אהבת חסד, חלק שלישי ג׳

« אהבת חסד Part III 2 אהבת חסד Part III 4 »

1 שבת פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִין, וּבִיקּוּר חוֹלִים, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת.

2 בבא מציעא פתח ↗

דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם״ – זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם, ״אֶת הַדֶּרֶךְ״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ״ – זֶה בִּיקּוּר חוֹלִים, ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה, ״וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה״ – זֶה הַדִּין, ״אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ – זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

2 סוטה פתח ↗

וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין — לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָה. וְאֵלּוּ לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָה: הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי״, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת ״אֵינִי שׁוֹתָה״. אָמַר בַּעְלָהּ ״אֵינִי מַשְׁקָהּ״, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ — נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה וְלֹא שׁוֹתוֹת. מֵתוּ בַּעְלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה וְלֹא שׁוֹתוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ שׁוֹתוֹת אוֹ לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּתָן. מְעוּבֶּרֶת חֲבֵירוֹ וּמְנִיקַת חֲבֵירוֹ — לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָכוֹל הוּא לְהַפְרִישָׁהּ וּלְהַחְזִירָהּ לְאַחַר זְמַן. אַיְילוֹנִית וּזְקֵינָה, וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד — לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה וְלֹא שׁוֹתוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא לִישָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְלִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת הֵימֶנָּה. וּשְׁאָר כׇּל הַנָּשִׁים — אוֹ שׁוֹתוֹת אוֹ לֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה. אֵשֶׁת כֹּהֵן שׁוֹתָה — וּמוּתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. אֵשֶׁת סָרִיס שׁוֹתָה. עַל יְדֵי כׇּל עֲרָיוֹת מְקַנִּין, חוּץ מִן הַקָּטָן וּמִמִּי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ. וְאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן: מִי שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בַּעְלָהּ, אוֹ נִשְׁתַּטָּה, אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אָמְרוּ, אֶלָּא לְפוֹסְלָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לְהַשְׁקוֹתָהּ. לִכְשֶׁיֵּצֵא בַּעְלָהּ מִבֵּית הָאֲסוּרִין יַשְׁקֶנָּה. גְּמָ׳ מִישְׁתָּא הוּא דְּלָא שָׁתְיָיא, הָא קַנּוֹיֵי מְקַנֵּי לַהּ: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ״ — לְרַבּוֹת אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם לְקִינּוּי. וּמַתְנִיתִין מַנִּי — רַבִּי יוֹנָתָן הִיא. דְּתַנְיָא: ״תַּחַת אִישֵׁךְ״, פְּרָט לַאֲרוּסָה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף שׁוֹמֶרֶת יָבָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִישׁ״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: ״תַּחַת אִישֵׁךְ״ — פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. אוֹצִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם וְלֹא אוֹצִיא אֶת אֲרוּסָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ״ — פְּרָט לַאֲרוּסָה. מָר אַלִּימָא לֵיהּ אֲרוּסָה, דְּקִידּוּשֵׁי דִּידֵיהּ, וְסוֹקְלִין עַל יָדוֹ. וּמָר אַלִּימָא לֵיהּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, דְּלָא מְיחַסְּרָא מְסִירָה לְחוּפָּה. וְרַבִּי יוֹנָתָן, הַאי ״אִישׁ אִישׁ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֵשֶׁת חֵרֵשׁ, וְאֵשֶׁת שׁוֹטֶה, וְאֵשֶׁת שַׁעֲמוּם. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, הַאי ״תַּחַת אִישָׁהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַקִּישׁ אִישׁ לְאִשָּׁה וְאִשָּׁה לְאִישׁ. אֶלָּא, טַעְמָא דִּכְתִיבִי הָנֵי קְרָאֵי, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא אֲרוּסָה שָׁתְיָא? וְהָא כִּי אֲתָא רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מִדָּרוֹמָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: ״מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ״, מִשֶּׁקָּדְמָה שְׁכִיבַת בַּעַל לַבּוֹעֵל, וְלֹא שֶׁקָּדְמָה שְׁכִיבַת בּוֹעֵל לַבַּעַל. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ אָרוּס בְּבֵית אָבִיהָ. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי שׁוֹמֶרֶת יָבָם — כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ יָבָם בְּבֵית חָמִיהָ. הָא שׁוֹמֶרֶת יָבָם קָרֵית לַהּ? אִשְׁתּוֹ מְעַלַּיְיתָא הִיא, דְּהָאָמַר רַב: קָנָה לַכֹּל! כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: לֹא קָנָה אֶלָּא לִדְבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה. אִי הָכִי, לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹנָתָן? אָמַר לָךְ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי — אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹנָתָן. מִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטַהּ — מִכְּלַל דְּאִשְׁתּוֹ מְעַלַּיְיתָא הִיא.

2 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: עֶרֶב שַׁבָּת, בְּשִׁשָּׁה לַחֹדֶשׁ, בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדִּבְּרוֹת, וּבְתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם חָזְרוּ לְאָהֳלֵיהֶם. וְהָיָה הַמָּן מוּכָן לָהֶם לִשְׁנֵי יָמִים, וְשָׁבְתוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת שְׂמֵחִים כְּשִׂמְחַת הֶחָג שֶׁזָּכוּ לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ה, כג: ״כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה: ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְאָהֳלוֹ״, שֶׁנֶּאֱמַר שם, כו ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״. יָכוֹל אַף אַתָּה תָּשׁוּב? אֶלָּא מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁהִזְהִיר מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל לֹא קָרַב מֹשֶׁה אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שם, כז ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים יוֹם עָשָׂה מֹשֶׁה בָּהָר, קוֹרֵא בַּדָּת מִקְרָא בַּיּוֹם וְשׁוֹנֶה בַּדָּת מִקְרָא בַּלַּיְלָה. וּלְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם לָקַח אֶת הַלּוּחוֹת וְיָרַד אֶל הַמַּחֲנֶה, וּבְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז שִׁבַּר אֶת הַלּוּחוֹת וְהָרַג אֶת לֵייטֵי יִשְׂרָאֵל, וְעָשָׂה אַרְבָּעִים יוֹם בַּמַּחֲנֶה עַד שֶׁשָּׂרַף אֶת הָעֵגֶל וְכִתְּתוֹ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וְהָרַג אֶת כָּל אֲשֶׁר נָשַׁק לָעֵגֶל וְהִכְרִית עֲבוֹדָה זָרָה מִיִּשְׂרָאֵל וְהִתְקִין כָּל שֵׁבֶט בִּמְקוֹמוֹ. וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שמות כד, יב: ״עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה״, וְהֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בַּמַּחֲנֶה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לָהָר שֶׁלֹּא יִטְעוּ עוֹד אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְעַלָּה אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּאוֹתוֹ שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים מז, ו: ״עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה״. וְעַל כֵּן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ תּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. רַב כָּהֲנָא אוֹמֵר: הַלּוּחוֹת לֹא נִבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ אֶלָּא מִן הַשָּׁמַיִם, מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לב, טז: ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה״, הֵמָּה הַלּוּחוֹת שֶׁהָיוּ מִקֶּדֶם, ״וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא״, הוּא הַמִּכְתָּב שֶׁהָיָה מִקֶּדֶם, ״חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״, אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת. וּכְשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שם לד, א ״פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים״ מַחְצַב סַנְפִּירִינוֹן נִבְרָא לְמֹשֶׁה בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ וַחֲצָבָן, שֶׁנֶּאֱמַר שם, ד ״וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים״, יָרַד מֹשֶׁה עִם הַלּוּחוֹת וְעָשָׂה אַרְבָּעִים יוֹם בָּהָר יוֹשֵׁב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתַלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ קוֹרֵא בַּדָּת מִקְרָא בַּיּוֹם וְשׁוֹנֶה בַּדָּת מִשְׁנָה בַּלַּיְלָה. אָמְרוּ לוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: מֹשֶׁה! לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֶלָּא לְמַעֲנֵנוּ. חָזַר מֹשֶׁה וְאָמַר לָהֶם: כְּתִיב בַּתּוֹרָה ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ – וְכִי יֵשׁ לָכֶם אָב וָאֵם? וְעוֹד כְּתִיב ״אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל״ – מַה שֶּׁאֵין בֵּינֵיכֶם מִקְרֵה מָוֶת, וְלֹא נִתְּנָה אֶלָּא בִּשְׁבִילֵנוּ. וְחָשׁוּ וְלֹא עוֹד. מִכָּאן אָמְרוּ: עָלָה מֹשֶׁה בְּחָכְמָתוֹ אֶל הָעֶלְיוֹנִים וְהוֹרִיד עֹז מִבְטַח שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר משלי כא, כב: ״עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה״. רָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְמֹשֶׁה, עָמְדוּ גַּם הֵם וְנָתְנוּ לוֹ מַתָּנוֹת, אִגְּרוֹת וּפִתְקִין לִבְנֵי אָדָם, רְפוּאוֹת לִבְנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סח, יט: ״עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי״. בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: אַרְבָּעִים יוֹם עָשָׂה מֹשֶׁה בָּהָר וְדָרַשׁ בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְחוֹקֵר בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, וּלְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם לָקַח אֶת הַתּוֹרָה וְיָרַד בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִנְחִילָהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֹק עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טז, לד: ״וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם״. רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר: קָרְאוּ בַתּוֹרָה וּמָצְאוּ כָתוּב בָּהּ ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״ וּבוֹ בַיּוֹם הֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל הַמַּחֲנֶה שֶׁיָּצוּמוּ כָּל הָעָם מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. וְאִלּוּלֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא״ – שַׁבָּת הָעוֹלָם הַזֶּה, שַׁבָּתוֹן הָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲפִלּוּ כָּל הַמּוֹעֲדוֹת עוֹבְרִים, יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ עוֹבֵר, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל הַקַּלּוֹת וְעַל הַחֲמוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״ – ״מֵחַטֹּאתֵיכֶם״ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. אָמַר סַמָּאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, עַל כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם נָתַתָּ לִי רְשׁוּת וְעַל יִשְׂרָאֵל אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי רְשׁוּת?״ אָמַר לוֹ: ״הֲרֵי יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אִם יֵשׁ לָהֶם חֵטְא, וְאִם לָאו – אֵין לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶם״. לְפִיכָךְ נוֹתְנִין לוֹ שֹׁחַד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלֹּא לְבַטֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל קָרְבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל״. גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרְבַּן עוֹלָה וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר חַטָּאת, וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם״. רָאָה סָמָאֵל שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמַיִם. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; מַה מַּלְאֲכֵי יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נְקִיִּים מִכָּל חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֲתִירוֹתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקָּטֵיגוֹר שֶׁלָּהֶם וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ״. אָמַר מֹשֶׁה: בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶרְאֶה כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שמות לג, יח ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, אֵין אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת כְּבוֹדִי שֶׁלֹּא תָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״. אֶלָּא לְמַעַן הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְךָ וְהַשֵּׁם שֶׁהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה רְצוֹנְךָ. עֲמֹד בְּפֶתַח מְעָרָה וַאֲנִי אַעֲבִיר לְפָנֶיךָ אֶת הַמַּלְאָכִים הַמְשָׁרְתִים לְפָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לג, יט: ״וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ״. וּכְשֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ אֶת הַשֵּׁם שֶׁהוֹדַעְתִּי לְךָ, שָׁם אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ. וַעֲמֹד בְּכֹחֲךָ וְאַל תִּפְחַד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם״. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי אָנוּ מְשָׁרְתִים לְפָנָיו בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִרְאוֹת אֶת כְּבוֹדְךָ, וְזֶה יְלוּד אִשָּׁה רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת כְּבוֹדְךָ? וְעָמְדוּ בְּזַעַף וּבְבֶהָלָה לַהֲמִיתוֹ, וְהִגִּיעָה נַפְשׁוֹ עַד מָוֶת. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נִגְלָה עָלָיו בֶּעָנָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן״. וְזוֹ הִיא יְרִידָה שְׁבִיעִית. וְסָכַךְ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכַף יָדוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי״, וּכְשֶׁעָבַר הֵסִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כַּף יָדוֹ מֵעָלָיו וְרָאָה אֲחוֹרֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי״, הִתְחִיל מֹשֶׁה צוֹעֵק בְּקוֹל גָּדוֹל וְאָמַר: ״ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר לְפָנָיו: ״סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל״. וְאִלּוּ אָמַר מֹשֶׁה ״סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת״ – הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן, לְפִי שֶׁהָיְתָה שְׁעַת רָצוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ״. אֶלָּא אָמַר: ״סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״הֲרֵי כִּדְבָרֶיךָ עָשִׂיתִי״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״.

3 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

מתי מבקרין החולה ואיזה חולים מבקרין וכיצד מתפללין עליו. ובו י' סעיפים:מצוה לבקר חולים הקרובים והחברים נכנסים מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד. טור בקיצור מס' ת"ה להרמב"ן:

5 נדרים פתח ↗

אָמַר רַב: כׇּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה נִיצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה׳״, אֵין דַּל אֶלָּא חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי״, אִי נָמֵי מִן הָדֵין קְרָא: ״מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְגוֹ׳״. אֵין רָעָה אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה״.

7 בבא בתרא פתח ↗

וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה׳ תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגוֹ׳, וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְגוֹ׳״.

7 נדרים פתח ↗

8 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

אומרים לו שיתן דעתו על ענייניו אם הלוה או הפקיד אצל אחרים או אחרים הלוו או הפקידו אצלו ואל יפחד מפני זה מהמות:

9 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי, כְּתִיב: ״לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״, וּכְתִיב: ״לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״ – שְׁתֵּי צְדָקוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁמַּצִּילָתוֹ מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, וְאַחַת שֶׁמַּצִּילָתוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁמַּצִּילָתוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם? הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ ״עֶבְרָה״ – דִּכְתִיב: ״יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא״. וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁמַּצִּילָתוֹ מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה?

1 בו יבאר מצות בקור חולים ועתה נבאר ענין מצות בקור חולים, שהיא גם כן בכלל גמילות חסדים; ואוכל אדם פרותיה בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא, כדאיתא בשבת קכ"ז..

2 הנה מצות בקור חולים, הזהירו עליה חז"ל מאד, ואמרו בפרק קמא דסוטה דף י"ד.: מאי דכתיב דברים י"ג ה': "אחרי ה' אלקיכם תלכו"; וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה; והלא כתיב שם ד' כ"ד: "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא"? אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, הקב"ה מלביש ערמים, דכתיב בראשית ג' כ"א: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"; אף אתה הוי מלביש ערמים. הקב"ה מבקר חולים, שנאמר שם י"ח א': "וירא אליו ה' באלני ממרא וגו'"; אף אתה בקר חולים. הקב"ה מנחם אבלים, דכתיב שם כ"ה י"א: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו"; אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קובר מתים, דכתיב דברים ל"ד ו': "ויקבר אתו בגי"; אף אתה קבר מתים. ואמרו חז"ל בבא מציעא ל': על הפסוק שמות י"ח כ': "והודעת להם את הדרך ילכו בה": "את הדרך" - זו גמילות חסדים. כולל בזה כל עניני החסד, שיוכל האדם להיטיב לחברו בגופו או בממונו, לענין השאלת כלים וכיוצא בזה. דעל הלואת ממון יש מצות עשה מפרשת שמות כ"ב כ"ד: "אם כסף תלוה", ולא צריך האי קרא לזה; "אשר ילכו" - זה בקור חולים ; "בה" - זו קבורה וקפריך הגמרא ומקשה הגמרא: בקור חולים - הינו גמילות חסדים? ומשני לא צריכא בבן גילו ומתרצת, אינו צריך להשמיענו, דק בבן גילו הינו, שנולד במזלו, דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו; ואפילו הכי מבעי לה למיזל גבה ואף על פי כן צריך ללכת אצלו.

3 ומצות בקור חולים, אין לו שעור. דהינו, אפילו גדול אצל קטן, ואפילו כמה פעמים ביום, ובלבד שלא יטריח עליו יורה דעה סימן של"ה. הקרובים והחברים נכנסין מיד שנחלה, והרחוקים אחר שלשה ימים, כי היכי דלא לתרע מזלה בכדי שלא יורע מזלו. ואם קפץ עליו החלי - אלו ואלו נכנסין מיד שם. כשהחולה שוכב על הארץ, לא ישב המבקר על גבי ספסל שגבוה ממנו, שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. אבל כשהחולה מטל במטה מתר שם. עוד איתא בשלחן ערוך שם: אין מבקרין, לא לחולי מעים משום כסופא בושה, ולא לחולי עין, ולא - לחולי ראש, שהדבור קשה להם. והוא הדין לכל חולה שהדבור קשה לו - אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין בבית החיצון, ושואלין ודורשין בו, אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בו, ושומעין צערו, ומבקשין עליו רחמים. וכן לכל חולה, כשמבקרו, יזהר לבקש עליו רחמים אחר כך. ואם בקר, ולא בקש - לא קים המצוה כדין. ולכן אין מבקרין החולה בשלש שעות ראשונות של יום, מפני שכל חולה מקל עליו חליו בבקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בשלש שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חליו ויתיאש מלבקש. ונראה שהם שעות זמניות, דאי לאו הכי, יום שהוא קצר מששה שעות, יבטל לגמרי מצוה זו. ואם הוא אץ לדרכו, וכשלא יבקר באלו הזמנים, לא יבקר כלל, נראה שטוב יותר שיבקר על כל פנים באלו הזמנים, משיבטל מצוה זו לגמרי. כי אולי יועיל לו בבקורו לאיזה דבר לרפואה, לכבד ולרבץ לפניו, וכדאיתא בגמרא נדרים מ'. אצל ר' עקיבא וכדלקמה.

4 וכשמבקש רחמים, אם מבקש לפניו, יכול לבקש בכל לשון שירצה, שהרי מבקש כביכול לפני השכינה, שהיא אצל החולה. אבל כשמתפלל שלא בפניו, דאז מלאכי השרת נזקקין לה -עלות תפלתו, ואינם מכירין בשאר לשונות, ולכן מתפלל דוקא בלשון הקדש. ויכלל אותו בתוך חולי ישראל, שמתוך כך נשמעת תפלתו יותר, ויאמר: 'המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל'. ובשבת יאמר: 'שבת היא מלזעק, ורפואה קרובה לבוא, ורחמיו מרבין, ושבתו בשלום'.

5 ואיתא בגמרא נדרים מ'.: כל המבקר את החולה, נצול מדינה של גיהנם, שנאמר תהלים מ"א ב': "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין דל אלא חולה, שנאמר וגו'; ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר משלי ט"ז ד': "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". ויש לו שכר גם כן בעולם הזה, והוא מה דכתב בסיפא דקרא תהלים מ"א ג,: "ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ וגו'" "ישמרהו" - מיצר הרע; "ויחיהו" - מן היסורין; "ואשר בארץ" - שיהיו הכל מתכבדים בו וכו', עין שם.

6 ולהפך, כמה גדול העון מי שמתעצל ממצוה זו, דאיתא בגמרא שם: מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו. ובשביל שכבד ורבץ לפניו - חיה. אמר לו: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר חולים, כאלו שופך דמים. מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו, עושין לחולה כל צרכיו, ושמא יודע לו רפואה, או שיכול להשיג לחולה דבר שיועיל לו, שעל ידי זה ישיב את נפשו.

7 ובעונותינו הרבים, העולם מקלין במצוה זו של בקור חולים, ובפרט אם החולה הוא עני, ולא ידעתי טעמם. אי משום חיובא - הלא בודאי החיוב הוא אפילו בעשיר; וכל שכן בעני. דכשעני חולה, ואין אדם בא לבקרו, יוכל להיות שיהיה דבר זה נוגע לו לפקוח נפש ממש. כי על פי הרב אין לאיש כזה מזון הראוי לו לפי מחלתו, וגם אין לו שום עצה איך לכלכל מחלתו. כי במה לקרות רופא, פעמים שאין לו, ואין לו במה לקנות סמי הרפואות, ובפרט בימי החרף שהקר החזק מגיע לנפשו הנדכאת. וגם דאגותיו העצומות המצטרפות לזה, בראותו שהוא שוכב על ערש דוי זה כמה ימים, ואין מי שיפתח את דלתיו לפקח עליו להחיותו כל אלו הדברים מחלישים את כחות נפשו, ומחזקים את מחלתו, ויוכל להיות זה סבה למיתתו. ומה נעריך את הענין הנורא הזה, כי על זה צריכים להתודות אחר כך ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה. שפרשו חז"ל סוטה מ"ו:, דהכונה לא פטרנוהו בלי מזונות, דזה נקרא כאלו שופך דמים, מפני שיוכל להיות זה סבה שיהיה נשפך דמו על ידי זה; וכל שכן בזה שהוא כבר חולה, ומעלימים עין ממנו, ודבר זה מקרב מיתתו, בודאי גדול העון מנשוא. ועל זה נוכל לאמר מאמר הגמרא כתבות ס"ח.: כל המעלים עין מן הצדקה, כאלו עובד עבודה זרה, שנאמר וכו'. כי היצר מפתהו לאדם, שיעלים עין מן העני החולה הזה, ולא יכנס כלל לביתו, ולא ידע ממנו. כי אם יהיה נכנס לביתו, יהיה מכרח להשגיח עליו בדבר מה; אבל אינו יודע האדם, כי בנפשו הוא ההעלמה הזו. ועין לעיל מה שכתבתי בחלק ב' פרק י"ז בהג"ה. ולהפך, מי שנכנס אצל העני בעת שהוא חולה, ומיעצהו איך להת-נהג בזה, ומחזקו בדבריו שלא יפל לבו עליו - כמה גדול שכרו עבור זה מאת השם יתברך. כי אפילו עבור מצות בקור לבד, ראה מה שאמרו חז"ל בנדרים שם בגדל שכרו וכנ"ל; וכל שכן בזה, שמקים גם כן מצות צדקה ופקוח נפש, ומפיסו ומחזקו בדברים בכמה וכמה ענינים גדולים, יתברך עבור זה מאת השם יתברך. וכמו שאמרו חז"ל בבא בתרא ט':: המפיס לעני, מתברך באחת עשרה ברכות, עין שם. ובאמת כבר נהגו כן בכמה קהלות קדושות, שיש להם חברה 'בקור חולים', והיא מיסדת על ענין זה לפקח על העלובים בעת חלים אודות רפואתם ואודות מזונותם וכל עניניהם. אבל מה טוב ויפה היה, אם היה נמצא כן בכל העירות, כי לפעמים נוגע דבר זה לפקוח נפש ממש. והמעלים אז עין מזה, עובר על ויקרא י"ט ט"ז: "לא תעמד על דם רעך". ואשרי מי שמשים לבו ודעתו לחולים הנדכאים האלו. ועל זה אמר הכתוב תהלים מ"א ב': "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". ודל הוא חולה, כמו שאמרו חז"ל נדרים מ'.; וכל שכן אלו שהם דלים ונדכאים בכפלים.

8 עוד איתא בשלחן ערוך יורה דעה סימן של"ה סעיף ז', דהמבקרים אומרים להחולה, שיתן דעתו על עניניו: אם לוה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות. וזהו דוקא לאחר שלשה ימים, אם לא שתקף עליו החלי מאד. כתב ב'חכמת אדם' כלל קנ"א סעיף י"א: המנהג בקהלות קדושות, ובפרט בקהלת קדש 'ברלין', כשאדם חולה, ביום שלישי לחליו הולכין אליו גבאי בקור חולים או שאר אנשים, ואומרים לו: אתה ידעת שכן הוא התקון והמנהג אצל כל החולים, ולכן אין לך לדאג מזה כלום. ולכן תעשה צואה מה שתרצה, ומה שאתה חיב, או אחרים חיבים לך. ועוד אומרים לו: התודה, כי כל המתודה על חטאיו, מוחלין לו. וכיון שבאותן הקהלות המנהג כן, אין החולה דואג מזה כלום. וכן ראוי לתקן בכל עיר ועיר. אך במקום שאין מנהג זה, אין אומרים כן לחולה, שמא ידאג על מיתתו. שכן דרך ההמון לדאג, כשאומרים לו התודה. ומכל מקום, כשרואין המבקרין שנטה למות או שמשערים את ענין מחלתו שימות, מסבבים עמו בדברים ואומרים לו: התודה ואל תדאג מזה, כי הרבה התודו ולא מתו, והרבה שלא התודו ומתו. ובשכר שאתה מתודה - אתה חי. וכל המתודה - יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו. ואם אינו יוד-ע להתודות, אומרים לו: אמר יהי רצון, שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי. ואין אומרים כל אלו הדברים בפני עם הארץ ולא בפני נשים וקטנים, שמא יבכו וישברו לב החולה, אלא מוציאין אותן לחוץ. וגם יאמרו לו, שיבקש מחילה מכל מי שחטא נגדו, בין בממון, בין בדברים, עד כאן. והטעם, כי על אלו הדברים, אפילו יום המיתה אין מכפר ויצטרך חס ושלום לבוא עוד הפעם אל זה העולם להשיב הגזלה לבעליו, כמו שכתב הגר"א במשלי על הפסוק י"ד כ"ה: "מציל נפשות עד אמת", עין שם.

9 והנה בספר 'יש נוחלין' בהגהותיו הביא בשם הזהר פרשת פקודי: מי שמשגיח על חולה, ומשתדל שישוב בתשובה, הנה זה הוא מלאך המליץ טוב, והוא גורם לו שינצל ממדת הדין הקשה; וגואלו ממות, ופודהו משחת, וגורם לו החיות, ועליו נאמר תהלים מ"א ב': "אשרי משכיל אל דל". עד כאן. ושפתי צדיק ידעו רצון לרצות ולפיס החולה על זה ולעורר אותו בדברי פיוס, וידבר דברי תנחומין על לבו, ודברים שתתישב בהם דעתו של חולה. ויאמר לו: בזכות שאתה שב בתשובה ומתודה - אתה חי; ואם תמות אז תהיה נקי מכל חטאותיך, לפני ה' תטהר, ויהיה לך חלק לעולם הבא, ותזכה לגן עדן בין הצדיקים. ועין שם שמאריך בענין החסד הזה, שעושה המבקר עם החולה, כשעושה תשובה על ידו, מה רב זכותו, עין שם. ועין בזהר חדש פרשת לך לך: אמר ר' אבהו: בא וראה, כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזר בתשובה וכו', עין שם. ואם איש אמיד הוא, ולא עשה צדקה וחסד כראוי עד עתה, יזכירוהו שיתקן דבר זה, או על כל פנים לקבל עליו בלי נדר לתקן כשיקום מחליו, כי מצינו כמה פעמים בדברי חז"ל ב"ב י'., שזכות הצדקה מצלת לאדם ממות, וגם להנצל מן הגיהנם.

2 עירובין פתח ↗

״וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם״ — מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹשְׁבִינוּת לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, מִכָּאן לַגָּדוֹל שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוֹשְׁבִינוּת לַקָּטָן וְאַל יֵרַע לוֹ.

2 נדרים פתח ↗

תַּנְיָא: בִּיקּוּר חוֹלִים אֵין לָהּ שִׁיעוּר. מַאי ״אֵין לָהּ שִׁיעוּר״? סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר אֵין שִׁיעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכׇל מִצְוֹת מִי יֵשׁ שִׁיעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָן? וְהָא תְּנַן: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ גָּדוֹל אֵצֶל קָטָן. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּיוֹם.

3 נדרים פתח ↗

רַב חֶלְבּוֹ בְּאֵישׁ. לָא אִיכָּא דְּקָא אָתֵי. אָמַר לְהוּ: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה. לֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנָס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ, וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּיבְּדוּ וְרִיבְּצוּ לְפָנָיו, חָיָה. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִיתַנִי. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כׇּל מִי שֶׁאֵין מְבַקֵּר חוֹלִים כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.

7 סוטה פתח ↗

״וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ״, וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁבֵּית דִּין שׁוֹפְכִין דָּמִים?! אֶלָּא: לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה.

9 זוהר חדש פתח ↗

מַה כְּתִיב אַחֲרֵי כֵן. שם וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ, בְּעַל כָּרְחָם הֵם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה. דִּכְתִיב וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכוּשׁוֹ הֵשִׁיב. וַאֲפִילּוּ יֵצֶר הָרָע, בְּעֲל כֹּרְחוֹ שָׁב בִּתְשׁוּבָה. וְאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה שְׂכָרוֹ שֶׁל אָדָם הָעוֹשֶׂה לַאֲחֵרִים לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה. מְנָא לָן, מִמַּה דִּכְתִיב אַחֲרָיו, שם וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם.

« אהבת חסד Part III 2 אהבת חסד Part III 4 »