדלא הזכיר בפסקא תלמיד בהדי ראוי להוראה דפריך כגון מאן על ראוי להוראה בלחוד כלומר כגון מאן ראוי להוראה ואי אפשר לומר כן דאם כן קשה טובא תדא למאי הלכתא פריך כגון מאן ראוי להוראה כיון שכבר מסיק לעיל דתנא ראוי להוראה משנה יתירה לאשמועינן אפילו גמיר ולא סביר כו'. ועוד מאי משני רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא דמשמע אבל מי שאינו חכם בתורה כמותן אינו ראוי להוראה והא ודאי ליתא שהרי לא היה בימיהם כמותם בתורה כדאמר בן עזאי עצמו כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום ותנן משמת שמעון בן עזאי בטלו השקדנים לכן צריך לפרש דהכי פריך כגון מאן כלומר כגון מאן נקרא תלמיד אע"ג שהוא ראוי להוראה מפני דמי שהוא ראוי להוראה לא נקרא תלמיד ומי שהוא תלמיד לא נקרא ראוי להוראה והשיב רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהיו ראויין להוראה שלא היה בימיהם כמותם בתורה ואפילו הכי היו נקראין תלמידים מפני שהיו בחורים ולא באו לכלל סמיכות שמתו בעודם בחורים:

30 כה"ג מזיד הוא תימה רבתי אדפריך על רבא הוה ליה למיפרך על המשנה גופא דקתני וידע אחד מהן שטעו הא מזיד הוא ועוד קשה מאי איצטריך רבא להשיב לו וליטעמיך הא דתניא בעשותה כו' למה לא השיב לו עדיפא מיניה וליטעמיך המשנה גופא דקתני וידע אחד מהן שטעו הא מזיד הוא אלא מאי אית לך למימר דקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים כו' ושמא י"ל דאביי שפיר ידע דהמשנה גופא דקתני וידע אחד מהם שטעו איירי שהוא שוגג דקא טעי במצוה לשמוע כו' אלא שלא היה מסתבר לאביי לפרש ראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי וקטעי במצוה שמוע דהא לא היה בימיו כמותו בתורה כדאמר הוא בעצמו כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום ואיך יטעה הוא במצוה לשמוע כו' דהא תניא יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שתשמע להם תלמיד לומר ללכת ימין ושמאל עד שאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל אלא ודאי אין זה שמעון בן עזאי והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרקין והשיב לו רבא דבעל כרחך צריך אתה לפרש כן אע"ג שנראה להיות דוחק גדול לומר דשמעון בן עזאי יטעה במצוה לשמוע כו' משום דתניא בהדיא בברייתא וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי. ואין להקשות דהא תניא בספרי פרשת שופטים לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו מראין בעיניך על שמאל שהיא ימין ועל ימין שהיא שמאל שמע להם אם כן משמע שמצוה לשמוע דברי חכמים אפילו אם ידע דקטעו ואמרו על שמאל שהיא ימין ולא כהברייתא שהבאתי לעיל דקתני יכול אם יאמרו כו' די"ל דהא דאמרו בספרי אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין הכי פירושו אפילו תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו בדין ואמרו על שמאל שהיא ימין אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו בדין וכן דייק הלשון אפילו מראים בעיניך כו'. והא דקתני בברייתא שהבאתי לעיל יכול אם יאמרו לך כו' היינו שידע בודאי שטעו בדין להתיר את האסור כן נ"ל. הגה"ה לאתויי מבעט בהוראה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות פירש כדפרש"י שאם היה רגיל להיות מבעט בהוראה כו'. אבל בחיבורו בפי"ג מה' שגגות נראה מדבריו שהוא מפ' מבעט בהוראה היינו שאומר שלא היה הוא צריך להוראתם בזה שכבר היה הוא יודע שמותר. ע"כ הגה"ה:

31 אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב לאו דוקא יחיד אלא הוא הדין מעוט הקהל כדאיתא בסמוך אלא הואיל ונקט רבי יהודה בדבריו יחיד נקט נמי בדברי חכמים יחיד וכתב באגודה שיש להסתפק אי ב"ד גופייהו חייבים להביא כשבה או שעירה נהי דפר אינן מביאין אלא א"כ עשו רוב הצבור מכל מקום קרבן יחיד לייתו ע"כ. ואני אומר אלו עיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שגגות ובהקדמה דמכילתין לא היה מסתפק לפי שהוא כתב בהדיא שהב"ד פטורים לגמרי מן הקרבן:

32 הרי אלו מעוטים העושה מפי עצמו חייב בירושלמי פריך הא אמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות היכי אמר הכא הרי אלו ג' מעוטים דממעטין אותן ומשני הני מילי היכא דליכא אלא תרי מעוטין אבל הכא דאיכא ג' מעוטין בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט ע"כ ונ"ל דמה"ט דקדק לומר הרי אלו מעוטין ולא נקט כולהו אתו למעט אלא ר"ל אע"ג דקי"ל אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אפ"ה הרי אלו מעוטין הם ולא דריש הכא אלא המיעוט האחרון והוא בעשותה תחטא ושביק לשני מיעוטים הראשונים משום שאין כאן מקומו ובהאי תירוצא דירושלמי שהבאתי מתיישב שפיר הא דדריש בתורת כהנים ריש פרשת ויקרא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן כולהו למעט ומייתי לה בתמורה בפרק כל האסורים. ונראה לי הטעם דכיון דליכא למימר על מיעוט השלישי מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא רבוי דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט הילכך אין אנו אומרים גם על ב' מיעוטים קמאי אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אלא כולהו אתו למעט. אבל קשה לי שהרי בפ"ק דסנהדרין אמרינן הקרקעות תשעה וכהן מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא ה' כהנים וה' ישראל קשיא שמע מינה בהדיא דאליבא דכ"ע בין לשמואל בין לרב הונא לא אמרינן היכא דאיכא ג' מיעוטין בזה אחר זה כולהו אתו למעט אלא אדרבה כולהו אתו לרבות אליבא דשמואל ואפילו לרב הונא ב' מיעוטי קמאי אתו לרבות והא ודאי שאין לחלק בין ג' מיעוטין בזה אחר זה ובין עשרה מיעוטין בזה אחר זה. ועוד קשה לי אעיקרא דדינא היאך אמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא"כ לשתוק מנייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות ומיהו בהא איכא למימר דשמא הוה ממעטיה מכח שום דרשה או קל וחומר או בנין אב להכי איצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות ושמא י"ל דלא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אלא דוקא היכא דלא אשכחן מה למעט במיעוט אבל אם אשכחן מה למעט אפילו מיעוטים רבים כלהו דרשינן למיעוט וצל"ע:

33 אמר רב פפא ממאי דלמא לא הן ולא ב"ד בירושלמי דפרקין מייתי נמי הך ברייתא ומפרש לה רבי יוחנן הכי כדפריך רב פפא ולפי זה הברייתא דקתני אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו ג' מעוטים כו'. ועדיין אני אומר מעוט הקהל שחטאו כו' הכל אליבא דחד תנא הוא וכן משמע הלשון בת"כ דוק ותשכח:

34 מהדר ברישא על מעוטא דמחייבי בשגגת מעשה ולבסוף מהדר על רובא כו'. קשה לי טובא חדא שהרי אין הכי נמי שהוא מהדר ברישא על מעוטא דמחייבי בשגגת מעשה ולבסוף הוא מהדר על רובא דהכי איתא בתורת כהנים והביאה רש"י בעשותה יכול יחיד שעשה חייב שנים שלשה שעשו פטורים ת"ל מעם הארץ אפילו מרובין ועוד קשה דהשתא רוצה להוכיח דקים ליה לתנא דמעוט בהוראה חייבים מדקא מהדר על רובא ולא על מעוטא וכדפרש"י לקמן וז"ל אלא מדקמהדר על רובא ושביק מעוטא ש"מ כו' ולבסוף אמר להפך אלא לאו מדמהדר על מיעוט דמחייבין בשגגת מעשה ובסוף מהדר על רובא כו' ונראה לי שאם אינו טעות סופר האי אלא לאו מדמהדר על מעוט דמחייבין כו' הכי פירושו לאו מכלל דמעוט בהוראה קיימא ליה דמחייבי בהוראה כלומר אי אמרת בשלמא דמעוט קהל בהוראה פשיטא ליה לתנא דמחייבי אתי שפיר דקאמר התנא עדיין אני אומר מעוט קהל כו'. דהשתא שפיר מהדר ברישא על מיעוטא דמחייבו בשגגת מעשה ולבסוף הוא מהדר על רובא כי הטעם שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר בהוראה הא הן חייבים דקאמר התנא הוא טעם מספיק למה טפי פשוט ליה דקרא מעם הארץ אתא על מעוטא דמחייבו בשגגת מעשה מעל רובא וכדפרש"י אלא אי אמרת לא הן ולא ב"ד אם כן היאך יכול התנא לומר עדיין אני אומר מעוט קהל כו' מטעם שאין ב"ד מביאין על ידיהם פר הלא טעם זה כנגדו הוא דכיון שהם פטורים בהוראה היה מן הדין להיותן פטורים ג"כ בשגגת מעשה גרידתא א"כ למה טפי מסתבר לתנא מעוטא דמחייבי בשגגת מעשה גרידתא מן רובא הלא אדרבה לדידך טפי מסתבר לומר דקרא מעם הארץ אתא לרבויי רובא לחיובא בשגגת מעשה גרידתא מן מעוטא וממילא הא דיליף התנא ברישא דברייתא יכול שנים שעשו פטורים ת"ל מעם הארץ אפילו מרובין אינו מוכרח מדחזינן שהתנא אמר אח"כ ועדיין אני אומר מעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין שאין ב"ד כו' משמע דלא נפקא ליה לתנא דמחייבו מיעוטא בשגגת מעשה גרידתא מקרא מעם הארץ אלא מטעם זה הואיל שאין ב"ד מביאין כו' ולדידך דלא מצי התנא לומר כלל טעם זה שאין ב"ד מביאין כו' כדאמרן ממילא בנפול היסוד טפל כל הבית ארצה והיינו דפרש"י אלא לדידך דאמרת לא הן ולא ב"ד דאכתי לא נפקא לך דמחייבי מעוטא בשגגת מעשה גרידתא כו' א"כ לדידך קשה ויהדר ברישא על מעוטא כו' ומה שפרש"י אלא מדקא מהדר על רובא ושביק מעוטא כלומר ושביק מעוטא בלי דקא מהדר ליתן הכרח לדבריו ברישא דברייתא דיליף יכול שנים שעשו פטורים ת"ל מעם הארץ אלא מטעם שאין ב"ד מביאין כו' כדקאמר אח"כ שמע מינה דמעוט בהוראה פשיטא ליה לתנא דחייבין והשתא טפי מהדר על המיעוט דמחייבין בשגגת מעשה מטעם דקאמר התנא אח"כ שאין ב"ד מביאים כו' ואין צריך הכרח אחר אלא זה כי טוב הוא והיינו דקאמר בגמרא אלא לאו מדמהדר על מעוט כו' כלומר מטעם שאין ב"ד מביאין כו' בלי הכרח וטעם אחר ש"מ מעוט בהוראה חייבין הן כו'. והשתא שפיר מיהדר עלוי' עם טעם זה שאין ב"ד מביאין כו'. אמנם לולא דמסתפינא מחבראי אמינא שטעות סופר הוא והגירסא הנכונה היא כך אלא לאו מדמהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה כו' וכן הסכים עמי הרב הגדול מהרא"י י"ץ המחבר ספר קרבן אהרן:

באר שבע על הוריות ג׳ ע״א »