תוספתא כפשוטה על ברכות א׳:א׳

1 רשב״א על ברכות פתח ↗

אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל: לא שלא יאמר כל אותה ברכה כלל, דהא בעינן שתים לאחריה, אלא שלא יאמר אותן המלות מפני שאינו זמן שכיבה, אלא מתחיל הברכה תקננו בעצה טובה מלפניך, והא דאמר רבי זירא אפשר לומר דלאו דוקא בקורא קודם הנץ החמה ממש קאמר, אלא כל שקורא לאחר שיעלה עמוד השחר דכיון דקימי אינשי תו ליכא למימר השכיבנו, ואפשר לומר דכל זמן דרובא גנו אמרינן, והראשון נראה עיקר.

2 רשב״א על ברכות פתח ↗

3 ברכות פתח ↗

הָהוּא מִבְּעֵי לְהוּ, לְכִדְתַנְיָא: ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ — פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״ — פְּרָט לְחָתָן. מִכָּאן, אָמְרוּ: הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה — פָּטוּר, וְאֶת הָאַלְמָנָה — חַיָּיב.

4 זבחים פתח ↗

רְמֵי רֵישׁ לָקִישׁ עַל מְעוֹהִי בֵּי מִדְרְשָׁא, וּמַקְשֵׁי: אִם כְּשֵׁרִים הֵם – יְרַצּוּ! וְאִם אֵין מְרַצִּין – לָמָּה בָּאִין?

4 עבודה זרה פתח ↗

הוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתְנַן: אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא — הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו! לְהִתְלַמֵּד עֲבַד, כִּדְתַנְיָא: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת. אֶלָּא מַאי טַעְמָא אִעֲנַשׁ? מִשּׁוּם הוגה דְּהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא הֲוָה, וְעַל אִשְׁתּוֹ לַהֲרִיגָה דְּלָא מַיחָה מַחַתָה בֵּיהּ. מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה נֶעֱנָשׁ עָלָיו. וְעַל בִּתּוֹ לֵישֵׁב בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּעַם אַחַת הָיְתָה בִּתּוֹ מְהַלֶּכֶת לִפְנֵי גְּדוֹלֵי רוֹמִי, אָמְרוּ: כַּמָּה נָאוֹת פְּסִיעוֹתֶיהָ שֶׁל רִיבָה זוֹ, מִיָּד דִּקְדְּקָה בִּפְסִיעוֹתֶיהָ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי״? עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה מְסוּבִּין לוֹ לְיוֹם הַדִּין. בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּן, צִדְּקוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, הוּא אָמַר: ״הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ וְגוֹ׳״, וְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה: ״אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל״, בִּתּוֹ אָמְרָה: ״גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כׇּל דַּרְכֵי וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים צַדִּיקִים הַלָּלוּ, שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶן שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת שֶׁל צִדּוּק הַדִּין בִּשְׁעַת צִדּוּק הַדִּין. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן לְבַקְּרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא אָחִי, אָחִי, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאוּמָּה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ? שֶׁהֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו וְאִבְּדָה אֶת טוֹבָיו, וַעֲדַיִין הִיא קַיֶּימֶת. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר מוּנָּח לְךָ בְּחֵיקֶךָ! אָמַר לוֹ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. אָמַר לוֹ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי ״מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ״? תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָּאֵשׁ! אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אֲנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיָדֶךָ? אָמַר לוֹ: מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה וְחִלַּקְתִּים לַעֲנִיִּים. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, מֵחֶלְקְךָ יְהִי חֶלְקִי וּמִגּוֹרָלְךָ יְהִי גּוֹרָלִי. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנִּפְטַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא, וְהָלְכוּ כׇּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקׇבְרוֹ וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל, וּבַחֲזָרָתָן מְצָאוּהוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְסֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח לוֹ בְּחֵיקוֹ. הֱבִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהִקִּיפוּהוּ בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְהִצִּיתוּ בָּהֶן אֶת הָאוּר, וְהֵבִיאוּ סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר וּשְׁרָאוּם בְּמַיִם וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ מְהֵרָה. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, אֶרְאֲךָ בְּכָךְ? אֲמַר לַהּ: אִילְמָלֵי אֲנִי נִשְׂרַפְתִּי לְבַדִּי הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לִי, עַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי נִשְׂרָף וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמִּי, מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַר לָהֶן: גִּלְיוֹן גְּוִילִין נִשְׂרָפִין וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת. אַף אַתָּה פְּתַח פִּיךָ וְתִכָּנֵס בְּךָ הָאֵשׁ. אָמַר לָהֶן: מוּטָב שֶׁיִּטְּלֶנָּה מִי שֶׁנְּתָנָהּ, וְאַל יְחַבֵּל הוּא בְּעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ קְלַצְטוֹנֵירִי: רַבִּי, אִם אֲנִי מַרְבֶּה בַּשַּׁלְהֶבֶת וְנוֹטֵל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבְּךָ, אַתָּה מְבִיאֵנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: הֵן. הִשָּׁבַע לִי, נִשְׁבַּע לוֹ. מִיָּד הִרְבָּה בַּשַּׁלְהֶבֶת וְנָטַל סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבּוֹ, יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בִּמְהֵרָה. אַף הוּא קָפַץ וְנָפַל לְתוֹךְ הָאוּר. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן וּקְלַצְטוֹנֵירִי מְזוּמָּנִין הֵן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים. בְּרוּרְיָא דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי מֵאִיר, בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן הֲוַאי, אֲמַרָה לֵיהּ: זִילָא בִּי מִלְּתָא דְּיָתְבָא אֲחָתַאי בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת. שְׁקַל תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי וַאֲזַל, אֲמַר: אִי לָא אִיתְעֲבִיד בַּהּ אִיסּוּרָא — מִיתְעֲבִיד מִתְרְחִישׁ נִיסָּא, אִי עֲבַדָה אִיסּוּרָא — לָא אִיתְעֲבִיד מִתְרְחִישׁ לַהּ נִיסָּא. אֲזַל נְקַט נַפְשֵׁיהּ כְּחַד פָּרָשָׁא, אֲמַר לַהּ: הַשְׁמִיעִנִי הִשָּׁמְעִי לִי. אֲמַרָה לֵיהּ: דַּשְׁתָּנָא אֲנָא. אֲמַר לַהּ: מִתָּרַחְנָא מִרְתָח. אֲמַרָה לֵיהּ: נְפִישָׁן טוּבָא וְאִיכָּא טוּבָא הָכָא דְּשַׁפִּירָן מִינַּאי. אָמַר: שְׁמַע מִינַּהּ לָא עֲבַדָה אִיסּוּרָא, כֹּל דְּאָתֵי אָמְרָה לֵיהּ הָכִי. אֲזַל לְגַבֵּי שׁוֹמֵר דִּידַהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֲבַהּ נִיהֲלַי, אֲמַר לֵיהּ: מִיסְתְּפֵינָא מִמַּלְכוּתָא, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי, פַּלְגָא פְּלַח וּפַלְגָא לֶהֱוֵי לָךְ, אֲמַר לֵיהּ: וְכִי שָׁלְמִי מַאי אֶיעְבֵּיד? אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא ״אֱלָהָא דְּמֵאִיר עֲנֵנִי״ וּמִתַּצְּלַתְּ, אֲמַר לֵיהּ:

