1בו יבאר, שהאדם יראה לתקן הכל בעצמו בעודו בכחותיו, ועוד שארי ענינים כתיב בקרא קהלת ט' ט': "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים וגו'". ובתרה כתיב שם י': "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה". ולבאר המשך הכתובים על מכונם, נראה לי על פי דמיון, לאחד שהיה עשיר גדול, והיה גם כן נבון דבר בכל מלאכת מחשבת ובכל חכמה ומדע. ויהי היום, שנתדלדל ממצבו, וירד מטה מטה, עד שלא היה לו לחם חקו, ויאמר לנפשו: אלך ואשוט בארץ, אולי יזדמן לי אצל העשירים הגבוהים איזה משמרת הנאות לי לפי מצב ידיעתי בכל חכמה ומדע, ובודאי אקח עשרים רובל כסף לשבוע. וכאשר בא שמה, וידרש במקומות הגבוהים איזה משמרת, אם הם צריכים לאיש כזה. ויענו אותו: לא. וכן עשה כמה ימים, עד שהוזיל כל המעות מכיסו. וירא כי נוגע זה לנפשו, ויתיעץ בדעתו, כי לא טוב הדרך הזה לפני לבקש גדולות בעת דחק כזה; אלך ואחפש אחר איזה משמרת שיזדמן לי. וימצא משמרת קטנה של ארבעה וחמשה רובלי כסף לשבוע, וישמח מאד על הדבר הזה. ויפגע בו אחד ממידעיו, ויאמר לו: אהובי, ספר לי מה נשמע בעניניך. ויספר לו איך שנזדמן לו משמרת פלוני ופלוני. ויאמר לו רעהו: לא לפי חכמתך ומדעך המשמרת הזאת; אתה ראוי לקחת עשרים רובל כסף לשבוע. ויען ויאמר לו: הוי אחי, גם אני רוצה בכך, וחפשתי כמה ימים, עד שנגע לי זה ממש לנפשי. ואם אחזר לביתי, הלא ידוע לי מצבי הדל, שאפילו רוח כזה אין לי, ובמקום הדחק כזה גם משמרת הקטנה, אשר הזמין ה' לפני, טובה היא, ותחי נפשי בה. כן הדבר בעניננו. כי יש שלשה ענינים יקרים ונכבדים, אשר האדם צריך לתור ולד אחריהן תמיד בעודו בעולם הזה, וכל אחד זה למטה מזה.2א. למוד התורה, והוא הגדול שבכלם, ששכר למודה גדול מכל המצות, וענש בטולה גדול מכל העונות, כידוע.3ב. ענין התשובה, שגם דבר זה הוא חביב ונחמד מאד לפני המקום יתברך.4ג. לחפש ולרדף אחר מצות ומעשים טובים, וגם זה ענין נכבד. וכמו שכתוב משלי כ"א כ"א: "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". ועוד הקדמה אחת קטנה, שצריך לידע מה שכתבו הספרים הקדושים, כי "חכמה ודעת" הכתוב במקרא הזה, הוא רמוז על התורה, שהיא מקור החכמה והדעת. "וחשבון" הוא מרמז על תשובה, שהיא באה על ידי חשבון הנפש. וכמו שאמרו חז"ל בבא בתרא ע"ח: על הקרא במדבר כ"א כ"ז: "על כן יאמרו המשלים באו חשבון", עין שם.5ועתה יבואו הכתובים כמין חמר. שמתחלה אמר: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" והיא מרמזת על התורה, שנקראת בשם אשה, כמו שאמרו חז"ל קדושין ל':. ומה שאמר הכתוב: "אשר אהבת", כי האדם צריך ללמד במקום שלבו חפץ, כמו שאמרו בעבודה זרה י"ט.. "כל ימי חיי הבלך וגו'", הינו, שלא יחסר לו אפילו יום אחד מלמוד התורה, - כי זהו העקר שבכלם, שיתחזק עצמו בלמוד התורה. ועל ידי זה בא האדם אחר כך ממילא לתשובה ומעשים טובים. דהרי בברכת התשובה תקנו לנו מתחלה לבקש על תורה, ואחר כך "וקרבנו מלכנו לעבודתך"; כי הרחוק מן התורה, מילא רחוק מעבודת ה'. ואחר כך הזהיר שלמה ואמר קהלת ט' י': "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". הינו, שלפעמים האדם הוא טרוד גדול, ואי אפשר לו בשום אפן לישב דעתו ללמוד התורה, וגם לחשב עם נפשו בהתבוננות לתשובה. ואולי יחשב בדעתו ויאמר: כי מעתה אין לי שוב לתור אחר מעשה