תורת הבית הארוך, הבית החמישי, השער השני א׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« תורת הבית הארוך The Fifth House, The First Gate תורת הבית הארוך The Fifth House, The Third Gate »

1 משמרת הבית פתח ↗

עוד כתב בהא דגרסינן בפרק רבי ישמעאל לוקחין גת בעוטה וכו'. אמר הכותב ומה המחבר חושש אם דבריו המפולפלין והמבוררין והמושכלים ערבבו את ראשו מי שיעמוד עליהם יטעם טעמם ויבין חכו כי צלולה חביתו של המחבר וישר דרכו. עוד שם כתב המחבר החכם מגעו של נכרי וכו'. אמר הכותב אחר שאינו מבין דברי המחבר שהן דברים ברורין מבין בקלקלתו דברים שאין להם שחר חדא דלפי מה שאמר דלכולי עלמא בעוסק בחנם אפילו ברגל אסורא בהנאה הא דבעו מהו לדרוך עם העו"ג בגת בשל ישראל קאמר הא בדורך עם העו"ג בגתו של עו"ג לכולי עלמא אסור וזו טעות היא בידו דאם איתא לא הוה להו למימר מהו לדרוך עם העו"ג אלא מה הוא שידרוך העו"ג עם ישראל בגת אלא ודאי לדרוך ישראל עם העו"ג בגתו של עו"ג קאמר ומשום שכרו קאמר כלומר אם אסור בהנאה ונמצא ישראל משתכר ביין האסור בהנאה ואף הרמב"ן ז"ל פירש זה לשונו: מהו לדרוך עם העו"ג בגת הכי קמבעיא ליה מי הוי כשוכר עצמו ליין נסך ע"כ. ועוד דהיאך יאמר דניסוך דרגל הוי נסוך בשאינו עוסק במלאכתו אנן אמרינן דניסוך דרגל לא הוי ניסוך והוא אמר דהוי ניסוך אלא דבעוסק במלאכתו לא חיישינן ואם איתה הכי הו"ל לנסך ברגל לא חיישינן. וכן פירשו כל המפרשים דאין דרכן לנסך ברגל משום דבזיא להו לא מחמרינן בה כולי האי למיסרה מן הסתם בהנאה וכן פירש הרמב"ן ז"ל ניהו דרגל לא הוי ניסוך למיסריה בהנאה. וכן הראב"ד ז"ל ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך פירוש אינו חשוב בעיניהם להיות מנסכין כן ומתניתין דאסר בשתיה במדידת קנה משום ספק ניסוך אפילו הכי ניסוך דרגל בזיא להו טפי ולא מנסכי ברגל ע"כ וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל דלעולם נגיעת הרגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרבה מנסכין דבזיון הוא להם. עוד שם עוד כתב ופיו נמי עושה יין נסך וכו'. אמר הכותב באמת דומה פיו כמי שלא טעם טעם הגמרא מעולם ומה התימא הזה שתמה אם לא שמע רב אדא אותה תוספתא וגמרתינו מלא על כל גדותיו מזה דאמרינן ברייתא לא שמע ליה ואמרינן אי תניא תניא. וכי אותיביה מברייתא וקיימא בתיובתא היכי אמר מאן דאמר דלא כברייתא וכי אישתמיטתיה ההיא ברייתא. ורבה דאותביה נחמני מתניתא דאגרמים ייתי ויתמה היאך אישתימיטתיה לרבה הך ברייתא ולאלה אין מספר וזו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה ומה שהקשה מה הועיל רב אדא דסוף סוף קשיא ליה רישא דאגרדים שקדח במניקת רישא ודאי לא תיקשי ליה לרב אדא דאיהו מפרש שקדח המגופת במניקת ונגע ביין עם המניקת וכמו שפירש רש"י ז"ל ובנוגע קודם שתייתו ביין עם גוף המיניקת כולי עלמא מודו דאסור אפילו בהנאה דאין כאן הוכחה גמורה להציל אפילו מאיסור הנאה לכולי עלמא ומה שתמה גם כן היאך אפשר דלא ידע רב אדא מה שאנו יודעין דזריקה אינה חשובה כמגע ומתוך ענוונתו אמר שאנו כחמורים אם הן בני איניש בזה גם בזה כמי שלא השגיח בגמרא כלל שהרי הוצרך רב אסי למיבעי ליה מר' יוחנן כדאמרינן התם ב"מ בר אסי מר' יוחנן יין שמסכו נכרי מהו ופשיט ליה דאסור ומשום לך לך אמרין נזירא וא"ת דאדרבה לא איבעיא ליה לרב אסי היתירו אלא אם יש בו שום איסור מכל מקום היכי לא ידע איהו מאי דידעינן אנן דאסור משום לך לך אמרין נזירא ועוד דהא רב חייא הוא ס"ד דזריקה עושה יין נסך כמגע דגרסינן התם אמר רב אשי כל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך כל שבזב טהור בעו"ג אינו עושה י"נ ואותביה רב חייא נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והיתירוהו בחמתו אין שלא בחמתו לא. והוצרך רב אשי לתרוצה ולאוקומה דאזיל מניה מיניה. ומעתה איזה תמה יש אם היה סבור רב אדא דירושלמי כרב חייא דגמרין. ואין אומרין היאך לא ידעו הם מה שאנו יודעין שזו שאלת נערים שאחרונים לא ידעו אלא לאחר שלמדו מפי גמרא מה שנחלקו בו הראשונים עוד מתנשא לאמור אני אפרש דפלוגתא דרב אדא ורבי ירמיה דירושלמי לפי שהוא כמתכוין למלאכתו ובטעימת פיו פליגי ופליגי אי חשיב כמתכוין למלאכתו ולענין להאסר בהנאה ודכולי עלמא קדח במיניקת והעלה יין בפיו דינא הוא דמתסר שהרי אין שתייתו נראה שהיא מתוך המניקית ואפשר שמפסיק בה ומשתהא בה מש"צ למלאכתו ומתכוין לנסך אבל ראיה דמייתי התם ממאי דקתני או שטעם את הכוס והחזירו לחבית דהכא ליכא אלא טעימה בכוס ובדבר הנראה לנו ואמרי דמיתסר ופריך רב אדא בשהחזירו העו"ג כלומר שלקח עו"ג הכוס אחר שתייתו ונגע ביין והחזירו לחבית והאי דלא פריש לה משום דבכללא הוא מסתמא בהדי דמחזיר לו לחבית והאי דלא צריכא ליה הויא כעין כוונת מגע ע"כ. ואני אומר מה לו אצל ירושלמי ואין לו עסק בו וידיו מסולקות ממנו ומה שפירש בו מוכיח עליו שהוא פירש מוקצה מן הדעת דמה לנו אם נראית שתייתו או לא מתוך המיניקת או מן הכוס וכי בשאין שתייתו נכרת שוהה ומתכוין לנסך וכששותה מן הכוס אינו שוה כלל ואינו מתכוין לנסך דילמא אף בשותה מן הכוס אינו גומע אלא שוהה מתוך שתייתו ואינו ניכר לו וזה דבר מצוי ועוד ודילמא נסך בשכשוך בשפת הכוס כשמושך מן הכוס אל פיו או כשמוריק מן הכוס אל פיו ואין דבריו אלו אלא דברים בטלים ועוד מה שאמר דבחזירת היין לחבית נגע עם הכוס ביין והחזרו ואמר דמסתמא הכי הוא ומשום כך לא הוצרך לפרש כן כ"ש שזה טעם בטל ודבר שאינו וכי דרכו של מחזיר המותר לחבית להכניס הכוס לתוך היין הא אינו אלא שופך ומחזיר היין לחבית. אלא שהם ודאי נחלקו בשותה מן היין אם יש בזה הוכחה גמורה שאינו מתכוין אלא לשתיה בלבד ולא לנסכו בפיו או אין בזה הוכחה גמורה ואוסר בפיו מתוך שתייתו ומכוין לנסך עם שתייתו וכן פירש המחבר בחבורו וזהו שאמרו עושה י"נ בפיו או אינו עושה והוא רואה מתוך החבור ועושה עצמו כמחדש פירוש ומוסיף בו דברים בטלים ופוגם את הפירוש טעמים שאין להם לא טעם ולא ריח. אחר כך בדקתי וחפשתי אחר דברי הרב רבי משה בר רבי נחמן ז"ל ומצאתי דברי מפורשים כדבריו בכל פירוש הירושלמי ובתוספתא ובמה שהקשתי על תירוץ רב אדא בנכרי המחזיר לחבית ולולא שהאריך בזה הרבה הייתי כותב לשונו. עוד שם ההוא עובדא דהוה במחוזא וכו'. אמר הכותב נשבע להמיר טוב ברע ולא ימיר דמי שאסרו לא מחמת שכשוך יתירה אסר דיתרת זו לא נזכר בהלכה אלא שדא ידיה ושכשך ביה קאמר ולא מצינו הפרש בין שכשוך רב לשכשוך מועט ואפילו שקל מיניה פורתיה בידיה הוא הדין והוא הטעם אלא כל ששכשך בו ואפילו מעט או נטל ממנו מעט הרי זה אסור שלא היה לו ליגע בו כלל אלא היל"ל והאי דבדולא לאו חמרא וכיון שנגע בו בידיו חוששין שמא נתכוון לנסוך ואסור אפילו בהנאה לפי שאין כאן הוכחא שלא יהא מתכוין לנסוך ואינו דומה למדידה ולמתיז את הצרעה דהתם איכא הוכחה דאינו עושה לנסכו אלא מתכוין למלאכה וסומכין על זה שלא לאסרו בהנאה מיהא. עוד כתב דרב נחמן אסר ואייתינן ראיה לרב נחמן מאגרדמים שטעם מן הכוס והחזירו לחביתו כלומר והחזירו העו"ג ונגע בו בחזרתו דהכי סתמא כמלתא ע"כ. אמר הכותב זה מן הטעות שלמעלה שלא אמרו בברייתא בהחזירו ונגע ביין שבחבור בהחזירו ונגע ביין שבחבור וסתמא נמי אינו עשוי ליגע בחזירתו אלא לשפוך המותר בחבית. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו הא דקתני והחזירו פירש רש"י ז"ל והחזיר הנכרי קאמר ואין דבריו ברורים דחזרת נכרי מאי מהני ביה למיסר את שבחבית בהנאה והוא לא נגע ביה כלל. ודמי ליין שמזגו נמי נכרי שאע"פ ששפך המים ביין אינו אסור אלא בשתיה ומשום לך לך אמרין נזירא והא טעמא ליתיה אלא בשתייה כמו שכתב רש"י ז"ל ומדינא אפילו בשתיה שרי ואפילו למאן דאמר בנצוק חבור הכי שרי בהנאה דלאו גוף הנגיעה הוא וכי היכי דליכא יין בחבית ואיהו מוריק בה יין מחבית אחרת אינו נאסר בהנאה הכא נמי כי אית בה יין לאו מיתסר דהא למודד כי לית ביה יין ושפך מקצת ומוסיף ושופך עליו אינו נאסר בהנאה ושמא הוא מעמידה כשהיתה ידו של נכרי נוגעת בקלוח היורד מן הכוס לחבית ונצוק חבור לחשבו כמגעו ממש ואינו מחוור שאין דרך החזרה בכך לשנותה סתם ולא עוד אלא אפילו ניצוק ליכא כלל דמקטף קטופי שחזרתו בחביות כקטוף הוא ע"כ לשון הרב ז"ל וכתבתי דבריו בארוכה מפני שיש בהם ראיה לדברים שכתבתי כאן ושכתבתי למעלה וכנגד כל מה שכתב כותב זה עוד כתב שם דברים מבולבלים ומקצתן שלא כהלכה ומי שיעמוד על דבריו ימצא שעמלא הוא בעיני להאריך בסתירת מה שסתירתו נגלית למי שיעמוד על ההלכה ועל דברי הראשונים נ"ע ע"כ. עוד שם כתב המחבר נגיעה בידו בסיבת כלי וכו'. אמר הכותב דרכיו לא יתכנו ודברי המחבר נכונים לכל מבין ואם אמר שהוא אינה מבין אין המחבר אחראי לו שיבינהו. והמחבר כבר כתב טעם האיסור דלאחר הצלתו נותן דעתו ומשכשך והוא שאומר שצריכין אנו לראות בשכשושו זה רעות רוח דכל שידו שקועה בתוך היין מאן מודע דלא שכשך מעט שאין צריך שכשוך רב שיראו הכל בשכשוכו ואינו דומה למודד ומעביר מרותחת ולמתיז את הצרעה דמעביר מרותח ומתיז את הצרעה מתחילה ועד סוף עוסק במלאכה הוא ואפילו מודד מתחילה נראה מחשבתו שאינה אלא כמתעסק במלאכת היין ולצורך בעל היין וכל שתחילתו למלאכת היין ולהנאת בעל היין תולין במלאכה לבד ואין חוששין לניסוך ושלא לאסרו בהנאה מיהת אבל זה לא במלאכת היין ולא לצורך ולהנאת בעלים הכניס ידו לתוכו אלא להצלת כליו ודי שלא נחוש לנסוך כל שהוא מתעסק בהצלתו דהיינו עד שתשיב ידו לתופשו דכל שהוא טרוד בהצלה מקולין אנו שלא לאסור בהנאה ולומר דבהצלתו מתעסק אבל לאחר שהשיג והציל כבר עברה טרדתו ומאן לימא לך דלא נתן דעתו לנסך ואדרבה פעמים שהוא מודה על הצלת ממונו ונותן טעמו ודעתו יותר באותה שעה לנסך ותדע לך דכל שאינו מתעסק ביין למלאכת היין אע"פ שתחלת נגיעתו לא היתה לנסך אלא לענין אחר אע"פ שלא ראינוהו משכשך ממש לאחר מכאן אפילו הכי חוששין שמא נתן דעתו לאחר מכאן ונסך שהרי בנפל לבור ועלה אמר רב פפא לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור ומאי טעמא אמר רב פפי דמודה עליה כיום חגם ע"כ ותדע בעצמך היכי דמי אי חזינא ליה דמשכשך פשיטא ואפילו אי לא דמי ליה כיום חגם ואי לא חזינא ליה דמשכשך אמאי והא לא שכשך ונראה לו שאלו דברים ברורים הם. עוד שם כתב דנגיעה בידו ונראה שהוא מתכוין להצלתו וכו'. אמר הכותב כבר הודה דאם הא דרב פפא אסור בהנאה קאמר שהדין כן כמו שאמר כי היכי דלא תיקשי לן ממדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה והנה גדולי הדורות כך פירשוה והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל כן פירש והביא ראיה מן התוספתא כמו שהאריך וכתב שם בפירושיו. ועוד דע"כ הודה שא"א להתיר את שלמטה מברזא בשתיה אלא א"כ נאמר דנצוק לא הוי חבור והנה הסכמת כל הגאונים ז"ל ר"ח והרב אלפאסי ז"ל ורש"י ז"ל ויתר הגאונים ז"ל כולם הקשו דניצוק הוי חבור ואף רבי משה ב"ר נחמן ז"ל כ"כ דכולם הושוו לאסור אותו אלא שכתב דלפי פירושו של רש"י ז"ל בקנישקניז צריך גמרא. ואנו לא נתבררה לנו צורת קנישקניז ולא יוכל לדון עליה להתיר בנצוק בעלמא. ואף הראב"ד ז"ל נתקשה במלאכת הקנישקניז היאך הוא וכדין אמר הרמב"ן ז"ל שאילו היתה עשויה כעין פירושו של רש"י ז"ל צריך ודאי גמרא אחר שרש"י ז"ל פסק בניצוק לאיסור ובגמרא אמרו בקנישקניז להתיר לכתחילה ועשו מעשה בעצמן. אלא שאין עסק הקנישקניז בניצוק שאינו בכענין שפירשו רש"י ז"ל. ותדע לך דאלו כן כיון דכולה שמעתין דהתם בשילהי פרק השוכר בניצוק חבור או לא ועל דבר זה נשאו ונתנו שם רב הונא ורב נחמן ורב ששת ומדאמר להו רב חסדא להנהו סבותאי כי כייליתו חמרא לעו"ג קטיפו קטופי או נפיצו נפוצי משמע נמי לכאורה דאית ליה נצוק הוי חבור. אם איתא דמקנישקניז דשרו התם איכא למשמע דלא הוי חבור ע"כ הוה להו למבעי עלה התם שמעת מינה נצוק לא הוי חבור וכדאמרינן התם בהא דתני רבי חייא כגון שפחסתו צלוחיתו אבל לא פקסתו צלוחיתו מאי לא תפשוט דניצוק אינו חבור. ועוד מי איכא למימר דרבר"ה עביד עובדא דלא כאבוה רב הונא אבוה אמר נצוק חבור ורבה בריה עביד עובדא בנפשיה שתי בקנישקניז. ורב חסדא דאמר להו להנהו סבותא כי כייליתו לנכרים קטיפו קטופי או נפוצי נפוצי שמעינן מינה דלכתחילה מיהא חייש לניצוק ורבה בר רב הונא לא חייש ושתי אלא ודאי מלאכת הקנישקניז אין בה משום נצוק. ועוד אפשר לומר דאפילו תמ"ל יש בו משום נצוק אפילו הכי לא נפקא מינה מידי לענין פסק הלכה דכבר הסכימו הגאונים ז"ל דהלכה כרב הונא דאסר דרב נחמן לאו לאיפלוגי עליה דר' הונא קאמר ולא אשכחן דפליג עליה ר' נחמן כלל אלא דאמר דאפשר דלענין נסך ניצוק חיבור כטהרות ומנה לן הוא דקאמר ליה וכמו שכתב ר"ח ז"ל ואף לדברי רש"י ז"ל י"ל כן דאע"ג דפירש קנישקניז כן אפילו הכי פסק נצוק חבור מן הטעם שאמרנו ומכל מקום בין כך ובין כך קיימא לן דניצוק הוי חבור כדעת כל הגאונים ז"ל דקבלתן תורה היא וכיון שכן צדקו דברי המחבר ומי שאומר כדבריו אינו טועה ואשר לא ידע בכל אלה טועה מדרך השכל. עוד שם מגעו על ידי דבר אחר שלא בכונה וכו'. אמר הכותב מה שכתב דמוריק אורוקי שלא בכונה שלא בעוסק במלאכתו אסור בהנאה ולמדה ממאי דאמרי חד אסר ואפילו בהנאה ואוקימנא הא מעשה במוריק אורוקי דאלמא כל מאן דמוריק בכונת יין אוסר אפילו בהנאה הא טעותא הוא דעד כאן לא אוקומה בדמוריק אורוקי אלא משום מאן דשרי דלדידיה לא משכחת לה אלא בהכי משום דמוריק שלא בכונת יין מותר אפילו בשתיה אבל מאן דאסר לאו משום דמוריק בלחוד קא אסור אפילו בהנאה דמוריק אורוקי אינו אוסר בהנאה דגזרה דרבנן בלחוד היא ודי אי אסרוהו בשתיה והכא משום ספק נגיעה בידו ממש אסר מאן דאסר דדילמא מאן דידע דחמרא הוא יהיב דעתיה ונגע בו ונסך וכן פירש רש"יד ז"ל זה לשונו ואע"ג דמוריק אורוקי אפילו הכי חיישינן דלמא נגע ונסך ע"כ. והרב רמב"ן ז"ל כתב כן בפירוש בכמה מקומות דכוחו של עו"ג אפילו בכונת יין אינו אוסר אלא בשתיה וזה לשונו: כחו של עו"ג כגון מוריק אורוקי בכונת יין ובכונת מגע אסור בשתיה ומותר בהנאה ע"כ וחזר וכתב כן עוד שם במקומות רבים ובמה שכתב דנוגע ביין על ידי דבר אחר שלא בכונת מגע שהוא אסור בשתיה ושלא כדברי המחבר ופירוש נגע בנטלא נגע ביין שבנטלא עם הכוס ואמר שזו פשטה של שמועה אינו שאם כן כי קאמרינן והא כי נגע בנטלא והו"ל מגע עו"ג שלא בכונה ואסור הכי הול"ל הוה ליה מגע עו"ג על ידי דבר אחר ואסור אלא ודאי פשטא דשמעתא טפי משמע דהו"ל מגע דעו"ג ממש והכי קאמר כיון שהוא נוטל מן הנטלא עשוי הוא ליגע ביין בידו. ורבנו תם ז"ל גם כן כתב דכל שאינו נוגע בגופו קרוי כחו וכוחו שלא בכונה מותר אפילו בשתיה ובכונה אסור בשתיה ומותר בהנאה וכ"כ גם הרמב"ן ז"ל משמו וזה כדברי המחבר. עוד שם עוד כתב בנכרי הנושא חבית וכו'. אמר הכותב אסר המותר והתיר את האיסור אסור בחבית מלאה ונקובה ואמר שהדבר נראה שהטפטוף מתרבה מחמת נדנודו על גבי הנושא ואני רואין והדעת מעיד שאינו מתרבה מחמת נדנוד הנושא המהלך תחתיה והיא על כתיפיו. ומה שהתיר בשהולך לאיבוד זה אינו שלא אמרו אלא בהולך במקום הטינופת כטיט או במקום שמקבל זוהמא ממנו כזפת וכיוצא בו והיינו ההיא דפרק אין מעמידין דתניא נכרי רבבן ועבדן ונותן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו חושש ואקשינן מאחר דנכרי נותן לתוכן יין וישראל עומד על גביו מאי הוי דלמא מנסך ליה ואמר רב זביד השתא מיהא כי קא שדי ליה לתוך הטיט כזורק מים דמי. אבל כל שהוא נופל על גב קרקע אעפ"י שהולך לאיבוד אסור שדרכן במנסכין כן שכן מזלפין יין לפני ע"א והוא ודאי טעי בהא דאמרינן התם אמר רב פפי שמע מינה האי עו"ג דשדא חמרא לבי מלחא שרי מתקיף לה רב אשי מי דמי התם קא אזיל לאיבוד הכא לא קא אזיל לאיבוד. והוא סבור דלאיבוד ממש קאמר וליתא ולדבי מלחא נמי. הא ודאי לאיבוד אזיל אשר לא יאסף. אלא לאיבוד שהוא נאבד בבזיון שהוא בטיט או בזפת וכן כתב הראב"ד ז"ל ועיקר וכן פר"ח ז"ל אוקימנא ביין שנותן למתקו כדי שיפלוט ריח העבוד של עור ויזרוק אותו יין דקא אזיל לאיבוד שנעשה כאותו שנותן מים לטיט ופירש בירושלמי אין עו"ג עשוי לנסך על גבי דבר מאוס ע"כ. אבל עו"ג דשדי מים או מים ויין לגבי תבשיל מליח שעושין בו יין מליח דישראל אסור. עכ"ל הרב ז"ל ואף הרמב"ן ז"ל הביא ירושלמי זה שם בחדושיו וחס לומר שמא ניסך אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס. עוד שם עוד כתב כל מקום שאמרו במגע עו"ג וכו'. אמר הכותב כאן שנה בחטא כבר כתב כן למעלה וכבר כתבתי עליו מגלה טעותו הגמורה בכל וראיות ברורות שהלכה כמאן דאמר שאדם אוסר דבר שאינו שלו דבר תורה ושמותר ליטול דמי ההוא חמרא מאותו עו"ג שנסך את יינו ואפילו נסכו בפירוש לע"ג לפי שאינו מוכרו אלא נוטל דמיד נזקו ונכרי כי משלם מה שהיזיק נוטל מה שנסך וששילם את דמיו והראיתי שם בראיות ברורות שזה אמת שזה נכון. עוד שם הא דאמרינן ישראל שהיה נושא לעו"ג מנה ואמר לו המתן לי עד שאמכור יין וחבית וכו'. אמר הכותב כבר כתבתי למעלה וגליתי טעותו בזה ושהראשונים נ"ע שאמרו עכשיו אינה בקיאין בטיב ע"ג ומשמשיה הם הם שאמרו בפירוש שעל זה יש לסמוך ליהנות ביינן וליטול ישראל ממנו חובו מן העו"ג הם אמרו כן בפירוש והוא אומר שלא אמרו אתמהא. ומה שהוסיף דכשהזכיר בגר תושב יינו ונחלקו בו אינו אלא מגעו. זו טעות גמורה שאפילו תינוקות של בית רבן לא יטעו בו והיאך אפשר לטעות בזה בשום פנים והלא אמרו יינו כשמנן ושאר כל דבריו כנכרי והיאך אפשר לומר יינן שנגע בו כשמנן וכי שמן יש בו איסור במגעו ואם אתה מפרשו כן אינך נמלט מאחד משני דברים כדי להשוות יין לשמן או שתאמר שמגעו ביין אינו אוסר אפילו בשתיה כשמן ונמצא חומרו קולו וזה אינו דליכא מאן דשרי מגעו דיין אפילו בשתיה או שתאמר דמגעו בשמן כמגעו ביין וזה אינו דבמגע שמנו של גר תושב ואפילו בנכרי לא אסרו כלל וזהו שתמהו מעיקרא שמנו כיינן סקלא דעתך ואלו דברים שכתב קראם נכונים ומתקבלין ואינן אלא נעות רוח ובטלים באמת הוא היה האומר הראשון.

1 השער השני: מאימתי נעשה י"נ לקבל איסור ניסוך ובמה נעשה י"נ לאסור אותו אפילו בהנאה ובמה יאסר בשתיה לבד ולא בהנאה ואכלול עם זה דין שכר יין הפועל שהשכיר עצמו להעביר חביות של י"נ או השכיר ספינתו או בהמתו להעבירו. וכן אכלול עם זה אם מותר לשמש לפני עו"ג במזיגת י"נ או להושיט לו את הכוס. וכן דין הרוצה בקיומו ואפילו לזמן מועט ואח"כ יאבדנו כגון ששכרו עו"ג לשפוך לו יינו באשפה או לשבור חביותיו שיש בהן י"נ שהישראלי רוצה בקיום היין עד שישפכנו או עד שישבור החביות כדי שיטול ממנו שכר. וכן דין מי שנעשה שומר עליו ואפילו שומר חנם שכל זה בכלל רוצה בקיומו. וכן אכלול עם זה דין דמי י"נ ביד עו"ג או ביד ישראל. וכן אכלול עם זה אם מותר לסתום הכובא ע"י עו"ג בנעורת של פשתן וכיוצא בו בזמן שהיא מטפטפת. וכן אכלול עם זה המוכר יינו לעו"ג ומודד לתוך כליו אם צריך להקדים וליטול ממנו מעות אם לאו: מאימתי נעשה יין נסך לקבל איסור ניסוך. שנינו בפרק ר' ישמעאל לוקחין גת בעוטה מן העו"ג אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. פירוש זו משנה ראשונה דסבירא להו דאינו נעשה יין נסך עד שיגיע לעונת המעשרות ולענין מעשרות תניא ומייתינן לה התם בפרק ר' ישמעאל יין משירד לבור ר"ע אומר משיקפה. ולפיכך אף לענין יין נסך אע"פ שהיין נמשך בגת ונוטל בידו והיין צף על ידו אינו נעשה יין נסך עד שיגיע לעונת המעשרות דהיינו משירד לבור. אבל בית דין שלאחריהם אמרו דמכיון שהתחיל לימשך נעשה יין ליאסר בניסוך דגרסינן התם אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. ואקשינן עליה ממתניתין דתנן לוקחין גת בעוטה מן העו"ג אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח. ופרקינן בגת פקוקה ומלאה. ואקשינן תו אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור הכא נמי בגת פקוקה ומלאה ואקשינן תנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ופרקינן מתניתין כמשנה ראשונה וכי איתמר דרב הונא כמשנה אחרונה כדתניא בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם העו"ג בגת שאסור לגרום טומאה בחולין שבארץ ישראל ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה שאסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל דורכין עם העו"ג בגת ולא חיישינן לדרב הונא חזרו לומר אין דורכין עם העו"ג בגת משום דרב הונא ופירשו בתוספות דאף רב הונא המשכה מן הגת לבור קאמר ואין חדושו אלא דלמשנה ראשונה אינו נעשה יין נסך אלא מה שנשאר בגת מותר. ובית דין שלאחריהם אמרו דמכיון שהתחיל קצתו לימשך בבור אף מה שנשאר בגת נעשה יין נסך והיינו דקאמר רב הונא כיון שהתחיל לימשך ולעולם המשכה בגת לא מעלה ולא מורידה והיינו דמקשה עליה מסופה דמתניתין דקתני והשאר מותר. ועל פירוש זה סמכו מקצתם להתיר לדרוך הנכרי בכובא יינו של ישראל ואין פירושם מחוור כלל ואין ראוי לסמוך עליו דאם כן כי קא פריך ליה ממתניתין דלוקחין גת בעוטה ומשני בגת פקוקה ומלאה למה לי מלאה דהא כל שפקוקה שרי. ואע"ג דחסרה דהא אין היין יורד לבור כלל. ועוד דבתוספתא תניא הלוקח עביט של ענבים מן הנכרי ומצא בה תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור. דאלמא המשכה בגת כל שיש גומות מלאות יין שנמשך אליהם והם עומדות למעלה נעשה יין נסך. ולפיכך העיקר כמו שפרש"י ז"ל והראב"ד ז"ל דר"ה המשכה בגת קאמר אלא שרש"י ז"ל פירוש התחיל לימשך ממקום גבוה למקום נמוך שהגת עשויה מדרון וכשהיא חסרה היין הנסחט נמשך מן הגבוה לנמוך ולפיכך כשהקשו עליו ממתניתין דלא חשיב ליה יין עד שירד לבור אוקמא בגת פקוקה ומלאה שאלו בגת חסרה אע"פ שפקוקה אסור שהיין הנסחט זב מלמעלה ונמשך למטה ואם היא מלאה ואין נקביה פקוקין היין הנסחט זב מלמטה ויורד לבור הילכך על כרחין לית לה פיתרי אלא בשפקוקה ומלאה שאפילו בגת אינו נמשך ומשכחת לה בשהיתה גדושה מתחילתה וכשהיא דרוכה עדיין היא מלאה א"א לו ליין להיות עומד לעצמו מלמעלה אלא בגממיות שלמטה ואם פנה הענבים מכאן ומכאן ועשה תפוח באמצעה או מן הצד עד שהיין עומד לצד אחד לעצמו אסור שאין לך המשכה בגת גדולה מזו. והראב"ד ז"ל פירש שהיין רבה בגת עד שהולך שתי וערב בגת ונפרד מן אשכולות ונצלל מעט שאנו רואין אותו בכך כאילו נפרד מן האשכולות ונשלה והיינו הא דתניא בתוספתא מצא גממיות תחתיו מותר דכל שאינו עומד בעצמו מופרד מן האשכולות אנו רואין אותו כאילו עדיין עומד בתוך האוכל אבל כשעומד בגממיות שבצדו הרי הוא מופרד מן האוכל ותורת יין עליו. גרסינן בירושלמי על מתניתין דהיה נוטל בידו ונותן לתפוח עד כדון בשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן לתוך התפוח היה נותן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן אפילו ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות שבצידיהם אסורות ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן הן עצמן נעשות יין נסך כלומר אפילו שתחת האשכולות כיון שנוטל האשכולות בידו ונותן על התפוח ונשאר היין לעצמו ואע"פ שמלח גרעינין שאינן תלויין באשכולות ומיהו משמע דהא דר' יוסי ליתא אלא כל שלא נצלל לעצמו ועדיין עומד תחת האשכולות אינו נעשה יין נסך וכמו שנכתוב בסמוך והלכתא כרב הונא וכמשנה אחרונה ואפילו בהמשכת מקצתו בגת ואפילו היתה הגת פקוק נעשה יין נסך. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק אין מעמידין גבי חרצנים של עו"ג אסורין ומפורש בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור שאינו נעשה יי"נ עד שירד לבור למשנה ראשונה הובא ולא שהלכה כן אלא ללמוד ממנה משנה אחרונה כתבו הרב ז"ל ולומר שהשולה מתוך גממיות שתחת האשכולות שעדיין הכל מעורב ענבים ויין כאחת אינן אסורין. ושלא כדעת ר' יוסי דירושלמי שכתבנו למעלה בסמוך אלא כדעת מי שנחלק עליו ואמר ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות וזו אפילו למשנה אחרונה אמרוה. ולפיכך נראה לי דאפילו למשנה אחרונה אם היתה גת פקוקה ומלאה מותר דכל שאינו עומד יין בעצמו בגממיות של מעלה או בצדדין אינו נעשה יין נסך. ותדע לך דהא מעיקרא הוה מתרצין מתניתין אליבא דרב הונא ומוקמינן לה בפקוקה ומלאה. אלמא אפילו לדידיה דאמר מכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך במשנה אחרונה מודה הוא בפקוקה ומלאה. וכן נראה הרב אלפסי ז"ל שהביא בהלכות פירוקא דפקוקה ומלאה ואלו לא היה אותו תירוץ אלא דוקא אליבא דמשנה ראשונה למה כתבו הרב בהלכות והא אסיקנא דרב הונא כמשנה אחרונה אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא נאמר אותו תירוץ אלא מתחילה כשהיינו סבורין דרב הונא אפילו למשנה ראשונה אמרה ומשום דוחקא דקושיא דמתניתין אוקימנא לה בהכין אבל לבסוף דאסיקנא דרב הונה כמשנה אחרונה אין הפרש בין פקוקה ומלאה לשאינה פקוקה ומלאה אלא כל שהתחיל לימשך נעשה יין נסך ומינה דאפילו בפקוקה ומלאה כל שראוי לימשך נאסר. ומה שהתירו בירושלמי למשנה ראשונה הוא דעל משנתנו אמרוה. לעולם למשנה אחרונה בין כך ובין כך אסור כל שראוי להיות נמשך דהא קתני אין דורכין ולא שרי בגת פקוקה ומלאה ואין דברים אלו מחוורין בעיני שהמתרץ היה בקי בדברי רב הונא ויודע אם נמשך ממש ועומד לעצמו קאמר או ראוי להיות נמשך קאמר ואפילו בגת פקוקה ומלאה דף קלב ואחר שהוא מתרץ כן מאין לנו שלמשנה אחרונה אין הדבר כן גם מדברי הרב אלפסי ז"ל יש סיוע כמו שכתבתי. ולענין יין שנמשך מקצתו בין לבור בין לגת למשנה אחרונה אם נעשה הכל יין ליאסר בניסוך ואפילו מה שלא נמשך ממנו אם לאו. נראה מדברי הראשונים ז"ל דהכל נעשה יי"נ למשנה אחרונה בהמשכת מקצתו. ולכאורה ודאי כדבריהם נראה מדאקשינן לרב הונא ממתניתין דתנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ולא אשכח לה פיתרי אלא איצטריכא למימר דההיא למשנה ראשונה ורב הונא למשנה אחרונה. ואם איתא מאי קושיא דהא אף רב הונא לא קאמר אלא מה שנמשך ממנו בלבד אבל השאר שלא נמשך מותר. אלא ודאי לכאורה משמע מהכא דלמשנה אחרונה מכיון שהתחיל לימשך נעשה הכל יי"נ והיינו נמי דקאמר כיון שהתחיל לימשך דאלמא מכיון שהתחיל נעשה הכל כן דאם לא כן לימא יין כיון שנמשך. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו למשנה אחרונה דוקא מה שנמשך ממנו אבל השאר אינו נעשה יין נסך. גם מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן והביא לכך מה שפירש ר"ה גבי מתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר. דגרסינן התם אמר ר' הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור. ואיכא למידק ומאי קמשמע לן רב הונא פשיטא דאם החזיר גרגותני לגת אסור דהא איהו גופיה הוא דקאמר דמכיון שהתחיל לימשך בגת נעשה יין נסך. ולפיכך פירש הראב"ד ז"ל דהא קמשמע לן דאע"ג דמה שנשאר בגת אין תורת יין עליו לגזור על עצמו משום יין נסך כלומר ואפילו נגע בו נכרי אפילו הכי נאסר בתערובת יין משהו דיין מיהא הוי. וגם הרמב"ן ז"ל כן תירץ. וכתב דכי פרכינן ליה לרב הונא ממתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר הכי פרכינן ליה דמלישנא דמתניתין משמע דלא מיתסר אלא מה שבבור לבד דהיינו מה שלמטה מן הגרגותני שהופרשו הגרעינין ממנו לגמרי אבל הקלוח שיורד מן הגת לגרגותני שגרעינין ופסולה מעורבין בו אע"פ שנמשך מן הגת לא קריא ליה המשכה ליגזר עליו משום יין נסך וכל שכן הנמשך בגת עצמו שהכל מותר. ואינו מחוור בעיני חדא דטפי עדיף יין שבגממיות שבגת ולצד אחר שהוא עומד לעצמו צלולה ומופרש מן הגרעינין והפסולת מן הקילוח היורד מעורב בגרעינין ופסולת. ואם יש לתרץ דהכי קא קשיא ליה מדקתני במתניתין מה שבבור אסור והשאר מותר משמע דאפילו היה מה שנשאר בגת צלול ועומד לעצמו כאותו שירד לבור אפילו הכי מה שנשאר בגת מותר שאם לא כן אין הפרש בין ירד לבור ללא ירד לבור שאין הכל תלוי אלא בשנצלל ועומד לעצמו בין ירד לבור בין נשאר בגת. ומיהו עיקר מה שהוקשה להם בדברי רב הונא מאי קמשמע לן נראה לי שאין עיקר דהא רב הונא בהדיה אמרה על מתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר וההיא משנה ראשונה היא ודלא כמשנה אחרונה כדאיתא התם בהדיא ורב הונא הכי קאמר אפילו למשנה ראשונה מודו מיהא דאע"ג דמה שנשאר בבור אין לו תורת יין לגזור על עצמו אפילו הכי נאסר מחמת תערובת ולעולם למשנה אחרונה אפילו מה שנשאר בגת תורת יין עליו לכל דבר בין בנגיעת עצמו בין ליאסר בתערובת יין אלא שאני תמה בדברי רב הונא מה ראה לומר שגזרו עליו תורת יין למשנה ראשונה טפי ליאסר בתערובת יין מנגיעת עו"ג אדרבה תמה על עצמך אם במגע עו"ג עצמו אינו נאסר היאך יאסר בתערובת יין שנאסר מחמת נגיעת עו"ג יפה כח הבן מכח האב ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. מכל מקום אם כדברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל כובא דאשתקיל ברזא מינה ונגע עו"ג בקלוח היורה אע"פ שהוא צלול וזך ונאסר הקלוח מה שנשאר בבובא אינו נאסר ואפילו למאן דאמר נצוק חבור שלא אסר רב הונא משום יין אלא מה שנמשך לעצמו ונצלה אבל לא השאר ולפיכך אין כאן יין ליאסר בניצוק במה נעשה יין נסך ליאסר אפילו בהנאה. כבר ביארנו בשער הראשון אי זהו עו"ג עושה יין נסך לאסור אותו בשתיה ולא בהנאה ואי זה עושה יין נסך לאסור אפילו בהנאה. ועכשיו אין דברינו אלא במי שעושה יין נסך אפילו ליאסר בהנאה. ודע שהעו"ג עושה יין נסך גמור בשני ענינים האחת במגעו והשני בכחו כגון ששופכו ואינו נוגע בו וכיוצא בזה. ומגעו נחלק לשני ענינים האחד מגעו על ידי עצמו והשני מגעו על ידי דבר אחר. וכחו גם כן נחלק לשנים האחד כחו והשני כח כחו וכל אחד מאלו יש מהם מותר בהנאה ויש מהם אסור בהנאה ויש מותר אפילו בשתיה. ויש מהן בכוונת יין ויש מהם שלא בכוונת יין. ויש מהם בכוונת מגע ויש מהם שלא בכוונה. ויש מהם בכוונת ניסוך ויש מהם שלא בכוונת ניסוך. ויתבאר כאן בעזרת השם דין כל אחד ואחד מאלו וגם יש דברים אחרים שחשו להם חכמים ואסרו מחמת גזרה כיין שמזגו עו"ג כלומר שלא נגע ביין אלא שעירה מים לתוך היין כדי מזיגה. ועוד יש ענינים אחרים שגזרו בהן כמו שיתבאר בעזרת השם. מגעו של עו"ג ביד בכוונה כלומר שהוא יודע שהוא יין ואפילו הכי נגע בו הרי זה אסור אפילו בהנאה ואע"פ שלא שמענו ממנו שנסכו בפירוש לע"ג וזהו סתם יינן שאמרו בכל מקום שאסור בהנאה וגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההוא ינוקא דתנא ע"א בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך יין עם העו"ג בגת אמר להם מותר והא קא מנסך בידיה דציירנא ליה לידיה. ובפיו נמי עושה יין נסך ליאסר בהנאה וכדתניא אגרדמים נכרי שקדח במיניקת והעלה לו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרוהו כלומר מפני תערובת אותו יין שהחזיר לחבית ואתיא כרבנן דרשב"ג דאסרו תערובת סתם יינן כתערובת ודאי יינן וההיא אפילו בהנאה קאמר כדאסיקנא התם מדקתני ואסרוהו ולא קתני ימכר כדקתני סיפא חרס נכרי שהושיט ידו לתוך החבית וקסבר שהיא של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמר ימכר. ופלוגתא הוא בירושלמי דגרסינן התם מהו שיעשה יין נסך בפיו ר' אדא בשם ר' זעירא אין העו"ג עושה יין נסך בפיו ר' ירמיה בשם ר' אבהו העו"ג עושה יין נסך בפיו. ותני כן אגרדמים שטעם מן הכוס או מן המיניקת והחזיר לחבית אסור על דעתיה דר' אדא בשם רבי זעירא והוא שהחזיר העו"ג על דעתו דרב ירמיה בשם ר' אבהו ואפילו החזיר ישראל. וקיימא לן כר' ירמיה שאמר משום ר' אבהו דקאמר טעמא דאגרדמא משום דטעמו העו"ג וחזרה אותה טיפה לחבית. וברייתא תניא כוותיה דתנינן בתוספתא קדח במינקת ונפלה ממנו טיפה כל שהוא אסורה מפני שטיפה של יין אסורה ואוסרת כל שהוא. ועוד דטעמא דרב אדא לא מיחוור לדידן דקיימא לן דיין שמזגו עו"ג אינו נאסר אפילו בשתיה אלא משום לך לך אמרין לנזירא דשפיכת מים או יין לתוך יין אינו כמגע ואפילו כי אסרת ליה לא אסרת ליה אלא לשתיה אבל בהנאה מותר. ואגרדמי אפילו בהנאה הוא אסור כדאיתא בגמרא הילכך על כרחין לדידן טעמיה דרב אדא ליתיה כלל אלא בטעמיה דרבי ירמיה דנכרי עושה יין נסך בפיו. ולא עוד אלא אפילו היה שם מקצת הוכחה שלא נגעו בו לכוונת ניסוך אפילו הכי אסור בהנאה עד שתהא שם הוכחה גמורה שלא נגע לכוונת ניסוך דהא אגרדמים הוכחה קצת איכא דמתכוין הוא לבדוק ביין אם טוב ואם רע ואפילו הכי דף קלג אוסר בהנאה. ועוד דגרסינן בפרק ר' ישמעאל ההוא עובדא דהוה במחוזא דעל נכרי בחנותא אמר להו איכא חמרא לזבוני א"ל לא הוה להו חמרא בדולא שדא בה ידיה ושכשך ביה אמר האי לאו חמרא הוא שקליה מריה בריתחיה ושדייה לחביתא דחמרא שרייה רבא לזבוני לעו"ג פי' לזבוניה כוליה לעו"ג ואפילו המשוכשך. וכן פירש רש"י ז"ל והכין מוכחא כולה שמעתא דהתם בודאי דקסבר רבא דלא נתכוון זה לנסך אלא להראותו שהוא יין דעו"ג והאי לאו חמרא הוא והוה ליה כמדדו ביד או ברגל דקתני בברייתא ימכר משום דמוכחא מילתא דלמרידה איכוון ולא לניסוך והכי נמי לא שנא. ולא קיימא לן כרבא בהא אלא כרב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דר"נ דאיפליגו עלה אוסרו דמי היין המשוכשך אלא ימכר לנכרים חוץ מדמי אותו יין המשוכשך ור"נ נמי אסר וכי אמר רבא לרב נחמן והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושה יין נסך כלומר בכעין מעשה זה אהדר ליה ר"נ אימר דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי ולדידהו לא דמי למדדו ביד דהתם איכא הוכחה רבתי דלהנאתו של בעל היין נתכוון שהוא מודדו לדעת כמה הוא ולא לאוסרו עליו והילכך שרי בהנאה אבל הכא אפשר דלניסוך איכוון דאם לא כן למה לו ליגע בו לימא ליה והאי דבדולא לאו חמרא הוא ותדע לך נמי דלא דמי למדדו ביד או ברגל דהא שמואל מספקא ליה אי הלכה כר' שמעון בההיא דמדדו כדאמרינן בההוא עובדא דהוה בנהרדעא דשהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דשרא כר' שמעון במדידה אפילו בשתיה הוה שרי ליה ואפילו הכי אמרינן גבי עובדא דרבא דעובדא הוה בנהרדעא ואסר שמואל אלמא פשיטא ליה בהא דאסור אפילו בהנאה ואע"ג דאיסתפקא ליה במדידה אי שרי בשתיה כר"ש. ופשיטא ליה דהלכתא כרבנן דשרי בהנאה מיהא ונחמני נמי אותביה לרבא מברייתא ואיתותב דאמר רבא כי אתאי לפומבדיתא אקפני נחמני שמעתא ומתניתא. ומתניתא מאי היא דתניא אגרדמים נכרי שקדח במיניקת והעלה יין בפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו כלומר שהחזירו בין עו"ג בין ישראל לחבית לפי שאותה טיפה שנגעה בפיו כשהעלה במיניקת נאסרה בפיו שהנכרי ועשה יין נסך בפיו ואותה טיפה כשחזרה ונפלה לחבית אסרה את כל החבית בתערובתה ונאסר כל היין שבחבית אפילו בהנאה מחמת אותה טיפה ורבנן דרשב"ג היא דאמרו דאפילו סתם יינן אוסר תערובתו הנאה ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה אלא כרשב"ג דאמר ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו מכל מקום אפילו הכי שפיר קא מקשה מינה לרבא דמדרבנן נשמע לרשב"ג דהא מכל מקום באותה טיפה שבפיו לא נחלקו דלכולי עלמא אסורה אפילו בהנאה אלמא לא אמרינן מוכחא מילתא דנכרי לשתיה נתכוון או למלאכתו מתכוין להעלות במיניקת ולידע יין זה מה טיבו אם עמד טעמו בו אם לאו אלא אסרינן לה לאותה טיפה שבפיו ואפילו בהנאה והיא אוסר את תערובתה הכי נמי לא שנא וסלקא ליה בתיובתא אבל ודאי בדאיכא הוכחה רבתי דלא נתכוין לא גזרו עליו איסור הנאה אלא איסור שתיה וכדתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר רבי נתן אומר ביד אסור כלומר אפילו בהנאה ברגל מותר כלומר בהנאה משום דהתם מוכחא מילתא שפיר וכדאמרן ותנן במתניתין בפרק ר' ישמעאל נפל לבור ועלה כלומר מת מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי החבית המרותחת כל אלו היה מעשה אמרו ימכר ור"ש מתיר. והא דקתני מדדו בקנה לאו דוקא אלא הוא הדין ביד כדקתני בברייתא אלא מעשה בקנה היה וכדקתני בהדיא כל אלו היה מעשה ועוד דהא קתני בה בהדיא נפל לבור דאלמא אע"ג דנגע בכל גופו מותר בהנאה. ומשמע ודאי דהני הלכתא נינהו ואפילו למשנה אחרונה מדאמרינן עלה בגמרא אמר רב פפא לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה כשהוא חי אסור מאי טעמא אמר רב פפי דדמי ליה כיום חגו ולומר דעם עלייתו נותן דעתו ומנסך ומדמפרשינן לה רב פפא ורב פפי שמע מינה הלכתא היא. ועוד מדאמרינן עלה אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר לי רבה בר חנן אמר זעירי הלכה כר"ש ואין הלכה כר"ש אלמא הני אמוראי דבתר משנה אחרונה הוו וידעי לה פסקי הלכה אפילו כר"ש וגמרא פסק מיהא הלכה כרבנן דשרא בהנאה דמדקאמר אין הלכה כר"ש אלמא הלכה כרבנן. אלא דקשיא לי דהא משמע דדורך בגת מוכח מילתא דלמלאכתו הוא מכווין כמדדו בקנה ומותר בהנאה ואפילו למשנה אחרונה דגרסינן התם בפרק ר"י הוה עובדא בנהרדעא דדשייה ישראל ועו"ג לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דשרי כר"ש שרי ליה אפילו בשתיה כלומר אי אשכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון דמתניתין דמדדו בקנה דשרי אפילו בשתיה אלמא דריכה כמדידה ולרבי שמעון מותר אפילו בשתיה ולרבנן מותר בהנאה מיהא. ואפילו למשנה אחרונה דשמואל ודאי כמשנה אחרונה סבירא ליה. וקשיא לי דהא למשנה אחרונה חזרו לומר שאין דורכין עם העו"ג בגת ואין דורכין עם העו"ג בגתו של עו"ג משמע משום דאסור להשתכר עמו ביין נסך ולומר דמכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך כרב הונא ואסור אפילו בהנאה דאי מותר בהנאה למה לא ידרוך עמו ולמה לא ישתכר עמו והלא בדבר המותר בהנאה הוא משתכר. וי"ל דמתניתין משום חשש דילמא נגע בידיה הוא דאף על גב דמתעסק במלאכתו הוא חוששין שמא מחמת חיבת ניסוך נגע ביד ומנסך וההיא דשמואל בדציירנא ליה לידיה דלא נגע ואי משום נגיעת רגל לא גזרו עליו איסור הנאה לפי שאין דרכן לנסך כן דבזיא להו מילתא וכדמשמע מההוא עובדא דינוקא דגרסינן התם דף קלד ההוא ינוקא דתנא ע"ג בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך עם העו"ג בגת כלומר בגת של עו"ג ומשום שכר יין נסך קא בעו מיניה אמר להו מותר והא קא מנסך ליה בידיה דציירנא ליה לידיה והא קא מנסך בכרעיה ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך כלומר למיסריה בהנאה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלעולם נגיעת רגל אינה אוסרת בהנאה לפי שאין הרוב מנסכין בו דבזיון הוא להם לנסך ברגל. אבל א"א לומר דנגיעת רגל אינה אוסרת אפילו בשתיה וההוא ינוקא לדרוך עם העו"ג קא בעו מיניה ולמישרי אפילו בשתיה קא בעו מיניה חדא דלדרוך עם העו"ג בגתו של עו"ג משמע דאי לא לימא מהו שידרוך עם העו"ג בגת. ועוד דהא אמרינן עלה הוה עובדא בנהרדעא ושהייה שמואל תלתא ריגלי דאי משכח תנא דסבירא ליה כר' שמעון שרי ליה אפילו בשתיה דאלמא פשיטא ליה דבשתיה מיהו אסור לרבנן במדדו בקנה וא"א נמי דעובדא דשמואל בדלא ציירנא ליה לידיה קא אמר חדא דעל ההוא עובדא דינוקא מייתינן לה דאלמא בדכוותה קאמר דהוה עובדא לינוקא הא אמרינן דבציירנא לידיה הוא הילכך מסתברא לי דעל כרחך להתירו בהנאה קאמר ולא בשתיה. והרב אלפסי ז"ל הביא ברייתא דאגרדמים ולא הביא ברייתא דמדדו ביד או ברגל מכר ונראה שהוא ז"ל סובר דתנא דאגרדמיה פליג אתנא דמדדו ואינו מחוור וכמו שכתבתי. ועוד אני תמה שהוא ז"ל כתב מתניתין דמדדו בקנה וכתב עליה ולית הלכתא כר"ש אלמא הלכה כרבנן מיהא דאמרו ימכר. ואולי דעת הרב ז"ל דתנא דמתניתין דוקא נקט מדדו בקנה ופליגא אברייתא דקתני מדדו בין ביד בין ברגל ימכר. ותנא דאגרדמים ותנא דמתניתין לא פליגן דמדדו בקנה ימכר אבל כל שבגופו אסור אפילו בהנאה ואינו מחוור כלל וכמו שכתבנו למעלה דמתניתין לא בדוקא נקט מדדו בקנה אלא משום מעשה שהיה נקט לה הכין. וכן כתב גם הראב"ד ז"ל ובין כך ובין כך מותר. נגיעה בידו ובכל גופו באונס גמור כל היכא דנאנס מתחילה ועד סוף נראה שהוא מותר בהנאה וכגון שנתקל ונגע בידו לתוך היין ונתגלגל חוץ ליין וכיוצא בזה אעפ"י שהיה רואה עצמו נופל ליין הרי זה אסור בשתיה ומותר בהנאה. והיינו דתנן נפל לבור ועלה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר. אבל אם נאנס מתחלתו ולאחר עיבור האונס ומצא עדיין נוגע בו אסור אפילו בהנאה וכדאמר רב פפא על ההיא מתניתין דנפל לבור ועלה לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור לומר דלאחר עיבור אונסו יהיב דעתיה ומנסבו. ואם תאמר אדרבה דוק מינה דמותר בהנאה מדמפרש רב פפי טעמא התם משום דכיון שנפל לבור ועלה חי דומה עליהם כיום חגם דאלמא משום דנאנס אונס קרוב למיתה וניצל הוא דמודה כיום חגם ומנסך הא בשאר אונסין לא נראה לי דהתם לאו למעוטי שאר אונסין דעלמא בא דלאו קרובים למיתה אלא התם טעמא קא יהיב שלא תאמר כיון שנפל לבור וקרוב למיתה הוא בחול הוא ואפילו עלה חי לא רמי אנפשיה לנסך קמשמע לן דכיון דנצל דמי עליה כיום חגו ויהיב דעתיה ומנסך וכ"ש בעלמא דאינו נאנס כל כך שהוא נותן דעתו ומנסך ואוסר אפילו בהנאה כנ"ל. נגיעה בידו בסיבת כלי שנפל לו לתוך היין וכיוצא בו והוא רוצה להצילו בתחלת נגיעתו אינו אסור בהנאה דמעשיו מוכיחין דלהצלת כלי שנפלו לתוכו נתכוין אבל מכל מקום אסורה בשתיה דאין לך מגע גופו ומותר בשתיה אבל אם לא אחזו בידו לאחר הצלתו של כלי כדי שלא יוכל לשכשך אסור אפילו בהנאה דלאחר מיכן נותן דעת ומשכשך ואוסרו אפילו בהנאה דגרסינן התם ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אתא עו"ג שדא ידיה ונקטיה אמר להו רב אשי אקפוה לידיה כי היכי דלא לישכשך וברצוה עד דשפייה ולהתירו בהנאה קאמר וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר דאי להתירו אפילו בשתיה קאמר ומשום דלא שכשך ביה כדעת מקצת מגדולי המפרשים ז"ל קשיא לי אפילו כי אקפו לידיה מאי שנא מההוא דנגע בידיה בלא כוונה בחמרא כי נחית מדיקלא דאסרינן ליה בשתייה לכולי עלמא ואע"ג דבלא כוונה כלל הוה ואי בדשכשך ומשום דשכשך הוא דאסרנוהו בשתיה אם כן כיון דעיקר איסור משום שכשוך הוה לא הוה שתיק נמי מיניה והוה להו למימר בהדיה דקא נחית נגע בחמרא ושכשך בידיה. אלא דכל מגע א"א לו בלא שכשוך כלל אלא אם כן נקוטה לידיה כהאי עובדא דאתרוגא וכל שמשכשך אסור בהנאה ולא דמי למנתז את הצרעה ומטפח להעביר המרותחת דהתם האי טעמא קאמרינן דמוכחא מילתא מתחלה ועד סוף דלכוונת מלאכתו קא מיכווין. ועוד דייקא לי נמי עובדא דרבי יוחנן בר ארזא ורבי יוסי בר ר' נוהראי דהוו יתבי וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תיב ואשקין לבסוף איגלי מילתא דנכרי הוה חד אסור אפילו בהנאה וחד שרי אפילו בשתיה אמר ריב"ל מאן דשרי שפיר שרי אמר לך מימר אמר אי סלקא דעתך רבנן כי הני חמרא קא שתו ואמרי לי תיב ואשקין. אלא ודאי שכרא הוה. ואקשינן והא קא חזי ואוקימנא דבליליא הוה. ואקשינן והא מורח ליה ופרקינן בחדתא. ואקשינן תו ותיפוק לי דקא נגע ביה והוה ליה מגעו של עו"ג שלא בכוונה ואסור. ואוקימנא דקא מוריק אורוקי וכחו של עו"ג שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן. אלמא כל שנגע בו אפילו בלא שום כוונת יין אסור בשתיה מיהא ותניא חרם עו"ג שהושיט ידו לתוך החבית וקסבר שהוא של שמן ונמצא של יין זה היה מעשה ואמרו ימכר.

« תורת הבית הארוך The Fifth House, The First Gate תורת הבית הארוך The Fifth House, The Third Gate »