4 תלמוד ירושלמי מועד קטן פתח ↗

משנה: אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּיטָּה בָּרְחוֹב שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד. וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר הַסְּמוּכוֹת לַמִּיטָּה מְטַפְּחוֹת: הלכה: עַל כָּל הַמֵּתִים הוּא דוֹחֶה בַמִּיטָּה וְאֵינוֹ מַרְבֶּה בָעֲסָקָיו. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מַרְבֶּה בָעֲסָקָיו וְאֵינוֹ דוֹחֶה בַמִּיטָּה. אִם הָיָה שְׁעַת דּוֹחַק אוֹ עוֹנַת גְּשָׁמִים אֲפִילוּ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מַרְבֶּה בָעֲסָקָיו וְאֵינוֹ דוֹחֶה בַמִּיטָּה. שֶׁכָּל הַמַּרְבֶּה בָעֲסָקָיו עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. עַל כָּל הַמֵּתִים אֵינוֹ מַבְדִּיל קָנֶה שָׂפָה אֶלָּא עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. כָּל קֶרַע שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל קָנֶה שָׂפָה שֶׁלּוֹ הֲרֵי זֶה קֶרַע שֶׁלְּתִיפְלוּת. רִבִּי יוֹחָנָן פְּלִיג עִם רִבִּי יוּדָה בְתַרְתֵּיי. רִבִּי יוֹחָנָן שְׁמַע דְּרִבִּי חֲנִינָה תְּשִׁישׁ. סְלַק בָּעֵי מְבַקְּרָתֵיהּ. גַּו אִיסַרְטָא שְׁמַע דִּדְמָךְ. נְחַת מִן חַמְרֵיהּ וַאַפִּיק מָאנָא דְטַבְיָיא דְשׁוּבְתָא וּבְזָעָין. כַּיי דְתַנִּינָן תַּמָּן. כֹּהֵן גָדוֹל פּוֹרֵם מִלְּמַטָּן וְהַהֶדְיוֹט מִלְמַעְלָן. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם כַּהֲנָא. לְמַעֲלָן. לְמַעֲלָן מִקָּנֶה שָׂפָה. לְמַטָּן. לְמַטָּן מִקָּנֶה שָׂפָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לְמַטָּן מַמָּשׁ. וְאַתְיָא דְרִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם כַּהֲנָא כְרִבִּי יוּדָה. אִין כְרִבִּי יוּדָה לֹא יִפְרוֹם כָּל עִיקָּר. מַאי כְדוֹן. חוֹמֶר הוּא בְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא מַבְדִּיל קָנֶה שָׂפָה. עַל כָּל הַמֵּתִים הוּא שׁוֹלֵל לְאַחַר שִׁבְעָה וּמְאַחֶה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ אֵינוֹ מְאַחֶה עוֹלָמִית. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נָתָן. הָאִשָּׁה שׁוֹלֶלֶת מִיַּד וּמְאַחָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיה וְעל אִמָּהּ אֵינָהּ מְאַחָה עוֹלָמִית. אֵי זְהוּ אִיחוּי. כְּאָרִיג. הַסּוּלָּם וְהַקֶּפֶשׁ אֵין מְעַכְּבִין. עַל כָּל הַמֵּתִים אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא הָעֶלְיוֹן בִּלְבַד. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ אֲפִילוּ עֲשָׂרָה זֶה עַל גַּבֵּי זֶה. אֵין אֶפִּיקַרֵסִין מְעַכֶּבֶת. הָאִשָּׁה אֵינָהּ קוֹרַעַת אֶלָּא הָעֶלְיוֹן בְּלְבַד. תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. הָאִשָּׁה קוֹרַעַת אֶת הַפְּנִימִי וְהוֹפַכְתּוֹ לַאֲחוֹרֶיהָ וְחוֹזֶרֶת וְקוֹרַעַת אֶת הַשְּׁאָר. עַל כָּל הַמֵּתִים הוּא אָסוּר בְּגִיהוּץ עַד שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ. אֵי זֶהוּ גִיהוּץ. כְּלֵי צֶמֶר מְגוּהָצִין חָדָשִׁים וּכְלֵי פִשְׁתּן מְגוּהָצִין לְבָנִים. עַל כָּל הַמֵּתִים הוּא אָסוּר בְּתִגְלַחַת עַד שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיִּשְׁלַח פֶּרַע אוֹ עַד שֶׁיִגְעֲרוּ בוֹ קְרוֹבָיו. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבוּדַמִי דָמְכַת אִימֵּיהּ קוֹמֵי מוֹעֲדָא תְּמַנְיָא יוֹמִין. אֲתַא שְׁאַל לְרִבִּי מָנָא. אָמַר לֵיהּ. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא תָלוּי בְּשִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים הָרֶגֶל מַפְסִיק. בְּרַם הָכָא עַד שֶׁיִּשְׁלַח פֶּרַע אוֹ עַד שֶׁיִגְעֲרוּ בוֹ חֲבֵירָיו. עַל כָּל הַמֵּתִים אֵינוֹ מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ אֶלָּא עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רִבִּי אֶבְדּוּמִי בַּר תַּנְחוּם. מִפְּנֵי שׁבָּטְלָה מִמֶּנּוּ מִצְוַת כַּבֵּד. עַל כָּל הַמֵּתִים הוּא אָסוּר לֵילֵךְ בִּסְּחוֹרָה עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בוֹ חֲבֵירָיו וְיֹאמְרוּ לוֹ. צֵא עִמָּנוּ. עַל כָּל הַמֵּתִים הוּא אָסוּר לֵילֵךְ בִּסְּעוּדָה עַד שְׁלֹשִים יוֹם. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ. אִם הָיְתָה חֲבוּרַת מִצְוָה אוֹ קִידּוּשׁ הַחוֹדֶשׁ . שֶׁהָיָה מַחֲלִיף בְּגָדִים כָּל שִׁבְעָה חַיָיב לִקְרוֹעַ אֶת כּוּלָּן. רִבִּי חִיָיה רַבָּה וְרִבִּי חָמָא אָבוֹי דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה תְּרֵיהוֹן אָמְרִין. כּוּלְּהֹן אֲסוּרִין בְּאִיחוּי. בַּר קַפָּרָא אָמַר. אֵין לָךְ אָסוּר בְּאִיחוּי אֶלָּא יוֹם הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. אָמַר רִבִּי חוּנָה. פְּלָגָא אֲחֶרֶת בֵּינֵיהוֹן. מָאן דָּמַר. כּוּלְּהֹן אֲסוּרִין בְּאִיחוּי. עוֹשֶׂה שְׁאָר הַיָּמִים כְּיוֹם הָרִאשׁוֹן. אֲפִילוּ יֵשׁ עָלָיו כַּמָּה בְגָדִים חַיָיב לִקְרוֹעַ אֶת כּוּלָּן. מָאן דָּמַר. אֵין לָךְ אָסוּר בְּאִיחוּי אֶלָּא יוֹם הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. עוֹשֶׂה שְׁאָר הַיָּמִים תּוֹסֶפֶת. אֲפִילוּ יֵשׁ עָלָיו כַּמָּה בְגָדִים אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא אֶת הָעֶלְיוֹן בִּלְבַד.

5 תוספות על ברכות פתח ↗

אחת ארוכה ואחת קצרה - פירש רש"י ארוכה אמת ואמונה. קצרה השכיבנו. ותימה דהשכיבנו נמי ארוכה הרבה ותדע מדלא קא חשיב לה בתוספתא בהדי הקצרות. ועוד פעמים שמאריכין הרבה בתוספת כמו אור יום הנף. ועוד אמת ואמונה פעמים שמקצרין בה מאד כדאמרינן לקמן למ"ד אין אומרים פרשת ציצית בלילה הוא קא מסיים מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' בפרק היה קורא לקמן ברכות ד' יד ע"ב ונראה לר"ת דהכל קאי באמת ואמונה אחת ארוכה ואחת קצרה כלומר בין יאריך בה בין יקצר בה כדלקמן. וכן אשכחנא התם יבמות ד' מא. אחת ארוסות ואחת נשואות אחת בתולות ואחת בעולות:

6 רשב״א על ברכות פתח ↗

אחת ארוכה ואחת קצרה. פירש רש"י ז"ל דאשתים לאחריה של ערבית קאי, ואחת ארוכה היינו אמת ואמונה ואחת קצרה היינו השכיבנו. והקשה עליו ר"ת ז"ל מה אורך וקוצר יש באלו. ועוד שלא הזכירו אותם בתוספתא עם אותן שהזכיר שם כשמונה הארוכות והקצרות, דתניא בתוספתא דמכלתין פ"א, ה"ח: אלו ברכות שמקצרין בהן המברך על הפירות ועל המצות וברכת הזימון, פירוש ברוך שאכלנו, וברכה אחרונה שבברכת המזון, ואלו ברכות שמאריכין בהן ברכות תענית וברכות ראש השנה וברכות יום הכפורים. ועוד שהרי נהגו להוסיף החזנים פיוטים בהשכיבנו בפסח. ועוד דהא אמרינן לקמן בפרק היה קורא ברכות יד, ב לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת, והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו וכו', הרי שזו קצרה יותר מהשכיבנו, וחזרה אמת ואמונה קצרה והשכיבנו ארוכה.ועל כן פירש רבנו תם ז"ל דלא קאי אדלעיל, אלא מילתא באפי נפשה היא, והכי קאמר בין ארוכה בין קצרה מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ואחת כמו בין, וכדאמרינן בעלמא אחת זו ואחת זו אחת בתולות ואחת בעולות יבמות מא, ב, וקצרות היינו ברכת הפירות והמצות וברכת הזימון וברכה אחרונה שבברכת המזון כמו שמנו אותן בתוספתא שבאלו בלבד אמרו לקצר בהן.ואינו מחוור בעיני כלל, שאילו כן גם שם בתוספתא מנו אותן שמאריכין בהן ולא מנו אלא ברכות של תעניות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים, ואם באלו דוקא מאריכין, אכתי תקשי לן מה שנהגו להאריך בפיוטין בהשכיבנו ובאמת ואמונה וכל שכן בשל שחר, וכן אפילו בי"ח שבתפלה. ועוד דתקשי לן כללא דרישא דתוספתא אסיפא. ועוד דאיכא למימר דמשום הכי לא מני השכיבנו משום דברייתא פירושא דמתני' היא ועלה קאי, ותדע לך מדקתני בההיא ברייתא למה אמרו אחת קצרה מקום שאמרו להאריך וכו' דאלמא עלה קאי, ואדרבא מהתם משמע לכאורה כדברי רש"י ז"ל. ועוד דאינה קושיא כשלא מנה השכיבנו בקצרות שהרי גם לדברי ר"ת ז"ל צריכין אנו לומר שאינו כלל אלא תנא ושייר. וגדולה מזו אמרו בירושלמי ה"ה: אלו ברכות שמקצרין בהם המברך על המצות ועל הפירות וברכת הזימון וברכה אחרונה שלאחר המזון, הא שאר כל הברכות אדם מאריך, ואפילו הכי אמרו שם שאין זה כלל, דגרסינן התם: אמר רבי חזקיה מאן דתני המאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח, הדא אמרה שאין זה כלל. ומה שהקשה מההוא דפרק היה קורא שם שאמרו לא אמר אני ה' אינו אומר אמת ואמרינן דאומר מודים אנחנו לך דהויא אז קצרה, לא קשיא, דרש"י ז"ל כבר פירש שם שאומר כל נוסח הברכה אלא שאינו מתחיל אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך כמו שכתב שם בפירושיו. אבל מכל מקום לדברי כולם קשה מה שאנו מאריכין בברכות של קריאת שמע ומקצרין בהן וכן בשל י"ח.ועוד פירש ר"ת ז"ל דאחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה קאי, כלומר פעמים שמקצרה פעמים שמאריכה, והיינו כשאומר פרשת ציצית הויא ארוכה שאומר אמת ואמונה, וכשאינו אומר פרשת ציצית הויא קצרה שאינו אומר אלא מודים אנחנו לך, ובכולן מאריכין חוץ מאותן השנויין בתוספתא.וגם זה אינו מחוור בעיני, דכיון דתנן אחת קצרה ועלה קא תנינן במתני' מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך משמע ודאי דעלה קאי, ואם כן עדיין אין פירוש זה מוציאנו מידי קושיא.ונראה לי דמאי דקתני מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר לרבות ולמעט במלותיה, דאם כן היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות מנויות ובענינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה, וזה לא מצינו בשום מקום, ולא אמרו אלא במלות שיש הקפדה בהן לבד כמחלוקתן בהזכרת גשמים לג, א וטל ורוחות תענית ג, א, וכן בברכת המזון שאמרו לקמן ברכות מט, א כל שלא אמר ברית בארץ או שלא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים מחזירין אותו וכן אם לא הזכיר תורה בארץ וכיוצא בזה בקצת מלות באמת ויציב כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורים תוספתא פ"ב, ה"א; ירושלמי פ"א, ה"ו, אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות לא פחות ולא יותר, ולא אמרו כמה מלות יאמר בזו שתקרא ארוכה או קצרה, ולא עוד אלא שבפירוש אמרו ע"ז ח, א בשמונה עשרה של תפלה שאילו רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מעין הברכה מוסיף, ואפילו יהיו מלות התוספות יתרין על העיקר אף על פי שאותן הברכות הויין קצרות, ובברכת הפירות אמרו בסמוך יב, א נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא, כלומר אפילו אמר בהדיא שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, כדעת הגאונים ז"ל. ואף על פי שברכת הפירות היא קצרה ועכשיו האריכה, וברכת הזן ארוכה קרינא לה בתוספתא ובירושלמי, ואפילו הכי אסיקנא לקמן ברכות מ, ב גבי בנימין רעיא דאפילו אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא, ומשמע התם בגמרא דאפילו לכתחילה מדמייתינן עלה אלו נאמרין בכל לשון וההיא אפילו לכתחילה וכדמשמע עלה נמי בירושלמי פ"ו, ה"ב. וכן ההיא דאמרינן לקמן שם לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת ואומר מודים אנחנו לך, ואף על פי שאותו נוסח קצר מאד מן הנוסח המתוקן למי שאומר אני ה' אלהיכם וכמו שאמרנו למעלה.אלא ודאי נראה שאין ההקפדה ברבוי הנוסח ומיעוטו אלא במטבע שטבעו בו חכמים והוא שיש ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך והיא שנקראת בכל מקום ארוכה, וכדגרסינן בירושלמי שם אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. ויש מן הקצרות שפותחות ואינן חותמות כברכת הפירות והמצות וברכת הזימון, דהיינו ברוך שאכלנו, וברכה אחרונה שבברכת המזון. ויש שחותמות בברוך ואינן פותחות בברוך כברכת הערב נא למאן דאית ליה שהיא ברכה בפני עצמה, ותפלה קצרה וברכת גשמים ותפלת הדרך וכן ברכה סמוכה, ואילו אם הן סמוכות לברכות שיש להן סדר כגון ברכות של שמונה עשרה הרי אלו כמטבע ארוך, שכל אחת כיון שהיא סמוכה לחברתה והראשונה פותחת בברוך הרי אלו כולן כאילו פותחות בברוך וכן ברכות אמצעיות שבברכת המזון, אבל אם הם סמוכות ואין להן סדר, כברכות שניות שלפני קריאת שמע דשחרית ודערבית שאילו רוצה להקדים ברכה לחברתה מקדים ואין בכך כלום כדאיתא בסמוך יב, א, הרי אלו כאילו מעיקרן נתקנו לחתום ושלא לפתוח ואף היא נקראת קצרה, וכל שכן אמת ויציב שהיא אינה סמוכה וכדעת הגאונים ז"ל, וכדמשמע בתוספתא פ"ו, ה"ב, ואינה פותחת בברוך והוא הדין לשתים אחרונות של ערבית, ואחת ארוכה דקתני במתניתין היינו ברכה ראשונה של קריאת שמע בין דשחרית בין דערבית, ואחת קצרה היינו ברכה שניה שבזו ושבזו לפי שאין להן דין ארוכה אף על פי שהיא סמוכה לארוכה. והוא הדין לשתים אחרונות שבערבית והאחרונה שבשחרית וכדתניא לקמן בפרק שלשה שאכלו ברכות מו, א כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקריאת שמע יש מהן פותח בברוך ויש מהן חותם בברוך, דאלמא ברכה סמוכה חדא וברכה אחרונה שבקריאת שמע חדא ולא מדין סמוכה היא, ואף על פי שנראה שלא פירש שם כן רש"י ז"ל.והא דלא קחשיב התם תפלה קצרה ותפלת הדרך וברכת גשמים, איכא למימר דלאו כללא הוא לכולהו ואין למדין ממנה, ואף על גב דקא מייתי מינה סייעתא התם בגמרא, היינו משום דקתני בה בהדיא דברכה הסמוכה אינה פותחת בברוך וכל מאי דקא מני בגוה קושטא הכי, אלא דמאי דקא כליל ואמר דהני דוקא ולא אחרינא ליתא ולא גמרינן מינה, ולכולי עלמא אית לן למימרא הכי, דאף לכשתמצא לומר דמאי דקתני ברכה אחרונה שבקריאת שמע אף על פי שאף היא סמוכה לחברתה משום חדושא ולאשמועינן שאף על פי שקריאת שמע מפסיק בינתים אפילו הכי סמוכה היא, מ"מ היכי קא כליל ותני דכל שארא פותחין בברוך, הא איכא ברכה אחרונה דפסוקי דזמרה וברכת השיר, דאיצטריך לאשמועינן כיון דבעלמא לא חשבינן דכוותיהו סמוכה כברכה אחרונה של תורה וברכה אחרונה של קריאת מגילה.ומקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר דקתני, היינו שאם היה מטבע ארוך שפותחת וחותמת בברוך אינו רשאי לקצר ולפתוח ולא לחתום או לחתום ולא לפתוח שהן מטבע קצר, ומקום שאמרו לקצר היינו אם פותחת או חותמת לבד אינו רשאי לפתוח ולחתום כדי שלא ישנה את המטבע ויחזיר מטבע קצר לעשותו ארוך, והא דקתני מקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום, בקצרות קא מיירי, ולאשמועינן דלא תימא שאין ההקפדה אלא בין ארוכה וקצרה שלא לשנות את המטבע, אבל בקצרות עצמן אין הקפדה, וכיון שברכה שפותחת בברוך ואינה חותמת וברכה שחותמת ואינה פותחת שתיהן קצרות נינהו, הלכך אילו רצה לפתוח מקום שאמרו שלא לפתוח או לחתום מקום שאמרו שלא לחתום עושה ואין בכך כלום, קא משמע לן דלא דאין לו לשנות מן המטבע שטבעו כלל, והיינו דלא תנינן במתניתין אלא להאריך ולקצר ולחתום ושלא לחתום שהכל נכנס בכלל זה.ומיהו בתוספתא פ"א, ה"ז תני תלת להאריך ולקצר לחתום ושלא לחתום לפתוח ושלא לפתוח, ולפי פשטן של דברים יראה מן התוספתא דלהאריך ולקצר היינו בנוסח מלות הברכה בין בקצרה בין בארוכה, ולחתום ושלא לחתום היינו פותחת וחותמת, ולפתוח ושלא לפתוח, היינו, שלא לשנות מפתיחה לחתימה, ומחתימה לפתיחה. ואפילו הכי נראה לי שאינו כן דלישנא דמתניתין דוקא, אבל בתוספתא האריכו בה יותר לפי שהיא כפירושא למתניתין, והני תרי בבי דלחתום ושלא לחתום לפתוח ושלא לפתוח תרווייהו בקצרות קא מיירי וארווחי הוא דארווח בלישנא, ושלא לחתום היינו לפתוח ושלא לפתוח היינו לחתום, ולא הוה להו למתני אלא לחתום אינו רשאי שלא לחתום לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, אי נמי לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום, כלישנא דמתניתין שכולם בכלל זה, והיינו דבסופה דתוספתא דהדר ומפרש להו לא קתני אלא אלו ברכות שאין חותמין בהן ואלו ברכות שפותחין בברוך, ואילו אלו ברכות שחותמין ואלו ברכות שאין פותחין לא קתני שכולן בכלל השתים הן, ולעולם אין ההקפדה ברבוי לשון הברכות ומיעוטן.ועל כן נהגו בבתי כנסיות להאריך בתשבחות באמצע ברכות וכן באמצע ראשונות ואחרונות בראש השנה ויום הכפורים זכרנו ומי כמוך.וכענין שכתבתי נראה לי גם מדברי הראב"ד ז"ל בפרק היה קורא. אלא שעדיין קשה לי קצת מה שאמרו בירושלמי דגרסינן התם בירושלמי בפירקין שם: תני צריך להאריך בגואל ישראל בתעניות הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך, פירוש בתמיה, אמר רבי יוסה שלא תאמר הואיל והוא מעין שמונה עשרה לא יאריך בה לפום כן צריך למימר להאריך בגואל ישראל בתעניות, דאלמא משמע מיהא לכאורה דמאריך היינו בנוסח הברכה ולאו דוקא בשנוי המטבע.ולענין ברכות הפותחות בברוך ושאינן פותחות בברוך, תניא בתוספתא שם, ה"י: כל הברכות כולן פותחים בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לשמע וברכה שסמוכה לברכה אחרת שאין פותחין בהן בברוך, ע"כ בתוספתא. ומייתי לה בגמרא לקמן ברכות מו, א, ומשמע מיהא דאמת ויציב ואמת ואמונה אינן סמוכות לברכות שלפני קריאת שמע אלא כך נתקנה מעיקרא שלא לפתוח בברוך ולחתום בברוך וכדכתבינן לעיל, והדין נותן שאילו מחמת סמיכותה לברכות של קודם קריאה הרי הפסיקה הקריאה בינה ובין הברכה שלפניה, וכל שמעשה מפסיק בין הברכה שלאחר המעשה לברכה של קודם המעשה דין הוא שתהא פותחת בברוך ולא תקרא סמוכה לברכה הראשונה שלפני המעשה, דהא ברכת התורה שלאחריה פותחת היא בברוך ואף על פי שכבר בירך לפניה, וכן ברכת המזון פותחת היא בברוך אף על פי שקדמה לה ברכת הלחם, וכן ברכת כסוי, וכן ברכת המגילה וכן כולן, אלא שהיא ודאי אינו סמוכה ואפילו כן לא ראו לפתוח בה בברוך. וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל כמר רב יוסף ורב צמח ורב האי ורב יצחק בן גיאת זצ"ל שאמרו, שהברכות הראשונות של שמע אינן ברכות שמע וברכה שלאחריה היא ברכת שמע, ואף על פי שאמרו במסכת נדה בפרק בא סימן נדה נא, ב כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, אינו כלל, לפי שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, ואם כן על כרחין דין הוא שתהא קריאת שמע מפסקת, כיון שהברכות שלפניה אינן ברכות קריאת שמע, וכן ודאי נראה לי כדבריהן מן התוספתא שכתבתי.אלא דקשיא לי ברכות של פסוקי דזמרה, שכל אותן פסוקים מפסיקים ואפילו הכי ישתבח שהיא האחרונה אינה פותחת בברוך אלא כברכה הסמוכה לשלפני פסוקי דזמרה היא, וכן ברכה אחרונה של קריאת ההלל. ונראה לי דשאני הנך, לפי שהברכות והקריאה כולן ענין אחד, כלומר שברכות פסוקי דזמרה ופסוקי דזמרה הכל ענין שבח וזמרה, וכן ההלל ויהללוך הכל שבח וזמר וכענין אחד ממש הן, ולפיכך אין הקריאה מפסקת, מה שאין כן בשאר ברכות המצוות, כברכת המגילה וקריאתה, שהקריאה ספור המאורע, והברכה לשבח והודאה על המאורע, וכן כולן, ולפיכך מפסיקין, והוא הדין והוא הטעם לקריאת שמע וברכותיה.והא דגרסינן בירושלמי שם כל הברכות פותחין בהן בברוך, ואם היתה ברכה סמוכה לברכה, כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בה בברוך, לאו מברכה אחרונה שאחר קריאת שמע קאמר, אלא מאהבת עולם קאמר שהיא סמוכה לברכה שלפניה בין בשל ערב בין בשל שחר, ומכל מקום אף היא לאו בדוקא נקט לה, שהרי לא מעיקר דין סמיכותיה אינה פותחת בברוך, אלא דמעיקרא תקנוה במטבע קצר וקצרה מקרי, וכדאמרן לעיל, ומההוא טעמא דאמרן לפי שהוא רשאי להקדים ברכה לחברתה שאין לה סדר, אלא איכא למימר דבגררא דתפלה נקט לה, ואי נמי איכא למימר דכיון שברוב היא סמוכה לחברתה לא תקנו אותה אלא מטבע קצר וכעין סמוכה, ומכל מקום לאו מעיקר סמיכותה אלא משום דעשאוה כמטבע קצר כיון שרוב פעמים היא סמוכה, שאילו היתה מן הדין פותחת אילו לא היתה סמוכה, היה בדין שתהא עכשיו פותחת בברוך כיון שהוא יכול להקדים ברכה לחברתה, ולפעמים שהוא צריך לעשות כן, כגון שהיו עושין אנשי משמר שהיו קורין אהבת עולם ולא היו קורין יוצר אור משום דאכתי לא מטא זימניה כדאיתא בסמוך יב, א, שהרי בכל מקום שפעמים אומרים אותה ברכה בפני עצמה, אף על פי שרוב פעמים הוי סמוכה, אפילו הכי נהגו בהן לפתוח בברוך כמטבע ארוך משום שאינן לפעמים סמוכות, כגון ברכת אשר ברא ששון ושמחה כתובות ח, א שאף על פי שהיא סמוכה לחמש שלמעלה ממנה כיון דאיכא דוכתא דמברך לה לחודה וכגון דליכא פנים חדשות תקנוה כעין שאינה סמוכה, ודכוותה ברכת קידוש היום אע"פ שסמוכה לברכת היין, וטעמא משום דאילו היה אוכל ושותה מבעו"י וקידש עליו היום אינו חוזר ואומר בופה"ג אלא פותח בקידוש היום ואז לא הוי סמוכה, וכן נמי בברכה ראשונה של המזון שאע"פ שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפ"ה פותחת בברוך משום שאילו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו.ויש אחרות מלבד אלו כדאיתא בירושלמי שם, ה"ח דגרסינן התם: כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לברכה אין פותחין בה בברוך, מיתיב רב ירמיה הרי גאולה, שנייה היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, היתיב רבי אלעזר והא סופא, אמר ליה שתים הן אחת לבא ואחת שלעבר, התיבון הרי הבדלה, שנייה היא דמר רבי בא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס, רבי חייא רבה הוה מכנסן, התיבון הרי נברך, שנייה היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין שאינם אומרים נברך, הרי הזן את הכל, קשיא, הרי הטוב והמטיב, שנייה היא דמר רב הונא משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב, הטוב שלא נסרחו המטיב שניתנו לקבורה, הא קידושא, שנייה היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקידש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן, והא סופא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא. אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, עד כאן גירסת ירושלמי. וממנו אנו למדין מה שכתבתי, וא"נ בדוקא קאמר בירושלמי דסמוכה היא. יש לומר דבירושלמי סברוה מאן דאמר מאי ברכה אחת יוצר אור ואית להו דר"ל דאמר זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו ואין מעכבות כלל קאמר, והלכך לא משכחת לה שנאמרת לעולם בפני עצמה.ומפני שיש ללמוד ממנה לברכת הלל שבלילי פסחים שהיא מחלוקת ישנה בידן של ראשונים ז"ל, אני כותב מה שנראה לי בפירוש ירושלמי זה. והוא שהן כללו כאן שני ענינים, האחד שהברכות שאינן סמוכות לברכה אחרת פותחת בברוך, והשני שהברכה הסמוכה לברכה אחרת לעולם אינה פותחת בברוך. והקשו על זה, יש מי שהקשה על הכלל הראשון ויש מי שהקשה על הכלל השני. ותחילה השיב רבי ירמיה על הכלל האחד, והקשה מאשר גאלנו וגאל את אבותינו שאנו אומרים לאחר ההלל בערבי פסחים, ומשמע מכאן שכבר בירך על קריאת ההלל לגמור את ההלל, וכמו שאמרו גם כן במסכת סופרים פרק כ, הלכה ט: היחיד גומר את הלל בשמונה עשר יום ובלילה אחד ובגולה עשרים ואחד יום ושני לילות ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בבית הכנסת בשתי לילות ולברך עליהם ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר תהלים לד, ד ונרוממה שמו יחדיו. כשהוא קורא בבית הכנסת בביתו אין צריך לברך שכבר בירך ברבים, ומשום כך הקשה בכאן רבי ירמיה מאשר גאלנו שהיא סמוכה לברכת ההלל ואפילו הכי פותחת בברוך, ומשני שנייה היא דמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, כלומר יצא מידי קריאת ההלל ואין צריך לברך עליו בבית, דהשתא לא הויא אשר גאלנו סמוכה, ולפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם, ורבי יוסה התיב מסופה דברכת אשר גאלנו, למה חותמת בברוך שהיה סבור שהפותחת בברוך אינה חותמת והחותמת אינה פותחת, והיה יכול לתרץ שטופס ברכות כך הוא שמטבע ארוך פותחת וחותמת וכמו שתירץ לבסוף, אלא שתירץ לו תירוץ אחר לפי סברת המקשה, ואמר שברכת גאולה אינה ברכה אחת אלא שתים הן מעורבות זו בזו אחת לברך על שעבר, ואחת לבקשת רחמים ולברך על העתיד, ובודאי יש בנוסח אותה ברכה הזכרת שעבר והבא, דאשר גאלנו הוא לשעבר, וכן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאכל שם מן הפסחים הוא להבא ונמצאת הראשונה פותחת ואינה חותמת, והשניה חותמת ואינה פותחת, ובודאי שהיה יכול להקשות ע"ז שא"כ היה לו לחתום בה גואל ישראל ולא לחתום גאל ישראל ולא דק. א"נ כיון דעיקר ברכות אלו משום גאולה ראשונה ואגב גאולה ראשונה הוא דמברכין ומבקשים על העתיד חותם גאל שהיא היא העיקר כאן.ואחרים הקשו עוד על הכלל הראשון, והרי הבדלה, כלומר שהיא פותחת בברוך ואף על פי שהיא סמוכה לברכה שלמעלה ממנה, ותירצו לפי שאינן סמוכות מדינן אלא יכול הוא לפזרן ולאומרן כל אחת בפני עצמה כדרבי שהיה מפזרן, התיבון עוד, הרי נברך כלומר הזן שפותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה לנברך שאכלנו ובדין היה שיאמר הרי הזן אי נמי הרי ברוך שאכלנו שהוא עיקר הקושיא שהיא שנסמכה לה, אלא מפני שאין אומרים ברוך שאכלנו לעולם אלא אם כן קדמה לה נברך נקיט ליה נברך שהיא התחלת הענין כולו ושהכל נגרר אחריה, וכן נמי לא ניחא ליה לאקשויי והרי הזן, לפי שאין בהזן קושיא, שהדין נותן שתהא פותחת בברוך כל זמן שאינה סמוכה לנברך, לפום כן לא אקשי והרי הזן, דהוה אמינא ומאי קושיא מהזן והוה צריך למהדר ולגלוי משום דסמוכה לנברך בשהיו שם מסובין שלשה או יותר, הלכך אקשי הרי נברך שהוא העיקר וביאר הקושיא בקוצר. ותירץ שניה היא, שאילו היו שנים לבד אין אומרים נברך, ואז לא הויא ברכת הזן סמוכה ופותחת מן הדין בברוך, וכיון שלפעמים פותחת בברוך תקנו אותה בפתיחה לעולם. הדר אקשי מסופא דהזן, דהיינו ברוך אתה ה' הזן את הכל, ואמאי חותמת בברוך, שגם המקשה הזה היה סבור דלעולם לא תהא פותחת וחותמת, אבל ההוא דאקשי מהבדלה הוה ידע דטופס ברכות ארוכות כך הוא שפותחת וחותמת בברוך והלכך לא אקשי ליה אלא מפתיחתה כיון שהיא סמוכה, אבל מכיון שתירץ לו שאינה סמוכה הואיל ויכול לפזרן שוב לא הקשה לו מסופא דחותמת בברוך, אבל מקשה זה היה מקשה אחר ולא היה יודע כן ואף המתרץ לא ידע כן ועמדה להם בקושיא. והקשו עוד הרי הטוב והמטיב שהיא סמוכה ופותחת בברוך, ופריק שהיא ברכה שנתחדשה על מעשה שהיה ונתוספה על הברכות ולהיכר בעלמא עשאוה כאן כאילו לא נסמכה. הקשו עוד הרי קידושא, קידוש היום שעל הכוס שבשבתות וימים טובים שפותח בברוך אף על פי שברכת היין קודמת לו, ופריק לפי שאף היא לפעמים אינה סמוכה, וכגון שהיה אוכל ושותה מבעוד יום וקידש עליו היום שאינו חוזר ומברך על היין. והא סופא כלומר קידוש היום בעצמו שהיא חותמת בברוך, וכאן גילה רבי מונא דטופס ברכות כך הוא שמטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך, ומעתה ל"ק סופא דהזן, וכן אין אנו צריכין לדחוק ולומר בברכת גאולה שהנה שתים, אלא ברכה אחת וטופס ברכות כך הוא, והיינו דחותם גאל ישראל. זהו שנ"ל בפי' הירושלמי.ומ"מ למדנו מכאן להלל שבלילי פסחים שמברכין עליו, וכן נהגו קצת מן הרבנים האחרונים. אבל הגאונים ז"ל כרב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאת ז"ל הסכימו שאין מברכין עליו עכשיו בהלל שקורין בבית מפני שחולקין אותו באמצע.וכתב רב עמרם משמיה דרב צמח ומה שאמרו פסחים קיז, ב רביעית גומר עליו את ההלל לומר שאינו מדלג כדרך שהוא מדלג בראש חודש. והא דתנן בנדה פרק בא סימן נדה נא, ב כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, הא אמר רבי יוחנן שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, ויש לנו כיוצא בה ברכה אחרונה של קריאת שמע, וכן השיב רב האי ז"ל בתשובה שהדברים כמו שאמר רב צמח שאין מברכין עליו בלילי פסחים לגמור, ואין אנו קורין אותו בתורת קוראין, אלא בתורת אומרים שירה, שכך שנינו פסחים קטז, ב ר"ג אומר וכו'. ובסופא לפיכך אנו חייבים להודות להלל לאלהינו ולומר לפניו הללויה, כך היא שנויה משנתינו וכן מנהג כל ישראל, ולפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו, ויפה אומר שיש טעון ברכה לאחריו כזה ואין טעון לפניו דקריאת שמע שאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע, ואף על פי כן הרי מברכין לאחריה אמת ויציב. וזו ודאי ברכה שלאחריה, שהרי על כל פרק ופרק אומרים אמת, ועל חותמה שהיא פרשת ציצית אומרים אמת ויציב ממצרים גאלתנו, ויפה אמר שאין למדין מן הכללות. וכיון דכו"ע כך הוא דבר, וכך ירשו ישראל מאבותיהן אין למדין מן הכלל הזה לדחות מעשיהן. עד כאן לשון התשובה.ולמדנו ממנה שכך הוא הסכמתן בדבר זה. וכן רבותינו בעלי התוספות מסכימין לסברא זו, מפני שחולקין אותו באמצע דהאיך אפשר שמפסיקין בו באכילה ושתיה ומברכין עליו בתחילתו לגמור, שהרי אפילו בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אין מפסיקין בו אלא מפני הכבוד. ור"ת ז"ל לא היה מברך עליו, וכן המנהג. ואמרינן בירושלמי פאה פ"ז, ה"ה אם הלכה רופפת היא בידך, ראה האיך הצבור נוהג ונהוג כן. ובודאי אילו רצה לקרות כולו בבת אחת בבית הכנסת או בביתו אז חייב לברך עליו כההיא דמסכת סופרים ודירושלמי. תניא בתוספתא בערבי פסחים פסחים פ"י ה"ה: בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון, והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כולו, אם אי אפשר להם כן, גומרין את כולו.ולפי הסכמה זו של גאוני עולם ז"ל נראה פירוש הירושלמי שכתבתי למעלה דהכי קאמר שנייה היא שאם שמעה בבית הכנסת יצא, והלכך עיקר תקנת קריאתו בבית הכנסת היה ולא בבית ובקריאת בית הכנסת הוא שתקנו לברך שהיא עיקר התקנה ומצות הקריאה אבל בבית לא, וכן בדין הוא שאילו מי ששמעה בבית הכנסת יצא ואינו מברך על שלחנו, ומי שלא שמעה בבית הכנסת גומר על שלחנו ומברך, יאמרו שנים בבית אחד זה קורא ומברך וזה קורא ואינו מברך, הלכך ברכת גאלנו לאו סמוכה היא ולפיכך פותח בה בברוך.

7 תוספות על ברכות פתח ↗

מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא - הקשה רש"י הואיל והיא דאורייתא אמאי פותחת בברוך הא סמוכה היא ותירץ דקצרה היא והויא הודאה בעלמא כברכת פירות וכברכת מצות ותימה אמאי שינו אותה יותר משאר ברכות הסמוכות שחותמות ולא פותחות הואיל ודאורייתא היא היה לנו להאריך בה ולחתום בברוך ולא לשנות משאר סמוכות וי"ל דאין ה"נ ולמאן דאית ליה שהיא דאורייתא היה חותם ולא פותח וכן איתא בתוספתא פ"א בהדיא ר' יוסי הגלילי היה מאריך בה וחותם ומיהו אנן קי"ל שהיא מדרבנן ולכך צריכה מלכות כדאמר צריכה שתי מלכיות בר מדידה:

8 רשב״א על ברכות פתח ↗

רבא כרע בהודאה תחלה וסוף, אמרי ליה רבנן אמאי עביד מר הכי, אמר להו חזינן ליה לרב נחמן דכרע והדר כרע ולרב ששת דכרע והדר כרע. ומהכא איכא למשמע דלא גרסינן במתניתין בהודאה תחלה וסוף. אלא הכי גרסינן: אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות ובהודאה. דאילו לגרסת הספרים דגרסי ובהודאה תחלה וסוף הא מתניתין היא. והראב"ד ז"ל פירש דהאי פלוגתא לאו בכריעות דשליח צבור ויחיד המתפללין דהיא פשיטא ודאי דכרעי תחלה וסוף, אלא בכריעות דמודים דרבנן היא, כדגרסינן בירושלמי פ"א, ה"ה תני הכל שוחין עם שליח צבור בהודאה אמר רבי זעירא ובלבד במודים, רבי זעירא הוה סמוך לקרובה כדי שיהא שוחה עמו תחלה וסוף.ונראה מכאן ששוחין במודים דרבנן בסוף, אבל אין משגיחין לשוח עם החזן בסוף ההודאה אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן, ורבי זעירא היה מכוין ואומר מעט מעט כדי שישלים עם החזן ונראה כאילו כורע עמו תחלה וסוף, ובמודים דרבנן לא ראיתי מי שחותם בו והודאה בלבד היא, ואלא מיהו מצאתי בירושלמי דמכלתין שם דכולהו אמוראי חתימי ביה ברוך אתה ה' אל ההודאות ואף על פי שאינה פותחת בברוך, שמא עשאוה כסמוכה לעבודה, ואי נמי יש קצת שחותמות ואינן פותחות ואף על פי שאינן סמוכות.

1 1. אדן. כתיב רגיל מאד בכת"י שלנו. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א סוף עמ' 28 ואילך, הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1230 ואילך, ומ"ש במבואי לירושלמי כפשוטו עמ' כ"ב. ועיין עכשיו בשו"ת הרמב"ן סי' נ"ד.

2 2. זכאין וכו'. במשנתנו ריש מכילתין: נכנסים לאכול בתרומתן, כלומר עוברים ובאים לאכול. וכבר העיר הר"ש אלבק שנתנו סימן זה מפני שהכהנים היו נוהגים לטבול בכל יום, והיה שיעור זה ידוע לעם, ובירושלמי פסחים פ"א ה"א, כ"ז ע"ב: כהנת שהיא טובלת בכל יום. ופירש הראבי"ה ח"ב סי' ת"נ עמ' 69: פירוש כהנת טובלת לתרומה בכל יום משום מעלה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 372. וכנראה שהכהנים לא היו אוכלים תרומה סמוך לחשיכה והיו ממתינים באכילתה עד אחרי טבילתם והערב שמש. והלשון שלפנינו "זכאין" מורה קצת שבכהנים טבולי יום ממש עסקינן. ובירושלמי ריש מכילתין אמרו שקרובין דבריהן כלומר, שיעור ר"מ ושיעור החכמים להיות שוין.

3 3. סימן לדבר וכו'. עיין בפירושים לירושלמי להר"ל גינצבורג ח"א עמ' 13.

4 5. ר' שמעון וכו'. באו"ז ה' ק"ש סי' ב' ח"א, י' ע"ד: תניא בתוספת' פ"ק דמכילתין רשב"י אומר וכו'. ונראה שרבינו העתיק את הבבלי ח' ב' והוסיף מעצמו את הציון לתוספתא. אבל בתוספתא בכל הנוסחאות "ר' שמעון" סתם שהוא אמנם רשב"י. וכן בירושלמי פ"א ב' סע"ד אבל עיין אהצו"י עמ' 12. ובאבות דר"ן ספ"ב: רב"ג אומר וכו'. ובכי"א שם רשב"ג. ועיין בברייתא השניה שבבבלי שם ובדק"ס עמ' 34 הע' ו', ובנוסח כי"מ ט' רע"א.

5 פעמים שאדם וכו'. כלומר, בשעת הדחק קורא מיד אחרי עלות השחר. אבל בירושלמי פ"א ה"א, ב' סע"ד: רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. אתיא דרבן גמליאל כר' שמעון, דתני בשם ר' שמעון פעמים שאדם קורא וכו', ולשיטת הירושלמי עיין לעיל שם בירושלמי הרי סובר רבן גמליאל שאפילו לכתחילה קורא אחר חצות, וממילא מוכח שלדעתם סובר גם ר' שמעון כן. ועיין במלחמות בסוגיין וברשב"א ט' א'.

6 6. עמוד השחר. פ' הר"מ בפיה"מ סמ"א: ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות כלומר כשמחלקין את היום שעומד בו לי"ב חלקים שוים. והגר"א בשנות אליהו פירש שעמוד השחר פירושו האיר פני המזרח.

7 7. ארבע משמרות וכו'. עיין מ"ש יונה וויעזנער בספרו "סכוליען צום באבילונישען תלמוד" ח"א, עמ' 1 ואילך, ומ"ש הר"ל גינצבורג בפירושים לירושלמי ח"א עמ' 57 ואילך.

8 העונה אחת וכו'. ס' הישר לר"ת סי' תצ"ג, נ"ה ע"א. ועיין תוספ' ר' אלחנן ע"ז ד' א' ד"ה וכמה שהשיג על ר"ת, ועיין בתוספ' שנץ כת"י שהביא בדק"ס ע"ז עמ' 10 הע' ט', ובפיסקי תוספ' שם פ"א סי' ד'. ועיין בגנזי נסתרות של קבק ח"ג, עמ' 193. ובתוספ' ר"י לפי סיני אייר תשט"ו, עמ' ק"ג גורס: השעה א' מכ"ד ביום, העונה וכו'. וברייתא זו ליתא בבבלי כאן ז' א' וע"ז הנ"ל, ועיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ עמ' י"ט אות ו' ואות ח'. ובירושלמי מכות פ"ב, ל"א ע"ד לפי קטע מן הגניזה בתרביץ שי"ז עמ' 133: עת עונה וקצב. ובמס' סופרים פי"ט הוצ' היגער 330: סודרי עתים... קיצי רגעים שבם תיקן אותות חדשים ומועדים. ונקט הירושלמי במכות את החלוקה שלנו, אלא שהקדים עת לעונה ע"פ השיגרא. ועיין מכילתא דרשב"י, י"ב מ"ב, ב"ר פ"י, ט', עמ' 85, פסיקתא דר"כ, ס"ג ע"ב, והע' הורוביץ למכילתא ריש עמ' 43.

4 מסכת שמחות פתח ↗

על כל המתים כולן אסור בתספורת עד שישלמו שלשים יום על אביו ועל אמו ישלח פרע עד שיגערו בו חביריו.

4 מועד קטן פתח ↗

מְמַעֵט, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — מְמַעֵט. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, רָצָה — חוֹלֵץ, רָצָה — אֵינוֹ חוֹלֵץ. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — חוֹלֵץ. וּמַעֲשֶׂה בִּגְדוֹל הַדּוֹר אֶחָד שֶׁמֵּת אָבִיו וּבִיקֵּשׁ לַחְלוֹץ, וּבִיקֵּשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר אַחֵר שֶׁעִמּוֹ לַחְלוֹץ, וְנִמְנַע וְלֹא חָלַץ. אָמַר אַבָּיֵי: גְּדוֹל הַדּוֹר — רַבִּי, גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ — רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: גְּדוֹל הַדּוֹר — רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא, גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ — רַבִּי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ — רַבִּי, הַיְינוּ דְּנִמְנַע וְלֹא חָלַץ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא, אַמַּאי נִמְנַע וְלֹא חָלַץ? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נָשִׂיא הֲוָה, וְכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי לְמִיחְלַץ! קַשְׁיָא. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן מִסְתַּפֵּר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן נִכְנָס לְבֵית הַשִּׂמְחָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וּלְשִׂמְחַת מְרֵיעוּת. מֵיתִיבִי: וּלְשִׂמְחָה וְלִמְרֵיעוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. קַשְׁיָא. אַמֵּימָר מַתְנֵי הָכִי, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וּלְשִׂמְחַת מְרֵיעוּת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְאַלְתַּר. וְהָא תַּנְיָא: לְשִׂמְחָה שְׁלֹשִׁים, וְלִמְרֵיעוּת שְׁלֹשִׁים! לָא קַשְׁיָא: הָא בַּאֲרִיסוּתָא, הָא בְּפוּרְעֲנוּתָא. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן קוֹרֵעַ טֶפַח, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, מַאי קְרָא: ״וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם״, וְאֵין אֲחִיזָה פָּחוֹת מִטֶּפַח. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן אֲפִילּוּ לָבוּשׁ עֲשָׂרָה חֲלוּקִין — אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא עֶלְיוֹן, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — קוֹרֵעַ אֶת כּוּלָּן. וְאַפִּיקָרְסוּתוֹ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָאִשָּׁה קוֹרַעַת אֶת הַתַּחְתּוֹן וּמַחְזִירָתוֹ לַאֲחוֹרֶיהָ, וְחוֹזֶרֶת וְקוֹרַעַת אֶת הָעֶלְיוֹן. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, רָצָה — מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה שֶׁלּוֹ, רָצָה — אֵינוֹ מַבְדִּיל. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — מַבְדִּיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל קְרִיעָה שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה שֶׁלּוֹ — אֵינוֹ אֶלָּא קֶרַע שֶׁל תִּיפְלוּת. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּכְתִיב: ״וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָעֵם״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן לִשְׁנַיִם? אֶלָּא שֶׁנִּרְאִין קְרוּעִים כִּשְׁנַיִם. עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן שׁוֹלֵל לְאַחַר שִׁבְעָה, וּמְאַחֶה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — שׁוֹלֵל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וְהָאִשָּׁה שׁוֹלַלְתּוֹ לְאַלְתַּר מִפְּנֵי כְּבוֹדָהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל כׇּל הַמֵּתִים, רָצָה — קוֹרֵעַ בַּיָּד, רָצָה — קוֹרֵעַ בִּכְלִי. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — בַּיָּד. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל כׇּל הַמֵּתִים כּוּלָּן — מִבִּפְנִים, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — קוֹרֵעַ מִבַּחוּץ. אֲמַר רַב חִסְדָּא: וְכֵן לַנָּשִׂיא. מֵיתִיבִי: לֹא הוּשְׁווּ לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֶלָּא לְאִיחוּי בִּלְבַד. מַאי לָאו, אֲפִילּוּ לְנָשִׂיא? לָא, לְבַר מִנָּשִׂיא. נְשִׂיאָה שְׁכֵיב, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב חָנָן בַּר רָבָא: כְּפִי אֲסִיתָא וְקוּם עֲלַהּ, וְאַחְוִי קְרִיעָה לְעָלְמָא. עַל חָכָם חוֹלֵץ מִיָּמִין, עַל אָב בֵּית דִּין מִשְּׂמֹאל, עַל נָשִׂיא מִכָּאן וּמִכָּאן. תָּנוּ רַבָּנַן: חָכָם שֶׁמֵּת — בֵּית מִדְרָשׁוֹ בָּטֵל, אַב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת — כׇּל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירוֹ בְּטֵילִין. וְנִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְשַׁנִּין אֶת מְקוֹמָן: הַיּוֹשְׁבִין בַּצָּפוֹן — יוֹשְׁבִין בַּדָּרוֹם, הַיּוֹשְׁבִין בַּדָּרוֹם — יוֹשְׁבִין בַּצָּפוֹן. נָשִׂיא שֶׁמֵּת — בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת כּוּלָּן בְּטֵילִין, וּבְנֵי הַכְּנֶסֶת נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת

תוספתא כפשוטה על ברכות א׳:ב׳ »