נתיב חסד על אהבת חסד, פתיחה לעניני מדת החסד ה׳

מקור אהבת חסד, פתיחה לעניני מדת החסד ה׳
1 ופרשת חיי שרה גם כן מלאה ממדת החסד. בתחלתה מיירי מענין השתדלות קבורה והספד, שהוא בכלל גמילות חסדים כדאיתא בגמרא ב"מ ל':. ואחר כך ספרה לנו התורה בכמה פרשיות ההזדמנות שנזדמנה רבקה ליצחק, והעקר היה על ידי מדת החסד שבה, וכדכתיב שם כ"ד י"ד: "אתה הכחת לעבדך ליצחק", וכמו שפרש רש"י, ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי לכנס בביתו של אברהם. ובששי שם כ"ה פסוק ט': "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו". וגם בפסוק י"א: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", הינו שנחמו תנחומי אבלים, כמו שאמרו חז"ל סוטה י"ד.. וגם בפרשת ויצא שם כ"ח כ': "וידר יעקב נדר לאמר וגו'; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" שם כ"ב, ומסתמא המעשר היה לצדקה וחסד. ובפרשת וישלח שם ל"ה בחמישי פסוק ח' מענין קבורת דבורה מינקת רבקה, ובפסוק ט': "וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו", הינו ברכת אבלים כפרוש רש"י שם. ובחמישי פסוק י"ט מענין קבורת רחל ומצבה על קבורתה. ובפסוק כ"ט מענין קבורת יצחק. ובוישב בשלישי שם ל"ז פסוק ל"ה: "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וגו'". וגם מענין ראובן ויהודה, שהתחזקו להציל יוסף מן המיתה, ועל זה אמר אחר כך יעקב ליהודה שם מ"ט ח': "יודוך אחיך" וכפרוש רש"י. וכן המעשה דתמר, שנתרצתה להשרף, ולא לגלות הדבר, כדי שלא להלבין פני יהודה, וכל זה מענין הטובות אשר בין אדם לחברו. וכן בשביעי שם מ' פסוק י"ד: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד וגו'". כי כל זה הוא מכלל גמילות חסדים להזכיר איש לטובה ולשבח לפני מי אשר היכלת בידו להיטיב לו, וכאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן בפרקים הבאים. ובמקץ בחמישי שם מ"ב פסוק כ"ה: "ויצו יוסף וגו' ולתת להם צדה לדרך וגו'", כי כן ראוי לעשות לאורחים, עין סנהדרין ק"ג:. וכן בויגש פרשה שביעי, שמדברת מענין יוסף לאנשי מצרים, היא כלה מענין חסד שבין איש לרעהו, שצריך לראות כל אחד להחיות אנשים ולכלכלם כפי כחו. כי מי היה כופה ליוסף, שישתדל לקנותם, אם לא דבר זה.
פירוש נתיב חסד על אהבת חסד, פתיחה לעניני מדת החסד ה׳
1 דהוזהרנו בזה וכו'. דזה לשון ספר המצוות מצוה רצ"ז; הזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחד כשנראהו בסכנת מות או ההפסד, ויהיה לנו יכולת להצילו כמו שהיה טובע בנהר ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו, או שהיה עובד גילולים משתדל להורגו ונוכל לבטל מחשבתו או לדחות נזקו, ובאה האזהרה באמרו: לא תעמוד על דם רעך. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדותו תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת וכו'. ולשון ספרא פרשת קדושים פרק ד', ח, מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך. ומנין שאם ראית אותו טובע בנהר או חיות או לסטים באין עליו, שאתה חייב להצילו, תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך, עד כאן לשונו. ומזה נובע גם מה שכתבנו בסוף דברינו. ובאמת בענינינו קל וחומר מהתם דהלא התם כבר נתן ממונו ביד אנשי בליעל והם מכחישים אותו, אף על פי כן כיון שבעדותו יכול לעזרו להוציא מהם והוא מתעצל, עובר על לא תעמוד וגו'. וכל שכן בזה, שעתה הוא סכנת ההפסד, והיכולת בידו להצילו, בודאי מחויב בדבר ובאמת כל זה נכלל בתחלת לשון הרמב"ם להמעיין בו. וברייתא זו הנ"ל הובא גם כן בסנהדרין ע', ג. ודע דבענינינו נראה פשוט, דאפילו אם אין לו מעות משל עצמו אך שהוא יכול ללוותם מאחרים גם כן הוא מחויב, כיון שהוא יכול בזה להציל חבירו מסכנת מות או ההפסד. ואינו דומה לשאר הלואה, רבודאי אינו מחויב ללוות מאחרים כדי להלוות אם לא מצד מצוה ומדה טובה בעלמא, אפילו אם הלוה יתן לו בטוחות טובות, שלא יהיה לו מזה הפסד, דכיון דאין לו מעות, לא חייבה אותו התורה לזה, אפילו הכי בענינינו הוא מחויב בדבר, דלאו דלא תעמוד וגו', כולל שיעשה כל טצדקי דאית ליה כדי להציל חבירו מרעתו. תדע דאמרינן בסנהדרין ע"ג; דאפילו אם אינו יכול להצילו בעצמו כשהוא טובע, מחויב להטריח ולשכור פועלים שיצילוהו מרעתו. ואם כן, לפי מה שאיתא בספרא שם דלאו דלא תעמוד כולל נמי ענין ממון, כנ"ל, הוא גם כן בכל גווני, כנ"ל. ואם המעות שיטיל על זה, אין בטוח שיגבם לבסוף, אין מחויב בדבר שיהיה לו הפסד כדי להציל חבירו מהפסד, ואם דבר זה נוגע לחבירו לסכנת מות יש בזה דין אחר ועיין לקמן בחלק ב' פרק כ' בסעיף ב', מה שכתבתי בזה: