בת עין, ויקהל

« בת עין Parashat Parah בת עין Vayakhel Pekudei »

2 שבת פתח ↗

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״.

3 ראש השנה פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם, בְּתִשְׁרִי נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּתִשְׁרִי מֵתוּ אָבוֹת, בַּפֶּסַח נוֹלַד יִצְחָק, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין.

4 ברכות פתח ↗

לְמֵימְרָא דִּמְבָרֵךְ עֲדִיף מִמַּאן דְּעָנֵי ״אָמֵן״? וְהָתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ.

11 שבת פתח ↗

שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן, גּוֹיִם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: גֵּרִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא הֲווֹ, מַזָּלַיְיהוּ הֲווֹ. דִּכְתִיב: ״אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וְגוֹ׳״.

14 מנחות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֲפִילּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית – קִיֵּים ״לֹא יָמוּשׁ״, וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, וְרָבָא אָמַר: מִצְוָה לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ.

15 מנחות פתח ↗

כְּתַנָּאֵי: ״יָדְכָה״ בְּהֵ״י – זוֹ שְׂמֹאל, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״יָדְךָ״ לְרַבּוֹת אֶת הַגִּידֵּם. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין לוֹ זְרוֹעַ – פָּטוּר מִן הַתְּפִילִּין, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״יָדְכָה״ לְרַבּוֹת אֶת הַגִּידֵּם.

17 שבת פתח ↗

19 ברכות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם — דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְגוֹ׳״.

26 סוטה פתח ↗

אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְגוֹ׳״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? אָמַר רָבָא אָמַר זְעֵירִי: ״שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ״ וּכְתִיב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ — אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמּוּ מְּעַט״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֵינֶנּוּ״. וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — נֶאֱסָף בִּזְמַנּוֹ כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן״. כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. וְאִם לָאו — ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ״. מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: כִּי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא, וְחַד אָמַר: כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כִּי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא — הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כִּי שׁוּבַּלְתָּא עַצְמָהּ, מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? אָמַר רַב אַסִּי, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ — גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט. ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא, וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁירָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר״, ״שֹׁכְבֵי בֶּעָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שֹׁכְנֵי עָפָר״ — מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, שְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע״. דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַגָּבוֹהַּ, וְאֵין גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל. אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, הוּא גָּבוֹהַּ וְרוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רָם ה׳ וְשָׁפָל יִרְאֶה״. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל״. אַל תִּקְרֵי ״אֹתוֹ״, אֶלָּא ״אִתּוֹ לֹא אוּכָל״. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמְּסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אֲפִילּוּ רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ״, וּמָה יָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת — רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ, אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא רְבִיעִית אַחַת — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וּמְעַטְּרָא לֵיהּ כִּי סָאסָא לְשׁוּבַּלְתָּא. אָמַר רָבָא: בְּשַׁמְתָּא דְּאִית בֵּיהּ, וּבְשַׁמְתָּא דְּלֵית בֵּיהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא מִינַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ, מִי זוּטַר דִּכְתִיב בֵּיהּ ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״? אָמַר חִזְקִיָּה: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים לִבּוֹ כְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ וְגוֹ׳ יָבֹא כׇּל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״בָּשָׂר״ כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״, ״אָדָם״ לָא כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָדָם: אֵפֶר, דָּם, מָרָה. בָּשָׂר: בּוּשָׁה, סְרוּחָה, רִמָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שְׁאוֹל, דִּכְתִיב בְּשִׁין. אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף נִפְחָת, שֶׁנֶּאֱמַר:

27 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בַּהַגָּדָה – עֲשֵׂה אׇזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וְגוֹ׳״ – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם, שֶׁאֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדוּלָּה – אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם לְפָנַי.

29 פסחים פתח ↗

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא — חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא — נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. אִם חָכָם הוּא חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ — מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ׳״, מִכְּלָל דְּמֹשֶׁה אִיעֲלַם מִינֵּיהּ.

31 שבת פתח ↗

וְתִיפּוֹק לֵיהּ חִילּוּק מְלָאכוֹת מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי נָתָן! דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְגוֹ׳ שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה״. ״דְּבָרִים״, ״הַדְּבָרִים״, ״אֵלֶּה הַדְּבָרִים״ — אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע מְלָאכוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי.

32 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי וּמַלְוָה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וּמִמִּי שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח, וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קָלָא אִילָן בְּבִגְדוֹ וְאוֹמֵר: ״תְּכֵלֶת הוּא״.

39 חגיגה פתח ↗

עַד כָּאן יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵין לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״בַּמּוּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּבַמְכוּסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר. בַּמֶּה שֶׁהוֹרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, אֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת״. תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָה תְּשׁוּבָה הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל לְאוֹתוֹ רָשָׁע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן״ — יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל נִמְרוֹד הָרָשָׁע, שֶׁהִמְרִיד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ —

43 שבת פתח ↗

44 ברכות פתח ↗

46 ברכות פתח ↗

אִי נָמֵי כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: דּוּ פַּרְצוּפִין בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״.

49 ברכות פתח ↗

וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר ״קְדוּשָּׁה״ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כׇּל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה לֹא יְהֵא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה.

1 ויקהל משה וגו' אלה הדברים וגו' לה א. וקושית אור החיים בזה, הלא אלה הדברים מרמזים לט"ל מלאכות שאסור לעשות אותם בשבת, ואיך יתכן בזה הלשון לעשו"ת אותם, אדרבא הלא אסור לעשותן בשבת.

2 ואפשר לתרץ על דרך זה, כי מאמר הגמרא שבת קיט: על פסוק ישעיה כו ב ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרא אמונים אלא אמנים, מאי אמ"ן אל מלך נאמן, וזהו אמונה בביאת משיח ואף על פי שיתמהמה וכו'. ובחינת חסד שבבריאת העולם כמאמר הכתוב תהלים פט ג כי אמרתי עולם חסד יבנה. ובחינת יראה שבבריאת העולם. כמאמר הכתוב בראשית א א בראשית ברא אלהים א"ת וגו', בבחינת א"ת, כי א' מרמז לבחינת חסד שברא עולמו בגין דיתקרי רחום וחנון זח"ג רנז:, ואות ת' מרמז לבחינת יראה פרדס שכ"ז פכ"ה, ע' תולדות ריש פ' בראשית, כשמקבל עליו עול מלכות שמים ראוי לעשות לו חסד.

3 ועל דרך זה יבואר פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, חד אמר בניסן נברא העולם, וחד אמר בתשרי נברא העולם, בניסן נגאלו בניסן עתידים להגאל ר"ה י:. שאלו ואלו דברי אלהים חיים, כי ניסן הוא בחינת חסד אביב אותיות כסדרן, ותשרי בחינת יראה אותיות למפרע זח"ב קפו., וכשהוא בבחינת יראה שמקבל עליו עול מלכות שמים אז הוא בחינת חסד כנ"ל.

4 וג' בחינות הנ"ל מרומזים באמ"ן, היינו אל מלך נאמן, כי א"ל בחינת חסד ע' תהלים נב ג. ומלך בחינת יראה, שיקבל עליו עול מלכות שמים. ונאמן בחינת אמונת משיח. וצריך האדם להתאמץ לבא לג' בחינות הנ"ל על ידי אחר, היינו המברך, שהעונה אמן גדול יותר מן המברך ברכות נג:, והטעם בזה, דבברכה הוא רק שם ומלכות, והוא א"ל מל"ך, אבל הבחינה ג' היינו אות נו"ן אין בברכה, אבל העונה אמן יכול לבוא לג' בחינות הנ"ל שיש בו.

5 וג' בחינות הנ"ל מרומזין בבחינת שבת, שי"ן בחינת אמונה הרמוז ליום שכולו שבת. ב"ת הם ב' בחינות חסד ויראה, שמחמת ב' טעמים היה הצווי של שמירת שבת, בחינת יציאת מצרים ובחינת בריאת העולם, שמרמזין לב' בחינות הנ"ל.

6 וג' סעודות שבת גם כן מרמזין לג' בחינות הנ"ל, וג' בחינות הנ"ל מרומזין בתיבת ט"ל, כי ט"ל גימטריא ג' פעמים אח"ד, נגד ג' בחינות הנ"ל, כי בריאת שמים וארץ הוא בחינת אחד, כי בראם אחד יחיד קדמון בחסד. וקבלת עול מלכות שמים הוא בחינת אח"ד, כי הוא ית' יחיד במלוכה. וביאת משיח הוא בחינת אחד כמאמר הכתוב ישעיה ב יא ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

7 וזהו כונת הכתוב אלה הדברים, כי אל"ה הדברי"ם גימטריא אמ"ן במילואו, היינו בחינת ט"ל שלשה פעמים אח"ד, שהם כנגד ג' בחינות הנ"ל. אשר צוה ה' לעשות אותם, כי ג' בחינות הנ"ל דייקא צוה ה' כנ"ל, וזהו לעשו"ת את"ם, א"ת מ"ם, היינו ג' בחינות הנ"ל, א' בחי' כנ"ל שהוא בחינת חס"ד. ות' הוא בחינת תשרי, יראה, שהוא קבלת עול מלכות שמים. מ' הוא בחינת משיח, בחינת אמונה הנ"ל. וזה דייקא צוה ה' לעשות.

8 וזהו גם כן ששת ימים תעשה מלאכה, מחמת שבימי החול צריך לבוא לבחינת אמן על ידי אחר, כי אחד מברך ואחר עונה אמ"ן, ג' בחינות הנ"ל. והנה מלאכה יש בו צירוף א"ל מכ"ה, הוא שם אדנ"י במספר, מורה על מלכותו יתברך שמו. וזהו ששת ימים תעשה מלאכתך, אבל בשבת קודש יהיה לכם שבת שבתון, כי בשבת נעשים ג' בחינות הנ"ל על ידי כל אחד ואחד, כי בשבת כל אחד מישראל דבוק בג' בחינות הנ"ל ונעשים ממילא כנ"ל.

9 וזהו והמלאכה היתה די"ם והותר שמות לו ז, שיהיה בחינת יתר"ון מבחינת מלאכה, שאין בה כי אם ב' בחינות הנ"ל, ונחסר ממנו הבחינה ג' היינו הנו"ן שמורה על בחינת אמונ"ה כנ"ל, אלא והותר, שבאו גם לבחינה ג'.

10 גם המשכן הנעשה בט"ל מלאכות שהוא גימטריא ג' פעמים אח"ד, מורה על ג' בחינות הנ"ל, יהי רצון שנשיג ג' בחינות הנ"ל באמת, אמן כן יהי רצון:

11 או יאמר על זה הדרך, דהנה עיקר בריאת העולם היתה בשביל היראה שנקראת ראשית אותיות דר"ע אות ב, וכמאמר הכתוב קהלת ג יד והאלה"ים עשה שיראו מלפניו וגו', כי זה סוף כל דבר ותכלית הבריאה שיזדכך האדם ויהיה לו בחינת יראה אמיתית. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, שיזדככו לבחינת יראה, לפיכך הרבה להם תורה ומצות מכות פ"ג מט"ז, כדי שעל ידי תורה ומצות יזדככו מזוהמתן מבחינת גשמיותן כמו שהיה בסיני שבת קמו..

12 וזהו ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכ"לת במדבר טו לח, לרמז לבחינת תכ"לת, לשון הסתכ"לות, ולשון תכ"לית וסוף, היינו שיסתכל בתכלית עיקר הבריאה שהיתה בשביל היראה כנ"ל, ויתבונן בגודל רוממותו ית', ובשפלות מעשי האדם ופחיתת עבודת האדם לה', ועיני ה' משוטטות בכל הארץ בבחינת עין רואה ומסתכל תמיד בלי הפסק בכל מעשי האדם, ובזה יכנע מאוד בראותו דלות מעשיו במיעוט עבודתו לה' לפני גודל רוממותו ית' שמסתכל תמיד בע"ין רואה כנ"ל.

13 וזהו ענין ע' רבתי של שמ"ע וד' רבתי של אח"ד, שזהו עיקר יחודא דשמע ישראל שיהיה לו בחינת ד' רבתי ובחינת ע' רבתי היינו שיסתכל תמיד בדל"ות מעשיו ובבחינת עי"ן רואה, ועל ידי זה תפול עליו אימתה ופחד יראה אמיתית לפניו ית', וזהו בחינת דעת, בחינת ד"ע את אלהי אביך ועבדהו דה"א כח ט, שיהיה לו בחינת דעת, בחינת ד"ע רבתי המרומזים בל"ט אתוון דיחודא דשמע ישראל.

14 ולזה רמזו רז"ל במתק לשונם מנחות צט: כל הקורא ק"ש שחרית וערבית כאילו קיים מצות לא ימוש וכו'. היינו כשיש להאדם בחינת יחודא דשמע ישראל בשני בחינות הנ"ל, היינו בחינת ערבית בחינת חשכות, שמרמז לבחינת ד' רבתי, בחינת דל"ת מעשיו, בחינת הכנעה כנ"ל. וגם יש לו בחינת יחודא בבחינת עי"ן רבתי, שמבין בחינת עין רואה כנ"ל, ואיש כזה בוודאי מקיים לא ימוש על ידי בחינת הכנעה ויראה שיש לו, בחינת דעת הנ"ל.

15 וזה מרומז גם כן בבחינת תפילין שמניחין בימי החול, תפילין של יד על יד כהה ע' מנחות לז., היינו שנכנע בעיניו וכהה על ידי התבוננו בבחינת דלת רבתא הנ"ל. ומניח תפילין על ראשו, מרמז לבחינת עי"ן רואה מלמעלה על ראשו של אדם כנ"ל. ועל ידי זה נמשך עליו בשבת קדושה עליונה בחינת דע"ת, ואין צריך אז לבחינת תפילין.

16 וכשיש לאדם בחינת דע"ת הנ"ל, נעשה לאדם בחינת מקיף בחינת מ"ם סתומה, בחינת רשות היחיד לשמרו מהחצונים.

17 וזה מרומז בפסוק ויקהל משה את כל עד"ת וגו' לה א, היינו עד"ת אותיות דע"ת, לרמז לבחינת דעת הנ"ל, בחינת ד' רבתא ובחינת עין רבתא, כי כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן שבת קמו., וכשחטאו ישראל ונסתלקו מהם בחינת דעת, כמאמר הכתוב שמות לג ו ויתנצלו בני ישראל את עדים, בחינת ע"ד, ונצטרכו אחר כך שנית להזדכך מזוהמתן להגיע לבחינת יראה, והיו צריכים לבחינת דע"ת הנ"ל, והמשיך משה רבינו ע"ה בחינת דע"ת הנ"ל על כל בני ישראל.

18 וזהו שאמר הכתוב אחר כך לה ב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, מרמז שעל ידי בחינת ל"ט מספר ה' אח"ד, בחינת אתוון דיחודא דשמע ישראל, בבחינת ד"ע רבתי הנ"ל, יעשה בחינת או"תם, או"ת מ' סתומה, בחינת היקף כנ"ל:

19 ששת ימים תעשה מלאכה וגו' לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת לה ב - ג. לפרש על דרך המוסר, כתיב קהלת יב יג סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו', שעיקר כוונת בריאת העולם ותכלית כל הנבראים הוא בשביל היראה, ולבחינה זו חוקר ה' תמיד אם הוא בשלמות, כמאמר הכתוב ירמיה יז י אני ה' חוקר לב ובוחן כליות, פירוש שבחינת היראה יען שבשבילה נתקיימו כל הנבראים והוא חיות של כל הנבראים, שאלמלא היראה לא נבראו כל הנבראים ולא נתקיימו כידוע ע' אותיות דר"ע אות ב, ברכות ו:, לכן נקראת בחינת יראה בבחינת לב, וזהו אני ה' חוקר ל"ב, היינו שחוקר אם יש בחינת לב בשלמות. ובוחן כלי"ות, מלשון ע' תהלים פד ג כלתה נפשי לה', היינו אם יש בחינת אהבה וכליון הנפש לה'.

