ברטנורא על משנה חולין ז׳:ב׳

2 שׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְנָכְרִי וְכוּ'. וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִרְאֶנָּה יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁשּׁוֹלְחָהּ לוֹ וְיַחֲזֹר וְיִקְנֶה אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִי וְיֹאכְלֶנָּה בְגִידָהּ. כֵּיוָן דִּשְׁלֵמָה הִיא, מְקוֹמוֹ שֶׁל גִּיד הַנָּשֶׁה הָיָה נִכָּר אִם נֶחְטַט הֵימֶנָּה, וְהַלּוֹקֵחַ מֵבִין שֶׁלֹּא נִטַּל וְנוֹטְלוֹ:

3 שֶׁיִּטֹּל אֶת כֻּלּוֹ. יְחַטֵּט אַחֲרָיו:

4 לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת נְטִילָה. גּוֹמְמוֹ מִלְּמַעְלָה וְדַיּוֹ: