עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ו׳:י״ד

14 בד"א במי שנדוהו על שבזה תלמידי חכמים אבל מי שנדוהו על שאר דברים וכו'. מקור הדברים הוא ממה שאמרו שם י"ז דהא דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הוא במנדה לכבוד עצמו הא במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה והוא מנודה לכל ישראל, ולכאורה משמע מזה דדוקא בנידה לכבוד עצמו, אבל בתלמיד שנידה לכבוד הרב, כיון דהוא חייב נדוי מדינא שוב הו"ל ככל מילי דשמיא דהוא מנודה לכל ישראל, אבל מדברי רבנו שכתב בד"א במי שנדוהו על שבזה תלמידי חכמים, נראה, דכל מי שנתנדה לכבוד ת"ח דינא הכי דמנודה לקטן אינו מנודה לגדול, וצ"ע מנ"ל הא ועי' בתוס' סנהדרין ח' א' שהבאנו לעיל גבי אושפזיכניה דרב, דחזייה רב כהנא דהוה קא גאיס ביה ופירש"י ז"ל שהיה מדבר גבוהות, ואע"פ כן כתבו התוס' שם דדוקא היכא שמנדה לכבוד עצמו הוא דאינו מנודה לרב, אבל לשם שמים לא, ומשמע להדיא כמו שכתבנו ואפשר דהכא הוה דלא רצה לציית דינא וכמ"ש לעיל, ועי' בב"י שהביא בשם קונדרסין וז"ל כתוב עוד בקונדרסין משמע שהרב והתלמיד לא יכלו להחרים מי שזלזל בכבודם דדוקא נדוי אמרו אבל חרם לא ומ"מ אחרים ששמעו שהוא מזלזל בכבוד חכם או תלמיד, אותם אחרים יכולים להחרימו דמילי דשמיא הוא וקרוב לחלול השם, הרי להדיא דאי לאו לכבוד עצמו הוי מילי דשמיא, ואף דהב"י כתב ואינו נראה לי דלא אמרו אלא לנדות או לשמתא אבל להחרים אין לנו אין זה שייך לעניננו דמ"מ מילי דשמיא הוא. אבל עי' בריב"ש סי' ל"ג והובא ג"כ בב"י תלמיד שנידה לכבוד רבו שביזהו וחרפהו לפניו שלא בפני הרב וכו' וכתב ומ"מ נראה שכיון שלא נדהו הרב בעצמו וגם לא נידוהו בי"ד אינו מנודה לרב וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה וביראת חטא וכו' הרי להדיא דגם בזה דינא דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב וכמ"ש מדברי רבנו והדבר צריך בירור.

15 אפילו נדהו הקטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי. הוא מעובדא דאמתא דבי רבי שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה, וכן הביא הב"י ז"ל בטור.

16 על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם. העתיק רבנו מימרא דר' יהושע בן לוי כמו שהיא בירושלמי דמו"ק ולא כמו שהובאה בברכות י"ט בכ"ד מקומות מנדין על כבוד הרב, עי' פרש"י ז"ל שם ועי' להריב"ש ז"ל בסי' ר"כ שכתב דמדקאמר בי"ד מנדין משמע שחייבין לנדות וכן הוא בכל אותן הכ"ד דברים שהזכירם כלם הרמב"ם ז"ל ועוד שאם לא היו חייבין לא היו מנדין אדם גדול כעקביא בן מהללאל עי"ש מ"ש בזה. וזהו מ"ש רבנו לעיל הי"ב חייב נדוי ומנדין אותו בי"ד וכן מבואר להדיא בדברי הראב"ד ז"ל בהשגותיו בסוף הפרק, וצ"ע לפי"ז הא דאמרו בירושלמי דמו"ק שם בעובדא דריב"ל דשלח בתר חד בר נש תלתא זימני ולא אתא, שלח ליה אילולא דלא חרמית בר נש מן יומי הוי מחרים לההוא גברא וכתבנו לעיל דמזה למד רבנו דאם רצה החכם למחול לו הרשות בידו, וצ"ע כיון דמחויבין בי"ד לנדות על הנך כ"ד דברים ובכללם מי ששלחו לו בי"ד ולא בא וא"כ למה לא נידה אותו ריב"ל באמת, ומצאתי להרב עמודי ירושלים שעמד בזה, ודבריו לא נראין כלל דהרי הכא לאו משום כבוד חכם הוא אלא משום דשלחו אחריו ולא בא. ונראה לי ע"פ מה שיש לעמוד עוד בדברי הירושלמי דאמר אי לאו דלא חרמית בר נש מן יומא הוי מחרים לההוא גברא שעל כ"ד דברים מנדין, והרי רק מנדין איתמר ואיך היה מחרימו, וכבר עמדו גם ע"ז, ונראה ע"פ מה שכתב רבנו לקמן בפ"ז הי"ג וכן אם ראו בי"ד להחרים לזה לכתחלה מחרימין כדי ליסרו וכו' ועי' כ"מ דהוא פשוט מטעם שבי"ד רשאין לעשות סייג לתורה, ונראה דזהו מקור הדברים דבאמת היה הך בר נש חייב נדוי, ומ"מ שלח לו ריב"ל אי לא דלא חרמית בר נש הוי מחרם ליה הרי דרשאי להחרים מיד למי שחייב נדוי או בי"ד רואין שראוי לעשות כן, ולכן שלח ריב"ל דאילולא דלא חרמית בר נש מן יומי הוי מחרם לההוא גברא אף שבאמת חייב רק נדוי אבל כיון דלא החרים מעודו לא החרים גם לאיש הזה, אבל שפיר אפשר לומר שנידה אותו כדין שבי"ד חייבין לנדות למאן דחייב נדוי, וכמ"ש הריב"ש ז"ל.

17 בין איש בין אשה. עי' ר"ה ל"א ב' בההיא אתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר בנהרדעא דכתב פתיחא עילווה ועי' מו"ק ט"ז ב' בההיא דקא מניפה חושלאי ונדרים ז' ב' ושם נ' ב' ובב"ק קי"ג א' גבי רב כהנא איתתא דאיתא במתא וכו'.

18 א המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו. מקורו בירושלמי דמו"ק שהבאנו הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי והביאו הכ"מ, ועי' ברשב"א ח"א סי' קע"ט והריב"ש ז"ל כתב והביאו הב"י דדוקא חכם, מחוייבים בי"ד לנדות אבל תלמיד אף שיכול לנדות לכבוד עצמו אבל אין בי"ד מנדין.

19 ב המבזה שליח בי"ד. עי' בתוס' יבמות נ"ב א' ד"ה דמתפקר שכתבו, דהא דשמתיה רב יהודה לההוא גברא דציער שלוחו בקדושין ע' שמזה נובע מקור דברי רבנו כאן אע"ג דשמתא חמיר מנגידא כדמוכח בפסחים נ"ב, שמא החמיר עליו משום שביזה את רב יהודה עצמו, ולפי"ז דברי רבנו מוקשים דמנ"ל דמבזה שליח בי"ד מנדין אותו, ודלמא נידהו רב יהודה משום דביזה גם לדידיה, ועי' בדברי רבנו בפכ"ה מסנהדרין ה"ה שאם אומר שליח בי"ד פלוני הקלני או הקלה הדיין משמתין אותו על פיו, ולקמן שם בה"ו כתב וכל המצער שליח בי"ד יש לבי"ד רשות להכותו מכת מרדות, ומפשטות לשונו היה נראה לכאורה דנגידא חמור משמתא, ולהכי במבזה שליח בי"ד משמתינן ליה ואם ציערו דחמיר מיניה אז יש רשות לבי"ד להכותו, וזהו מאי דאמרו דרב מנגיד למאן דמצער שלוחא דרבנן וכבר עמדו על זה רבותינו אבל א"א לומר כן בדברי רבנו ועי' בדבריו בפ"ח מהל' יו"ט הי"ח שכתב ואין מכין אותו מכת מרדות וא"צ לומר שאין מנדין אותו וכן להלן שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו וא"צ לומר שמכין אותו מכת מרדות הרי להדיא דשמתא חמורה מנגידא וכמ"ש הרב המגיד ז"ל שם. ועי' להרב כנסת הגדולה ז"ל האריך טובא בפרט זה והביא דעת רבותינו בזה, ודעתו בשיטת רבנו דבזיון שלוחא דרבנן וצער אחד הוא אלא דהא דשמתא חמורה מנגידא הוא רק לת"ח, וכמו שאמרו מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא דבר בי רב דוקא, אבל בשאר כל אדם נגידא חמורה משמתא, ולהכי כתב רבנו דאף דמעיקר הדין מנדין אותו על בזיון שליח בי"ד מ"מ יש לבי"ד רשות להכותו מכת מרדות ר"ל להחמיר עליו וזהו מה שאמר רב יהודה בקדושין דטבא ליה עבדי ליה דמבואר דשמתא קיל מנגידא והוא לכל אדם שאינו צורבא מרבנן וזהו יסוד דברי רבנו כאן וכן משמע מדעת הר"ן ז"ל ריש פ' מקום שנהגו דבסתם חמור נגידא משמתא, עי' בדבריו, אבל לענ"ד א"א לומר כן ובאמת לפנינו בסוגיא דקדושין איתא דעדיפא עבדי ליה והיינו החמורה וכמ"ש רש"י ז"ל וכסוגיא דפסחים נ"ב, וביותר א"א לומר כן בדעת רבנו כמ"ש להדיא בהל' יו"ט שהעתקנו לעיל, שמבואר שם דשמתא חמורה מנגידא, אבל באמת נראה דרבנו לא ס"ל כשיטת התוס' דהא דשמתיה רב יהודה הוא משום שביזה גם את רב יהודה אלא דס"ל לרבנו כמ"ש בפכ"ה דסנהדרין שהבאנו דיש רשות לבי"ד אם לנדות אם להכות, וכדמוכח מפסחים נ"ב בין ללשנא קמא בין ללשנא בתרא, אבל הרי נראה שיש לבי"ד הבחירה אם דטבא ליה לעבוד, אי דעדיפא לעבוד, ולפי"ז מעיקר הדין חייב נדוי אבל יש רשות לבי"ד גם להכות מכת מרדות למצער שלוחא דרבנן, שהרי אמר רב יהודה כאן דעדיפא ליה עבדי ליה והיינו כחמור, הרי דיש בידו גם למנגיד וכמו דא"ל רב נחמן, ועי' לרבנו בפ"א מהל' יו"ט מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים ולפי"ז גם בדין זה הוא כן שאם יהיה ת"ח אז ממנו אנגידא ואצל כל אדם דינו בשמתא ומצאתי עוד למרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' תקל"ח שכתב ג"כ הכי ויש לי עוד עיון בדבריו ז"ל ועי' עוד בחו"מ סי' ח' ובב"י שם ועי' היטב בט"ז שם לענ"ד הדברים מבוארים.

20 ג הקורא לחבירו עבד. עי' כ"מ והוא מבואר שם להדיא השבע לי שאין עבדי אתה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא וכו' ועי' תוס' שם ותוס' ר"י הזקן.

21 ד מי ששלחו לו בי"ד וקבעו לו זמן ולא בא. בירושלמי שם מבואר להדיא שעל כ"ד דברים מנדין וזה אחד מהן, ופרטי הדברים עי' בפכ"ה מהל' סנהדרין ובחו"מ סי' י"א, ודבעינן דוקא שלחו לו בי"ד כדילפינן במו"ק שם, וקביעת הזמן תלוי בכל אדם כמו שהוא עי"ש היטב.

22 ה המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא"צ לומר בדברי תורה. והוא לשון הירושלמי שם הדא אמרה המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נדוי, והנה הכ"מ וכן הביא בב"י את דברי הר"ן ז"ל בפסחים, מה דמצינו בכמה דוכתי דמאן דעבר אדרבנן משמתין ליה ובמקצת מקומות אמרינן דלקי מכת מרדות ומשמע אבל שמותי לא, וחילק הר"ן בין היכא דעיקרו דרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתין, אבל בדבר שעיקרו דאוריתא מכין אותו מכת מרדות והקשה עליו הכ"מ ועי' מל"מ וש"ך ז"ל השיגו על הכ"מ ורבותינו האחרונים ז"ל האריכו בתשובותיהם וחידושיהם טובא בכלל זה, אבל נראה פשוט דרבנו לית ליה הך כללא דהר"ן ז"ל שהרי כתב להדיא וא"צ לומר בדברי תורה שבודאי מנדין והוא דלא כהר"ן, אבל הלא כדברי רבנו מפורש בירושלמי שהבאנו ועוד שהרי כתב בפ"א מהל' יו"ט הכ"ב דכל המחלל יו"ט שני מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים, ועי' בפ"ז מהל' יו"ט ה"א שמספקא ליה להרב המגיד ז"ל בדעת רבנו אי חול המועד הוי דבר שיש לו עיקר בדאוריתא, ותיפוק ליה דרבנו כתב להדיא שם דמכין אותו מכת מרדות על העושה בו מלאכה. ומצאתי להרד"ק ז"ל בית י"ח חדר ה', דעתו דנדוי ומרדות שניהם באים על איסורי דרבנן, והדבר תלוי ברשות בי"ד אם לנדות אם לרדות ותלי לה בסוגיא דפסחים בעובדא דנתן בר אסיא וכמו שכתבנו לעיל מדבריו בפכ"ה מהל' סנהדרין ועי' למהר"מ חלואה ז"ל בחידושיו לפסחים בדף נ"ה ע"א וז"ל מנדין על ב' יו"ט של גליות וכ"ש שלוקין עליהם אם רצו שהרי הנדוי חמור מן המלקות לכו"ע כדאמרינן במערבא ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא, והלכך לא קשיא מאי דאשכחן במקצת דרבנן דמלקין עליהם כדאמרינן בבועל ארוסתו ובמבשל בחמי טבריא בשבת דלוקה מכת מרדות מדרבנן וזהו פסקו של הרמב"ם ז"ל דבכל מצוות דרבנן לוקין עליהם עכ"ל הרי להדיא דס"ל ג"כ בדעת רבנו כדעת הרד"ך ז"ל. ועי' בדברי הרב המגיד פ"ג מהל' מאכלות אסורות הט"ו גבי גבינת עכו"ם וחלב שחלבו עכו"ם שכתב זה ידוע שבכל איסור דבריהם יש מכת מרדות ועי' בדבריו ז"ל בפכ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ו גבי עדים שאינן יודעין לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו וכו' כתב שם באופן אחר, ודבר זה צריך ברור רחב מאד אין כאן מקומו, אבל לפי"ז עדיין צ"ב למה נמנו כ"ד דברים שמנדין עליהם, והרי לפי"ז כל איסורי דרבנן כך הדין שאם רצו בי"ד מנדין ואם רצו מכין מכת מרדות, וצ"ל דעל כ"ד דברים החיוב על בי"ד לנדות, וכמ"ש בשם הריב"ש ועוד יתבאר אי"ה.

23 ו מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. עי' כ"מ שתמה על רבנו דהא אמרינן בגמ' בב"ק קי"ג האי מאן דכתוב עליה פתיחא על דלא ציית לדינא עד דציית לא מקרעינן ליה ולא היא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה, וכ"כ רבנו להדיא בפכ"ה דסנהדרין דכיון שאמר הריני מקבל את הדין קורעין נדויו, והרב מרכבת המשנה ח"ב דעתו דס"ל לרבנו דרק הפתיחא קרעינן כיון דאמר הריני מקבל את הדין אבל עדיין נשאר בנידויו עד שיתן, ומלבד שאין לזה מקור עוד דברי רבנו בהל' סנהדרין שם קורעין נידוייו לא משמע כן, ואשר נראה פשוט בדברי רבנו, שהרי נדוי זה אינו בגדר עונש אלא בגדר כפיה לציית דינא מפני שלא קיבל את הדין, ומגבילין זמן הנדוי עד זמן שיתן ר"ל שכן כותבין בהפתיחא שהוא מנודה עד שיתן, ומטעם זה אמרו תחלה בגמ' על דלא ציית לדינא עד דציית לא מקרעינן ליה ועי' בדקדוקי סופרים מכת"י רומי עד דציית לדינא ויפרע לו לא מקרעינן הרי להדיא דהנדוי היה עד דציית לדינא ויפרע לו אלא דהוי ס"ל דעד שיפרע לא מקרעינן לפתיחא וע"ז אמרו ולא היא אלא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה אבל בודאי הנידוי מתחלתו הוא עד שיתן, אולם הנידוי הרי הוא רק למאן דלא ציית דינא וכיון דאמר צייתנא וקבל עליו את הדין אז קורעין את נדויו ויהבינן ליה זמן לפרוע אבל עצם הנדוי הרי היה מתחלתו עד שיתן וכמו שכתב רבנו וזה מוכרח מתוך הסוגיא דהרי לא פליגי בעצם הנדוי איך הוא אלא אימתי קרעינן ליה דסבר מתחלה דעד שיפרע לא קרעינן ליה א"כ בודאי היה הנדוי עד זמן שיפרע, ואמר אח"כ ולא היא אלא שקורעין אותו תיכף כשאומר דציית דינא, אבל בזמן הנדוי אין חילוק ביניהם כלל, ובא וראה דיוק לשון רבנו דבשכתבו לו פתיחא על שלא בא לדין כתב שם רבנו ובעת שיבא קורעין הפתיחא, ובכתבו לו פתיחא מפני שלא קבל את הדין כתב רבנו קורעין נדויו, והוא משום דבפתיחא על שלא בא לדין שכתבו זמן הנדוי עד שיבא לדין ומכיון שבא לדין קורעין את הפתיחא ותו לא מידי שהרי אין כאן נדוי יותר, שהרי כך כתבו בהפתיחא שהנדוי הוא עד שיבא, משא"כ בכתבו פתיחא על שלא קיבל את הדין שמנדין אותו בתחלה עד זמן שיתן, ואם אח"כ קבל עליו את הדין הרי לא סגי בקריעת הפתיחא, שהרי הנדוי היה עד שיתן, לכן כתב רבנו שקורעין את נדויו, ר"ל שמתירין את הנידוי שהיה עד זמן שיתן והוא נחמד. ועי' בריטב"א ז"ל במו"ק ט"ז שכתב ויש מחלוקת בין החכמים שאומרים כי אפילו נדוי שקבעו בו זמן צריך התרה לסוף הזמן ואינו ניתר מעצמו שאפילו נדוי על תנאי ומתקיים התנאי צריך התרה כדאמרינן במס' מכות, וכן אומר רש"י ז"ל בכל מקום שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדאמר היו נכונים לשלשת ימים, ומפרש הוא ז"ל כי אפילו קבע זמן לאיסור כי ההוא דהכא צריך היתר שהרי אע"פ שקבע זמן לג' ימים להפרשה הוצרך לומר שובו לכם לאהליכם וזה ודאי פלא גדול כיון שקבעו לו זמן תהא בנדוי עד יום פלוני למה יהא צריך היתר מתחילתו ומה חומר יש בזה מבנדרים וחרמים ושבועות וההוא דסיני וכו' ולא הוצרך היתר אלא בשנידוהו סתם או שנידוהו לזמן ופייס בעל דין בינתים ובאין להתירו וההיא דנדוי אפילו על תנאי צריך הפרה כבר פרשנוה במקומה לדעת רבנו ועי' עוד בריטב"א ז"ל למכות מ"ש בזה ועוד נאריך אי"ה בזה, עכ"פ דברינו בביאור דברי רבנו ברורים. ודע שצ"ל שכלל רבנו באות זה גם הנדוי של מי שבא וקבל את הדין והלך ולא שלם, שמנדין אותו עד שיתן מה שהוא חייב והביאו רבנו שם בסוף הפרק וכן קבעו לו זמן להביא ראיה שג"כ משמתין אותו והביאו רבנו בפכ"ב מהל' מלוה ולוה ובשו"ע סי' צ"ח וסי' ק' וכן במחויב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין שלא רצה לשבע דמשמתין אותו עד דמטי זמן נגדיה, כמבואר בדברי רבנו בפ"א מהל' טוען ה"ה ובחו"מ סי' פ"ז וכן קבעו לי זמנא דאזלינא לארעא דישראל בקנס דג"כ משמתינן ליה אי לא אזיל עי' ב"ק ט"ו וכתובות מ"א וכן מה שכתב רבנו בפ"ה מהל' סנהדרין מנהג שתי ישיבות בשם הגאונים לנדות עד שיפייס הכל כלול בזה והמה פרטי דינים בנדוי זה והענין סובל אריכות רבה ועי' מש"כ בזה לקמן בסוף הפרק באופן אחר.

24 ז מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו' מנדין אותו עד שיסיר היזקו. והוא מבואר בב"ק ט"ו וכתובות מ"א כמו שהביא הכ"מ ובגמ' אמרו משמתין ליה עד דמסלק היזקא מדר' נתן, ועי' שטמ"ק שם ובכתובות מה שעמדו ע"ז וצריך ביאור ורבנו לא הביא הדין הזה אלא הכא ועי' בפ"ה מהל' נזקי ממון ופי"א מהל' רוצח, ולפלא כי לא הזכיר בשם הא דמשמתין ליה עד דמסליק היזקא.

25 ח המוכר קרקע שלו לעכו"ם מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העכו"ם לישראל חבירו. ובכת"י אברבנאל המוכר קרקע לעכו"ם וליתא לתיבת שלו, ועי' כ"מ בשם התוס' דאם העכו"ם נותן יותר מישראל לא משמתינן ליה וזוהי דעת ר"ת והר"י וכן סתם בשו"ע חו"מ סי' קע"ה, וידוע שהריב"ן וכן רבנו יהונתן הובא בשטמ"ק שם חולקין ע"ז ובדברי רבנו אין זכר לחילוק זה לא כאן ולא בדבריו בפי"ב מהל' שכנים ה"ז, וצ"ב דלפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו אלף נ"ב והביאו הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' שפ"ו ס"ג הוא הדין בכלל כל גרמא בנזקין דמשמתינן ליה עד דמסלק היזקא וא"כ מאי נפק"מ אם נתן העכו"ם יותר אם לאו, והרי אפילו אם נותן לו יותר הרי גרמא בנזקין הוא עי"ש דקשה לשיטת הסוברים דאפילו נותן הישראל שוויה והעכו"ם נותן יותר משוויה ג"כ אין מנדין, ויש ליישב בכמה אנפי, וגם זה תמוה אצלי מה שהביא בשטמ"ק שם בשם הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל תימה ולמה ליה לשמותי כי אתא אונסא נוקמיה בדינא ונחייביה, ולפי"ז הרי הוא תמוה דהא רק גרמא הוא ובלא קביל עליה לא מחייב וכמ"ש הראב"ד ז"ל והרי זהו דיוקו של הראב"ד, ומה דמשמתינן ליה הוא משום דין דבכל גרמא משמתין עד דמסלק היזקא וכמ"ש הרשב"א עצמו דאינו מחויב לשלם כי אם ההיזק שאחר כן ולא מה שהזיק קודם וצ"ע, ושיטת רבנו ממה שכתב שם בהל' שכנים ואם אנסו שלא כדין ישראל משלם המוכר, נראה דלא ס"ל כשיטת הראב"ד וזהו הדעה הראשונה בשו"ע שם, ומשום דהוי כמו גירי דיליה משמתינן ליה לסלק היזקא ואע"פ שחייב לשלם משום דאמר איני רוצה לטרוח עמו אח"כ בדיני ודייני וכמ"ש בב"ק ט"ו ב' ועי' למרן הגר"א ז"ל שם, אך דצ"ע קצת דא"כ הרי הוי זה בכלל מי שיש ברשותו דבר המזיק דמנדין אותו עד שיסיר היזקו וצ"ע.

26 ט המעיד על ישראל בערכאות של עכו"ם והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם. עי' בשטמ"ק לב"ק שם שהביא משם הרמ"ה ז"ל בפריטיו שכתב ומסתברא דאפילו בדינא דמגיסתא נמי דוקא לשמותיה אבל לאפוקי מיניה לא דיקא נמי דקאמרינן משמתינן ליה ולא קאמרינן דמפקינן מיניה, אי נמי לא מחייב לשלומי ליה מ"ט דמצי אמר ליה אין אסהדי וקושטא אסהדי וכו' ועי' בשו"ע חו"מ סי' כ"ח בהג"ה דאינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי ומבואר שם דאם הבעל דין הודה שאמת העיד אז גם אין משמתין אותו וכל זה הוא נגד דעת רבנו כאן, דמבואר להדיא דחייב לשלם ואין חילוק בין אמת העיד אם לא, ועי' בסמ"ג שם שעמד על דברי השו"ע מלשון הטור בזה ולא ידענא למה לא הזכיר שכן המה דברי רבנו, ומ"ש שם דלצדדין קתני דלפעמים מנדין אותו והיינו אם לא יוכלו לברר ששקר העיד ולפעמים עד שישלם, או היכא דאינו רוצה לעמוד בנידויו עי"ש היטב וכל זה קשה לכוון בדעת רבנו, גם הערת הסמ"ג שם לחלק בין היכא שתבעו להעיד או לא עי' בסוגיא ועי' בדקדוקי סופרים וגי' הגר"א ז"ל ואמ"ל. ועי' תומים במה שמחלק בין היכא שאם העיד באמת אז אין לו עוד שום עצה וטענה לפטור את עצמו בדיני ישראל, או באם שאפילו באמת העיד מ"מ היה יכול לפטור עצמו וכמו בהעיד שלוה, והוא אמת דלדידן א"צ לפורעו בעדים, וממילא היה יכול לפטור עצמו אף שהעיד אמת ולדידהו צריך לפורעו בעדים, דאז הרי הוציא ממנו ממון שלא כדין אף אם אמת העיד ומנדין אותו עד שישלם, ומטעם זה לא הביא רבנו כאן החילוק דב' עדים אין מנדין אותו וכמ"ש בגמ' שם אבל בתרי לא, דכיון דעכ"פ הוציאו ממנו ממון שלא כדין ומה בכך אם הוו שני עדים ושפיר משמתינן להו וכן אפשר לומר דמטעם זה לא הביא רבנו גם חילוקא דאדם חשוב ואם כי הוא נחמד, אבל באמת צריכים לבאר דברי רבנו, והרי זה עיקר דיוקא של הראב"ד ז"ל דאם מחויב לשלם למה אמרו משמתין ליה ולא אמרו מפקינן מיניה וכמו שהקשה גבי ישראל שמכר קרקע לעכו"ם, וכן כתב הרמ"ה ז"ל שהבאנוהו לעיל, ואפשר קצת לומר, דרבנו ס"ל גם כן כהראב"ד והרמ"ה ז"ל וסבירא ליה דבאמת מדינא אינו חייב לשלם, אלא שבזה חלוק עליהם, וס"ל דכופין אותו ע"י הנדוי לשלם אף שאינו מדינא וכמ"ש הראב"ד בדין מוכר קרקע לעכו"ם וכן בכל דיני גרמא וזהו שכתב רבנו מנדין אותו עד שישלם ואם משלם תיכף אין כאן נדוי כלל, ופליג רבנו על הרשב"א ויתר הראשונים דס"ל דהשמתא מהני רק לחייבו על מה שיפסידו אח"כ אבל לא על העבר ועי' בסי' שפ"ו שהבאנו לעיל דהרי הכא השמתא הוא להוציא ממנו מה שהפסיד לו כבר ע"י גרמתו וזה אינו מתאים למ"ש באות הקודם, ולא נתברר לי הדבר כדי צרכו. והנה לא הביא רבנו דין אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי, ועי' כ"מ שכתב דכיון דסליק בתיקו לחומרא דיינינן ליה ואין זה דבר פשוט כ"כ דהרמ"ה ז"ל בפריטיו כתב להדיא דרק לכתחלה אסור באדם חשוב אבל לא משמתינן ליה והרשב"א בשם הראב"ד ז"ל כתב דתיקו דממונא לקולא וס"ל דאזיל ומסהיד לכתחלה והרבה יש להאריך אבל אין הכרע בדעת רבנו בזה וראה שגם רבותינו הקדמונים ז"ל לא הביאו הא דאדם חשוב כלל ועי' בעל הלכות גדולות שהשמיטו ג"כ.

27 י טבח כהן שאינו מפריש המתנות וכו' מנדין אותו עד שיתן. עי' בדברי רבנו פ"ט מהל' בכורים ה"ט וביו"ד סי' ס"א.

28 יא המחלל יו"ט שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. עי' לח"מ, ור"ל אפילו בזמן הזה שאינו אלא מנהג וכמ"ש רבנו בפ"ו מהל' יו"ט הי"ד עי"ש ולפי"ז אין מקור דברי רבנו מהא דרב ושמואל דאמרי תרוויהו מנדין על שני ימים טובים של גליות, דאין ראיה מזה על הזמן שסומכין על החשבון ואין יו"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד, עי"ש מה שהארכתי בזה. אבל מקור הדברים מהא דשמתיה רב יוסף לרב נתן בר אסיא על דאזל מבי רב לפומבדיתא ביו"ט שני של עצרת, והרי יו"ט שני של עצרת בודאי אינו משום ספיקא וכמ"ש רבנו בפ"ג מהל' קדוש החדש הי"ב עי"ש ולפי"ז צ"ל דס"ל לרבנו דמנדין על מנהג ובאמת הוא פלוגתא דרבותא, דהנה בשאלתות ויקהל שאילתא ס"ו הביא הגרסא בגמ' דמגילה ה' בעובדא דרב דחזייה לההוא גברא דשדי כיתנא בפוריא, א"ר כהנא אתרא דנהיג שלא לעשות מלאכה אי הכי לשמותיה שמותיה אמרי כיון דלא צמיח כיתניה היינו שמתא הרי להדיא דמנדין על מנהגא וכן הביא הרמב"ן ז"ל בשרש הראשון ופי' במאור פ"ק דמגילה ובאור זרוע הל' מגילה סי' שע"א. והנה רבנו לא הביא אלא דאינו רואה סימן ברכה ועי' בדברי רבנו בפ"ח מהל' יו"ט הי"ח מבואר ג"כ דעל מנהגא אין מנדין ועי' בסוגיא דפסחים בפ' מקום שנהגו ועי' להריטב"א ז"ל במגילה שם שכתב ויש לחלק ולומר דמעיקרא דהוי ס"ל דאסור במלאכה ביומו הוי מקשינן דלשמתיה משום דהוי עברינא ומשמתינן אמאן דעבר אדרבנן כדאיתא בפ' מקום שנהגו אבל השתא דליכא איסורא דגזירת נביאים אלא משום ביטול מנהג עולם מילט לייטיה שמותי לא משמתינן ליה בכה"ג עכ"ל. ואפשר לומר דזהו מנהג אחר, מנהג העולם אבל מנהג שהוא מתקנת חכמים כמו יו"ט שני של גלויות שפיר מנדין עליו לכולי עלמא וראיתי למי שהביא דגם דעת רש"י והאור זרוע הוא דמנדין על מנהגא מהא דבפסחים ע"ד א' איזהו גדי מקולס כתב רש"י ז"ל דקאי אהא דתנן בפ' מקום שנהגו שאסור לאכול צלי בערבי פסחים בזמן הזה במקום שלא נהגו, ומבואר דבמקום שנהגו לאכול מותר לאכול גם גדי מקולס, ומ"מ שלחו לתודוס איש רומי דאלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי, משום דהתם הוי מקום שנהגו שלא לאכול הרי דמנדין על מנהגא. וכ"כ האור זרוע הל' פסחים סי' ר"ל וז"ל ודוקא במקולס אמרינן היכא שנהגו שלא לאכול דאין אוכלין וכו' אבל אם אינו מקולס שרי אפילו שלא נהגו וכו' וההיא דתודוס איש רומי וכו' אית לן למימר דמקום שלא נהגו הוה, ולענ"ד אין מזה שום ראיה, דהתם טעמא אחרינא והוא מה שמנה רבנו באות ט"ו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ ואפשר דזהו כונת המהר"א ששון דחידש לן רבנו דאע"ג דאין מנדין על מנהג, מ"מ על מנהג זה מנדין. ונראה עוד לחלק ולומר דס"ל לרבנו דדוקא מנהג שנתקבל ונתפשט בכל ישראל הוא דמנדין עליו וכמו מנהג דיו"ט שני של גליות, שנתפשט בכל מקום בגולה, אבל מה שתלוי במנהג המקום אף שבודאי איסורא איכא לעבור עליו אבל אין מנדין עליו, וחילי דידי מהא דכתב הארחות חיים והביאו הב"י ז"ל בסי' תרצ"ו, אע"ג דמלאכה לא קבילו עליהו אח"כ נתקבל המנהג ומנדין כל העושה מלאכה כיון שנתפשט איסורו בכל ישראל עכ"ל הרי חזינן דמחלק בכך, ויש להביא עוד סמוכין לזה ועי' ר"ן פ' אין מעמידין ובריטב"א ע"ז ל"ה ב' לענין פת עכו"ם כיון שלא נתפשט בכל ישראל והדברים ארוכים. ועי' באו"ח סי' תצ"ו העתיק ומנדין למי שמזלזל בו, ובאמת לשיטת הכ"מ בעצמו לא בעינן שיזלזל בו אלא כיון שהוא מחללו מנדין כמבואר בגמ' שהבאנו, ורבנו נזהר בזה ששם כתב המזלזל וכאן כתב המחלל אולם לפי מ"ש אין מקום לדייק בזה כ"כ.

29 יב העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות. עי' בדברי רבנו לקמן בפ"ח מהל' יו"ט הי"ז וי"ח שהביא שם רבנו טעם הירושלמי מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.

30 יג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. עי' כ"מ, ועי' בדברי רבנו בפי"ב מהל' שבועות ה"ט ושם מנה רבנו גם נשבע לפניו בשקר ומברך ברכה שאינה צריכה, והוסיף שם רבנו בד"א כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו וכו' עי"ש, ולכאורה פשוט דגם באינך לא שייך נידוי אם עשה כן בשוגג, והא דכתבו רבנו גבי הזכרת שם שמים לבטלה משום דהתם דינא דאם לא נידהו הוא עצמו יהא בנדוי להכי כתב מה שאין לנדות ועי' מה שהביא בדרכי משה בשם מהרד"ך דאם עשה בשוגג או בטעות דבר שמנדין עליו אין מנדין אותו ועי' עוד במג"א סי' תצ"ו סק"א. והנה יש לי עיון קצת, דמדברי רבנו וסגנונו שם משמע דאם מזכיר השם לבטלה בלי ברכה לבטלה או בלי שבועת שוא או שקר אינו חייב ע"ז שהרי כך לשון רבנו בה"ט השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהל' ברכות הרי זה חייב לנדותו ואח"כ בהי"א כתב ולא שבועה לשוא בלבד הוא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם וכו' ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח וכו' הרי שחולק רבנו דבה"ט האיסור משום נושא את השם לשוא, ובמזכיר השם לבדו מביא רבנו מקרא דליראה את השם וכו' ועי' באחרונים שם שהקשו על רבנו דבסוגיא דתמורה לא קאי הכי אלא דאזהרתיה מאת ה' אלוקיך תירא ועי' מ"ש שם בעז"ה ועי' בתומים סי' פ"ז ס"ק ל"ג מה שהרגיש בדברי רבנו, ולפלא כי לא ראה דברי רבנו כאן.

31 יד המביא את הרבים לידי חלול השם. עי' כ"מ שהוא מירושלמי דמו"ק וכן הוא גם בירושלמי תענית פ"ג ה"י וגם בגמ' דילן בתענית כ"ג, ועי' מל"מ שעמד ע"ז דהא בגמ' דילן ברכות י"ט אמרו ע"ז דהוא משום מגיס דעתו כלפי מעלה, ועי' פרש"י שם שפי' ומנדין לכבוד הרב הוא שכבוד המקום כבוד הרב הוא עי"ש וצ"ל דרבנו העתיק נוסח הירושלמי כמו שהעתיק בכלל הנך כ"ד דברים ע"פ נוסח הירושלמי דאלו לנוסח גמ' דילן הלא אמרו בכ"ד מקומות מנדין על כבוד הרב, והוא מימרא אחרינא לגמרי, ולהכי כללו בזה הך עובדא דמגיס דעתו כלפי מעלה, משום דר' אלעזר אשכח תלת, וכל אילין הוו משום כבוד הרב. אבל ראה זה מצאתי בדקדוקי סופרים בכת"י מינכן שגם בסוגין דברכות הגי' אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי שאפילו שנים כשני אליהו וכו' לא היה שם שמים מתחלל עליך, אלא דלפי"ז על כרחך מגיס דעתו כלפי מעלה הפירוש שיוכל להביא לידי חלול השם והיינו הך, ולכן לא הזכיר רבנו מגיס דעתו כלפי מעלה.

32 טו המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. עי' כ"מ ורבנו העתיק לשון הירושלמי דמו"ק שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ חייב נדוי וכבר הזכרנו כמה פעמים שרבנו המשיך כל נוסח ההלכה הזאת ע"פ סגנון הירושלמי שם.

33 טז המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. עי' כ"מ מעובדא דחנניה בן אחי ר' יהושע בברכות ס"ג, ובירושלמי פ"ו דנדרים ה"ח וכן בסנהדרין פ"א ה"ב שם לא הוזכר הנדוי, והנה לא הזכיר רבנו כאן דדוקא בהניח כמותו בארץ ישראל אבל אם לא הניח כמותו בא"י שפיר דמי ועי' בדברי רבנו בפ"א מהל' קידוש החודש ה"ח והוא מבואר בסוגיא דברכות שם דר' עקיבא עיבר שנים וקבע חדשים בחו"ל מפני שלא הניח כמותו בא"י ואף חנניה בן אחי ר"י שרצה לעשות כן הוא מפני שחשב שלא הניח כמותו בא"י ועי' תוס' יבמות קט"ו ד"ה אמר ר"ע ובסנהדרין י"א דעסיא שעברו בה את השנה, ר' מאיר ריש פ"ב דמגלה ור' שמעון בן יהוצדק ור' חייא בפ"ג דסנהדרין כ"ו חו"ל הוי ועי' ירושלמי פ"ק דסנהדרין דירמיה ויחזקאל וברוך בן נריה עיברו בחו"ל, והתם מפרש בשלא יכלו לעבר בא"י ועי' פרקי דר"א פ"ח דפליג על כל זה וס"ל דאפילו נביאים בחו"ל והדיוטים בא"י אין מעברין את השנה אלא על הדיוטים שבארץ גלו לבבל היו מעברין את השנה ע"י הנשאר בארץ, לא נשאר אחד בארץ ר"ל אחרי שנהרג גדליה, ולא עבר איש ביהודא נ"ב שנה היו מעברין את השנה בבבל, עי"ש בכל הדברים ובהגהות הגאון רד"ל, ומלשון רבנו כאן המחשב שנים וכו' וכן מדבריו בפ"א מהל' קידוש החודש משמע דלא כמ"ש התוס' בסנהדרין י"א דעיבורא דהתם היינו חישוב בעלמא עי"ש ועי' מה שנאריך אי"ה בהל' קידוש החודש ועי' בש"ך סקע"ט והוא פשוט מאד.

34 יז המכשיל את העור. ובהשגה א"א כגון המכה את בנו הגדול ועי' כ"מ מ"ש לתמוה על הראב"ד ואין הדברים מבוארים, והנה עי' לרבנו בפ"ו מהל' ממרים ה"ט והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול ומלשון הזה נראה דס"ל לרבנו דעובדא דאמתא דרבי במו"ק י"ז לאו דין פרטי הוא במכה בנו גדול, דמנדין אותו אלא בכל מי שעובר על לאו דלפני עור, שהרי כתב דלכן מנדין שהרי הוא עובר וכו' ולפי"ז ה"ה במושיט כוס יין לנזיר ובמלוה ולוה ברבית וכדומה מנדין ואפילו אם נימא דעל עיקר הלא תעשה בפשטה אין מנדין משום דעלה קאי קרא דארור משגה עור ועי' לרבנו בספר המצוות ל"ת רצ"ט דפשטה דקרא בנותן עצה שאינה הוגנת ולא על מכשול עור בפשוטו וכבר האריכו בזה המחברים הרבה מאד עי' כנסת הגדולה ומל"מ בפ"ד מהל' מלוה אבל על המכשיל בעבירה מנדין, והראב"ד פליג עלה וס"ל דדוקא בנו הגדול אבל לא בשאר מכשולי עבירה, ואית דמפרשי כוונת הראב"ד ז"ל דמלשון רבנו במ"ש המכשיל את העור, ולא כתב לשנא דקרא הנותן מכשול דר"ל דוקא היכא שמכשילו כבר אבל אם נתן מכשול ולא נכשל בו אינו עובר ורבותינו האחרונים עמדו להסתפק בזה וס"ל להראב"ד דאפילו הכי עובר ומנדין וכדמשמע מעובדא דאמתא דבי רבי אף שלא מצינו שבעט הבן באביו ופגע בכבודו מ"מ נידוהו וחשו לנידויה, וצ"ע על הראב"ד מסוגיא דקדושין ל"ב ודלמא רתח וקא עבר על לפני עור, הרי דדוקא אם כבר פגע בכבוד האב אז עובר ואפשר לומר דהראב"ד מפרש ודלמא רתח, וא"כ עבר תיכף על לפני עור כיון שיכול לבא לידי בזיון או דס"ל דנדוי אינו תלוי כלל בעבירת לאו דלפני עור אלא כיון שיכול לבא לידי כך ויש להאריך עוד בזה. וכתב הב"י בסי' של"ד וז"ל וכתיב בקונדריסין דלא אקרי גדול להאי ענינא אלא עד כ"ב שנין או עד כ"ד שנין כדאמרינן בפ"ק דקידושין ל ידך על צוארי בריך משיתסר ועד כ"ב שנין ואמרי לה מי"ח ועד כ"ד, וכן העתיק להלכה בסי' ר"מ ס"כ ועי' בים של שלמה בפ"ק דקדושין שאין לנדות עד שיעבור כ"ד אבל מ"מ אסור מכ"ב שנים עי"ש אבל הריטב"א ז"ל כתב בסוגיא דמו"ק וז"ל ונראין הדברים דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדבור או במעשה כי אפילו לא יהא בר מצוה אינו ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו וכו' ומשום דאורחא דמלתא דגדול שכיח כי הא נקט גדול עכ"ל ולא הביאוהו רבותינו כלל והוא פלא, אבל צ"ע בכל זה ועי' כתובות נ' וצ"ב.

35 יח המעכב הרבים מלעשות מצוה. עי' כ"מ וכן הוא בירושלמי פ"ג דתענית ה"י ועי' היטב בירושלמי פ"א דראש השנה ה"ה, ועי' בדברי רבנו בפ"ד מהל' תשובה.

36 יט טבח שיצאה טרפה מתחת ידו. עי' כ"מ שהביא מסנהדרין כ"ה והוא כגי' הרי"ף ז"ל דשמתיה רב נחמן, והנה עי' בדברי רבנו בפי"ב מהל' עדות ה"ט וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצאת טרפה מתחת ידו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה וכו' ועי' כ"מ שם שכתב דסובר רבנו דעובדא דההוא טבחא דאשתכח דנפיק טרפה מתותי ידיה דשמתיה ר"נ לפי גי' הרי"ף ז"ל ורבנו ועבריה בשוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים מיירי וכו' אבל השוחט לאחרים ויצאה טרפה מתחת ידו כיון דלאו מידי דממון הוא כיון שעשה תשובה מתכשר עי"ש מה שהאריך ועי' בטור ושו"ע יו"ד סי' קי"ט המוכר דברים האסורים מעבירין אותו, ומשמתין אותו והוא מאותו מקור וצ"ל דלענין נדוי מנדין אותו בכל ענין אלא דלפוסלו לעדות בעינן דוקא שיהא גם נגיעת ממון וצ"ע מנין לו לרבנו דמנדין בכל אופן כיון דבעובדא דר"נ מיירי בשוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים, ואי משום דמכשיל את אחרים ולענין עדות בעינן דוקא בשלו, משום דעל עבירת לאו דלפני עור לא מפסל, ולענין נדוי מנדין א"כ לא הו"ל לרבנו להביאו כלל שהרי הביא כבר המכשיל את העור וצ"ב.

37 כ טבח שלא בדק סכינו לפני חכם. עי' כ"מ דהוא מסוגיא דחולין י"ח, והנה שם בדף י' ודף י"ז א"ר יוחנן דלא אמרו להראות סכינו לחכם אלא משום כבודו של חכם ולפי"ז בלא סר סכיניה דמנדין אותו הוא משום כבוד החכם וכן פרש"י ז"ל בהדיא שם דמשמתינן ליה משום אפקרותא שהחציף פניו דקי"ל מנדין על כבוד הרב בברכות פ' מי שמתו וכבר כתב רבנו דין המבזה את החכם, וכבר עמדו בזה, אבל עי' בדברי רבנו פ"א מהל' שחיטה הכ"ו כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בא לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה הרי שכתב רבנו טעם אחר בזה והנה כבר עמדו רבותינו ז"ל על דברי רבנו אלה, שהרי אמרו בגמ' שהוא משום כבודו של חכם, ועי' במ"מ שם שהביא בשם הראב"ד ז"ל שהטעם שהצריכו בזאת המצוה לחכם יותר ממצות אחרות מפני שצריך לזה עיון גדול להרגיש בטוב הסכין והוי כמו הוראה וחששו להכי יותר לכבודו של חכם, ורבנו נתכוין ג"כ לכעין זה ועי' לח"מ שם. ונראה לי דשיטת רבנו דעל כרחך צריך לומר דיש עוד טעם אחד בזה, דאי משום כבודו של חכם בלבד לא היה שום מ"ד דמעברינן ליה כשנמצאת סכינו יפה, דמשום כבודו של חכם סגי בהא דמנדין אותו ולא מצינו שיקנסו אותו יותר, והרי רבא בר חיננא גופיה עבריה לההוא טבחא משום דהוי סבר דדינא הכי הוא דמעברינן אף שנמצאת סכינו יפה, וזה א"א לומר שהוא מפני כבודו של חכם, אלא משום דלא ליתי לידי תקלה שיסמוך על עצמו פעם אחרת וכדומה, ואף דלמסקנא היכא דנמצאת סכינו יפה באמת לא מעברינן ליה משום דלא קנסו להעבירו מחשש תקלה זו אבל בודאי דדין שיראה הסכין לחכם הוא לאו משום כבודו של חכם לבד, ופשוט. ולפי"ז אה"נ דלשיטת רבנו צריך גם עכשיו להראות סכינו לחכם, ומחילת החכם לא מהני כמו שכתבו רבותינו ז"ל אלא לפי שממנים אנשים שכחן יפה בזה, והמה אינם שוחטים לעצמן, ונמנו המה לחכמים על ענין זה, ונשאר רק כבודו של חכם, במקום שהשאירו החכמים לעצמם והוא כשהחכם עובר וכמו שהביא המ"מ ואע"פ שנתבטלה עדיין קצת לחלוחית נשארה וכו' ועי' מ"ש שם בארוכה.

38 כא המקשה עצמו לדעת. עי' כ"מ, ועי' בדברי רבנו בפכ"א מהל' איסורי ביאה הי"ח אבל אלו שמנאפין ביד וכו' אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב וכו' וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, ועי' מ"מ שם דמשמע ליה מדברי רבנו שא"צ בי"ד לנדותו אלא שהוא עצמו הוא בנדוי והביא דברי רבנו החולקים ע"ז, ועי' בשו"ע סי' כ"ג ובבית שמואל שם והאריכו בזה האחרונים וכבר התפלאו עליו שהרי רבנו כתב כאן להדיא בין אלה שבי"ד מנדין ועי' בדברי הראב"ד ז"ל בסוף הפרק, ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קע"ז שעמד לתמוה שם גם בלא זה על דברי רבנו והעלה, דבאמת המנאפים ביד בנדוי הם יושבים וא"צ בי"ד שינדו אותם והוא חמור טובא אבל המקשה חייב נדוי ע"י בי"ד וכמו שכתבו כל הראשונים ז"ל והוא כדי שלא יבא לידי ניאוף ביד ויש עוד מקום להאריך בזה.

39 כב מי שגירש את אשתו וכו' כשיבואו לבי"ד מנדין אותן. עי' בדברי רבנו בפכ"א מהל' איסורי ביאה הכ"ז ובמה שהאריכו שם רבותינו ועי' מל"מ שם שהרי רבו החולקים על רבנו וס"ל דדוקא באשת כהן או באשת ישראל אחר שנישאת לאחר, אז מנדין, ותלוי בפי' הסוגיא שם מהו לעשות בגרושה כן, דלדעת רבנו אסור לגרושה לדור בחצירו אף שלא נשאת לאחר גם באשת ישראל, ורבותינו חולקים ע"ז ועי' בב"י סי' קי"ט מה שהאריך בזה ועי' בשטמ"ק לכתובות מה שהביא בשם ליקוטי הגאונים ז"ל ואינהו ס"ל כשיטת רבנו דבגרושה לא תדור בחצירו אף קודם שנישאת לאחר עי"ש היטב. ועי' בדברי רבנו שם שכתב וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות, ועי' במ"מ שם שהוא לפי שלא נפסקה ההלכה שם אי כרב פפא דאמר שמותי משמתינן להו אי כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר נגודי מנגדינן, וכ"כ הב"י ז"ל בדברי רבנו, והוא פלא, דלו יהא דהכי הוי גי' רבנו בגמ' ולא נגודי נמי מנגדינן להו ועי' בתוס' שם ובשטמ"ק, אבל הרי הכא כתב רבנו להדיא חיוב הנדוי ובאמת הרי כבר הבאנו לעיל דשיטת רבנו היא כן בכל מקום דתלוי בבי"ד אם לנדות אם להכות מכת מרדות, ומה שיש מקומות שכתב כן רבנו ובמקומות הרבה לא כ"כ אין כאן המקום לבאר וזה דרך רבנו, ועי' לקמן מה שכתבנו בסוף הפרק, אילו הוי מחלוקת בדבר, אי משמתין אי מנגדין לא הוה מני לה רבנו במנין הכ"ד דברים והוא דבר ברור, וכן אין ספק שגם רב ששת דאמר לא מזדקקינן להו לא פליג אהא דמשמתינן להו ג"כ והוא פשוט עי"ש, ועי' ב"ח מ"ש בזה לחלק בין נשואה ובין גרושה דבנשואה אין מלקין כדי שלא להוציא לעז ואין צורך לכל זה כי אם כמה שכתבתי.