ערוך לנר על ראש השנה י״ז

« ערוך לנר על ראש השנה ט״ז ע״ב ערוך לנר על ראש השנה י״ח ע״א »

1 וּמְצַפְצְפִין וְעוֹלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרוֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחוֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אוֹתוֹ״, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה: ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״.

2 בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳ אֶת קוֹלִי״, וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ — ״דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ״.

3 פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, וּפוֹשְׁעֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּגוּפָן — יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וְנִידּוֹנִין בָּהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — גּוּפָן כָּלֶה, וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת, וְרוּחַ מְפַזַּרְתָּן תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם״.

4 אֲבָל הַמִּינִין וְהַמָּסוֹרוֹת וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁכָּפְרוּ בַּתּוֹרָה, וְשֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וְשֶׁפֵּירְשׁוּ מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְשֶׁנָּתְנוּ חִיתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים, וְשֶׁחָטְאוּ וְהֶחְטִיאוּ אֶת הָרַבִּים, כְּגוֹן יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵירָיו — יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וְנִידּוֹנִין בָּהּ לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי וְגוֹ׳״.

5 גֵּיהִנָּם כָּלֶה וְהֵן אֵינָן כָּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבוּל לוֹ״. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — מִפְּנֵי שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בִּזְבוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזְּבוּל לוֹ״, וְאֵין ״זְבוּל״ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ״, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה: ״ה׳ יֵחַתּוּ מְרִיבָיו״.

6 אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין: וּפְנֵיהֶם דּוֹמִין לְשׁוּלֵי קְדֵירָה. וְאָמַר רָבָא: וְאִינְהוּ מִשַּׁפִּירֵי שַׁפִּירֵי בְּנֵי מָחוֹזָא, וּמִקַּרְיִין ״בְּנֵי גֵיהִנָּם״.

7 אָמַר מָר, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד, וְהָכְתִיב: ״וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ״! הָתָם, בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן.

8 פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן — וְהָא אָמְרַתְּ לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָּא?! כִּי לֵית לְהוּ תַּקָּנָה — בְּרוֹב עֲוֹנוֹת. הָכָא — מֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זְכִיּוֹת, וְאִית בְּהוּ נָמֵי עָוֹן דְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, לָא סַגְיָא לֵיהּ דְּלָאו ״וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית בָּאֵשׁ״. וְאִם לָאו, ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳״.

9 דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳״ — אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ — בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי. ״דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ״, אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי מִן הַמִּצְוֹת — לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.

10 פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן, מַאי נִיהוּ? אָמַר רַב: קַרְקַפְתָּא דְּלָא מַנַּח תְּפִלִּין. פּוֹשְׁעֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּגוּפָן — אָמַר רַב: בַּעֲבֵירָה.

11 וְשֶׁנָּתְנוּ חִיתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים — אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵירָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בֵּן תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כׇּל חַכְמֵי לֵב״.

12 בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״וְרַב חֶסֶד״ — מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. הֵיכִי עָבֵיד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כּוֹבְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: נוֹשֵׂא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״.

13 תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְכֵן הִיא הַמִּדָּה. אָמַר רָבָא: וְעָוֹן עַצְמוֹ אֵינוֹ נִמְחָק. דְּאִי אִיכָּא רוּבָּא עֲוֹנוֹת — מִחֲשִׁיב בַּהֲדַיְיהוּ.

14 רָבָא אָמַר: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״. לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן — לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.

15 רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲלַשׁ, עָל רַב פָּפָּא לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ. חַזְיֵיהּ דַּחֲלִישׁ לֵיהּ עָלְמָא, אֲמַר לְהוּ: צְבִיתוּ לֵיהּ זְוַודְתָּא. לְסוֹף אִיתְּפַח, הֲוָה מִיכְּסִיף רַב פָּפָּא לְמִיחְזְיֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי חֲזֵית? אֲמַר לְהוּ: אִין, הָכִי הֲוָה, וַאֲמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְלָא מוֹקֵים בְּמִילֵּיהּ — לָא תְּקוּמוּ בַּהֲדֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע״, לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן — לְעוֹבֵר פֶּשַׁע.

