מפרשים:
1 ונתמנה והשלימו ואח"כ נודע לו מוכרח לומר ואח"כ נודע לו אפילו לרבנן דאזלי בתר חטאה משום דאלו נודע לו קודם שנתמנה לא איצטריך מעם הארץ למעוטי דמהיכא תיתי דנצרף:
2 אכל חלב והפריש קרבן כו'. וא"ת דהא שמעינן ליה לרבי יוחנן בפ"ק דקידושין גבי בהמה של שני שותפין דס"ל דדחוי מעיקרא הוי דיחוי אם כן למה אמר אכל חלב והפריש קרבן דכי האי גוונא נראה ונדחה הוי והוה מצי לאשמועינן רבותא טפי דאפילו המיר הדת והפריש קרבן דהוי דיחוי ואע"ג דדיחוי מעיקרא הוא ורבותא הוא טפי בדיחוי מעיקרא כדמוכח בפרק לולב הגזול דאפילו מאן דאית ליה דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי מודה בנראה ונדחה דהוי דיחוי. כבר תירצו התוספות בפרק נגמר הדין דהא דנקט אכל חלב והפריש קרבן אורחא דמילתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד כיון דא"ר יוחנן כי האי גוונא אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וגבי נשתטה אי אפשר לומר אלא שהפריש קודם שנשתטה דאי משנשתטה שוטה שהפריש קרבן אין הקדשו הקדש נקט הכא נמי כה"ג ובפרק בתרא דכריתות כתבתי עוד תירוץ אחר עיין שם:
3 הואיל ונדחה ידחה. נראה לי דרבי יוחנן אזיל לטעמיה דאמר בפ"ק דזבחים ובפ"ק דקידושין ובפרק כיצד מערימין גבי בהמה של שני שותפין כו' בעלי חיים נדחין והוא הדין אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו ס"ל הואיל ונדחה ידחה אבל לרב דפליג עליה דרבי יוחנן ביומא פרק שני שעירי וסבר בעלי חיים אינן נדחין ויליף ליה מבעל מום עובר אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא וכיון דמומר זה חזר בו יביא קרבן וכיון שכן קשה לי כיון דרבא גופיה אמר שם דמתניתין דייקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי וברייתא דייקא כרבי יוחנן כו' בודאי סבר רבא לענין הלכה כוותיה דרב ואע"ג דמתניתין ריש פרק מי שהיה טמא דייקא כרבי יוחנן מ"מ י"ל דההיא כר"י דיחידאה הוא ותדע דבפ' קדשי קדשים אמרינן דר"ש ברבי ורבי ישמעאל בר רבי יוסי ס"ל כרב ועוד דבפרק התערובות אמרינן דסתם מתניתין דקינין כרב דאמר בעלי חיים אינן נדחין. ובהא מתורץ מה שמקשין התוספות בפרק שני שעירי למה אמר רבא ברייתא דייקא כרבי יוחנן הא איכא נמי מתניתין דריש פרק מי שהיה טמא דייקא כותיה לפי שהיה קים ליה לרבא דההיא כר"י דיחידאה הוא ולכן לא חש לה ואם כן היאך רצה הכא למפשט ליה לרבא מהא דאמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב כו'. שוב מצאתי בפרק התערובות אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרציי כו' משמע דרבא פסק כר"י ב"ח נדחין ודוחק לומר דאליבא דמאן דאמר ב"ח נדחין אמרה וליה לא סבירא ליה ותו לא מידי:
4 מומר לאו בר אתויי קרבן הוא כו'. וא"ת הכא משמע אם אידחי גברא גרע מאידחי קרבן ובפ"ק דזבחים משמע איפכא גבי בעי רבי ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזר בהן מהו מי הוי דיחוי או לא הוי דיחוי ומשני התם גברא אידחי קרבן לא אידחי הכא קרבן נמי אידחי ופרש"י התם גבי מומר גברא אידחי מקרבן כדילפינן מעם הארץ פרט למומר קרבן לא אידחי תורת חטאת זאת לא נדחה מישראל מן הכשרים אבל הכא תורת קרבן זה נדחית מן הכל. כבר תירצו שם התוספות דלא דמי דהתם לא אידחי קרבן מן החלב שאכל דעדיין הוא חייב קרבן ור"ת פי' שם איפכא דגבי הורו ב"ד לא הוי דיחוי דגברא אידחי שאינו יודע אם פטור אם לאו קרבן לא אידחי דאי לא דהתירו ב"ד הוה קרב ונמצא שלא היה דיחוי אלא ע"י טעותו אבל הכא גבי מומר אפילו קרבן נמי אידחי דכיון שהוא מומר פטור הוא לכולי עלמא:
5 מעם הארץ פרט למומר כו'. הך ברייתא מייתי לעיל בריש פרק קמא ושם פירשתי כל מה שיש לדקדק בה:
6 אלא הכא באוכל נבלה לתיאבון כו'. תימה גדולה דהכא מסיק הסתם גמרא דליתא לאוקימתא דרב המנונא ואלו בפ"ק דחולין פריך הסתם גמרא מן אוקימתא דרב המנונא וגם מתרץ אליביה ש"מ דהלכה כמותו דאם לא כן לא הוה ליה למיפרך מן אוקימתא דחויה וכה"ג כתבו התוספות בהדיא ביבמות פרק האשה שלום וז"ל וליהמנה מדרב המנונא אמר ר"י דהלכתא כרב המנונא מדפריך סתמא דגמרא מרב המנונא כו' וכן כתבו התוספות בע"א בפרק השוכר את הפועל בדבור המתחיל ורבא אמר הא מני ר"מ היא כו' וז"ל מדקא פריך גמרא ממילתיה דחזקיה שמע מינה דהלכה כמותו כו' וכן כתבו בפרק מי שמת ובשאר דוכתי טובא שוב מצאתי שהקשו התוספות כה"ג בריש פ' שמונה שרצים וז"ל אמר אביי כו' ותימה הוא כיון דלא קיימא שינויא דאביי היכי פריך מינה ע"כ. ומיהו מצאתי שכתבו התוספות איפכא דדרך הגמרא להקשות אפילו מדבר שאינה הלכה בפרק האשה שנתארמלה ובפרק השואל ובפרק המקבל וכן כתב הר"ן בפרק אין מעמידין ובשאר דוכתי ויש להתיישב בדבר אבל אכתי קשה טובא היכי פריך מרבא על רב המנונא והלא רב המנונא תלמידו דרב הוה כדאמרינן בסוף פ"ק דסנהדרין ובפרק הגוזל עצים ובפרק חלון ובפרק כיצד מעברין ואפילו לר"ת דלא גרס בסוף פ"ק דסנהדרין אלא אימא רב המנונא מ"מ הא ודאי דרב המנונא גדול מרבא הוה דהא רב המנונא תלמיד חבר דרב חסדא הוה כדאיתא בפרק הדר ורבא היה תלמיד גמור של רב חסדא כדאיתא בפרק המפקיד ובשאר דוכתי טובא. ועוד קשה שהתוס' דוחקין עצמן טובא שם בפ"ק דחולין ליישב הפירכא ופירשו בשם ר"ת דמומר לאכול חלב דנקט רב המנונא היינו מומר לכל התורה כולה חוץ מדם כדאשכחן שכולל כל החטאות בכלל חטאת חלב בפ"ק דמנחות ובפרק היה מביא דאמר בדין שתהא חטאת חלב טעונה נסכים והשתא קאמר דלתנא קמא כשהוא מומר לכל התורה כולה חוץ מדם אינו מביא קרבן על הדם ולרבי שמעון מביא כיון שהוא שב מידיעתו מדם אבל מומר לדבר אחד דברי הכל מביא ועוד יש לומר דדוקא בחלב ודם פליגי לפי שהם שוים שיש כרת בשניהם ועולין לגבוה ונאמרו בלאו אחד כל חלב וכל דם לא תאכלו דלתנא קמא חשיב ליה מומר לאותו דבר כאילו הוא מומר לדם עצמו ואינו מניח בשביל האיסור אלא משום דנפשו קצה בדם לאכלו אבל מומר לאחד משאר איסורין פשיטא דמביא קרבן על הדם ולר"ש אפילו מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם עכ"ל ולמה לא הזכירו כלל מימרא דרבא דכולי עלמא מומר לאכול חלב לא מומר לדם ושכן מסיק הגמרא הכא וזהו דבר תמוה מאד ועוד שגם רש"י מייתי לעיל ר"ש פ"ק האוקימתא דרב המנונא על הך ברייתא דמייתי שם הגמרא מעם הארץ פרט למומר כו' ומה לו להביא אוקימתא דחויה יותר הוה ליה להביא אוקימתא דרבא ועוד דלא איתפרש היכי אמר רבא דכולי עלמא מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם. ומפני כל אלה הקושיות אמרתי בחפצי דלא גרסינן ליה כלל. אכן ראיתי שהרמב"ם ז"ל פסק בפרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות ובפרק ג' מהלכות שגגות כתנא קמא וכאוקימתא דרבא ' וצ"ע היטב:
7 להכעיס הרי זה מין פרש"י הרי זה מין ומורידין אותו לבור ושחיטתו לע"א. וקשה לי טובא על מה שפי' ושחיטתו לע"א שהרי מדברי רש"י גופי' בפרק שני דחולין משמע בהדיא דאפילו בעובד ע"א אין שחיטתו נאסרת בסתם אע"ג שהוא נקרא מין לכ"ע כדמשמע בסמוך אלא דוקא כשהוא כומר לע"א וכן כתבו התוספות בשמו ובסמוך אכתוב לשונם א"כ כל שכן באוכל חלב להכעיס שהוא קל הרבה מהעובד ע"א דאין שחיטתו נאסרת בסתם:
8 ואיזהו מומר דבסתמו מין. פירוש דמחלב לא ידעינן דשמא אכלו לתאבון משום שהוא טוב לאכול ומשום הכי קאמר זה האוכל נבלות וטרפות פירוש נבלה שמתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת ואינה ראויה לאכילה ואם כן לא אכל אלא להכעיס אבל לא מיירי כשנשחטה בסכין ונתנבלה דלא הוה קרוי מין בסתמא דשמא אכלו לתיאבון שהיא טובה לאכול:
9 אוכל נבלה וטרפה שקצים ורמשים ושתה יין נסך פרש"י הואיל והני אוכלים הוו דברים שהנפש קצה בהם ודאי להכעיס הוא עושה וסתמא מין הוא. וקשה לי שהרי אי אפשר לומר כן גבי יין נסך דתניא בסוף פרק כל פסולי המוקדשין ואלו הן דברים שהנפש קצה בהם נבלות וטרפות שקצים ורמשים ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן בכורות טבלים ויין נסך א"כ למה נקרא מין בסתמא ועוד דהא בפ"ק דחולין לא קאמר דהוי מין אם שתה יין נסך אלא אם מנסך יין לע"א והתוספות בפרק אין מעמידין הביאו הך ברייתא ולא הזכירו ושתה יין נסך ואולי טעות סופרים הוא וצל"ע איכא בינייהו כלאים דרבנן. פרש"י שוע שמנפץ כאחת ועשה מהם לבד טווי כו'. בחומש לא פירש כן וכבר טען הרמב"ן עליו והמזרחי יישב דברי רש"י ע"ש:
10 וחד אמר להכעיס נמי מומר כו'. תימה לדידיה דלהכעיס נמי מומר מקרי אם כן הדרא הקושיא לדוכתה שהקשה לעיל על הברייתא דקתני ואיזהו מומר אוכל נבלות וטרפות כו' מאי קאמר. וי"ל מאן דאית ליה להכעיס נמי מומר מפרש לברייתא הכי אכל חלב הרי זה מומר סתמו לתיאבון שטוב הוא לאכול ומכריזין על אבדתו ואין מורידין אותו לבור ואיזהו מומר סתמו להכעיס ואין מכריזין על אבדתו וגם מורידין אותו לבור הוי אומר אוכל נבלות וטרפות דמו סי דומיא דשקצים ורמשים כן כתבו התוספות בפ' אין מעמידין. ומיהו איכא למידק לפי זה מאי איכא בין מומר להכעיס למין וי"ל דחמיר מין ממומר להכעיס לענין ס"ת שכתבו מין ישרף מה שאין כן גבי מומר להכעיס כדאיתא בפרק השולח עיין שם:
11 איזהו מין זה העובד ע"א. וא"ת דהכא משמע דישראל מומר לע"א נקרא מין ותניא בפ"ק דחולין שחיטת מין לע"א פתו פת כותי כו' ואמר שם אין מינין באומות ובעי למאי הלכתא אי נימא לשחיטה השתא שחיטת מין דישראל אסורה דע"א מיבעיא ומאי קושיא הא אשכחנא ישראל עובד ע"א חמור מע"א דאלו ישראל מומר לע"א הרי זה מין ובפרק אין מעמידין משמע דלכ"ע מורידין אותו ואלו ע"א אע"פ שכולם עובדי ע"א הם אין מורידין ואף לענין שחיטה כיון דהוי מין ותניא התם בפ"ק דחולין שחיטת מין לע"א ואלו ע"א לא אשכחנא דאמר סתם מחשבת ע"א לע"א אלא ר"א. כבר תרצו התוס' בפ' אין מעמידין דהא דאמר בפ"ק דחולין שחיטת מין לע"א היינו הכומר לע"א שהוא אדוק ביותר אבל ישראל העובד ע"א אין שחיטתו כשחיטת מין וראיה מדאמר בפ"ב דחולין השוחט לזרוק דמה לע"א ר"י אמר אסורה ורשב"ל אמר מותרת ופירש הקונטרס לשם דמותרת אף באכילה ואע"פ שהשוחט חייב מיתה כדאמרינן פרק ארבע מיתות על כרחך לא קאמר רשב"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ובעובדו בסייף אלמא אף בעובד ע"א אין שחיטתו נאסרת בסתם:
12 דאמר אטעום טעמא דאיסורא. נקט דאמר דוקא דאם לא כן הוה קשה מאי שנא אוכל פרעוש או יתוש מאוכל שקצים ורמשים דהוא מין אף בסתמא כדאיתא בברייתא דלעיל. אלא הכא מיירי דמפרש בהדיא דלכך הוא עושה ובפרק אין מעמידין דמייתי נמי הך סוגיא ולא כתוב שם דאמר הוצרכו התוס' לדחות עצמן לתרץ קושיא זו בחלוק דק ואמרו דבברייתא קתני אוכל שקצים ורמשים דמשמע הרבה בזה אחר זה דמקמייתא טעם טעמא אבל הכא קתני פרעוש אחד או יתוש אחד:
13 בעא מיניה רבי מרבי חייא כו'. אע"ג דאמרינן בעלמא אם רבי לא ידע רבי חייא מנין לו מ"מ אין תימה דבעא מיניה רבי מרבי חייא דהא אשכחן במנחות בפרק שתי מדות דרבי קרי על רבי חייא מארץ מרחק איש עצתי. ועוד דהא אשכחן בדוכתי טובא שהרב בעא מתלמיד חבר שלו כדאשכחן בערבי פסחים בעא מיניה רב הונא מרב חסדא מהו לקדושי אשכרא כו' וכן בפרק אלו מציאות אמר דרבי אמי אשכח פרגיות שחוטות אתא לקמיה דרבי אסי אע"ג דרבי אמי גדול מרבי אסי היה דבכל מקום מזכיר רבי אמי קודם רבי אסי ובהניזקין אמר ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי כו' אמר לפניו רבי אסי ר' אתה אומר כן הכי א"ר יוחנן כו' וכן בפ"ק דחולין בעא מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים כו'. ועי"ל הכא הא דבעא מרבי חייא תלמידו לפי שהיה בדבר הנוגע לעצמו בכבוד גדולתו כי הכא אם נשיאות דידיה הוא נשיאות מעליא או לאו לא רצה רבי לסמוך על שקול דעתו ובעא מרבי חייא אף שהוא תלמידו:
14 כגון אני מהו בשעי' תימא מאי קמבעיא ליה דמאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וליכא למימר דרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר שהרי כה"ג פריך בגמ' בפ"ק דיומא כיצד הלבישן כיצד הלבישן מאי דהוה הוה אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא לעתיד לבא נמי לכשיבואו אהרן ובניו משה יהיה עמהם אלא כיצד הלבישן למיסבר קראי אלמא דדוקא למסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר אבל לקבוע בעיא בגמרא שאין בו צורך לא אשכחן ומכח האי דיומא שהבאתי סתר הרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ק דחולין לפרש"י אההיא דבעא רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ ישראל מהו פרש"י דרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר ע"כ. וכתב עליו הרא"ש וז"ל ולא נהירא לי דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר אבל לקבוע בעיא בגמרא בדבר שאין בו צורך לא אשכחן כו' והביא ראיה מהאי דיומא שהבאתי ע"ש ובסנהדרין ריש פרק ארבע מיתות פריך אביי לרב יוסף הלכתא למשיחא כלומר סוגיא דשמעתא הלכה קאמר ופרש"י מאי הלכה איכא למימר בסוגיא דשמעתא אחרי שאין אנו למדין ממנה כלום רק לידע באיזה לשון אמרה רבי אליעזר כשיבא המשיח ויחיו המתים נשאל את רבי אליעזר באיזה לשון אמרה ע"כ אם כן כ"ש הכא קשה למאי נפקא מינה קמיבעיא ליה כיון דאפילו ליישב סוגיא דשמעתא לא בא וכן קשה בפרק ב' דע"א ובפ"ק דתענית דקא מיבעיא להו מרבי עקיבא במה שימש משה כל שבעת ימי המילואים וכן בפרק קמא דסנהדרין איבעיא להו שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות ומיהו התם איכא למימר שמא מיבעיא להו למיסבר קראי וכן הא דאשכחן בסוף פ"ק דגיטין איבעיא להו הא דאמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא נשיא הוא או משמיה דנשיא קאמר יש להקשות דמאי נפקא מינה קא מיבעיא ליה נראה לי דנפקא מינה למירמא דידיה אדידיה כדאשכחן בריש פרק האיש מקדש אמר רב נחמן בר יצחק אנא לא רבי אבין ברבי חייא ולא ר' אבין בר כהנא אלא רבי אבין סתם למאי נ"מ למירמא דידיה אדידיה וכן בפרק ערבי פסחים אמר רב נחמן בר יצחק אנא תנינא לה לא גידל בר מנשיא ולא גידל בר מניומי אלא גידל סתמא למאי נ"מ למירמא דידיה אדידיה ושמא י"ל גם הכא קמיבעיא ליה למיסבר קראי דהיינו נשיא דכתיב בקרא אם פירושו כגון אני או לא וצל"ע:
15 הכא אנן כייפינן להו כו'. תימה שהרי בפרק מקום שנהגו ובפ"ק דחולין אמרינן איפכא אבל מבבל לארץ ישראל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כותייהו. וי"ל דהיינו דוקא לקדוש החדש ולעבור השנה כדאמרינן בשמעתא בתרא דבכורות ולדיני קנסות שאין סמיכה בבבל כדפרש"י שם והתוספות תרצו בשם ר"ת דהני מילי במלתא דאיסור והיתר לכי דבני ארץ ישראל חכימי טפי דאוירא דארץ ישראל מחכים כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדים תורה ברבים אבל לענין שאר דברים עדיפי בני בבל דאיקרו שבט שרודין את העם במקל והיינו טעמא משום דראש גולה מן זכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמרינן בירושלמי:
16 אלא פר הבא על כל המצות פרש"י שמרובה בגדים אינו מביא פר העלם דבר כו'. אי אפשר שכוון לומר שאינו יכול להקריב פר העלם דבר של צבור דהא מרבינן בת"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להקריבו וכ"ש מרובה בגדים אלא מיירי בפר של הכהן משיח עצמו דכתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו' והא דקראו פר העלם דבר לפי שגם הכהן המשיח אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה כדתנן לעיל וכן אשכחן לרש"י בסוף פרק כל הזבחים שנתערבו גבי נשרפים אבית הדשן כו' שפירש ונשרפין אבית הדשן כדי נסבא דהא עקר על שפך הדשן ישרף בפר העלם דבר כתיב אלא משום כו' והתוספות כתבו שם עליו לא דק דלא בפר העלם דבר כתיב אלא בפר כהן משיח כו' ואני תמיה מאד על אלו התוספות היאך חשבו על רש"י המאור הגדול דנהירין ליה שבילי דכל התורה כולה כשבילי דמאתיה שלא ידע עקר מקומו של הפסוק על שפך הדשן ישרף ולפי דבריהם גם כאן לא דק מה שפירש שמרובה בגדים אינו מביא פר העלם דבר אבל לפי מה שפירשתי עולין דברי רש"י בדקדוק והדברים נאים וראויים למי שאמרם:
17 ואין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יום הכיפורים כו'. וא"ת אמאי נקט לכהן שעבר דהא אפילו ביום שאירע בו פסול לכהן המשיח ושימש זה תחתיו הוי חלוק זה שהפר בא מן המשיח אע"פ שאין משמש כדאיתא בירושלמי וא"כ ה"ל למימר בין הכהן המשיח לכהן שיעבור כבר תירצו התוס' בפ"ק דמגלה דאי נקט לאותו שיעבור הוה משמע הא לאותו שעבר כבר דהוה בכל שנה יש הרבה חלוקים ביניהם משום הכי נקט לאותו שעבר לאשמועינן דאף בדידיה ליכא אלא חלוק זה וא"ת למאי דפירשתי שהפר הוי מאותו שאירע בו הפסול אע"ג שאין משמש א"כ קשיא מהא דאמר סוף פ"ק דשבועות אשר לו ולא משל אחיו הכהנים ואדרבה היה לו לומר ולא מאותו המשמש תחתיו דהוי רבותא טפי ושמא משום דהוה מילתא דלא שכיחא שבקי' ונקט מידי דשכיח כל שנה וההיא נמי דהקומץ רבה דקאמר דגלי רחמנא שחיטה בבעלים לא קשה לפירושנו דשרי דכיון דזכי ליה רחמנא הוי כאלו מקדיש משלו עכ"ל התוס' אבל הרמב"ם בסוף הלכות שגגות פסק שהפר בא מן הכהן המשמש תחתיו ולא מן הכהן המשיח ביום שאירע בו פסול וצ"ע:
18 שעשה משה במדבר. לא אמר זה להראות באיזה שמן הוא מדבר שהרי לא היה ולא נעשה אלא זה אלא הכוונה לתת טעם לנס שהיה נעשה בשמן המשחה תמיד והוא מפני שעשאו משה קדוש ה' כי לזה היתה בו הברכה מצויה תמיד והוה נעשה בו נסים גדולים כי מהיותו מעשה ידיו של משה נאמן בית נמשך עליו השפע האלהי ועוד שעשאו במדבר אשר היתה השכינה יותר גלויה בו מכל המקומות האחרים. כך מצאתי:
19 וקולט את הריח וקפחו. פי' קנחו משה לשמן מעל העיקרין ונתנו בצלוחית וכן פרש"י בהדיא פ"ק דכריתות:
20 והלא תחלתו שנים עשר לוגין דכתיב ושמן זית הין ואמרו רז"ל בפרק קמא דכריתות דהין הוא י"ב לוגין שהם ע"ב ביצים שהלוג ששה ביצים: מפני מחלוקתו של אדוניה. כאן לא פריך הגמ' ומשום מחלוקתו של אדוניה נמעול בשמן המשחה כדפריך בסמוך ומשום מחלוקתו של יורם בן אחאב למעול בשמן משום דשאני מלך בן מלך דבית דוד כי איכא מחלוקת נפקא לן מקרא בסמוך דבעי משיחה אבל מלכי ישראל לא חזו למשיחה כלל:
21 שהיה גדול ממנו שתי שנים מדכתיב בן עשרים ושלש שנה יהואחז במלכו ושלשה חדשים מלך וגו' וביהויקים כתיב בן עשרים וחמש שנה יהויקים במלכו נמצא יהויקים גדול מיהואחז שתי שנים. כך שנויה בס"ע: זה לי לדרתיכם. פירוש מדאמר זה ולא אמר כזה אלמא כולהו י"ב לוגין קיימין לעתיד לבא:
22 חסורי מיחסרא והכי קתני מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין מנלן כו'. טעות דלוג סופר יש כאן וצריך להגיה מלכי ישראל אין מושחין וא"ת מפני מה משחו יהוא בן נמשי מפני מחלוקת יורם בן אחאב אמר מר מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין מנלן אמר רבא אמר קרא קום משחהו כי זה הוא טעון משיחה כו' וכן הוא בפ"ק דכריתות ע"ש:
23 מלכי ישראל אין מושחין. בפ"ק דכריתות פרש"י מלכי ישראל אין מושחין משבא דוד אבל שאול נמשח ע"כ. נראה מדבריו דשאול נמשח בשמן המשחה והכי מסתברא לן כיון שדוד קראו לשאול משיח ה' ואי באפרסמא דכיא מאי רבותיה. אבל הרד"ק פי' דשאול נמשח באפרסמא דכיא ואפשר שטעמו משום דקאמר לקמן שאול ויהוא שנמשחו מן הפך כו' ואינו מוכרח כי אין ר"ל דשאול נמשח מן הפך אפרסמא דכיא שנמשח ממנו יהוא כי הפך של שאול היה של שמן המשחה כדאמרן:
24 ואמר רבי יוחנן הוא שלום הוא צדקיהו כו'. והחכם ראב"ע ז"ל פירש כי יוחנן היה בכור ולא מלך ושלום הוא יהואחז והביא ראיה ממה שכתוב בירמיה כי כה אמר ה' אל שלום בן יאשיהו מלך יהודה וגו' והרד"ק פי' כי שלום הוא יהויכין ואנו אין לנו אלא דברי רבי יוחנן שהם דברי קבלה: