מקור ראש השנה ה׳
1 מָה חַג הַמַּצּוֹת טָעוּן לִינָה — אַף חַג הַסּוּכּוֹת טָעוּן לִינָה.
2 וְהָתָם מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ״.
3 וְתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר — תַּשְׁלוּמִין לַעֲצֶרֶת מְנָא לְהוּ?
4 נָפְקָא לְהוּ מִדְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל. דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אָמְרָה תּוֹרָה מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ חֹדֶשׁ, מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ עֲצֶרֶת. מָה חֹדֶשׁ לִמְנוּיָו — אַף עֲצֶרֶת לִמְנוּיָו.
5 אֵימָא עֲצֶרֶת חַד יוֹמָא? אָמַר רָבָא: אַטּוּ עֲצֶרֶת יוֹמֵי מָנִינַן, שָׁבוּעֵי לָא מָנִינַן? וְהָאָמַר מָר: מִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי, וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שָׁבוּעֵי. וְעוֹד: ״חַג שָׁבוּעוֹת״ כְּתִיב.
6 וּפֶסַח בַּר מִיקְרַב בִּרְגָלִים הוּא? פֶּסַח זִימְנָא קְבִיעָא לֵיהּ, אִי אַקְרְבֵיהּ — אַקְרְבֵיהּ, וְאִי לָא אַקְרְבֵיהּ — אִידְּחִי לֵיהּ!
7 אָמַר רַב חִסְדָּא: פֶּסַח כְּדִי נַסְבֵהּ.
8 רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: מַאי ״פֶּסַח״ — שַׁלְמֵי פֶסַח.
9 אִי הָכִי — הַיְינוּ שְׁלָמִים! תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח, וּתְנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת עַצְמָן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמֵחֲמַת פֶּסַח קָאָתוּ,
10 כְּפֶסַח דָּמוּ — קָא מַשְׁמַע לַן.
11 מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי תִדּוֹר נֶדֶר״, אֵין לִי אֶלָּא נֶדֶר. נְדָבָה מִנַּיִן?
12 נֶאֱמַר כָּאן ״נֶדֶר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה״. מָה לְהַלָּן — נְדָבָה עִמּוֹ, אַף כָּאן — נְדָבָה עִמּוֹ.
13 ״לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — אֵלּוּ הַדָּמִין הָעֲרָכִין וְהַחֲרָמִין וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. ״לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ — הוּא וְלֹא חִילּוּפָיו. ״כִּי דָרוֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ״ — אֵלּוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים.
14 ״ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — אֵלּוּ צְדָקוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּבְכוֹר. ״מֵעִמָּךְ״ — זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ — וְלֹא בְּקׇרְבָּנְךָ חֵטְא.
15 אָמַר מָר: ״לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ — הוּא וְלֹא חִילּוּפָיו. חִילּוּפֵי מַאי? אִי חִילּוּפֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים — מִקְרָב קָרְבִי.
16 אִי חִילּוּפֵי חַטָּאת, לְמִיתָה אָזְלָא. אֶלָּא מַאי חִילּוּפָיו — חִילּוּפֵי תוֹדָה.
17 דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: תּוֹדָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן — חֲבֶרְתָּהּ אֵין לָהּ תַּקָּנָה.
18 הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַיקְרְבַהּ וְלַיקְרֵיב לֶחֶם בַּהֲדַהּ — דִּלְמָא תְּמוּרָה הִיא. לַיקְרְבַהּ בְּלָא לֶחֶם — דִּלְמָא תּוֹדָה הִיא.
19 וְהָא כֵּיוָן דְּלָאו בַּת הַקְרָבָה הִיא, קְרָא לְמַעוֹטֵי לְמָה לִי?
20 אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְעוֹלָם לְמַעוֹטֵי חִילּוּפֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵי רְגָלִים וְהוּמַם, וְחִילְּלוֹ עַל אַחֵר, וְעָבַר עָלָיו רֶגֶל אֶחָד. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמִכֹּחַ קַמָּא קָאָתֵי — כְּמַאן דְּעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
21 וּלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלָיו רֶגֶל אֶחָד עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהוּמַם בְּתוֹךְ הָרֶגֶל, וְחִילְּלוֹ, וְעָבַר עָלָיו הָרֶגֶל. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמִכֹּחַ קַמָּא קָאָתֵי — כְּמַאן דְּעָבַר עֲלֵיהּ כּוּלֵּיהּ רֶגֶל דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
22 ״וְהָיָה בְּךָ חֵטְא״, וְלֹא בְּקׇרְבָּנְךָ חֵטְא. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מִדַּאֲחֵרִים נָפְקָא, דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: יָכוֹל יְהֵא בְּכוֹר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ כִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, וְיִפָּסֵל —
23 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכוֹרוֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ״, מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר: מָה מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ, אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
24 אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּכוֹר, דְּלָאו בַּר הַרְצָאָה הוּא, אֲבָל קׇדָשִׁים, דִּבְנֵי הַרְצָאָה נִינְהוּ — אֵימָא לָא לִירַצּוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן.
25 וְאַכַּתִּי,
פירוש ערוך לנר על ראש השנה ה׳
1 בגמרא אף חג הסוכות טעון לינה. הפ"י הקשה לת"ק ור"ש ור"א בר"ש לינה מנ"ל ותירץ דנפקא להו מכל פינות שאתה פונה לא יהי' אלא בבוקר ובמכ"ה אשתמיטתיה שכבר כתבו כן התוספת בחגיגה דף י"ז ע"א ד"ה אף חג הסוכות:
2 נפקא להו מדתני רבה בר שמואל. התוס' בחגיגה דף י"ז סע"ב הקשו ל"ל דרשה דרב אושעי' למה לא יליף ג"כ מהא דרבה ב"ש ותירצו דהך דרשה דרבה ב"ש צריך לתשובת הצדוקים במנחות דף ס"ה ע"ש. ולענ"ד תירוץ זה דחוק וכי הך דרשה מכח יתור אתייא דנימא דלא אתיא רק לדבר א' הלא אין זה רק היקש או מה מצינו דילפינן עצרת מחדש ולמה לא נילוף תרוייהו. ועוד קשה שהרי דרשה זו לתשובת הצדוקים לא אמר רק ר' יהושע שם ושמונה תנאים הביאו תשובה לצדוקים מראיות אחרות וכי ס"ד דר' אושעי' יסבור כר' יהושע ויפלוג על כל שאר התנאים שם ולכן לולא דבריהם היה נלע"ד איפכא דר' יהושע ושאר תנאי פליגי בדרשה זו אם יש לדרוש כן לילף עצרת מחדש שהרי אין זה דרשה פשוטה שהתוס' יגעו לבארה ולכן י"ל דרק ר' יהושע וברייתא דרבה ב"ש ס"ל דרשה זו אבל כל שאר תנאי לא דרשו לה ולכן גם ר' אושעי' לא דריש לה. ובזה יש לתרץ מה שהעיר הכס"מ על הרמב"ם ה' מעשה קרבנות פ' י"ד שפסק כת"ק דר"ש דבעינן ג"ר לבל תאחר אבל לא בעינן כסידרן ולמה לא פסק כר"ש כיון דסתם מתניתן כוותיה ובפרט אחר שהרי"ף מטעם זה פסק כר"ש אבל לפי"ז י"ל דהנה הרמב"ם ה' חגיגה פ"א פסק כר' אושעי' דתשלומין לעצרת אתייא מהיקש דחג השבועות לחג המצות והקשה עליו בלח"מ אחר שפסק הכא כת"ק איך פסק כר"א שהרי לת"ק לא אתיא תשלומין לעצרת רק מדרשה דרבה ב"ש ותירץ דהרמב"ם גרס כגירסת ר"ח שר"ש יליף מדפתח בחג המצות תחלה ולפ"ז לכאורה ל"ק מה דמקשה לת"ק תשלומין לעצרת מנ"ל דילמא יליף מחג המצות דמיותר לדידי'. וע"כ צ"ל דבאמת הוי מצי לתרץ כן אלא מדצריך טעם לר"ש נקט גם לת"ק בהדיה ולכן לפי האמת י"ל דגם ת"ק ס"ל כר' אושעי' ולכן נקט הרמב"ם כ"נ תוכן דבריו וכעין זה כתב גם הפ"י בשמעתין אלא שהשער המלך הוסיף מה שבחר הרמב"ם דרשה דר' אושעי' טעמו מפני שסתם הגמ' במ"ק דף כ"ד הביא דרשה דר' אושעי'. ולפי דברינו יש לומר עוד דפסק כר' אושעי' כיון דכולהו תנאי במנחות חוץ מר' יהושע לא ס"ל דרשה דרבה ב"ש וא"כ ע"כ לפי תשלומין לעצרת מהך דר' אושעי' לכן פסק הרמב"ם כוותיה. אכן לפי"ז מוכח ג"כ דהלכה כת"ק כיון דלר"ש ע"כ ליכא למילף תשלומין מהא דר' אושעי' והשתא כיון שהרמב"ם פסק כר' אושעי' מחמת טעמי הנ"ל לכן פסק ע"כ ג"כ כת"ק ולא כר"ש: והנה זה כתבתי עפ"י מה שכ' הכס"מ דהרמב"ם פסק כת"ק אכן לפי מה שאכתוב לקמן דף ו' אין זה ברור כ"כ שיש סתירות ברמב"ם ע"ש:
3 ברש"י ד"ה טעון לינה. ליל חולו של מועד: על פי זה לא הבנתי מה דתנן במנחות דף ס"ה כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם ע"ש הרי כל האנשים ונשים ע"כ היו בירושלים משום פסח וראיה ושלמי שמחה ולנו שם ליל קצירת העומר ואשר היו בע"פ בדרך רחוקה גם במוצאי יו"ט לא היו בביתם שבי"ט לא יכלו ללכת ואפילו זקנים ההולכים על משענותם משם היו יכולים לבוא לירושלים שהרי נקצר העומר סמוך לירושלים וא"כ לא היו בעיירות כ"א חולים שלא יכלו ללכת וטמאים שלא יכלו לעשות פסח וכי הם היו עם רב כל כך עד שנאמר עליהם שעל ידם היה העומר נקצר בעסק גדול ואם נאמר שמן הלנים בירושלים באו עם הקוצרים ושבו עמם לירושלים א"כ האיך תלו בעיירות הסמוכות לשם הרי מכל ישראל היו יכולים לבוא עמהם וצ"ע: מבן המחבר בישוב הקושיא לענ"ד י"ל דמה שנקט רש"י הכא ליל חוה"מ טעון לינה כ"כ גם בחגיגה דף י"ז אבל בפסחים דף צ"ה פי' שדוקא לילה הראשונה ילין בירושלים ומכאן ואילך רשאי לדור חוץ לחומה בתוך התחום והיינו לאהליך לאהל שחוץ לחומה ולא לביתו ממש דהא יו"ט הוא וזה לכאורה סתירה לפירושו דהכא דמשמע שילין בירושלים בליל חוה"מ. אכן י"ל דבחגיגה שם הוסיף רש"י ופנית בבקר שהוא חוה"מ דאלו ביו"ט תחומין אסור וכבר הקשה אאמ"ו ז"ל בע"ל לסוכה דף מ' דלפ"ז גם פירושו דחגיגה סותר ע"פ דפסחים. ולענ"ד י"ל דעולי רגלים הקרובים לירושלים בתוך עשרה פרסאות וכפי שיטת התוס' דחגיגה אף שהוצרכו ללון ליל ראשון ש"פ בירושלים משום קרבן פסח אבל ביו"ט עצמו הלכו כמו י' פרסאות לשוב לביתם והיינו מה שפי' רש"י בפסחים ולא לביתו ממש דהא יו"ט הוא ויו"ט תחומין אסור אבל כשהגיע לילה שוב אין חיוב תחומין עליהם דהא חול הוא ומפני הק"פ כבר לנו ומפני השלמי שמחה ועולת ראייה הסברא נותנת דהרחוקים מתאמצים להקדים קריבתן כדי שיחזרו לביתם וכפי אותה שיטת התוספת שאין צריך לינה דחג רק יום ולילה בבכורים וכו' אבל הקרובים לירושלים שוב יכולים לחזור לשם להביא את קרבנותיהם בשאר ימי החג. כן נלע"ד להשוות פירושי רש"י שלא יהיו סותרים דהרחוקים לנו בירושלים עד בקר של חוה"מ לפחות אבל הקרובים כבר הלכו ביו"ט עד סמוך לתחום שרק עשרה פרסאות אסור להם לילך ביו"ט. ובזה יש ליישב מה שהקשה אאמ"ו ז"ל דאיך מצינו דכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם הרי היו צריכים לינה בירושלים ולא נשארו שם רק חולים או טמאים וכו' די"ל אחרי דמצות העומר הוא להביא מן הקרוב ואפשר שגם י' פרסאות לא היו מתרחקים כדי להביאו או מפני הכרמל או מפני שאין מעבירין על המצות לכן שפיר מצינו שגם אותן שלנו בירושלים מפני קרבן פסח מכ"מ היו מתכנסות בשעת קצירת העומר מפני שהיו קרובים כ"כ עד שגם ביו"ט כבר יכולים לילך חוץ מירושלים לחזור לבתיהם. אמנם מה שהקשה אאמ"ו ז"ל עוד דלפ"ז אף מן הלנים בירושלים שוב היו יכולים לחזור לשם עם הקוצרים ולמה דוקא עיירות הסמוכות וכו'. לענ"ד ג"כ מיושב עם הנ"ל כי רק אותן שישבו קרוב כל כך לירושלים עד שאחר חזירתם לביתם שוב חזרו לשם להביא קרבנותיהם הם הרחיקו מירושלים אבל כל העולים לרגל או שקשה להם ההילוך או שכבר הביאו ביום טוב קרבנותיהם ש"ש ועולת ראייה היו צריכים לינה בשביל הקרבן. ובמה שאמרנו מיושב גם לשון המשנה כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם דלכאורה לשם הראשון מיותר. אבל לענ"ד הבנת המשנה היא כך כל העיירות הסמוכות לירושלים מתכנסות למקום הקצירה ולפ"ז ע"כ המצוה לא היתה מוטלת רק על העיירות הסמוכות ממש לירושלים ולמקום הקצירה. ומה שכ' אאמ"ו ז"ל שאפשר שהלכו עם הקוצרים ושבו לירושלים לענ"ד יש לחקור אם יוצאים בזה מצות לינה דהיינו אם מצות לינה הוא להיות שם כל היום וכל הלילה בלי הפסק ע"פ הספרי כל פינות שאתה פונה וכו' או אם מקצת הלילה שלנו ג"כ מקרי לינה והנפקותא בזה שלא לבד עולי רגלים שהביאו כבר קרבנותיהם לא יכלו לילך עמהם אלא לפי אותה שיטת התוס' דצריכים לינה כל ימי החג לפ"ז רק הקוצרים יכלו לעזוב ירושלים והיה מזה יישוב לקושית אאמ"ו ז"ל. והנה הרמב"ם שלא הביא דין לינה דחג כלל ורק בבכורים אין הכרע מדבריו שלא כ' רק שבבקר יחזור לביתו ואפשר שגם מקצת הלילה חשיב לינה אבל לענ"ד קצת ראיה ממה דאמרינן בב"מ דף ק"י שכיר יום גובה כל הלילה עד הבקר וכתב רש"י שאין לינה קרויה אלא עד הבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא וכן שקלו וטרו התוס' אם לענין נותר וקידוש ידים עמוד השחר מיקרי לינת כל הלילה ומזה נלענ"ד ראיה דמצות לינה תהיה ג"כ דוקא כל הלילה בלי הפסק. אמנם כל זה שכתבנו הוא ע"פ גרסת משנתנו העיירות הסמוכות אבל בתוספתא דמנחות איתא יו"ט סמוך לחשיכה היו יוצאין ואוכלס גדול היו יוצאין עמהם וכו' ובזה מיושב קושית אאמ"ו ז"ל שגם יושבי ירושלים היו הולכים עמהם. ועוד יש ללמוד מזה או ראיה שמצות לינה מקויימת גם אם לנו רק מקצת הלילה או אם לא חל מצות לינה על כל העולים רגל רק על אותן שהביאו קרבנותיהם ראיה מזה לאותה שיטת התוס' שברגל לא צריך לינה כל ז' ימי החג ואולי י"ל דלדבר מצוה כגון קצירת העומר שאני כנלענ"ד:
4 בתוס' ד"ה מה חג המצות. ותימא תיפוק ליה דטעונין לינה: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל סוכה דף מ"ז ובשאר דבריהם דהכא:
5 ד"ה אמרה תורה. כמה הלבנה גדולה בחמשה לחודש: לפ"ז צ"ל דהני מ"ד דס"ל כרבה ב"ש וכן ר' יהושע דמנחות ס"ל כאחרים דעצרת לעולם בששה בסיון דלמ"ד כרב שמעי' עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' לקמן דף ו' לא ידעו ע"י לבנה מתי יתקדש עצרת. ובזה מיושב מה שהקשינו לעיל למה ר"מ וראב"י לא ילפי תשלומין מדרשה דרבה ב"ש כמו ת"ק ור"ש די"ל דהם כרב שמעיה ס"ל וליכא למידרש כן:
6 בא"ד והוא מדרש חכמים ז"ל: לא ידעתי למה נאמר דאמרה תורה מנה ימים וקדש חודש ממה דכתיב בעשור לחודש בחמשה עשר יום לחודש וכדומה הרי דהחדש נמנה בכ"מ לימים ואין לך מפורש בתורה בכ"מ גדול מזה:
7 בד"ה ואי לא. והרי מיד עובר עליו: ק"ק דלפי"ז שכל ששהה עד שנפסל הקרבן עובר בב"ת גם בלא רגלים נימא ג"כ היכא שהפריש כבשה לחטאת ועבר עליה שנה שאינה ראויה עוד להקרב דכבש בן שנתו בעינן וכן בהפריש איל לאשם ועברו עליו ב' שנים שנפסל יהיה עובר בב"ת קודם ג' רגלים ולא אשתמיט תנא למיתנא כן. וי"ל דלא שייך ב"ת אלא כשהעביר המועד שהיה לו להקריב הקרבן ועל ידי זה אידחי וזה לא שייך בחטאת. אבל מה שמשמע מדברי התוספת דבפסח אם לא הקריבו עובר מיד מדברי רש"י לא משמע כן דלקמן אמה דקאמר כפסח דמי פי' וברגל ראשון יעבור עליו: מבן המחבר לענ"ד יש להשוות דעת רש"י והתוס' שמה שפי' רש"י דעובר ברגל ראשון על הקרבת שלמי פסח זה באמת מיד דאחר שמצות הקרבת קרבן פסח הוא רק יום אחד קודם הרגל בזה הוא עובר מיד בפסח וזהו לענ"ד דעת רש"י והתוס':
8 ד"ה שלמי פסח. ולא יתכן דחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים: לפי מה שכתבו התוס' בעצמם לקמן שדרך התנאים שמסמיכים אחד קרא אע"ג דנפקא מתרי קראי. בזה יש ליישב גם קושייתם על רש"י די"ל דלעולם בן תימא היא ואע"ג דבן תימא יליף מקרא דזבח חג הלא אורחא דתנא להסמיך אחד קרא מה דנפקא מקראי אחריני. שוב ראיתי שכ' כן המגני שלמה בפסחים פרק אלו דברים ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול:
9 בגמרא וחללו ועבר עליו הרגל: ק"ל שהרי זה פשיטא כיון דבעינן שיעבור עליו כל הרגל אין חילוק אם חסר מרגל יום או שעה או רגע דאל"כ נתת דבריך לשיעורין. וא"כ למה לי קרא למעט חלופיו הרי לא משכחת ב"ת כלל שהרי באותו רגע שהומם אזיל ליה חיוב הקרבה שהרי לא יכול להקריבו וא"כ אף שמיד חללו על אחר הרי חסר מהרגל השעה או הרגע משעה שהומם עד שהקדיש אחר תחתיו. ואין לומר כיון שלא הקריבו עד שהומם ע"ז עובר בב"ת וכדאמרינן לעיל גבי פסח אידחי ליה ומיד עובר בב"ת זה אינו דא"כ האיך ממעט ולא חליפיו הרי בלא חליפיו עובר עליו בב"ת אלא ע"כ דזה לא אמרינן רק גבי פסח כיון שעל ידו אידחי שלא הקריבו בזמנו. אבל מום שבא מאליו ובדעתו היה אפשר להקריבו עוד ברגל זה ע"ז אינו עובר וא"כ קשה הרי חסר מהרגל השעה משעה שהומם עד שחללו. והנה לולי דברי הגמ' היה אפשר למצוא לר"מ שעבר כל הרגל ע"פ מה שמבואר לקמן ודף ו' ע"ב שמצרפין סוף הרגל עם תחלת הרגל הבא להחשב כרגל שלם א"כ משכחת כגון שהומם ביום שני של סכות קודם חצות ופדאו ועבר עליו כל הרגל והוי אמינא כשיגיע חצות של יום שני של פסח עבר לר"מ על ב"ת או לדידן כשיגיע חצות של יום שני של סכות לשנה הבא קמ"ל דלא כן היה אפשר למצוא לר"מ שיעבור בב"ת על חלופיו אי לאו מיעוטא אבל בגמרא אי אפשר לפרש כן דהא מתרץ דבאותו רגל הומם ופדאו וא"כ ק' כנ"ל אע"כ מוכח לכאורה דחסרון לילה לאו שמיה חסרון לענין ב"ת דקרבנות כיון דבלא"ה אי אפשר להקריב בלילה וא"כ משכחת שהומם וחללו בלילה. אמנם לקמן דף ז' עוד אבאר בזה בעז"ה:
10 דתניא אחרים אומרים: הרמב"ם ה' בכורות פ' י"א פסק כאחרים ולכאורה קשה הרי בתמורה דף כ"ט פליגי רבנן על אחרים ולמה פסק כוותיה דאחרים ובמקום אחר הארכתי בישוב פסקי הרמב"ם. אבל בפשטות י"ל דהרמב"ם פסק כאחרים כיון דרב יהודה אמר רב סבר כן בבכורות דף כ"ז ע"ב כמש"כ שם התוס' ד"ה שנה ע"ש:
11 בתוס' ד"ה ונאמר. כאשר דברת נדבה: ע' בריטב"א יישוב לזה. ולענ"ד י"ל ג"כ דהתם לא שייך כ"כ נדבה עמו דהא כתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה והרי ה' אלהיך דדרשינן מיניה חטאות ואשמות הפסיק בין נדר לנדבה אבל בפסוק אם נדר או נדבה סמוכים זה לזה:
12 ד"ה אלו. ולא יתכן דא"כ נדרים ונדבות: לענ"ד י"ל דמנדרים ונדבות ל"ק דהא צריך קרא לאמר ולא אפריש. ולזה אין רמז בקרא דזאת התורה דשם לא כתיב רק עולה ושלמים שכבר הם מוקדשים לעולה ושלמים. ואע"ג דנדבה לא משכחת רק בהקדיש ע"מ שלא להתחייב באחריותו כדאמרינן לקמן וא"כ כבר הוא מוקדש מ"מ כיון שלא חייב באחריותו לא הוי דומיא דחטאת ודאחריני ולכן צריך להני קרא לחוד ומבכור ומעשר ופסח גם כן לא קשה דיש לומר דהיש מפרשים מפרשי וגרסי כרש"י דלית לן קרא על בכור ומעשר ופסח לחוד. אמנם לכאורה בלאו הכא יש להשיב על פי' זה שהביא גם הרא"ש בנדרים דף ד' בפירושו שהרי בזבחים דף נ' יש איבעי אם דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ולפי הנראה שם למר זוטרא לא נפשטה האיבעי ואמאי לא פשיט מהכא שהרי חטאת נלמד בג"ש דדרש וחוזר ומלמד בהיקש דוזאת התורה על שאר קדשים. ויש לומר דזה לא חשיב דבר הלמד בגז"ש רק אם דין נלמד בגז"ש אבל הכא דלא נלמד בגז"ש אלא דלשון דרישה קאי על חטאת אין זה רק גילוי מילתא:
13 בא"ד. קאי עלייהו בב"ת: ק"ק דא"כ דינם כנדבה ואתי ב"ת דידהו מקרא דנדבה ואיך דרש מדרש ידרשנו. וא"ל דודאי בתחלה כשהפריש עולת ראיה ושלמי חגיגה כשבא כל רגל מג' רגלים הוא בכלל דרש ידרשנו וגם כשעבר הרגל אכתי החוב מוטל עליו להביאם בתורת נדבה ולכן לא דמי לפסח דכשעבר פסח אין עליו חוב פסח כלל. דזה אינו שהרי גם פסח כשהפרישו נשאר קדוש למותר הפסח שקרב שלמים ומה בין זה לעולת ראיה ושלמי חגיגה דג"כ אינם נדרשים רק בתורת נדבה:
14 ד"ה אי חליפי. ולר"ת דמפרש: כן כתבו התוס' בשמו בפסחים דף ע"ג ד"ה אשם ע"ש:
15 ד"ה מה מעשר. מהיכי תיתי לן דנפסל: בפנ"י תירץ ע"ז דה"א כיון דעבר על שנה ג"כ הוי לעכב. ולענ"ד אין זה מוכרח כ"כ כיון דמשכחת שנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה הוי זה איסור לעצמו וזה לעצמו ולא שנה הכתוב בזה לעכב גם מה שתירץ הט"א כעין זה כיון דלקמן איכא עוד ל"ת דתשמור ה"א דאתי לשנה ולעכב לענ"ד אינו מוכרח דכיון דיש לדרוש על אפריש ולא אקריב למה נימא דאתי לשנה לעכב וביותר י"ל ע"פ מה שהביא המ"ל בה' מעה"ק פ' י"ד דעת הרמב"ם דאיכא בעבר על ב"ת ג"כ ל"ת דבל יחל ע"ש דבזה י"ל דה"א דאתי א' מהלאוין לשינה הכתוב לעכב דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירה כדאמרינן בפסחים דף כ"ד ויהיה מזה ראיה לדעת הרמב"ם אכן לקמן דף ו' ע"ב כתבתי ג"כ ראיה לדעת הרמב"ן שחולק על הרמב"ם וס"ל דליכא בל יחל ע"ש: