משנת ארץ ישראל על משנה טבול יום ג׳

1 הפרק ממשיך בדיני חיבור, אך לא חיבור של אוכלים אלא של ידות בלשוננו ידיות האוכלים.

2 כל ידות האוכלין – ידות האוכלים הן כמו ידות הכלים, כלומר הקצה המצורף שבו מחזיקים את האוכל או את הכלי. ידות כלים נדונו במסכת כלים פכ"ט מ"ה ואילך. שם נקבע שידית שהיא לצורך האחיזה היא חיבור לכלי חיבור לטומאה, ומה שארוך יותר אינו חיבור. "חיבור לטומאה" משמעו שאם נגע טמא בידית הכלי טמא, ואם התיז מי חטאת על הידית הכלי טהור. ידיות האוכלים הן הענף או העלה. ההבדל בינן לידיות הכלים הוא שהן נשמטות בקלות. על ידיות האוכלים אנו שומעים במשנה במסכת עוקצין: "אלו מיטמאין ומטַמאין, ולא מצטרפין. שרשי השום, והבצלים, והקפלוטות, בזמן שהם יבשים. והעמוד שאינו מכוון כנגד האוכל, ויד הפרכיל, טפח מכאן וטפח מכאן. יד האשכול כל שהוא, וזנב של אשכול שריקנו. ויד המכבד של תמרה ארבעה טפחים, וקנה של שבולת שלשה טפחים, ויד כל הנקצרים שלשה, ושאין דרכן לקצר, ידיהם ושרשיהם כל שהן, ומלעין של שבולין הרי אלו מיטמאים ומטמאין ולא מצטרפין" פ"א מ"ג. שהן חיבור באב הטומאה חיבור בטבול יום – כאן הקביעה היא כללית, שלעניין ידות כלים טבול יום כאב הטומאה, ואין הפרדה בין חיבור לתרומה לבין חיבור לטומאה של חולין. הספרא מרחיב את החיבור גם לעניין הכשר טומאה, שאם הידית נשטפה, לרצונו של בעל הפרי, הפרי טמא: "ט אין לי אלא בזמן שנתן מים על גבי הזרע... 'טמא הוא לכם' כל שהוא לצורכיכם, לרבות ידות האוכלים. מיכן אמרו יד הפרכיד טפח מיכן, וטפח מיכן, ויד האשכול כל שהוא, וזנב האשכול שריקנה, ויד מכבד של תמרה ארבעה טפחים, וקנה של שיבולת שלשה טפחים, ויד כל הנקצרין שלשה. ושאין דרכן להיקצר כל שהן, ומלעין של שיבולים, יכול אף על פי שבססן בגורן, תלמוד לומר הוא" ספרא, שמיני פרק י"א ה"ט, נו ע"ג. הספרא מצטט אפוא את משנת עוקצין כאילו היא עוסקת בחיבור גם לעניין הכשרת כלים.

3 אוכל שנפרס – נחתכו ממנו פרוסות, ומעורה במקצת – עדיין מחובר בקצתו לגוף הכיכר או לגוש הלחם, רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו רבי יהודה אומר אם אוחז בקטון והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו – אם אוחז בחלק הגדול והחלק הקטן נגרר אחריו ועדיין יש כאן חיבור שהפרוסה לא נותקה סימן שהפרוסה מחוברת חלקית לגוף האוכל, ודי בכך כדי שיהיה זה "חיבור לטומאה", ורבי יהודה דורש שרק אם הגדול נגרר אחרי הקטן אזי זה חיבור לטומאה, אבל להפך אין זה חיבור. רבי נחמיה אומר בטהור – אם אוחז בחלק הטהור והחלק הטמא נגרר עמו זה חיבור, אבל אם הטמא גורר את הטהור אין זה חיבור, וחכמים אומרים בטמא – ההפך מרבי נחמיה. רבי נחמיה וחכמים משתמשים בשיטה הלכתית אחרת מזו של קודמיהם. לדעתם לא הגודל קובע אלא הסטטוס ההלכתי. ושאר כל האוכלין – שהם שלמים ולא נפרסו, את שדרכו לאחוז אותו בעלה אוחזין אותו בעלה ובקלח אוחזין אותו בקלח – חיבור הוא מה שדרכו להיות ידית לאוכל, כגון הרשימה שבמסכת עוקצין.

4 בתוספתא שנינו: "אוכל שנפרץ, ומעורה במקצת. אם יש לו יד אוחזין אותו ביד, עלה אוחזין אותו בעלה, יש לו זה וזה אוחזו באיזה מהן שירצה. אין לו לא זה ולא זה רבי מאיר אומר בגדול, רבי יהודה אומר בקטון. רבי נחמיה אומר בטהור וחכמים אומרים. בטמא במה דברים אומרים בטבול יום, אבל בשאר כל הטמאות הרי זו חבור. רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר כל הטמאות, היה נמשך עמו חבור ואם אינו נמשך עמו אינו חבור" פ"ב ה"ו, עמ' 685. ההבדלים בין המשנה לתוספתא מאלפים. מה שבמשנה מובא כשתי הלכות נפרדות 1. אוכל שנחתך, 2. צורת האחיזה בתוספתא משורשר להלכה אחת. אם יש לו ידית אוחזים בידית, ואם לא – החלק החתוך גורר את הגוף באותם תנאים כמו במשנה. השרשור שבתוספתא מלאכותי. מבחינה הלכתית האחיזה היא שאלה עצמאית אחת ובה נקבע שאוכל אוחזים בדרך האחיזה הרגילה בידית המחוברת לאוכל. השאלה השנייה היא אוכל שנחתך, אוחזים אותו בדרך אחרת, אבל לאחיזה האחרת אין בהכרח קשר לחיבור. ייתכן שבמצב מסוים של חיתוך יחזיקו באוכל מלמטה, וייתכן אוכל שנחתך, כגון כיכר לחם, ואין לו כלל ידית. התוספתא תלויה בעריכת המשנה ומשרשרת שתי הלכות נפרדות בצורה ספרותית בלבד.

5 הנתון הנוסף בתוספתא הוא דברי רבי שהם דעה חמישית, פשטנית יותר: "היה נמשך עמו", מבלי להבחין בין קטן לגדול ובין טהור לטמא.

6 בשאלה העיקרית של מעמד טבול יום יש מחלוקת, כמוצג בטבלה:

7 האם הידית החלק שאוחזים בו נחשבת חיבור לאוכל

8 אם כן, רבי והמשנה בדעה שטבול יום כאב טומאה והתוספתא מייחסת לאותם חכמי דור אושא עמדה שונה, שבטבול יום רק חיבור מלא הוא חיבור.

9 ירק שלתרומה וביצה טרופה נתונה על גביו – הביצה של חולין, שהרי אין תרומה לביצים, ונגע טבול יום בביצה לא פסל אלא קלח שכנגדו – זו השיטה המצמצמת שרק כנגד מקום מגעו פסול לעיל פ"ב מ"ד ואילך. רבי יוסי אומר כל הסדר העליון – זו דעה שלישית המרחיבה את "מקום מגעו", ואם היתה כמין כובע אינה חיבור – הביצה היא גוש בפני עצמה ולכן אינה חיבור. לא ברור האם זה לדעת הכול, אך סביר שכך. בתוספתא שנינו: "ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה כל הסדר העליון חבור, דברי רבי יוסי, ורבי שמעון ורבי יהודה אומרים אינו חבור אלא הקלח שכנגד ידו. על זו העיד רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה שאינו חבור אלא הקלח שכנגד ידו. אמר רבי יוסי לא על זו העיד אלא על העשוי כמו כובע שהוא חיבור" פ"ב ה"ט, עמ' 685. ההלכה, כמו רוב הלכות חיבור, היא מדור יבנה, ונמסרת בעדות מהתקופה הקדומה. אבל חכמי דור אושא, שהם בעלי החומר במשנה, חלוקים על מה הייתה העדות.

10 מן הראוי לשים לב לניסוח הבלתי משפטי של המשנה. המדובר בחיבור תרומה וחולין; הנתון החשוב, שהביצה היא חולין, לא נאמר במפורש, אך ברור שלכך הכוונה.

11 חוט של ביצה שקרם על דפנה שללפס – של לפס. "לפס" היא אלפס, סיר הבישול הרגיל. ונגע בו טבול יום – כאן מדובר בחולין בלבד, אבל חלק קרם וחלק עדיין נוזלי, בה מן השפה ולפנים חבור – כי פנים האלפס מחבר את הכול, מן השפה ולחוץ אינה חיבור – כי נוזלים כמו מקפה אינם חיבור, רבי יוסי אומר חוט וכל שנקלף עמו – כאן נמצאת שיטת רבי יוסי כנגד מגעו גורמת להחמרה. וכן בקטניות שקרמו על שפתה שלקדירה – קטניות כביצה. המקרה דומה מאוד למקרים שבמשנה ג בפרק הקודם, אבל אין כאן תערובת חולין ותרומה, ומדובר בביצה ולא במקפה. לכל תבשיל הדין שלו. בתוספתא שנינו: "חוט של ביצה שקרם על דופנה של אילפס ונגע בה טבול יום, מן השפה ולפנים חבור מן השפה ולחוץ אינו חבור. רבי יוסי אומר אף מן השפה ולפנים חוט וכל הנקלף עמו חבור, מן השפה ולחוץ חוט וכל הנקלף עמו אינו חבור" פ"ב ה"י, עמ' 685. דברי רבי יוסי הם מסורת חלוקה על זו שבמשנה. המשפט "חוט וכל הנקלף עמו" הוא גוף דברי רבי יוסי, אבל במשנה אלו כל דבריו, ובתוספתא הוא מוסיף על הרישא. חידושו הוא שלא רק חוט שנקלף חיבור, אלא גם מה שנקלף אתו. אפשר שלפנינו מחלוקת תנאים מה אמר רבי יוסי תרי תנאי אליבא דרבי יוסי, אבל אפשר שהעורך, בן דור רבי, הביא רק חלק מדברי רבי יוסי המקוריים.

12 אבחנה דומה לזו שבמשנתנו מן השפה ולפנים, מן השפה ולחוץ מופיעה גם בפרק הקודם מ"ו.

13 ממשנתנו משמע שדיני טבול יום חלים גם על חולין. אפשר אמנם לפרש שבאלפס מתבשלים תבשילי תרומה, כמו בפרק הקודם, אך הדבר לא נאמר במפורש. אם אכן כך נשנו הדברים נקל להבין כיצד התפתחה דעה שטבול יום חל גם על מאכלי חולין.

14 עסה שנדמעה – נדמע הוא מינוח קבוע לאוכל שהתערבה בו מעט תרומה משנה, חלה פ"ג מ"ב, ודינו כתרומה משנה, ערלה פ"ב מ"ד; תוס', תרומות פ"ח ה"א. או שנתחמצה מסאור שלתרומה – כל המתחמץ בתרומה נאסר, או הופך לתרומה. אינה נפסלת בטבול יום – אם נגע בה טבול יום אין הא נפסלת. אמנם היא כתרומה, אבל לעניין חיבור טומאה של טבול יום דינה כחולין. אין צריך לומר שצירוף זה של הלכות אינו סביר מבחינה משפטית. יש בו מצד אחד דקדקנות רבה, כלומר ספק תרומה הוא כתרומה גם לעניין נגיעת טבול יום, אך לעניין חיבור של טבול יום הוא כחולין, ומצד שני אין לדקדקנות ביטוי הלכתי, וההלכה בו אינה שיטתית. רבי יוסי ורבי שמעון פוסלין – דינה כתרומה. בהלכה זו יש חומרה, אך יש גם היגיון של אחידות משפטית המתאים לדיני טבול יום בכלל, שהרי עיסה שנתדמעה דינה כתרומה. הגדרנו את ההלכה כ"הגיונית" על בסיס החלוקה שחיבור בטבול יום בתרומה פוסל ובחולין אינו פוסל; מכל מקום ברור שטומאת טבול יום חלה רק על תרומה, ולדעת חלק מהתנאים אפילו לא על ספק תרומה. בתוספתא שנינו: "עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה, אינו נפסלת בטבול יום, דברי רבי מאיר ורבי יהודה, ורבי יוסי ורבי שמעון פוסלין" פ"ב ה"ז, עמ' 685. אפשר שרבי יהודה מצטרף לרבי יוסי או לרבי מאיר. זו אותה מחלוקת שבמשנה אלא שנמסרת בפי חכמי דור אושא, ובמשנה החולקים הם בני דור יבנה. עוד נוסף בתוספתא שהיא חייבת בהפרשת חלה כאילו הייתה עיסת חול. לכאורה מהתוספתא עולה שהמשנה מדברת על עיסת חול, וזאת בניגוד לדעה הרווחת שרק תרומה נטמאת בטבול יום. ברם לדעתנו אין כאן אלא השלמת פרטים. התוספתא משלימה את כל צדדי ההלכה, וכפי שהערנו במבוא השלמות משפטיות כאלה רגילות בתוספתא למשנתנו, ולסדר כלים בכלל. ההלכה עצמה חייבת בחלה היא כמשנת חלה פ"ב מ"ב ופ"ג מ"ב.

15 נוסחת התוספתא מופיעה גם בבבלי נדה מו ע"א. אבל בירושלמי מבחינים בין גדיש שנדמע, שחייב בחלה, לבין עיסה שנדמעה, שפטורה חלה פ"א ה"ג, נז ע"ד. גדיש התחייב במעשרות מרגע הגדיש, והעובדה שהפך לתרומה מאוחר יותר אינה פוטרת אותו מההתחייבות הקודמת, אבל העיסה חייבת בחלה רק משלב הלישה או הקרימה בתנור. אם כן העיסה הגיעה למצב של חיוב בחלה כאשר החיבור שלה מסופק, ולכן פטורה, בניגוד לגדיש שהספק בו נוצר הרבה לאחר שכבר היה חייב במעשרות ותרומות. עם זאת, בפירושנו למשנת חלה שם ראינו מחלוקת בין רבי מאיר המחייב בחלה לבין רבי יוסי הפוטר ממנה; נמצאנו למדים שמחלוקת התלמודים היא מחלוקת התנאים שבמשנת חלה: התוספתא כרבי מאיר, והמשנה שלנו אינה עוסקת בנושא ואולי נמנעת בכוונה מלדון בשאלה המעוררת מחלוקת, שכן משנתנו עוסקת בעיסת תרומה שאינה חייבת בחלה. על כל פנים, המשנה אינה עוסקת בכך.

16 עסה שהוכשרה במשקה – ולכן היא מוכשרת לקבל טומאה, ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום – עד כאן תיאור המקרה. עיסה שנלושה במי פרות חייבת בחלה משנה, חלה פ"ב מ"ב ומקבלת טומאה, שכן הוכשרה במשקה רגיל אחד משבעת המשקים, אבל אין היא נחשבת לחיבור שכן שנינו: "עיסה שנלשה במי פירות טהורה, שאין לך שמחבר את האוכלין אלא שלשה משקין בלבד" תוס', עוקצין פ"א ה"ח, עמ' 687. אם כן, מכיוון שהעיסה אינה חיבור הרי שרק מקום מגעו של טבול היום טמא, ולא כל העיסה.

17 אלעזר בן יהודה איש בירתותה אומר משום רבי יהושע פסל את כולה – כל מרכיבי החלה חיבור, וההלכה מובנת רק אם טבול יום מטמא בחיבור גם חולין. רבי עקיבה אמר משמו – של רבי יהושע, לא פסל אלא מקום מגעו – כי החלה כולה אינה מחוברת וכל פרור עומד בפני עצמו, לכן רק מקום המגע של הטמא נטמא. הלכה זו מתאימה לכלל ההלכות ששנינו עד עתה. המחלוקת היא אפוא האם מי פרות גורמים לחיבור. גם משנתנו אינה מפרשת אם העיסה היא חולין או תרומה.

18 גם מחלוקת זו היא מחלוקת כפולה: מחלוקת בהלכה, ומחלוקת מה הייתה דעתו של רבי יהושע.

19 ירק שלחולין שבישלו בשמן של תרומה – דינו כתרומה משום שהשמן נותן טעם משנה, תרומות פ"י מ"א; חלה פ"ג מ"י ועוד. המשנה חוזרת על ההלכה שבמשנה הקודמת אלא שהמקרה שונה: לא דימוע בתרומה, אלא בישול בתרומה. ונגע בו טבול יום רבי לעזר בן יהודה איש בירתותה אמר משם רבי יהושע פסל את כולו – כי הירקות השונים שבושלו הפכו לחיבור. רבי עקיבה אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו – זו אותה מחלוקת כמו במשנה הקודמת.

20 אנו נציע למשנתנו שני פירושים. הראשון הוא הפירוש המסורתי.

21 טהור שנגס מן האוכל – הרוק נגע באוכל והרוק מכשיר לקבל טומאה, שכן המשנה מכשירין פ"ו מ"ה מונה את מי הפה כוולד של מים. ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – כיכר התרומה הוכשרה לקבל טומאה, אבל הרוק של אדם טהור הוא טהור ולכן אין כאן טומאה. כך היה מקום לפרש את הרישא לו עמדה בפני עצמה, אבל הסיפא מובנת רק בהכשר טומאה. על כן פירשו הרמב"ם והר"ש שהנגיסה היא כמשקה שנפל שלא לרצון, והכיכר לא הוכשרה לקבל טומאה. בדרך זו הילך גם אלבק. דרך פירוש זו קשה, שהרי בבגדים אין כלל הכשר טומאה, וגם סתם כיכר לחם הוכשרה לקבל טומאה שכן לשים אותה במים. כאמור פירוש זה נובע מהסיפא, ונשוב לכך בהמשך.

22 היה אוכל זיתיו פצועין תמרים רטובות – שיש בהם משקה, וכל שהיא רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טמא – מכיוון שרוצה למצוץ את הגרעין הרי שהמים מרטיבים את הכיכר לרצונו ומכשירים אותה לקבל טומאה.

23 היה אוכל זתין נגובין תמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – ברור מהמשנה שהכול תלוי ברצונו. אם רוצה בהרטבה הבגדים והכיכר רטובים, ואם לא הרי הם כמים שניתנו שלא לרצון, ומים כאלה אינם מכשירים לקבל טומאה. הוא הדין במי שאוכל פרי ובמהלך האכילה יוצא מהפרי מעט נוזל, אין הוא מכשיר לקבל טומאה, כיוון שיצא שלא לרצונו של האוכל. אחד טהור ואחד טבול יום באילו – לפי הפירוש שהצענו למשפט הקודם רוק הטהור ורוק טבול יום מטמאים באותה מידה. להלן נראה שפירוש זה מופרז. רבי מאיר אומר אילו ואילו – כל מקרי האוכל שבמשנה, טמאין בטבול יום – וקל וחומר בטמא טומאה מלאה. לא ברור מה אומר רבי מאיר על מקרה של טהור. סביר שהוא מקבל את דברי תנא קמא, ומסביר. שמשקין שלטמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו – כלל זה שנוי בראשית משנת מכשירין. משקים טהורים מכשירים לקבל טומאה רק אם נפלו לרצון ומשקים טמאים מכשירים לטומאה גם אם נפלו שלא לרצון, כמו ששנינו שם: "משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון" מכשירין פ"א מ"א. לפי הסברנו יוצא שחכמים שעסקו בטבול יום חשבו שהרוק שלו אינו טמא, וחכמים אומרים אין טבול יום טמא – כלומר המשקה שלו אינו נחשב למשקה טמא. לפנינו גוון נוסף בהגדרה מה מטמא בטבול יום. משקה שלו נחשב לטהור. אם כן, לרבי מאיר טמא וטבול יום מטמאים את הכיכר גם אם הרוק נתלש שלא לרצונו ובטהור רק אם נפל לרצונו, אבל לכל הדעות משקה של טמא מטמא בין לרצונו בין שלא לרצונו.

24 כל המשנה קשה, מכמה סיבות:

25 1. ההקשר של המשנה אינו עוסק בהכשר טומאה. אמנם המשנה הבאה עוסקת בהכשר טומאה, ולכן ניתן לתרץ שמשנתנו מתחילה חטיבה העוסקת בהכשר טומאה.

26 2. המשנה מדברת על בגדים וכיכר. בגדים אינם צריכים הכשר טומאה כלל, והכיכר בדרך כלל כבר מוכשרת לקבל טומאה.

27 3. אם טהור נגס הרי גם רוקו טהור, ומהיכן באה הטומאה לשיטת רבי מאיר?

28 4. במסכת מכשירין הובהר שמשקה שנפל שלא לרצונו אינו מכשיר לקבל טומאה, ואם נפילת המים היא חלק בלתי נפרד מהמעשה שבו בחר הבעל הרי שזה לרצונו. המקרה השני הוא מקרה מובהק של "לא לרצונו", שהרי לא נתכוון שהרוק ייפול על הכיכר ונפל שלא בכוונה, ואין זו תוצאה בלתי נמנעת של אכילת הזיתים הפצועים.

29 על כן אנו מציעים לפרש את המשנה כתחילתה של המשנה הבאה העוסקת בטהור שידיו מסואבות, וזה פירושה:

30 טהור שנגס מן האוכל – לא נוצר מגע בין הרוק לידי האדם, ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – כיכר התרומה הוכשרה לקבל טומאה, אבל הרוק של אדם טהור הוא טהור ולכן אין כאן טומאה. היה אוכל זיתיו פצועין תמרים רטובות – בפרות שיש בהם משקה, והמשקה נטמא בידיים שכן הטהור לא נטל ידיו לפני האוכל. הידיים אינן מטמאות אלא משקים, אבל מי הרוק נגעו באוכל, וכל שהיא רוצה למוץ את גרעיניתו – עצם מציצת הגרעין גורמת ללחות הנוגעת בידיים, ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טמא – מכיוון שרוצה למצוץ את הגרעין הרי שהמים מרטיבים את הכיכר לרצונו ומכשירים אותה לקבל טומאה.

31 היה אוכל זיתין נגובין תמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעיניתו ונפל על בגדיו ועל ככר שלתרומה טהור – גם אם נפלו מים רק על הידיים, וגם אם נגע מעט בכיכר או בבגד, הרי שזו כמות זעירה ואין בה כדי לטמא. אין כאן אפילו בעיה של שיעור, אלא זו כמות מים זניחה.

32 אשר לשיעור, מן הראוי להעיר שרק רביעית מים מטמאת, אבל בדיוננו בנושא ראינו כי הלכה זו אינה חלה על מי גוף. אלו מטמאים, לפחות לפי חלק מהדעות, גם ללא רביעית. מי שסבור שרק רביעית רוק מטמאת צריך לשאול את עצמו מדוע כאן לא נדרשת רביעית, האם ייתכן שהרוק שנפל הוא בכמות כזאת?

33 אחד טהור ואחד טבול יום באילו – שניהם דומים בהלכות טומאת ידיים. רבי מאיר אומר אילו ואילו טמאין בטבול יום – ובטמא. אבל בטהור אינם מטמאים כלל, שכן כמות המים זעירה. מדובר במקרה שהידיים הרטובות מטמאות את הרוק והרוק מרטיב את הבגדים. אמנם מבחינה טכנית יש כאן טומאה, אבל מבחינה מעשית זה זניח. בפירושנו עמדנו על כך שלעתים חכמים מעדיפים את הפסיקה לפי התחושה הדתית, גם אם מבחינה טכנית-פורמלית ראוי היה לפסוק אחרת, וזו דוגמה לכך. שמשקין שלטמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו – משפט זה מתפרש טוב יותר לפי הפירוש הראשון. לפי הפירוש השני "מכשירין" כאן הוא במשמעות של מטמאים, מכשירים את הטומאה לבוא. משקים של טמא טמאים גם אם לא רצה בנגיעת המים, אבל משקים של טהור אינם מטמאים, ולא נגרמה להם טומאה במקרה זה. וחכמים אומרים אין טבול יום טמא – כלומר המשקה שלו אינו נחשב למשקה טמא, ודינו כטהור. ההלכה חוזרת בתוספתא ללא הסבר נוסף: "משקה טבול יום בטהור, דברי רבי, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר בטמא" פ"ב הי"ג, עמ' 686. מחלוקת חכמי דור אושא חוזרת, אפוא, דור מאוחר יותר.

34 כאמור, על הפירוש הראשון יש סדרת קושיות הלכתיות המחייבות לראות במשנה חריג הלכתי. הפירוש השני קשה מבחינה לשונית. רק בדוחק רב ניתן להציע שהרישא היא כפירוש השני, ומחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בעניין אחר של הכשר טומאה כפירוש השני. ייתכן אפוא שיש להעדיף את הפירוש הראשון ולראות בו עדות לרב-גווניות הרבה ולתפיסות ההלכתיות הפשטניות שנהגו בעיקר לשיטת בית הלל לפני שהפך התחכום המשפטי לדרך המלך ההלכתית.