המצות, אחרי שהעקר והוא התורה - ואחריו תשובה, אין לי. על כן הזהיר ואמר: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". והטעם, כי במקום שאתה הולך - והוא השאול - לא תמצא שם מאומה: לא חכמה ודעת - שהיא התורה, ולא חשבון - שהיא התשובה, לחשב ולהתבונן במעשיו, ולא מעשה - שהיא מעשה המצות. על כן, כל מה שאתה יכול לחטף בעודך בעולם הזה - חטף.6ועתה נבאר מה שאמר הכתוב: "בכחך עשה". דלכאורה יתר היא תבת "בכחך"; אבל באמת, כון לזה ענין גדול. והוא, דכל אדם יראה לתקן בעצמו ובכחותיו בכל אשר תמצא ידו - בין בעניני למוד התורה, ובין במעשים טובים ולא יסמך שבניו ישלימו אחריו במעשיהם, ויעלו את מדרגתו, כי בודאי גם בניו יהיו טרודים בעסקיהם, ולא יהיה להם שהות לתקן מעשיהם; ויסמכו על בניהם אחריהם, והם גם כן על זרעם, ולשוא תשאר תקותו. ומי לנו גדול מהלל שבדורות הראשונים, שבניו היו בודאי קדושי עליון, ואף על פי כן איתא באבות א' י"ד, שהוא היה אומר: "אם אין אני לי, מי לי". ואם כן, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר, שאנו רואין, בעונותינו הרבים, שהדורות הולכין ומתדלדלין, ומי יודע הדור שאחריו החכם יהיה או סכל. על כן יעץ אותנו שלמה המלך עליו השלום: "כל אשר וגו' בכחך עשה". הינו, שיראה להשלים הכל בעצמו בעוד כחותיו בו.7וכון בזה עוד ענין נחמד, והוא, דלפעמים האדם סומך בנפשו, שכאשר יהיה סמוך לפטירתו, אז יעשה צואה, ויצוה לבניו אחריו, שהם יתנו עבורו לתלמוד תורה ולשאר חבורות קדושות וכדומה. ויש בזה - כמה קלקולים: א. דמי יודע אם יהיה אז בדעת צלולה, שגם לזה צריך זכות, שיהיה יוכל לצוות בניו, וכמה אנשים מתים רחמנא לצלן במיתות משנות וחטופות; וגם מי יודע, אם בניו יקימו צואתו, דגם זה מצוי, בעונותינו הרבים, שחמדת הממון מעביר את האדם מדעת קונו ודעת אביו. על כן הזהיר שלמה המלך עליו השלום ואמר: "כל וגו' בכחך עשה". הינו, שטוב יותר שיעשה סדר הנהגה בנכסיו, מה שרצונו לשיר קצת חלק עבור נשמתו בעוד כחותיו בו, שאז בודאי יתחכם בעצמו לעשות באפן שלא ישנה רצונו. וטוב שיוציא המעות מרשותו בחייו, כגון: לקנות איזה דבר, שיעלה רוח בשביל תלמוד תורה או גמילות חסד. ויקים בעצמו מה שברכו חכמינו לאוהביהם ואמרו ברכות י"ז.: עולמך תראה בחייך. ויברר בעיר איזה בטוחים ונאמנים, שימסר הענין על ידם.8וכל זה שכתבנו, מרמז ב'ספר חסידים' במלות קצרות בסימן תשי"ז, וזה לשונו משלי י"ט כ': "שמע עצה" - בחיים, "וקבל מוסר" - מאחרים, שהרבה ראיתי שצוו בחלים, ובני ביתם לא עשו מצותם. וזהו שנאמר: "למען תחכם באחריתך". ואם לא עשה צואה בעוד כחותיו בו, רק סמוך למיתתו, על כל פנים יראה לצוות זה בפני עדים. וזה לשונו שם סימן תשי"ח: כשקרבו ימי אדם למות, יצוה לפני עדים, ואפילו לאביו לא יאמין, וכל שכן לבניו ולאשתו, עד כאן לשונו. והטעם בכל זה, כי הבנים חושבים על אביהם, מכיון שכבר מת, למה צריך הוא עכשו לנכסיו? ובאמת לא כן הוא; דעכשו נחוצים המה לו יותר מהם, כי על ידיהם יוכל עתה להנצל מכח הדין.9ומשלו במדרש פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד בקצת שנוי, משל לאדם שהיה לו שלשה חברים: האחד אוהבו מאד, השני אוהבו ולא כל כך, השלישי לא היה אוהבו, ולא חשבו למאומה. פעם אחת שלח המלך לקרא לאותו אדם, וסריסי המלך הבהילוהו להביאו לפני המלך. והיה זה האדם מתפחד ומתירא ואומר: שמא הלשינוני לפני המלך ויהרגני; אין לי טוב כי אם לקרות לחברי אוהבי, אשר בטחה נפשי בו, ואוליכנו עמי לפני המלך, כדי שיליץ עלי טובה לפני המלך. הלך וקרא אוהבו הראשון, שהיה אוהבו יותר מהשני, וספר לו הענין. ולא אבה ללכת עמו, ולא השגיח עליו. עזבו, והלך בפחי נפש. אמר: אלך אל החבר השני, ואבקש ממנו ללכת עמי לפני המלך. הלך ובקשו. אמר לו: לפני המלך לא אכנס עמך, אבל אלך עמך לשמרך בדרך מפגעים רעים, וכשאגיע לחצר המלך, אעזבך ואלך לדרכי. הלך אצל שלישי, שלא היה חושבו לכלום, ובקש ממנו לילך עמו לפני המלך, וספר לו כל מה שארע לו עם שני חבריו. אמר לו: אל תירא, אני אלך עמך ואכנס לפני המלך ואליץ בעדך עד שתנצל מיד המלך. הלך עמו לפני המלך ולמד עליו זכות, והצילו מיד המלך. החבר הראשון, שהיה אוהבו ביותר - הוא הממון, שהיה חביב לו מכל דבר שבעולם, הוא שעוזבו ביום פטירתו, ולא יוליך בידו מאומה, שנאמר תהלים מ"ט י"ח: "לא ירד אחריו כבודו". החבר השני - הם הבנים והקרובים, שמלוין לאדם עד הקבר, ולאחר שנקבר, נפרדו מעליו ועזבוהו. החבר השלישי, שהליץ בעדו טובה - הם התשובה ומעשים טובים, שהולכין עמו בפטירתו להליץ בעדו, שנאמר ישעיה נ"ח ח': "והלך לפניך צדקך". והמלך ששלח אחריו הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים, ולא מקח שחד, ולא ינצל אדם מדינו, כי אם בתורה ובמעשים טובים, עד כאן לשון המדרש.10ואמרתי שכל זה רמזה לנו התורה הקדושה בפרשת נשא, דכתיב במדבר ה' י': "ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה". והינו, שכל איש ואיש מפעלותיו שעושה, לא ישאר לו לבסוף מאומה, ורק עניני הקדשה שקים בגופו בעודו בחייו, כגון ציצית ותפלין, וכן כל המצות שקים בגופו, ובודאי נברא מכל מצוה מלאך קדוש, שהוא לו לפרקליט - המה יהיו לו לנצח, אתו בחבורתו. ולא כהיצר הרע וכל כחותיו, שהמה נראים לו לאדם לאוהבים, ומתחברים עמו לפי שעה, ובעת דחקו המה נפרדים מעליו; וביותר מזה, שבאמת הם שונאיו, והם עולים ומקטרגים עליו לטל חייו ממנו. ואפילו בני ביתו, שהם אוהביו באמת, גם כן לא ישארו אתו בתמידות, כי יפרדו איש איש למקומו לבסוף, אחר שילווהו לבית עולמו, ולא יראה אותם נצח עד עת התחיה. ומי יהיה אתו בחברתו תמיד? קדשיו שלו; המה יהיו אתו בתמידות, המה רעיו ואוהביו ופרקליטיו להליץ עליו לטובה לפני אדון הכל. וזהו שאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו". ועל כן צריך האדם להרבות אוהבים כאלו בחייו, ולהתרועע אתם בתמידות, אחרי שהם אוהביו נצח. וסים עוד הכתוב ואמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה". גם בזה מוסר השכל. והוא, כי מכל הממון שהאדם עמל בעודו בחייו, לא ישאר לו מאומה, ולא לו יהיה לבסוף; ורק אותן הממון אשר פזר לצדקה וחסד, הם אותם שהוא שלו בעצם. וכמאמר חז"ל בבא בתרא י', א.: אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה, עין שם. וזהו שאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"; הינו, שאותן המעות - הם שלו בעצם. ומה שתפס הכתוב "כהן", כי בימים הראשונים כל עניני צדקה וחסד היה העקר עם הכהנים והלוים, וכדכתיב דברים י"ב י"ט: "השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך וגו'". ומטעם, כי כל ישראל היה להם קרקע; מה שאין כן השבט הזה.