16 ״לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ״, אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: אַלְיָה — וְקוֹץ בָּהּ: ״לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ״ — וְלֹא לְכׇל נַחֲלָתוֹ,

17 לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם.

18 רַב הוּנָא רָמֵי, כְּתִיב: ״צַדִּיק ה׳ בְּכׇל דְּרָכָיו״, וּכְתִיב: ״וְחָסִיד בְּכׇל מַעֲשָׂיו״! בַּתְּחִלָּה — צַדִּיק, וּלְבַסּוֹף — חָסִיד.

19 רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי, כְּתִיב: ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״, וּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ״. בַּתְּחִלָּה — ״כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם כְּמַעֲשֵׂהוּ״, וּלְבַסּוֹף — ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״.

20 אִילְפַי, וְאָמְרִי לַהּ אִילְפָא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְרַב חֶסֶד״, וּכְתִיב: ״וֶאֱמֶת״. בַּתְּחִלָּה — ״וֶאֱמֶת״, וּלְבַסּוֹף — ״וְרַב חֶסֶד״.

21 ״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם.

22 ״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״.

23 אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״.

24 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאׇזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאׇזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״.

25 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִלְמָא לִפְנֵי גְּזַר דִּין? אֲמַר לֵיהּ: ״וְרָפָא לוֹ״ כְּתִיב, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה גְּזַר דִּין.

26 מֵיתִיבִי: הַשָּׁב בֵּינְתַיִם — מוֹחֲלִין לוֹ, לֹא שָׁב בֵּינְתַיִם — אֲפִילּוּ הֵבִיא כׇּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין מוֹחֲלִין לוֹ! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָחִיד, הָא — בְּצִבּוּר.

27 מֵיתִיבִי: ״עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ״ — עִתִּים לְטוֹבָה עִתִּים לְרָעָה. עִתִּים לְטוֹבָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מוּעָטִים, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ הַצְּרִיכָה לָהֶן — הַכֹּל לְפִי הָאָרֶץ.

28 עִתִּים לְרָעָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים מְרוּבִּין, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לִפְחוֹת מֵהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶן.

29 לְטוֹבָה מִיהָא, לִיקְרְעֵיהּ לִגְזַר דִּינַיְיהוּ וְלוֹסֵיף לְהוּ! שָׁאנֵי הָתָם דְּאֶפְשָׁר בְּהָכִי.

30 תָּא שְׁמַע: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בׇּאֳנִיּוֹת עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו. יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְגוֹ׳ וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וְגוֹ׳ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְגוֹ׳״.

31 עָשָׂה לָהֶן סִימָנִיּוֹת כְּאַכִּין וְרַקִּין שֶׁבַּתּוֹרָה, לוֹמַר לָךְ: צָעֲקוּ קוֹדֶם גְּזַר דִּין — נַעֲנִין, צָעֲקוּ לְאַחַר גְּזַר דִּין — אֵינָן נַעֲנִין!

32 הָנֵי נָמֵי כִּיחִידִין דָּמוּ.

33 תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלָה בְּלוֹרְיָא הַגִּיּוֹרֶת אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם: ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים״, וּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״?

34 נִטְפַּל לַהּ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן. אָמַר לָהּ: אֶמְשׁוֹל לָךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וְקָבַע לוֹ זְמַן בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְנִשְׁבַּע לוֹ בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא פְּרָעוֹ. בָּא לְפַיֵּיס אֶת הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לוֹ: עֶלְבּוֹנִי מָחוּל לָךְ, לֵךְ וּפַיֵּיס אֶת חֲבֵירְךָ. הָכָא נָמֵי, כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לְמָקוֹם — כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ.

35 עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד:

פירוש ערוך לנר על ראש השנה י״ז

1 בגמרא ועליהם אמרה חנה: פי' מדכתיב ממית ומחיה ולא מחיה וממית ע"כ איירי קרא מחיים שאחר המות דהיינו אחר תחה"מ וכמו דיליף בסנהדרין דף צ"א ממה דכתיב אני אמית ואחיה שתחיית המתים מן התורה ואח"כ כתיב מוריד שאול ויעל הרי שאחר תחה"מ עדיין יש ירידת שאול וא"כ איירי בבינונים שיורדים לגיהנם ומיד עולין ולכן על דבר זה אמרה חנה הפסוק הזה:

2 ועליהם אמר דוד אהבתי: בפ' זה י"ל דהנה יש ב' מדות אהבת ה' ויראת ה' ואם אמנם אפילו הפורענות אם בא מהקב"ה הוא לטובה ויש לעורר אהבת ה' כדכתיב כי אשר יאהב ה' יוכיח עם כל זה ברוב בני אדם רק הטובות הבאים מהקב"ה מעוררים אהבה והפורענות אינו מעורר רק יראה ולכן דוד שחשב עצמו כבינוני בפרשה זו פתח אהבתי כי ישמע ה' את קולי הטובה שיעשה לי הקב"ה שישמע תפלתי מעורר אהבתי ומפרש באיזה תפלה מדבר שנחשב לו חסד גדול כ"כ בתפלה שלעתיד כאשר כבר אפפוני חבלי מות דהיינו אחר שמת וקם בתחה"מ ומצרי שאול מצאוני דהיינו שמצרי שאול הם לנגדי שאירא לצרה ויגון אמצא בשאול למרק אשמותי למען אהיה ראוי להיות בן עוה"ב ואז בשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי שלא אמצא צרה ויגון בשאול אכן חנון ה' וצדיק ואלהינו מרחם ואומר לנפשי שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי ובזה נמצא כי רב חסד מטה כלפי חסד שלא יצטרך הבינוני עוד מירוק גהינם אחר התחיה וזהו מה דקאמר ועליהם אמר דוד אהבתי וכל הפרשה:

3 מטה כלפי חסד: הפ"י והט"א הקשו למה בהך דרבי כרוספדאי לעיל בג' ספרים שנפתחים בר"ה לא אמרינן בינונים מטה כלפי חסד וכי פליג על ב"ה. אמנם כבר עמד ע"ז בשו"ת הרשב"א סי' ת"פ ותירץ דבינוני איירי בשיש בו ג"כ עון פושעי ישראל בגופו דעל זה גם לב"ה יש דין דוהבאתי את השלישית באש ועוד תירץ שיש חילוק בין דין של ר"ה שהוא לעוה"ז ובין דין דעוה"ב דאיירי בו הברייתא דדוקא בו רב חסד מטה כלפי חסד:

4 שנאמר ויצאו וראו: קשה דהכא מוקי קרא זה בפושעים מישראל דכל הני דקחשיב לא שייכי רק גבי ישראל כמו שפירשם רש"י ובעירובין דף י"ט מוקי באוה"ע ע"ש וביותר יש לתמוה דמהתוס' נראה שרצו להשוות סוגיא דהכא עם סוגיא דהתם ולא העירו ע"ז אכן מריטב"א משמע שכתות האלה לא נחשבו עוד בכלל ישראל ולפ"ז י"ל שהם בכלל אוה"ע:

5 והם אינם כלים: המהרש"א כתב שצריך באור כיון שגהינם כלה איך שייך שנידונים לדורי דורות. ולענ"ד כיון שהכתוב אומר אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם א"כ נחשב עונש להם החרפה שרואין הצדיקים בשמחה והם בחרפה וכמו דכתיב ישעיה ס"ה הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו הנה עבדי ירונו וגו' וכיון דזה מתנגד לחיי עולם על הצדיקים א"כ עונש זה הוא לרשעים ג"כ לעולם גם אחר שכלה הגיהנם שהוא בריאה מכלל הברואים ולעת שיכלה העוה"ז ויבא התחלת עוה"ב גם גיהנם יכלה אבל העונש של הבושה לרשעים לא יכלה והיינו דין שלהם לדורי דורות ומה דכתיב ונידונים בה לדורי דורות הפירוש הוא כל זמן שגיהנם יש ואחר שכלה נידונים בדין זה:

6 שפשטו ידיהם בזבול: אע"ג דזה לא שייך רק באותם שהיו בזמן החורבן והכא משמע דבכל הרשעים שבכל דור הדין כן י"ל כיון דכל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו חרב בימיו והרשעים הללו הגדילו עוונות עד שאם היה בהמ"ק נבנה נחרב על ידיהם נחשב להם כאלו פשטו ידם בזבול:

7 ר"א אומר כובש: בזה רבו הפירושים רש"י פי' הכא כובש לכף של זכיות שיכריעו ובפירוש בעין יעקב מטמין מן העונות תחת הכסא הכבוד. ובערכין דף ח' פירש"י כן והשל"ה מסכת יומא פי' ע"ד דאמרינן נפוח קשה למשאוי מה שכובש עונות זו עם זו נמצא שזכיות יש להם נפוח ומכריע וכתב עליו בעיון יעקב ופי' זה נ"ל עיקר דאיתא במדרש את קרבני לחמי כבשים בני שנה ב"ש אומרים כבשים שהם כובשים עונותיהם של ישראל שנאמר יכבוש עונותינו ב"ה אומרים כל דבר שנכבש סופו לצוף אלא כבשים שמכבסין עוונותיהם של ישראל עכ"ד. ולענ"ד גם עפ"י הפירוש של כובש דנטמן תחת כסא הכבוד שייך לומר כיון דרק נכבש דהיינו נתכסה סופו לצוף למעלה ולהתגלות ולכן לענ"ד הפירוש היותר מסכים עם הסוגיא דערוכין הוא פי' הערוך דלר"א דאמר כובש לא מעקירו לגמרי אלא כובשו וגונזו שאם לא יחטא עוד הקב"ה מוחלו ואם יחטא הקב"ה מצרפו עם שאר עונות וזה דעת רבה בערוכין ורבי יוסי בר' חנינא אומר נושא שהקב"ה מעבירו לגמרי ומחלו וזה דעת רב יהודה בערוכין ובזה א"ש מה דמייתי הכא דבי ר' ישמעאל לבסוף דאם הוא דעה שלישית איך מטה כלפי חסד הו"ל להביאו קודם ר"א וריב"ח שהם אמוראים אבל לפי"ז י"ל דר' יוסי בר' חנינא הוא דמייתי ליה לסייע לדבריו ולפרש דבריו דלכאורה יש לדקדק וכן דקדק המהרש"א למה מייתי לנושא ראיה מפסוק שבנביאים נושא עון ועובר על פשע ולא מפסוק שבתורה דכתיב נושא עון ופשע וחטאה ועוד איך פליג ר"א ע"ז אבל לפ"ד י"ל דודאי גם ר"א ס"ל דנושא הקב"ה עון מכל עוונות אבל לא נאמר בתורה מה נעשה בו ולזה אמר הקב"ה כובשו וטומנו עד שיראה אם יחטא עוד אבל ריב"ח ס"ל דמעבירו לגמרי ומייתי מקרא דנושא עון ועובר על פשע דהך ועובר על פשע מפרש מה דכתיב נושא דהיינו נושא ועובר על פשע שמעביר אותו ולסיוע פי' זה מייתי הך דתנא דבי ר' ישמעאל וזהו מה דמסיים וכן הוא המדה דפירושו קשה אבל לפ"ד א"ש דה"ק דכמו דבהך נושא עון מפרש הפסוק דנושא ועובר כן הפי' ג"כ במדה של י"ג מדות דכתיב נושא עון ופשע דג"כ נושא ומעביר לגמרי אכן רבא י"ל דס"ל כרבי אלעזר בערוך גרס בערכין רבא תחת רבה וא"כ רבא לשיטתו קאי ולכן קאמר ועון עצמו אינו נמחק פי' אפילו לתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל רק מעביר ולא מוחק לגמרי אלא אי איכא רובא עון מצטריף בהדי והיינו כמ"ד כובש או י"ל דרבא חולק על הדרשה דיליף מעובר על פשע דהקב"ה מעביר לגמרי אלא דורש מעובר על פשע דרשה דידיה דמייתי בסמוך למי נושא עון למי שעובר על פשע ולכן ס"ל דעון עצמו אינו נמחק:

8 צביתו ליה זוודתא: העיון יעקב הקשה מזה על מה שכ' הרמב"ן בת"ה והובא בב"י י"ד סי' של"ט כללו של דבר. כל שהוא משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דחליש ליה עלמא דקאמר שכבר היה נראה כמת וכן משמע מדקאמר ליה מאי חזית וענה ליה אין הכי הוי וכו' משמע שכבר באה נשמתו לפני ב"ד של מעלה אלא שהוחזרה לו וכן מצאנו מעשה בזוהר באב שמת ועפ"י בכיית בנו הקטן הוחזרה לו נשמתו. וכן פי' הערוך ערך נגד מה דאמרינן בפ"ק דב"ב ביוסף בריי דריב"ל חליש ואתנגיד פי' נראה לו כאלו פרחה נשמתו וחזרה ע"ש:

9 בתוספת ד"ה כי לית. אלא נדונים י"ב חדש ועולים: ולפ"ז יש ה' כתות חוץ מן הצדיקים דהיינו מחצה זכיות ומחצה עוונות עליהם נאמר ורב חסד מטה כלפי חסד ובמחצה על מחצה ויש ג"כ עון דפושעי ישראל בגופן בתוך המחצה עונות עליהם נאמר והבאתי השלישית באש דיורדין לגיהנם ונידונים שם י"ב חודש ועולין ואם רובם עונות ויש בתוך הרוב עון פושעי ישראל בגופן נדונין י"ב חודש בגיהנם ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת והמינים והמסורות והאפיקורסים נדונין לדורי דורות בגיהנם וברובן עונות ואין בהם עון דפושעי ישראל בגופן נדונין י"ב חודש בגיהנם ואח"כ עולין כמו במחצה על מחצה ויש בהם עון דפושעי ישראל בגופן:

10 ד"ה אמר רב. בעריות שכן ב"נ מוזהר עליו: ודאי גם ישראל מיקרא פושע ישראל בגופן בעריות שמוזהר עליו אלא מפני שחלק התנא וחשיב פושעי ישראל בגופן לבד ופושעי אוה"ע לבד משמע שיש בישראל עוד עון אחר שנקרא עליו פושע בגופו שלא שייך באוה"ע ולזה מפרש שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין:

11 בגמרא שמשים עצמו כשיריים: בפירוש זה י"ל דלפעמים אדם עובר על פשע שלא להקפיד על מה שנעשה לו מאחרים מפני שהוא מחשיב עצמו חשוב כ"כ שלא יגע אליו פגם כבוד מאדם שמחשיב שפל ונבזה נגדו. אמנם אין זה המדה שגורם לו כפרת עון כי אם מדת עניוות וכן מצאתי א"ע ברי"ף ויש להוסיף בזה בביאור ענין שיריים דגם במדת עניוות יש ב' מדריגות האחת שאעפ"י שאינו מגביה עצמו על חבירו עכ"ז גם לא מחשיב עצמו שפל נגדו כי אם בחשבו שהכל נבזה והבל ולמה זה יקפיד על הבל אבל עיקר העניוות הוא דרך שני שלאחרים יחשוב חשוב וטוב נגדו ולהציב נגד עיניו המעלות שנמצאו בחבירו ולא בו אף שבאמת מעלותיו מכריעות מעלות חבירו ובזה גדלה עניוות משה רבינו עד שהעיד הכתוב עליו עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה וזה מה שנאמר בו שמשים עצמו כשיריים שחושב האחרים כעיקר ואת עצמו משים לשיריים והוא מדת עניוות באמת:

12 ולבסוף ולך ה' החסד: מה שכתוב זה בתחלה כבר רצו התוס' לבאר. ועוד י"ל דפירוש הפסוק כך הוא עפ"י מה דאמרינן בנדה פרק ג' על פסוק ולא נשבע למרמה שקודם שבא האדם לעולם משביעין אותו תהא צדיק ואל תהא רשע ובזוהר נתבאר יותר שמראין לו חלקו בג"ע אם יצדק וחלקו בגיהנם אם ירשע. ובזה א"ש מה דכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בלשון עתיד ולא כתיב משלם דה"ק דלך ה' החסד לבסוף כאשר בתחלה הוסכם ונאמר לכל איש ואיש כי אתה תשלם לו כמעשהו ואעפ"כ לבסוף אתה גומל חסד עמו ולא תעניש אותו על פי מעשיו:

13 כתיב ורב חסד וכתיב ואמת: מה שהיפך הגמרא הסדר דבתחלה הו"ל למייתי הקושיא מרב חסד שהוא פסוק בתורה ואח"כ הקושיא מולך ה' החסד שקדום לפסוק דצדיק ה' בכל דרכיו והוא היפך הסדר. בזה י"ל עפ"י הכלל שסדר הגמרא לסדר הקושיות עפ"י הקל קל תחלה דהיינו מתחלה הקושיות שבקל לתרץ ואח"כ מה שקשה יותר וכן הכא דהקושיא מצדיק ה' היא הקל ביותר לתרץ בתחלה צדיק ולבסוף חסיד שבזה כתוב כסדר ואח"כ הביא מלך ה' החסד דבזה אין התירוץ מתחלה וסוף פשוט כ"כ שצריך להפוך הסדר ואע"פ כן מתרץ הכי ועל פי הפירוש שכתבנו אבל עתה מקשה הקושיא מרב חסד ואמת שהיא קשה ביותר לומר שהיפך החסד ולא הקדים אמת לרב חסד ומכ"מ מתרץ הכי ומה שמקדים ורב חסד י"ל שהרי הקב"ה הראה למשה איך יעשו לבקש כפרה אם חטאו ולכן ודאי יש לבקש להקדים ורב חסד לאמת ומכ"מ שניהם הם מדות של הקב"ה וביותר הוצרכו ישראל זה שיקדים הקב"ה חסד לאמת אז כשנאמרו י"ג מדות שבהם הודיע הקב"ה למשה שכפר על עון העגל:

14 ואני מוחל להם: מזה משמע דר"י דרש ויקרא ה' שהקב"ה הוא שקרא לי"ג מדות כדי שילמד משה. וכן נראה מפי' רבינו נסים שהביאו התוס' וגם מפי' רש"י בחומש נראה כן. אמנם בתרגום ירושלמי איתי וצלי משה ואמר הרי שמפרש ויקרא על משה שמשה קרא כן. ואע"פ שלכאורה פשטא דקרא מסכים עם פירוש זה מכ"מ יש קצת ראיה ג"כ דויקרא לא קאי על משה ממה דכתיב אח"כ וימהר משה ויפול וגו' ואם הקורא ג"כ משה היה למה הכפיל שמו:

