באר שבע על הוריות י׳

« באר שבע על הוריות ט׳ ע״ב באר שבע על הוריות י״א ע״א »

1 וְאַחַר כָּךְ חָטָא מֵבִיא פַּר, חָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ צְרִיכָא לְמֵימַר? מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי גַּבֵּי נָשִׂיא, דְּכִי עָבַר מִנְּשִׂיאוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ חָטָא – כְּהֶדְיוֹט מַיְיתֵי, אַהָכִי תָּנֵי גַּבֵּי מָשִׁיחַ חָטָא וְאַחַר כָּךְ עָבַר מֵבִיא פַּר.

2 מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ״, מְלַמֵּד שֶׁמֵּבִיא חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר,

3 שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה נָשִׂיא שֶׁמֵּבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה – אֵין מֵבִיא חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר, מָשִׁיחַ שֶׁאֵין מֵבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ״, מְלַמֵּד שֶׁמֵּבִיא עַל חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר.

4 וְנַיְיתֵי נָמֵי נָשִׂיא מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מָשִׁיחַ שֶׁאֵין מֵבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה – מֵבִיא חַטָּאת מִשֶּׁעָבַר, נָשִׂיא שֶׁמֵּבִיא חַטָּאת בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה – אֵינוֹ דִּין שֶׁמֵּבִיא חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״, כְּשֶׁהוּא נָשִׂיא – אִין, כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט – לָא.

5 מַתְנִי׳ חָטְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנּוּ – הֲרֵי אֵלּוּ כְּהֶדְיוֹטוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נוֹדַע לָהֶם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ – חַיָּיבִים, וּמִשֶּׁנִּתְמַנּוּ – פְּטוּרִים.

6 אֵיזֶהוּ נָשִׂיא? זֶה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכׇּל מִצְוֹת ה׳ אֱלֹהָיו״, שֶׁאֵין עַל גַּבָּיו אֶלָּא ה׳ אֱלֹהָיו.

7 גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת״ – פְּרָט לַקּוֹדְמוֹת,

8 שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה נָשִׂיא שֶׁמֵּבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה – אֵין מֵבִיא עַל הַקּוֹדְמוֹת, מָשִׁיחַ שֶׁאֵין מֵבִיא אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יָבִיא עַל הַקּוֹדְמוֹת!

9 לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּנָשִׂיא – שֶׁכֵּן אֵין מֵבִיא חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר, תֹּאמַר בְּמָשִׁיחַ – שֶׁמֵּבִיא חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר, הוֹאִיל וּמֵבִיא חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר – יָבִיא עַל הַקּוֹדְמוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא״, חָטָא כְּשֶׁהוּא מָשִׁיחַ – מֵבִיא, כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט – אֵינוֹ מֵבִיא.

10 וְתַנְיָא נָמֵי גַּבֵּי נָשִׂיא כְּהַאי גַּוְונָא: ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״ – פְּרָט לַקּוֹדְמוֹת,

11 שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה מָשִׁיחַ שֶׁמֵּבִיא חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר – אֵינוֹ מֵבִיא עַל הַקּוֹדְמוֹת, נָשִׂיא שֶׁאֵין מֵבִיא חַטָּאתוֹ מִשֶּׁעָבַר – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יָבִיא עַל הַקּוֹדְמוֹת?

12 מָה לְמָשִׁיחַ שֶׁכֵּן אֵין מֵבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, תֹּאמַר בְּנָשִׂיא שֶׁמֵּבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה? הוֹאִיל וּמֵבִיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה – יָבִיא עַל הַקּוֹדְמוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״ – שֶׁחָטָא וַהֲרֵי הוּא נָשִׂיא, וְלֹא שֶׁחָטָא וְעוֹדֵהוּ הֶדְיוֹט.

13 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״, יָכוֹל גְּזֵרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא״, מָה לְהַלָּן לִכְשֶׁיֶּחֱטָא – אַף כָּאן לִכְשֶׁיֶּחֱטָא.

14 אָמַר מָר: יָכוֹל גְּזֵרָה, גְּזֵרָה מֵהֵיכָא תֵּיתֵי?

15 אָמְרִי אִין, אַשְׁכְּחַן, דִּכְתִיב: ״וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״, בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פְּרָט לְנִגְעֵי אוֹנָסִין. לָאו אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשׂוֹרָה? הָכָא נָמֵי אֵימָא גְּזֵרָה הִיא! הִלְכָּךְ כְּתִיב: ״אִם״.

16 וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, נִגְעֵי אוֹנָסִין מִי לָא מְטַמּוּ? וְהָא תַּנְיָא: ״אָדָם כִּי יִהְיֶה״ – מִן הַדִּבּוּר וְאֵילָךְ. וַהֲלֹא דִּין הוּא: טָמֵא בְּזָב וְטָמֵא בִּנְגָעִים, מָה זָב – מִן הַדִּבּוּר וְאֵילָךְ, אַף נְגָעִים – מִן הַדִּבּוּר וְאֵילָךְ?

17 לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּזָב שֶׁכֵּן אֵין מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס, תֹּאמַר בִּנְגָעִים שֶׁמְּטַמְּאִין בְּאוֹנֶס? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָדָם כִּי יִהְיֶה״, מִן הַדִּבּוּר וְאֵילָךְ. רָבָא אָמַר: פְּרָט לְנִגְעֵי רוּחוֹת. רַב פָּפָּא אָמַר: פְּרָט לְנִגְעֵי כְשָׁפִים.

18 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״ – פְּרָט לְחוֹלֶה. מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ חוֹלֶה, אִידְּחִי לֵיהּ מִנְּשִׂיאוּתֵיהּ? אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא: פְּרָט לְנָשִׂיא שֶׁנִּצְטָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְנַגַּע ה׳ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחׇפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת״. מִדְּקָאָמַר ״בְּבֵית הַחׇפְשִׁית״, מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא עֶבֶד הֲוָה.

19 כִּי הָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ אָזְלִי בִּסְפִינְתָּא, בַּהֲדֵי דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוָה פִּיתָּא, בַּהֲדֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה פִּיתָּא וְסוּלְתָּא. שְׁלִים פִּיתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, סְמַךְ אַסּוּלְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אֲמַר לֵיהּ: מִי הֲוָה יָדְעַתְּ דְּהָוֵה לַן עִכּוּבָא כּוּלֵּי הַאי דְּאַיְתֵית סוּלְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: כּוֹכָב אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה עוֹלֶה וּמַתְעֶה אֶת הַסְּפִינוֹת הַסַּפָּנִים, וְאָמַרְתִּי: שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיַתְעֶה אוֹתָנוּ.

20 אֲמַר לֵיהּ: כׇּל כָּךְ בְּיָדְךָ, וְאַתָּה עוֹלֶה בִּסְפִינָה? אֲמַר לֵיהּ: עַד שֶׁאַתָּה תָּמֵהַּ עָלַי, תְּמַהּ עַל שְׁנֵי תַּלְמִידִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּיַּבָּשָׁה, רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא, שֶׁיּוֹדְעִין לְשַׁעֵר כַּמָּה טִפּוֹת יֵשׁ בַּיָּם, וְאֵין לָהֶם פַּת לֶאֱכוֹל וְלֹא בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ! נָתַן דַּעְתּוֹ לְהוֹשִׁיבָם בָּרֹאשׁ.

21 כְּשֶׁעָלָה, שָׁלַח לָהֶם וְלֹא בָּאוּ, חָזַר וְשָׁלַח וּבָאוּ. אָמַר לָהֶם: כִּמְדוּמִּין אַתֶּם שֶׁשְּׂרָרָה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם?

22 עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה״.

23 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַנָּשִׂיא שֶׁלּוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ. אִם נָשִׂיא שֶׁלּוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן, צָרִיךְ אַתָּה לוֹמַר מַהוּ הֶדְיוֹט! וְאִם עַל שִׁגְגָתוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן, צָרִיךְ אַתָּה לוֹמַר מַהוּ זְדוֹנוֹ!

24 מַתְקֵיף לַהּ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם״, וּבְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא״, הָכִי נָמֵי דְּאַשְׁרֵי הַדּוֹר הוּא! שָׁאנֵי הָכָא, דְּשַׁנִּי קְרָא בְּדִבּוּרֵיהּ.

25 דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ וְגוֹ׳״ – אַשְׁרֵיהֶם לַצַּדִּיקִים, שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה. אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה.

26 אָמַר רָבָא: אַטּוּ צַדִּיקֵי אִי אָכְלִי תְּרֵי עָלְמֵי מִי סְנֵי לְהוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: אַשְׁרֵיהֶם לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה.

27 רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: אוֹקֵימְתּוּן מַסֶּכְתָּא פְּלָן וּמַסֶּכְתָּא פְּלָן? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין. אִיעַתְּרִיתוּ פּוּרְתָּא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין, דִּזְבַנַן קַטִּינָא דְּאַרְעָא. קָרֵי עֲלַיְיהוּ: אַשְׁרֵיהֶם לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה.

28 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה׳ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״? מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ פִּסְחֵיהֶם, אֶחָד אֲכָלוֹ לְשׁוּם מִצְוָה, וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשׁוּם אֲכִילָה גַּסָּה. זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשׁוּם מִצְוָה – ״צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם״, זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשׁוּם אֲכִילָה גַּסָּה – ״וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״.

29 אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: רָשָׁע קָרֵית לֵיהּ? נְהִי דְּלָא עָבֵיד מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר, פֶּסַח מִי לָא קָאָכֵיל? אֶלָּא: מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, זֶה אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְזֶה אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ בַּבַּיִת, אֶחָד נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, וְאֶחָד נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ, זֶה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ – ״צַדִּקִים יֵלְכוּ בָּם״, וְזֶה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ – ״וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״.

30 מִי דָּמֵי? אֲנַן קָאָמְרִינַן חֲדָא דֶּרֶךְ, וְהָכָא שְׁנֵי דְּרָכִים! אֶלָּא מָשָׁל לְלוֹט וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו, הֵן שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לְשֵׁם מִצְוָה – ״צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם״, הוּא שֶׁנִּתְכַּוֵּון לְשֵׁם עֲבֵירָה – ״וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״.

31 וְדִלְמָא הוּא נָמֵי לְשֵׁם מִצְוָה הוּא מְכַוֵּין אִיכַּוַּון! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כׇּל הַפָּסוּק הַזֶּה לְשֵׁם עֲבֵירָה נֶאֱמַר.

32 ״וַיִּשָּׂא לוֹט״ – ״וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ״, ״אֶת עֵינָיו״ – ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן וְגוֹ׳ אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״, ״וַיַּרְא״ – ״וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר״, ״אֶת כׇּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן״ – ״כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״, ״כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה״ – ״אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי״.

33 וְהָא מֵינָס אֲנִיס! תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חוֹנִי: לָמָּה נָקוּד עַל וָיו שֶׁבְּ״קוּמָהּ״ שֶׁל בְּכִירָה? לוֹמַר לָךְ, שֶׁבְּשִׁכְבָהּ לָא יָדַע אֲבָל בְּקוּמָהּ יָדַע. וּמַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? מַאי דַּהֲוָה הֲוָה! נָפְקָא מִינַּהּ דִּלְפַנְיָא אַחֲרִינָא לָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִישְׁתֵּי.

34 דָּרֵשׁ רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן״? ״אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז״ – זֶה לוֹט שֶׁפֵּירַשׁ מֵאַבְרָהָם, ״וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן״ – שֶׁהֵטִיל מִדְיָנִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳״.

35 דָּרֵשׁ רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד וּבְכָל בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע״? ״לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד״ – זֶה לוֹט שֶׁנִּפְרָד מֵאַבְרָהָם. ״וּבְכָל בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע״ – שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. דִּתְנַן: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין אִסּוּר עוֹלָם.

36 וְאָמַר עוּלָּא: תָּמָר זִנְּתָה וְזִימְרִי זִינָּה. תָּמָר זִנְּתָה – יָצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים, זִימְרִי זִינָּה – נָפְלוּ כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ״, מַאן נִינְהוּ ״נָשִׁים בָּאֹהֶל״? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה.

37 אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. אֵימָא: כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.

38 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב וְגוֹ׳״. וְהָא קָא מִיתְהַנְיָא מֵעֲבֵירָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אֲפִילּוּ טוֹבָתָם שֶׁל רְשָׁעִים רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים.

39 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ, שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק הָרָשָׁע, זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: רוּת בַּת בְּנוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב.

40 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִילּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה? מֵהָכָא, דְּאִילּוּ בְּכִירָה דִּקְרָיתֵיהּ מוֹאָב, אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָם מִלְחָמָה״. מִלְחָמָה

פירוש באר שבע על הוריות י׳

1 מלמד שמביא חטאתו משעבר שיכול והלא דין הוא כו'. בפרק קמא דחולין גבי הא דתניא תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא ומה כו' כתבו שם התוספות וז"ל שיכול והלא דין הוא בשום דוכתא לא גרסינן תרוייהו שיכול משמע דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא הכי אבל והלא דין הוא משמע דבלאו האי קרא היה לי לומר כן עכ"ל. ונראה מדבריהם שם שמוחקין והלא דין הוא לפי שכתבו אחר כך שיכול ומה בני יונה כו' וכן כתבו בפרק יש נוחלין גבי לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו שיכול והלא דין הוא כו' ולפי דבריהם גם כאן יש למחוק והלא דין הוא. וקשה בעיני לשבש הספרים כי מצינו כהנה רבות בגמ' ובספרא ובספרי ובתוספתא למאות ולאלפים דגריס תרוייהו וקשה להאמין שיפול טעות אחד בכל כך הרבה מקומות. וכבר קדם לנו רש"י ופירש יפה על תכליתו במקום דגריס תרוייהו דהכי קאמר שיכול כלומר להכי איצטריך לגמור מהאי קרא דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא הכי מפני שהייתי יכול לומר והלא דין הוא כדפירש"י שם בפרק קמא דחולין גבי הא דתניא ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת שיכול והלא דין הוא ומה כו'. ומה שכתבו התוספות והלא דין הוא משמע דבלאו האי קרא היה לי לומר כן היינו דוקא במקום דלא גריס שיכול רק והלא דין הוא אז היא קושיא הלא בלאו האי קרא היה לי לומר כן וזה ברור:

2 ומה נשיא שמביא בשגגת מעשה אין מביא חטאתו משעבר כו'. תימה הלא איכא למיפרך לא אם אמרת בנשיא שכן אין מביא חטאת על לא הודע תאמר במשיח שהוא מביא חטאת על לא הודע הואיל והוא מביא חטאת על לא הודע יביא חטאתו משעבר וכי האי גוונא ממש פריך בתורת כהנים בפרשת ויקרא לענין שאינו יכול ללמוד משיח מנשיא שאינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וצריך ללמוד מהפסוק נפש בני ישראל:

3 ומה משיח שאין מביא בשגגת מעשה מביא חטאת משעבר. תימה הלא איכא למיפרך מה למשיח שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים והואיל ואין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים מביא נמי חטאת משעבר תאמר נשיא שמתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים לא יביא נמי חטאת משעבר כדפריך לעיל בפרק שלפני זה:

4 דתנו רבנן אם הכהן המשיח יחטא לאשמת פרט לקודמות שיכול כו'. מלת לאשמת אינו צורך לכאן ומלת שיכול טעות סופר הוא. וכן גבי נשיא בסמוך כמו שפירשתי לעיל ריש פרק שני ע"ש:

5 אשר נשיא יחטא יכול גזירה כו'. אף על גב דאשכחן אשר במקום אם כמו ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו' שאני הכא דשני קרא בדבוריה וכי האי גוונא משני הגמרא בסמוך. ועוד יש לומר דלא מקשה יכול גזירה מכח מלת אשר כדפרש"י שהרי בתורת כהנים גבי משיח יחטא נמי מקשה יכול גזירה אף על גב דלא כתיב אשר והיינו על כרחך מדאמר יחטא לעתיד שנראה הודעה ממה שנגזר עליו שיחטא הכי נמי יש לומר כאן גזירה מהיכי תיתי פירוש והלא האדם בחיריי והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומשני אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת כו' בשורה היא להם שנגעים באים עליהם כלומר והא ודאי שאין הנגעים באים עליהם בלא חטא דלא עביד קב"ה דינא בלא דינא וא"כ הרי אשכחן גזירה שיחטאו כן נראה לי. ומיהו אכתי קשה בעיני היא גופא טעמא מאי למה גזר הקב"ה שיחטאו ויביא עליהם נגעים הלא האדם בחיריי והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וצ"ע:

6 בשורה היא להם שנגעים באים עליהם. אף על גב דבמדרש רבה דריש בשורה זו לטובה לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אחר שהיו יודעים שישראל באם עליהם וע"י הנגע נותץ הבית ומוציאין מ"מ אינה טובה שלמה היא:

7 אדם כי יהיה מן הדבור ואילך כו'. נראה לי דאפילו לרבי שמעון דאמר קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם עכו"ם קרויים אדם כדאיתא בפרק הבא על יבמתו ובפרק המקבל איצטריך למעוטי הנגעים שקודם הדבור מדכתיב יהיה ולא מצי למעטן מדכתיב אדם אף על גב דקודם מתן תורה נחשבין כל ישראל כעכו"ם ואפילו אברהם אבינו כמו שאכתוב בסמוך בשם התוס' משום דאיתא במדרש מה אקב לא קבה אל שלא הזכיר שמו על פורענות אדם כי יהיה בעור בשרו נגע כי תהיה באדם ולא בישראל משמע דעכו"ם נמי קרויין אדם אלא דגבי פורענות דוקא קורא לישראל אדם ולא בשם ישראל. ועוד י"ל משום דדוקא אחר מתן תורה איקרו ישראל אדם איכא לפלוגי אבל קודם מתן תורה אין חלוק. ובזה נתיישב מה שהקשו התוספות בפרק חזקת הבתים גבי רבי בנאה הוה קא מציין מערתא דהא אין קברי עכו"ם מטמאין באהל משום דלא אקרו אדם וא"כ למה הוה מציין מערתא. ותירצו דאברהם נקרא אדם דכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון ולהכי אין למעטן מקרא דאדם. ובמה שפירשתי אין אנו צריכין לתרוץ שלהם. ומיהו תירוץ שלי וגם תירוץ שלהם אינו מספיק משום דאכתי קשה למה הוה קא מציין מערתא אף על גב דאקרו אדם או אפילו לרבנן דאמרי קברי עכו"ם מטמאין באהל הלא לא מטמא באהל אפילו קברי ישראל אלא אותן שמתו משעה שנאמרה אותה פרשה דאדם כי ימות באהל דכי ימות משמע באותן העתידין למות עדיין דומיא לאדם כי יהיה דאמרינן כאן בשמעתין מן הדבור ואילך דפירושו נמי משעה שנאמרה הפרשה אדם כי יהיה וגו'. ומדאצטריך נמי בנזיר פרק כהן גדול קרא או בקבר לרבות קבר שלפני הדבור למגע מכלל דבאהל לא מטמא. וכן הקשו התוספות בפרק הבא על יבמתו וצ"ע. ומיהו הא דממעט בספרא פרשת מצורע וכן בגיטין ריש פרק המגרש בתי עכו"ם שאינן מטמאים בנגעיםאפילו אחר מתן תורה מדכתיב בבית ארץ אחוזתכם וגו'. לכאורה נראה דאתיא כרבנן דלא דרשי אדם אתם כו' דאלו לרבי שמעון הוה מצי למעטא מדכתיב אדם. ומיהו אף על גב דבספרא ממעט וכן בשבת בפרק רבי עקיבא דאין עכו"ם מטמאין בזבין מדכתיב דבר אל בני ישראל וגו' אפילו הכי איצטריך למעט דזבין שקודם הדבור מדכתיב כי יהיה זב לאשמועינן דאפילו זבין שבישראל לא מטמאין אלא אותן זבין משעה שנאמרה הפרשה כי יהיה זב וגו':

8 אף נגעים מן הדבור ואילך לא כו'. הגמרא מקצר ומדלג דכך היא ההצעה של הברייתא במקומה בתורת כהנים פרשת מצורע קל וחומר ומה אם זבין שטומאתן וטהרתן בכל אדם פטר בהם לפני הדבור נגעים שאין טומאתן וטהרתן אלא בכהן אינו דין שיפטור בהם לפני הדבור לא אם אמרת כו':

9 תלמוד לומר אדם כי יהיה מן הדבור ואילך. וא"ת השתא דיליף דנגעים שקודם הדבור אינן מטמאין מאי איצטריך ספרא למעט זבים שקודם הדבור מדכתיב כי יהיה זב וכדפרש"י והלא ק"ו הוא ומה אם נגעים שמטמאין באונס פטר בהם לפני הדבור זבים שאינן מטמאין באונס אינו דין שיפטר בהם לפני הדבור כבר הקשו כך בספרא ותירצו לא אם אמרת בנגעים שאין טומאתן וטהרתן אלא בכהן תאמר בזבין שטומאתן וטהרתן בכל אדם הואיל וטומאתן וטהרתן בכל אדם לא יפטר בהם לפני הדבור תלמוד לומר כי יהיה זב מן הדבור ואילך כו':

10 וישב בבית החפשית פרש"י דנעשה חפשי מן המלכות דכהדיוט דמי ואינו מביא שעיר ולא כרבי יוסי כו'. נראה מדבריו הא דקאמר רב אבדימי פרט לנשיא שנצטרע ר"ל דאידחי ליה מנשיאותיה לגמרי אפילו לענין קרבן עולה ויורד וחייב בקרבן עולה ויורד כהדיוט. וקשה לי מנא ליה לרש"י הא דילמא לא קאמר רב אבדימי אלא לענין קרבן דכתיב אצל אשר נשיא יחטא דהיינו שעיר אבל לענין קרבן עולה ויורד תלי רחמנא במי שבא לידי עניות ועשירות יכול להיות דסבירא ליה כרבי יוסי שהוא פטור דהא דינא בטעמא קאמר:

11 וכל כך יש בידך ואתה יורד לספינה פרש"י כל כך חכמה יש בידך ואתה יורד בספינה לסחורה בשביל מזונותיך כלומר ואתה יורד לספינה לצורך מזונות. ולא נהירא לי דאטו דכל מאן דחכים טובא עשיר הוא ועוד דאפילו עשירים נמי נחתי לספינה לארווחי אלא הכי מסתברא לי לפרושה כל כך יש בידך כ"כ היית יודע במוצאות הים וקורותיו ואתה יורד לספינה אמר ליה ועד שאתה מתמה עלי על שלא הועילה לי חכמתי ליזהר שלא לירד לים תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה שיודעין לשער כל טיפין שבים מרוב חכמתם ופלפולם ואין להם לחם לאכול ובגד ללבוש ואין חכמתם מועלת להם ליטול עצה לעצמן להרויח אפילו כדי מזונות עכ"ל הרמ"ה ז"ל. ולי נראה דבחנם תפס על רש"י כי מה שהרמ"ה בעצמו פירש על מאמר תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה כו' הוא הפירוש עצמו שפירש רש"י על כ"כ יש בידך ואתה יורד לספינה כו' למי שמתבונן בו היטב והכי קאמר כל כך חכמה יש בידך ולא תועיל לך חכמתך המרובה להרויח על היבשה אפילו כדי מזונות כלומר לא להעשיר רק מזונות כדי חיותך עד שאתה צריך לירד לספינה שהוא סכנה עצומה כדי להרויח מזונות כדי חיותך בלבד והשיב לו רבי יהושע עד שאתה תמה עלי שלא תועיל לי חכמתי המרובה להרויח על היבשה אפילו כדי מזונות כדי חיותי תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה כו' שהם חכמים יותר ממני ואין חכמתם מועלת להם להרויח על היבשה אפילו כדי מזונות כדי חיותם בלבד ולהכי נקט רש"י בכל דבריו מזונות דמשמע כדי צרכו בלבד לא להעשיר ותו לא קשה אטו כל מאן דחכים טובא עשיר הוא. והשתא אתי שפיר הא דקאמר עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידי' כו' דמשמע שאותה תמיה עצמה שתמה עליו יש לו לתמוה על השני תלמידי' שיש לך ביבשה כו' לאפוקי לפי פירוש הרמ"ה ז"ל שהתמיה של רבן גמליאל על רבי יהושע לא היתה מצד שהוא חכם כל כך אלא מצד שהוא יודע במוצאות הים וקורותיו כלומר שיש סכנה גדולה כזו אם כן למה יכניס עצמו לסכנה גדולה כזו כדי להרויח מזונותיו קשה מאי השיב לו רבי יהושע עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה כו' הלא הביא ראיה לסתור כי התלמידים נשארו ביבשה ולא הכניסו עצמן לסכנה לירד לספינה בשביל מזונותיהן א"כ מה יש לו לתמוה עליהן אי על שאין חכמתם מועלת להם ליטול עצה לעצמן להרויח אפילו כדי מזונות הלא לא הוה תמיה זו על רבי יהושע לכן נ"ל פרש"י עקר:

12 נתן דעתו להושיבן בראש פירש"י נתן רבן גמליאל דעתו עליהן להושיבן בראש כדי שיהיו מתפרנסין מאותה שררה שנתן להם ולא נהירא לי דהא לשון להושיבן בראש בישיבה משמע כדאמרינן בכתובות חנינא בן חמא ישב בראש בישיבה ובישיבה מאי פרנסה איכא אלא מסתברא דכי יהב עיניה עלוייהו משום דשבחינהו רבי יהושע כולי האי אמר ראויין אלו להושיבן בראש ולמנותן פרנסים על הצבור עכ"ל הרמ"ה ז"ל וקשה בעיני מאחר שהוא בעצמו כתב דלשון להושיבן בראש בישיבה משמע א"כ מאי דוחקיה שהוציא הלשון ממשמעותו ופירש להושיבן בראש היינו למנותן פרנסים על הצבור למה לא פירש להושיבן בראש היינו בישיבה דכי יהיב עיניה עלייהו משום דשבחינהו רבי יהושע כולי האי אמר ראויין הללו למנותן בראש הישיבה ולא נתכוון כלל להמציא להם פרנסה. ונראה לי דגם אם היתה כוונת רש"י לפרש להושיבן בראש בישיבה כדי שיהיו מתפרנסין מאותה שררה לא יקשה עליו קושית הרמ"ה ז"ל ובישיבה מאי פרנסה איכא דודאי איכא פרנסה בישיבה כדאיתא בסוף פרק הזרוע ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדים רבי אמי וזכה בהן והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ר"א נמי לעניים זכה בהן ואיבעית אימא אדם חשוב שאני דתניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בנוי ובחכמה ובעושר אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו ת"ל והכהן הגדול מאחיו גדלוהו משל אחיו ופרש"י שקא דדינרי זהב ששלחו ממקום אחר לבני הישיבה אדם חשוב שאני כגון ממונה ראש ישיבה כו' שמע מינה בהדיא שהצבור מחוייבים להעשיר לראש הישיבה ומכאן יש סמך לראשי ישיבות שנוטלין הספקה מן הצבור ויש להם סמך גם כן מהא דאמרינן בפרק הניזקין והא ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה כו' ופרש"י בשם רב שרירא גאון ז"ל שיפורא שופר של נדבה שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה ועוד ראיה מבוארת מהא דאמרינן בפרק אלו נאמרין רבי אבהו אימנו רבנן עליה למנייה בראש כיון דחזיא לרבי אבא דתפסי ליה בעלי חובין אמר להו איכא רבה ופרש"י אמר להו איכא רבה רבי אבא חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממנו כדי שיושיבוהו בראש ונותנין לו מנות ומעשרין אותו כדי שיהא חשוב וישמעו דבריו כדתניא והכהן הגדול מאחיו גדלוהו משל אחיו ועוד ראיה מבוארת מהא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות גוזרי גזירות בירושלים נוטלין שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה ואם לא ספקו מוסיפין להם אע"פ שלא רצו ליטול. והארכתי לפי שראיתי להרמב"ם ז"ל שקרא תגר על הרבנים ראשי ישיבות שנוטלין הספקה מהצבור:

13 אשרי הדור שהנשיא שלו כו'. תימה לפי זה ג"ש דאשר נשיא יחטא אם הכהן המשיח יחטא מה להלן לכשיחטא אף כאן לכשיחטא דמייתי לעיל למה לי דהא אשר כמו אשרי א"כ גזירה מהיכא תיתי ושמא י"ל דבתר דילפינן מג"ש דלאו גזירה היא פי' רבי יוחנן אשר כמו אשרי מדשני קרא בדבוריה:

14 אשרי הדור שהנשיא שלו כו'. וא"ת למה תלה האושר בדור ולא בנשיא עצמו שהרי דור לא כתיבא ולא רמיזא בקרא וי"ל לפי שאין שייך לתלות האושר בנשיא עצמו לומר אשרי הנשיא שהוא מביא קרבן על שגגתו משום דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב ולכן אין האושר מצד עצמו אלא מצד מה שימשוך לדור המנהגים ממנו שילמדו ק"ו ממנו להרגיש על החטא לשוב בתשובה ועוד י"ל כיון דכתיב גבי כהן משיח לאשמת העם ודרשו רז"ל כשכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם ונעשה מקולקל. לכן נקט כאן אשרי הדור כו' שהוא להפך מלאשמת העם כן נ"ל:

15 דרש רב נחמן בר רב חסדא איידי דדריש אשר נשיא יחטא. לשון אשרי נקט נמי האי דרשא דרב נחמן דדרש אשר יש צדיקים לשון אשרי צדיקים כו':

16 אשרי צדיקים שמגיע אליהם כו'. כתב רש"י ז"ל בפירושו לקהלת שאינו מיושב לפי שיטה זו מה שסיים הפסוק שגם זה הבל כלומר שלא יצדק לפרש אשר כמו אשרי כיון שמקנתר לבסוף על דרך זה ואמר שגם זה הבל:

17 אמר להו אוקימתון מסכתא פלן כו'. משום דאמרינן לקמן אמר להו רב משרשיא לבריה כי בעיתו מיעל ואגמרי קמי רבייכו גרסו מתנית' ועלו לקמי רבייכו לכן אמר להו רבא אוקימתון מסכתא פלן כו' כן נ"ל:

18 פסח מי לא קאכיל. וא"ת דהכא משמע דאכילה גסה שמה אכילה מדקאמר פסח מי לא קאכיל משמע דיצא ידי חובת פסח רק שלא עשה המצוה מן המובחר והרי בפרק בתרא דיומא ובפרק החולץ ובפרק הגוזל עצים אמרינן בהדיא דאכילה גסה לא שמה אכילה ולכן האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור כבר תירצו התוספות דהכא לא מיירי באוכל אכילה גסה ממש אלא כלומר שאין אוכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע תדע דלא קאמר אכילה גסה אלא לשם אכילה גסה. ולי נראה אי משום הא לא איריא משום די"ל דנקט לשם אכילה גסה איידי דנקט אחד אכלו לשם מצוה ומיהו מפרש"י דהכא נראה ג"כ כמו שפירשו התוספות ועוד תירצו התוספות בשם ר"ת דתרי גווני אכילה גסה הוו והתם מיירי שהוא כל כך שבע עד שהוא קץ באוכל ומה שהוא אוכל אינו נהנה ממנו כלל ובההוא אמרינן דאכילה גסה לאו שמה אכילה והכא מיירי שהוא שבע הרבה אבל אינו קץ באוכל ותירצו עוד דה"ק נהי דלא יצא ידי חובת פסח רשע קרית ליה מה היה יכול לעשות אם הוא כבר שבע אין לו למנוע מלאכול ואין ראוי לקרותו רשע אם אכלו ע"כ. ואני אומר דלשון נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מי לא קאכיל לא משמע כן אלא כמו שכתבתי שיצא ידי חובת פסח וזה נ"ל ברור:

19 אנן קאמרינן חדא דרך כו'. מדלא קאמר אמר ליה רבי יוחנן אנן קאמרינן חדא דרך כו' וגם מדקאמר אלא משל ללוט כו' ולא ישר בעיניו מה שאמר רבי יוחנן משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם כו' צריך לומר דלא פריך הגמרא קושיא זו אנן קאמרינן כו' על ריש לקיש בלבד אלא גם על רבי יוחנן דכיון שזה אכילה גסה לא אכל מאותו פסח עצמו שאכל זה שאכלו לשום מצוה הרי הכא שני דרכים כן נ"ל:

20 הן שנתכוונו לשם מצוה. פי' סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול כדאיתא בב"ר לכן אמרו ונחיה מאבינו זרע כדי שלא יהא העולם תהו:

21 הוא שנתכוון לשם עבירה ופושעים יכשלו בם. במס' נזיר פרק מי שאמר מייתי כל הסוגיא דהכא וכתבו שם התוספות היינו כמאן דאמר ביבמות ע"א אסור בבתו ואפילו למאן דאמר מותר כבר פירשו עצמן מעריות מדור המבול ואילך שהרי אם לא פירשו לא היו צריכין להשקות יין ללוט:

22 נאמר וישא לוט את עיניו וכו'. הכי גרסינן נאמר וישא לוט ותשא אשת אדוניו את עיניה את עיניו ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני וירא וירא אותה שכם בן חמור:

23 והא מינס אניס. שהרי השקוהו יין ובהאי עובדא לא הוה כוונתו לעבירה כלל ואמאי קרית ליה פושע:

24 למה נקוד על וי"ו שבקומה לומר לך דהרי הוא כמאן דליתא דבקומה ידע כך כתבו התוספות בנזיר פרק מי שאמר. וקשה בעיני אם הנקוד בא לעקור תיבת ובקומה כמאן דליתיה אם כן הוה ליה לנקוד על כל תיבת ובקומה ולא על הוי"ו בלבד שהרי תניא רשב"א אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב א"כ אף אם הוי"ו שבאמצע תיבת ובקומה נקוד מה בכך סוף סוף עדיין נשאר ובקמה ומן פרש"י בחומש משמע שנקוד כל התיבה ובקומה אך בב"ר אמרו ג"כ למה נקוד על וי"ו שבקומה של בכירה וכן הוא בספרי תורה שלנו וצ"ע:

25 ומדינים כבריח ארמון כו'. במסכת נזיר פרש"י וז"ל ומדינים כבריח ארמון בשביל שהטיל מריבה בינו ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה גרם לו שנפרדו זה מזה ועל ידי כן נכשל בבנותיו ונעשו זה כנגד זה כבריחים שנועלין לארמון שאין החיצונים יכולין להכנס בתוכו כן נעשו עמונים ומואבים שאינן מותרים לבא בקהל ישראל כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי. לתאוה יבקש נפרד לדבר עבירה יבקש מי שנפרד ואי זה זה לוט שנפרד מעל אברהם כדכתיב ויפרדו איש מעל אחיו וסמך ליה ויסע לוט מקדם שהוא נפרד תחלה ובכל תושיה יתגלע ובתושיה לא נאמר כן אלא ובכל תושיה לומר לך שנתגלע קלונו בשתי תורות דתורה נקראת תושיה דכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה תורה שבכתב ותורה שבעל פה בתורה שבכתב בבתי כנסיות כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי בתורה שבעל פה בבתי מדרשות כדתנן עמוני ומואבי כו' ויצאו ממנה מלכים ונביאים מלכים מדוד ונביאים מישעיהו כדאמר מר אמוץ ואמציה אחים היו וגמירי כל מקום שהזכיר הכתוב נביא ושם אביו בנביאים בידוע שהוא נביא בן נביא. עד כאן לשון רש"י זכרונו לברכה:

26 גדולה עבירה לשמה כו'. תימה מאי לשמה שייך גבי עבירה אדרבה לא טוב הדבר כשעושה עבירה לשמה בשלמא גבי מצוה שייך שפיר לשון לשמה. והנה רש"י ז"ל הרגיש בקושי הלשון ופירש גדולה עבירה לשמה כלומר לשם מצוה ע"כ. עם היות שפירש יפה המכוון אבל קשה להולמו על הלשון דמצוה מאן דכר שמה ושמא י"ל כי דרך כינוי מדבר ולא רצה לדבר כלפי מעלה גדולה עבירה לשמו:

27 תבורך מנשים יעל כו'. במסכת נזיר פרש"י דכתיב תבורך מנשים יעל כו' כלומר כאותן נשים שמצינו בהן שעשו מצותן שלא לשמה ובכולן נאמר בהן אהל תבורך על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להרגו שרה רחל ולאה שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן לא לשם מצוה נתכוונו אלא משום שמתקנאות זו בזו כו' מתוך שלא לשמה בא לשמה אלמא דמצוה שלא לשמה חשיבא טובא דלידי מצוה היא מביאה ואת אמרת עבירה לשמה גדולה הימנה אלא אימא גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה שהיא חשיבא ששתיהן שוות עכ"ל. וקשה לי על מה שפי' שרה רחל ולאה שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן לא לשם מצוה נתכוונו אלא משום שמתקנאות זו בזו כו' היאך הפריז על מדותיו ליחס גנות זה לאמהות שהרי בב"ר אמרו כתיב אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת השם ואת אמרת ותקנא רחל באחותה אלא שקנאה במעשיה הטובים ואמרה אילולי שהיתה צדקת ממני לא זכתה לבנים ורש"י עצמו הביאו בפירושו על החומש. ועוד היאך שייך לומר גבי שרה שמתקנאות זו בזו וגם מפשט ההלכה משמע דמה שנבעלו האמהות עצמן לבעליהן קחשיב לה שלא לשמה. לכן נראה לפרש גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה פי' מאמהות אע"ג שהיו מתכוונות להבנות מבעליהן חשיב להו שלא לשמה לפי שלאה כשילדה את ראובן אמרה כי עתה יאהבני אישי וכשילדה שמעון אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי וכשילדה לוי אמר הפעם ילוה אישי אלי הרי נתכוונה להביא לה אהבה ולהסיר השנאה מבעלה וכן רחל כשילדה יוסף אמרה אסף אלהים את חרפתי ולא נקרא מצוה לשמה אלא דוקא כשלא ישתף עמה שום כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה מאהבת המקום כמו שכתב בהדיא הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מכות. וזה יותר נכון בעיני ממה שפירשו התוספות בפרק מצות חליצה ובסוף פרק בן סורר ומורה דחשיב להו שלא לשמה לפי שהיו נהנות מן הביאה ולא הוה לשמה כל כך כו'. וקשה לי דהא לא אפשר בלאו הכי שלא יהו נהנות מן הביאה וא"כ לפי פירושם לא אשכחן מצוה לשמה בשום בעילת מצוה ומה שפרש"י כאן מדקאמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מכלל דמצוה שלא לשמה גריעותא היא כו' אינו מדוקדק לפי שיש לדחות ולומר מנא ליה דגריעותא היא דילמא מעליותא היא רק שעבירה לשמה היא מעליותא יותר הימנה:

28 שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דתענית כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות ובשלהי פרק היה קורא במסכת ברכות אמרינן כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. כבר תרצו התוס' בכמה דוכתי דתרי גווני שלא לשמה הן והאי דהכא מיירי כגון שהוא עוסק מיראת היסורין או מאהבת קבול שכר שאינו מתכוון להשלים רצון יוצרו שצוהו על כך אלא להנאתו כדקאמר בסמוך לעולם יעסוק אדם בתורה כו' שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות גם הוא נתכוון להנאתו שהעלה קרבן לשם להשלים בשכרו חפציו לקלל ישראל ולא לשם שמים וכל כיוצא בזה כגון שהוא לומד על מנת לקנות שם שיכבדוהו אבל ההיא שלא לשמה דתענית ומסכת ברכות אינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבת קבול שכר ולא מיראת היסורין אלא להוסיף על חטאתו פשע שעתה שגגות נעשו לו זדונות שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל תאות לבו כדמפרש התם תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ובועט באביו ובאמו וברבו או במי שגדול הימנו כו' וכל כיוצא בזה כגון שהוא לומד על מנת להתיהר ולקנתר חביריו ולקפחם בהלכות ואינו לומד לעשות:

29 אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה כו' כתב הרד"ק בפירושו שהוא דרש רחוק ומה שדרשו רז"ל בויקרא רבה ותכסהו בשמיכה אמר ריש לקיש חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו כלי ששמו שמיכה אלא מהו שמיכה שמי הוא כאן שמעיד על יעל שלא נעשה בה עבירה מכחיש זה הדרש עכ"ל. ואני אומר אחר המחילה שרי ליה מריה שריחק באמת הבנין דברי רבי יוחנן דרב גובריה ופשט הפסוק מסייעו ונראה דאפילו ריש לקיש מודה לרבי יוחנן ומה שדרש בשמיכה שמי הוא כאן כו' היינו שמעיד על כוונתה שהיתה לשם שמים כדי להתיש כחו ותהי' יכולה להרגו אבל לא שבא לומר שלא בא עליה כלל:

30 והא קא מתהניא מעבירה. ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה למיתה שהרי קרקע עולם היא כדאמרינן שלהי פרק בן סורר ומורה גבי אסתר ועוד דנראין הדברים שלא היתה אנוסה שהרי בורח היה ולא היה רשאי לאנסה ואדרבה היה צריך שתטמנהו מן הרודפים והיא שדלתו בדברים עד שבא עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל אלא הכי פריך אמאי משבחה הכתוב כל כך דכתיב מנשים באהל תבורך וגו' פירוש יותר מאמהות אע"ג שהיו מתכוונות להבנות מבעליהן מ"מ חשיב לה שלא לשמה לפי שהיו נהנות מן הביאה ומשום הכי פריך והא יעל נמי מתהניא מביאה ומשני דודאי לא היתה נהנית משום דטובתן של רשעים כו'. כך כתבו התוספות בפרק מצות חליצה ובפרק בן סורר ומורה ובפרק קמא דכתובות:

31 אפילו טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. בפרק מצות חליצה מפרש מאי רעה איכא הכא דקא שדי בה זוהמא דאמר ר' יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ע"א שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן:

32 שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר וקדמתה כו'. טעות דלוג סופר יש כאן וצריך להגיה שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצתה ממנו רות דא"ר יוסי ב"ר חנינא רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנין שאין הקב"ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה מהכא דאלו בכירה דקריתיה מואב א"ל רחמנא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא צעורי צערינהו ואלו צעירה דקריתי' בן עמי א"ל אל תצורם ואל תתגר בם אפילו צעורי לא צערינהו כלל א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה. כך הוא בנזיר פרק מי שאמר ופרק שור שנגח ד' וה':

33 בת בנו של עגלון. לאו דוקא נקט בת בנו אלא כלומר דמזרעו היתה כמו בן בנו של נמרוד הרשע שהרי אמרינן בפרק החולץ מפני מה גרים מעונים בזמן הזה מפני ששהו עצמן לבא תחת כנפי השכינה מאי קרא ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו כלומר שמהרת לבוא ולא אחרת משמע שהיתה רות קטנה כשנתגיירה ובקרא נמי קרי לה נערה וכשתחשוב שנותיו של אהוד שהרג עגלון עד סוף ימיו של אבצן דהיינו בועז תמצא יותר ממאתים שנה ולעת זקנתו נשאה דכתיב לבלתי לכת אחרי הבחורים ואם איתא דהיתה בת בנו של עגלון אם כן היתה זקנה ביותר כשנתגיירה ואיך אמר שמהרה לבא להתגייר ואיך קראה הכתוב נערה. כך כתבו התוספות בנזיר פרק מי שאמר וביבמות פרק החולץ: זקר.

« באר שבע על הוריות ט׳ ע״ב באר שבע על הוריות י״א ע״א »