20 ועל בחינה זו הוא עיקר בחינת השראת השכינה, בחינת בנין המקדש, כשיש בחינת יראה בלב ישראל אז שורה בתוכם השכינה, והוא בחינת בנין המקדש וכמאמר הכתוב שמות כה ח ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, מלמד שהשכינה שורה בתוך כל אחד מישראל אלשיך הק' עה"פ, היינו שזהו גופא בחינת בנין המקדש שיהיה בחינת יראה בלב ישראל ותשרה בהם השכינה כנ"ל.

21 וכשנסתלק ח"ו הבחינת יראה מישראל נסתלק ח"ו השכינה ובנין המקדש, ונתגברו הגוים, וזהו שאמר הכתוב תהלים כב כט כי לה' המלוכה ומושל בגוים, פירוש כי לה' עיקר המלוכה, היינו בחינת מלכות בחינת יראה זח"ג קח., ואם ח"ו לאו אזי ומושל בגוים, אז עושה הקב"ה מושל על ידי הגוים שמוכרחים להתיירא מפני הגוים שמתגברים, ואז על ידי זה יחזרו ישראל להתירא רק מפני ה', ויבא היראה בלב ישראל מפני ה' והדר גאונו, ונעשה בחינת פדות, ויפדו ישראל מבין הגוים ויבנה בית המקדש.

22 וזהו בחינת האפ"וד שהיה על לב אהרן תמיד ע' שמות כח ל, לרמז שעל ידי גודל היראה ובחינת השראת הקדושה שהיה בלב אהרן, היה בחינת אפ"וד בחינת פד"ות.

23 וזהו עיקר עבודתינו, לטהר לבנו, שיהיה בחינת לב בחינת יראה בטהרה, שיהיה זך בלתי לה' לבדו, ולזה אנו מתפללים ברכה אמצעית דתפילות שבת ויו"ט וטהר לבנו לעבדך באמת, שיהיה הלב דבוק בבחינת אמ"ת אות מ"ם כי מ"ם הוא בחינת יראה שהוא מקפת את האדם כנזכר בפרשיות הקודמות ע' לעיל בדרוש הקודם.

24 וזהו מרומז בפסוק ו"יקהל משה לה א גימטריא מלכ"ות, בחינת יראה. אשר צוה ה' לעשות או"תם, או"ת מ"ם, היינו שצוה ה' לעשות בחינת אות מ"ם, בחינת יראה בשלמות. ומרומז בפסוק ל"א ת"בערו א"ש ב"כל מושב"תיכם, ר"ת אותיות ל"ב אמ"ת, שיהיה הלב דבוק בבחינת אמת כנ"ל:

25 וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכו' ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחושת לה לא - לב. ולכאורה שני תיבות אלו רוח אלהים הוא מיותר ואין שייכות לכאן.

26 ונוכל לומר על דרך עבודה, דהנה עיקר עבדות ה' הוא בבחינת הכנעה וענוה וקדושה כמ"ש שמות לג כ כי לא יראני האד"ם וח"י, אד"ם ח"י בגימטריא ג"ס, הוא גסות רוח, פירוש כשיש לאד"ם ח"י גסות הרוח לא יוכל לראות את פני, כי אין אני והוא וכו' סוטה ה., וזהו כי לא יראני הא"דם אימתי וח"י כשהוא דבוק עם ח"י הוא גסות כנ"ל.

27 ובחינת ענוה נקרא צרי, בחינת צורה ובחינת רפואה, לשון ירמיה ח כב הצרי אין בגלעד, כי העיקר הוא בחינת ענוה כמ"ש דברים ז ז כי אתם המעט מכל העמים, שאתם ממעיטין עצמיכם לפני לכך חשקתי בכם חולין פט.. וזה וייצר ה' אלהים וכו' עפר מן האדמה בראשית ב ז, פירוש וייצר הוא בחינת צורה ורפואה, אימתי עפר מן האדמה, כשנדמה בעיניו שהוא רק עפר ואפר, אח"כ ויהי האדם לנפש חיה.

28 וזה ה"רופא ל"שבורי ל"ב תהלים קמז ג ר"ת בגימטריא ס"ה, שהוא ה"מעט מכל העמים דברים ז ז, והוא בחינת ענוה, ואז הוא בחינת רפואה, וזהו הרופא וכו'.

29 והכלל, שעיקר העבודה הוא בחינת ענוה ושפלות, היינו אפילו הוא חכם ואדם גדול בחכמה ובתבונה ובדעת אף על פי כן יהיה נראה בעיניו כאלו הוא בבחינת ראשית והתחלה, ולכסוף ולהשתוקק מתי יגיע לבחינת חכמה ביתר שאת, ובוודאי יעזור לו הש"י לבא למדרגה יותר גדולה. אבל אם הוא גדול בבחינת חכמה, ואין לו שפלות, גורם שחכמתו מסתלקת, כמאמר הגמרא פסחים סו: אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו.

30 וזהו וימלא אותו רו"ח אלה"ים, בגימטריא צר"י, הוא בחינת צורה ורפואה, ואימתי כשהוא בבחינת ענוה ושפלות באמת, וזהו וימלא אותו בבחינת צר"י בחכמה ובתבונה ובדעת, פירוש על ידי בחינת רו"ח אלהים שגימטריא צר"י שהוא בחינת ענוה כנ"ל, בכדי שבחינת חב"ד יהיה קיום אצלו, שאם אין לו בחינת ענוה ושפלות באמת אין קיום לחב"ד אדרבה ח"ו מסתלקת כנ"ל. וזהו ולחשוב מחשבות, שתמיד יחשוב ויכסוף וישתוקק מתי יגיע לבחינה הנ"ל כאלו לא השיג עדיין כלל כנ"ל, ויהיה סיפוק בידו לעשות בזהב ובכסף פירוש בחינת יראה ואהבה ע' זח"ב קמז., ובנחושת, אפילו בשעה שעוסק בצרכי גשמיים שהוא בחינת נחש, יהיה כונתו ומחשבתו דבוקה להשי"ת, וכל זה הוא על ידי ענוה באמת, יהי רצון שנזכה לזה אמן כן יהי רצון:

31 ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים לו ד. וי"ל שלפי הנראה הי"ל לכתוב ויבאו כל החכמים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים את כל מלאכת הקודש. וגם מה דכתיב והמלאכה היתה די"ם י"ל שהי"ל לכתוב ד"י לשון יחיד, כי מלת די"ם מוסב על המלאכה. וגם להבין ענין דרשת חכמינו ז"ל שבת ע. אל"ה ה"דברים מכאן אזהרה על ט"ל מלאכות המשכן לשבת.

32 דהנה ידוע פע"ח ש' חג המצות פ"א שענין יציאת מצרים היתה בחינת גילוי דעת על ידי משה שהוא בחינת דעת ת\"ז ת' ס\"ט קא: וכמאמר הכתוב ירמיה כג כד היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וגו', אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של בכור וכו' ב"מ סא:, כי עיקר בכל העבדות ה' הוא בחינת דעת תחלה לידע את ה' כמאמר הכתוב ד"ה א כח ט דע את אלהי אביך ועבדהו, שצריך לידע ולהסתכל בכל הבחינות בבחינת ה' אח"ד גימטריא ט"ל.

33 ולכן רצה ה' לזכות את ישראל ולהכניסם בקדושה עליונה ולהשרות שכינתו בתוכנו בתוך כל אחד ואחד מישראל, והזהירם תחלת הכל על בחינת דעת בחינת ט"ל מלאכות המשכן לשמירת שבת, היינו שכל ששת ימי החול בעסקם במלאכתם לא יסיחו דעתם מבחינת דעת לידע בחינת ה' אח"ד, ועל ידי זה יוכלו להגיע לבחינת שבת, בחינת חלקו של משה פע"ח ש' השבת פ"ח שהוא בחינת דעת, וכמו שאמרנו למעלה כי תשא ד"ה ויאמר על פסוק ותחסרהו מע"ט מאלה"ים וכו', ועל ידי כל זה יגיעו לבחינת משכן, בחינת השראת השכינה בתוך כל אחד ואחד מישראל.

34 וזה היה בחינת ציץ על מצח אהרן בין עיניו שמות כח לח, שציץ מרמז על בחינת הסתכלות לשון מציץ מן החרכים שה"ש ב ט, שהיה מסתכל עין בעין בבחינת קדושה עליונה, ועל ידי זה ונשא אהרן את עון הקדשים, שהיה ממשיך בחינת קדושה עליונה על כל ישראל.

35 כי העיקר של כל התחלת עבדות ה' צריך להיות בבחינת דעת הנ"ל, לידע ולחקוק בלבו שה' אח"ד יחיד ומיוחד ואין זולתו, ואפילו בעסקו צורך עצמו לא יסיח דעתו כלל מאותה בחינת דעת. וגם קודם כל התחלת המצוה יתבונן בדעתו על הנ"ל, ועל ידי זה יהיה עשיית המצוה בשלמות בבחי' קדושה. וגם אחר עשיית המצוה נשאר הרשימה חקוק בלבו כמאמר הכתוב שה"ש ח ו שימני כחותם על לבך וגו'.

36 וזהו שהזהיר הכתוב שמות יב ב החודש הזה לכם ראש חדשים, פירוש בחינת דעת שנתגלה בזה החודש יהיה לכם רא"ש והתחלה לכל המצות ועשיות כנ"ל.

37 וזהו היתה עבודת החכמים העושים את מלאכת המשכן, שעל ידי בחינת דעת שלהם המשיכו קדושה עליונה למשכן ולישראל, כי כל עסקם בעבודת הקודש היתה בבחינת דעת כנ"ל, לכן גם אחר שנסתלקו מעבודת המשכן לעסוק במלאכתם וצרכם נשאר בהם הרשימה מבחינת דעת כחותם חקוק על לוח לבם.

38 וזהו שאמר הכתוב ויבאו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש, פירוש שהיו עושים מלאכת הקודש בבחינת דעת וקדושה. ועל ידי זה הגיעו לבחינת איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, פירוש שנשאר בהם הרשימה שאפילו בשעת עסקם בצרכם ומלאכתם נשאר הרשימה להיות דבוק בה'.

39 אמנם בעבור שאמר הכתוב חגיגה יג. במופלא ממך אל תדרוש וגו', לכן אומר הכתוב והמלאכה היתה די"ם, ר"ל די"ם לשון רבים כי מוסב על עושי המלאכה, שהיו בבחינת דעת את ה', והסתכלו באותה בחינה לכל אחד לפי ערכו ולא יותר, בבחינת די"ם, די לכל אחד לפי ערכו.

40 ובעבור שהיה בחינת דעת שלהם בשלמות כנ"ל, מסיים הכתוב ואומר והו"תר, ר"ל שאותה בחינה נשאר ונתותר להם חקוק על לוח לבם כחותם כנ"ל, יהי רצון שנזכה לזה אמן כן יהי רצון:

41 דרוש לפרשת שקלים

42 מה שאמר הרב ז"ל בפרשת שקלים כשחל להיות בשבוע זו:

43 אלה הדברים וגו' לעשות אותם לה א. וי"ל, הלא כאן הזהיר ה' את בני ישראל על שמירת שבת שלא לעשות שום מלאכה, וכמאמר חז"ל שבת ע. אלה הדברים מכאן שהזהיר על ט"ל מלאכות, ואם כן איך שייך כאן מאמר הכתוב לעשות אותם לשון עשיה, אדרבה היה לו לומר שלא לעשות וד"ל.

44 וי"ל על דרך זה, כתיב קהלת יב יג סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ואמרו חז"ל ברכות ו: לא נברא העולם אלא לצוות לזה, כי עיקר בריאת שמים וארץ לא היה כי אם בשביל היראה כנאמר אותיות דר"ע אות ב ברא"שית בשביל היראה שנקראת ראשית, על כן צריך כל האדם להשתדל להשיג מדת היראה, יראה עילאה, ולהתבונן תמיד איך שהשם יתברך מחיה את כלם ומלא כל הארץ כבודו כמ"ש ירמיה כג כד אם יסתר איש כו', ולקיים שויתי ה' לנגדי תמיד כו' תהלים טז ח, ויתבונן תמיד בגדולת הבורא ית' ולירא מפניו, ומזה יזכה למדת אהבה מאת הבורא יתברך, שכשיהיה לו מדת יראה אזי ישלח לו הבורא ית' מדת אהבה מתנת חנם, ואז יהיה נקרא תמים עם ב' המדות אהבה ויראה.

45 וזהו שאמר הכתוב דברים יח יג תמים תהיה עם ה' אלהיך, פירוש אימתי תהיה תמים, כשתהיה עם מדת אהבה שהוא בחינת שם הוי"ה ע' זח"ג רסז:, ומדת יראה שהוא בחינת שם אלהים זח"ב צו..

46 וזהו שאמרו חז"ל ברכות סא. אדם הראשון דו פרצופים נברא, פירוש שאדם הראשון נברא בשביל שני מדות, מדת יראה הנרמזת באות דל"ת כמאמר הכתוב תהלים קטז ו דלותי ולי יהושיע, פירוש כשיש לאדם בחינת יראה כי הוא בעיניו בחינת ד"ל ועני ושפל נגד השי"ת ואין לו מצד עצמו כלום, כי זהו פירוש דל"ת דלית ליה מגרמיה כלום, שום כח וזכות, ותמיד מצפה לתשועת ה', וזהו שנאמר דלותי ולי יהושיע כו', כי דוד המלך ע"ה השיג בחינת יראה בחינת דל"ת.

47 ואות וא"ו מרמזת לבחינת התקשרות ואהבה, וזהו שאמרו חז"ל אדם הראשון ד"ו פרצופים כו', פירוש לשני המדות יראה ואהבה הנרמזים בשני אותיות ד"ו.

48 וזהו ויתן על פניו מס"וה שמות לד לג, אותיות מ"ס הם אותיות ד"ו, ד' פעמים יו"ד הוא מ', ו' פעמים יו"ד הוא ס' שמרומז בהם יראה ואהבה, שהם אותיות י"ה משם העצם ב"ה זח"ג קכג: ואחר כך נעשה ו"ה וגם זה הוא בחי' מקדש ומשכן להשראת השכינה בחי' יראה כמאמר הכתוב ויקרא יט ל ומקדשי תיראו, פירוש שהזהירם השי"ת לבנות בחינת מקדש שהוא יראה עילאה, ואז ישרה השי"ת שכינתו ויתן להם בחינת אהבה מתנת חנם.

49 וזהו שאמר הכתוב שמות ל יג זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל כו' עשרים גרה השקל כו', כי השקל הקודש בשלמות הוא עשרים שהוא שני יודי"ן שרומזים לשני המדות יראה ואהבה, כי כל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה ברכות כא:, על כן כל מדה שבקדושה הוא יו"ד, וצוה הש"י שיתנו בני ישראל מחציתו שהוא יו"ד אחד, הוא מדת היראה, גם חצי מספר שקל גימטריא יראה ע"ה, ובזה יבנה ההיכל והאדנים בחינת מקדש.

50 וזהו שקל, שהוא שקול נגד העולם כולו, בחינת מקדש בחינת יראה בחינת מלכות, כי מלכות רומז לבחינת יראה, כי צריך האדם לשום אל לבו כמאן דקאים קדם מלכא.

51 וכשהיה בית המקדש קיים היה לישראל בחינת יראה מגדולת מלכותו ית', כמו שכתוב ויקרא א א וידבר כו' מאהל מועד. ועתה בעונותינו הרבים שאין לנו מקדש צריכים אנחנו לצפות לישועת ה' שיבנה בית המקדש, ולהתאנח על זה ולדאוג מפני דלותינו כנ"ל, ובזה אנו ממשיכים גם כן מדת היראה מפני מלכותו ית'.

52 וזהו כשרצה משה רבנו ע"ה להזהיר את בני ישראל על עשיית המקדש נאמר ויק"הל מש"ה, בגימטריא מלכ"ות, פירוש שהמשיך להם בחינת יראה כנ"ל, והזהיר להם לעשות או"תם, או"ת מ', פירוש מ' מרמז למל"כות ולבחי'נת יראה כנ"ל. וזהו שהזהיר לה משה רבנו ע"ה לעשות פירוש להשלים בחינת אות מ"ם במדת היראה ובנין בית המקדש, ושמירת שבת שהוא גם כן בחינת יראה, כמאמר בתיקוני זוהר הקדמה ה: בראש"ית ירא שבת:

« בת עין Parashat Parah בת עין Vayakhel Pekudei »