15 קודם שיחטא האדם: הרא"ש הקשה למה צריך רחמים טרם חטא. ותירץ שלא יענש אף שחוטא לבסוף באשר הוא שם. ולענ"ד זה דוחק קצת שיקרא זה מדת רחמים וגם מה שתירץ עוד שלא יענש על מחשבת ע"ז קשה קצת דממנ"פ אם המחשבה נחשב חטא א"כ אין זה קודם שיחטא. והמהרש"א פירש משום דשיתף הקב"ה רחמים בבריאה וזהו מה דקאמר קודם שיחטא. ולענ"ד אין זה במשמעות קודם שיחטא כי השיתוף רחמים בבריאה היה למען ימצא החוטא מחילה אחר שיחטא. ולענ"ד יש לפרש ע"פ מה דאמרינן בסוכה דף נ"א יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכתיב ה' לא יעזבנו בידו ע"ש ואין לך מדת הרחמים גדול מזה שהקב"ה עוזרו קודם שיחטא ועיין לקמן:

16 עד שבא ר"ע ולמד: עיין מה שכתבתי בספרי ע"ל בנדה דף ע':

17 בתוס' ד"ה שלש. ומכל מקום קשיא: לפי מה שכתבתי לעיל דפירוש קודם שיחטא דהיינו שהקב"ה עזרו לבל יכשל בחטא שפיר הוי ב' מדות שהרחמים חלוקים דקודם החטא הקב"ה מרחם עליו להקל מעליו עול ולחזקו נגד יצה"ר ואחר החטא הרחמים לבל יענש ובזה א"ש מה דדריש הפסיקתא דבפסוק יש לדקדק מהו הכפל עזבני ה' וה' שכחני ולמה שינה הלשון דבתחלה עזבני ואח"כ שכחני. אבל לפ"ז א"ש דהכי דריש דציון מקונן קודם שחטאתי עזבני ה' בידי יצה"ר דבזה שייך לשון עזיבה כדכתיב ה' לא יעזבנו בידו ולאחר שחטאתי ה' ענשני בגלות ושכחני. ולכן משיב רק על שכחני באמרו התשכח אשה עולה אבל על עזבני לא משיב דמה דהוי הוי. ועיין עוד מה שכתבתי מזה בספרי מנחת עני לפ' בראשית:

18 ד"ה ושב ורפא. סליחת העון קרא רפואה: לפ"ז יקשה איך קאמר איזהו דבר שצריך רפואה וכו' שהרי סליחת העון נקרא רפואה. שוב ראיתי שהרי"ף בעין יעקב הקשה כן ומה שתירץ דדרש מלשון ורפא לו דמשמע שהוא עצמו מרפא עצמו מה שלא שייך בסליחת העון לא הבנתי שהרי במגילה זה ושב ורפא לו בעצמו דמייתי הכא דרש על סליחת עון. אכן לענ"ד י"ל דהתוס' רצו לבאר מה דקאמר הכא איזהו דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין דלמא ורפא לו כפשוטו שנתרפא מחליו אם נענש על עבירות לזה כתבו שדרש הכא כמו שדרש במגילה על סליחת עון לאפוקי על חולי ממש אבל באמת גם במגילה הפירוש כמו הכא דסליחת העון קרא רפואה מפני שע"י תשובה מרפא עצמו מגזר דין שלו שבה נסלח עונו ובזה א"ש מה שדרש רב לקמן שגזר דין של צבור נקרע מדכתיב בכל קראנו אליו ולמה לא יליף כמו ר' יוחנן משום ורפא לו. אבל לפ"ז י"ל דהוא דרש על רפואה ממש או עכ"פ אין ראיה כ"כ כיון שאפשר לפרש כן:

19 ד"ה אשר. לא ישא פנים לזקן: מזה אין ראיה כ"כ דגם זה יש לפרש שלא יראה פנים צהובות ומרחם לזקן דאם על פני זקן קאי ה"ל לכתוב לא ישא פני זקן. אבל בנדה הביאו התוס' ממה דכתיב גבי לוט הנה נשאתי פניך דמזה ודאי נראה דקאי על פני אדם. וכן משמע מאת פני איוב שהביאו התוס' לקמן. ועיין בתוס' בנדה ומה שכתבתי בספרי ע"ל שם:

« ערוך לנר על ראש השנה ט״ז ע״ב ערוך לנר על ראש השנה י״ח ע״א »