מלבי"ם על יונה א׳

מהדורה: מלבי"ם על יונה, ויקיטקסט

1 סדר עולם רבה פתח ↗

בימי יהורם בן אחאב היה רעב גדול בשמרון שבע שנים, ובהן היה בן הדד נלחם בישראל, בשנה האחרונה קלל אלישע גיחזי, וילך אלישע לדמשק ומשח את חזאל למלך על ארם, ושלח את יונה בן אמתי ומשח את יהוא ברמות גלעד, ויהי בהשפט יהוא וגו' דברי הימים ב כב ח, ויהי כבואם אל תוך העיר וגו', ויבקש את אחזיהו וילכדהו וגו' שם כב ט, ועתליה אם אחזיהו וגו', ותקח את יהושבע וגו', ויהי אתה בבית בית ה' וגו' מלכים ב יא, ועליו הכתוב אומר כי יצפנני בסכה וגו' תהלים כז ה, מהו בצור ירוממני שם, זה יהוידע הכהן, בן אדם שהוא דומה לצור, וימשחהו יהוידע ובניו ויאמרו יחי המלך דברי הימים ב כג יא, וישמח כל עם הארץ וגו' מלכים ב יא כ, בן שבע שנים יהואש במלכו, בשנת שבע ליהוא מלך יהואש וארבעים שנה מלך בירושלם שם יב, בשנת כ"ב \כ"ג ליואש חזק את בדק הבית, הרי קנ"ה שנה משבנאו שלמה ועד שבדקו יואש, ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימי יהוידע הכהן וגו', ויזקן יהוידע וגו' דברי הימים ב כ״ד:ב׳, משנולדה קלקלה בימי שלמה, נולד יהוידע המתקן, ואחרי מות יהוידע הכהן וגו' שם כד יז, שעשה יואש עצמו ע"ז שנה, וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם שם:

4 גיטין פתח ↗

אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין כֵּלָיו; אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה – כָּשֵׁר. אִיתְּמַר: רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: שֶׁלֹּא עָבַר אָדָם שָׁם. לֵימָא מָר הֲלָכָה כְּמָר, וּמָר הֲלָכָה כְּמָר! מִשּׁוּם דְּאָפְכִי לְהוּ. מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלוֹסְקָמָא: מַאי ״חֲפִיסָה״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֵמֶת קְטַנָּה. מַאי ״דְּלוֹסְקָמָא״? טְלִיקָא דְסָבֵי. מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט, וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן, וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם – מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא זָקֵן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת; וְחוֹלֶה – שֶׁרוֹב חוֹלִים לְחַיִּים; אֲבָל זָקֵן שֶׁהִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת, וְגוֹסֵס – שֶׁרוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה; לָא. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן – אֲפִילּוּ בֶּן מֵאָה שָׁנָה, נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים! תְּיוּבְתָּא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, כֵּיוָן דְּאִיפְּלִיג – אִיפְּלִיג. רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה, תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט, וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. וּרְמִינְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ״ – שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם לְמִיתָתוֹ, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד! אֲמַר לֵיהּ: תְּרוּמָה אַגִּיטִּין קָא רָמֵית?! תְּרוּמָה אֶפְשָׁר, גֵּט לָא אֶפְשָׁר. וְרָמֵי תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה; תְּנַן: בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן, וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. וּרְמִינְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ״ – שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד! אָמַר רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק: שָׁאנֵי הָתָם, שֶׁהֲרֵי אֲסָרָהּ עָלָיו שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּאִיהוּ מָיֵית בְּרֵישָׁא? דִּלְמָא אִיהִי מָיְיתָא בְּרֵישָׁא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר – דְּלָא חָיֵישׁ לְמִיתָה, הָא רַבִּי יְהוּדָה – דְּחָיֵישׁ לְמִיתָה. דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר: שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ – הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה; עֲשָׂרָה – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן; תִּשְׁעָה – מַעֲשֵׂר שֵׁנִי; וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין. רָבָא אָמַר: שֶׁמָּא מֵת לָא חָיְישִׁינַן, שֶׁמָּא יָמוּת חָיְישִׁינַן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא: וְהָא נוֹד דִּכְשֶׁמָּא יָמוּת הוּא, וּפְלִיגִי! אָמַר רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא: שָׁאנֵי נוֹד דְּאֶפְשָׁר דְּמָסַר לֵיהּ לְשׁוֹמֵר. מַתְקֵיף לַהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא: עָרְבָיךְ עָרְבָא צְרִיךְ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: שֶׁמָּא מֵת – לָא חָיְישִׁינַן, שֶׁמָּא יָמוּת – תַּנָּאֵי הִיא. הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְכוּ׳: וְהָא בָּעֵינָא סְמִיכָה! אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּקׇרְבַּן נָשִׁים. רַב פָּפָּא אָמַר: בְּחַטַּאת הָעוֹף. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גֵּט – מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, אֲבָל תְּרוּמָה דְּאֶפְשָׁר – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן תְּרוּמָה – דְּזִמְנִין דְּלָא אֶפְשָׁר; אֲבָל חַטַּאת הָעוֹף – מִסְּפֵיקָא לָא לֵיעוּל חוּלִּין לָעֲזָרָה, צְרִיכָא. מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרָיו: עַל עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם, וְעַל הַסְּפִינָה הַמּוּטְרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִידּוֹן – שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּימִין. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג – נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חוּמְרֵי חַיִּים וְחוּמְרֵי מֵתִים – בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל; אֲבָל בְּבֵית דִּין שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, כֵּיוָן דִּגְמִיר לֵיהּ דִּינָא לִקְטָלָא – מִיקְטָל קָטְלִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בֵּית דִּין שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם נָמֵי, דִּמְקַבְּלִי שׁוּחְדָּא! אֲמַר לֵיהּ: כִּי שָׁקְלִי – מִקַּמֵּי דְּלַחְתּוֹם פּוּרְסִי שְׁנָמַג; לְבָתַר דְּמִיחְתַּם פּוּרְסִי שְׁנָמַג – לָא שָׁקְלִי. מֵיתִיבִי, כׇּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ: ״מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו״ – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג! דִּלְמָא בּוֹרֵחַ שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע: שְׁמַע מִבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרָג״ – יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵקוֹמֶנְטָרִיסִין שֶׁל גּוֹיִם ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרַג״ – אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מַאי ״מֵת״, וּמַאי ״נֶהֱרַג״? אִילֵימָא ״מֵת״ – מֵת מַמָּשׁ, וְ״נֶהֱרַג״ – נֶהֱרַג מַמָּשׁ; דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹיִם, אַמַּאי אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ? הָא קַיְימָא לַן דְּכֹל מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ הֵימוֹנֵי מְהֵימְנִי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו ״מֵת״ – יוֹצֵא לָמוּת, ״נֶהֱרַג״ – יוֹצֵא לֵיהָרֵג? וְקָתָנֵי: בְּבֵית דִּין יִשְׂרָאֵל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ! לְעוֹלָם מֵת מַמָּשׁ וְנֶהֱרַג מַמָּשׁ, וּדְקָאָמְרַתְּ: דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹיִם אַמַּאי לָא, וְהָא קַיְימָא לַן דְּכֹל מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ הֵימוֹנֵי מְהֵימְנִי; הָנֵי מִילֵּי בְּמִילְּתָא דְּלָא שָׁיְיכִי בָּהּ, אֲבָל בְּמִילְּתָא דְּשָׁיְיכִי בַּהּ, עָבְדִי לְאַחְזוֹקֵי שִׁיקְרַיְיהוּ. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם,

5 יבמות פתח ↗

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְהָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּהּ, וּמַנּוּ — רַבִּי מֵאִיר. כְּשֶׁעָלִיתִי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא, בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מִי הֶעֶלְךָ? אָמַר לִי: גַּל טְרָדַנִי לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁהֱקִיאַנִי לַיַּבָּשָׁה. אָמַרְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁאָמְרוּ: מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת, מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף — אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.

1 ויהי דבר ה' אל יונה אמרו חז"ל בפ' החליל שיונה בן אמתי היה מצד אמו משבט אשר והוא היה בן האשה האלמנה שכלכלה את אליהו, ושאליהו החייהו, ומצד אביו היה משבט זבולון כמ"ש בספר מלכים יונה בן אמתי אשר מגת החפר, וגתה חפר היה בגבול זבולון יהושע י״ט:י״ג, ומבואר במלכים שם שהוא היה אשר משח את יהוא כמ"ש חז"ל והוא נבא לירבעם בן יואש שישיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה, וכ"ז לא הועיל כי ישראל לא שבו בתשובה עד שהיו מוכנים לילך בגלות על ידי מלך אשור, וכבר היה אשור מושל עליהם, לכן אמר לו ה'.

2 השאלות: לא מצאנו בשום מקום שישלח ה' נביא מבני ישראל בפרטות שילך אל מדינה מן האומות להחזיר אותם בתשובה, כי זה רק מיוחד לישראל שחלה בם השגחה האלהית כמ"ש חז"ל. ומקרא מפורש כי העמים אשר אתה יורש אותם אל מעוננים וכו' ישמעו, ואתה לא כן וכו' נביא וכו' ומה נשתנה ענין נינוה ששלח אליהם את יונה?, ומדוע לא שמע יונה בקול ה' והיה לו לרוץ בשמחה להשיב בני אדם מדרכם הרעה, ומה בכך שאינם מבני ישראל?, ואיך עבר יונה על דברי ה' לכבוש נבואתו ונביא הכובש נבואתו חייב מיתה?. מדוע אמר וקרא עליה ולא פירש לו מה יקרא, ובפעם השני אמר וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך?:

3 קום לך אל נינוה וקרא עליה שישובו בתשובה ולא היה השליחות בשביל נינוה כי לא מצאנו שישלח ה' נביא מישראל להשיב את העכו"ם בתשובה, כי לא דבקה השגחת ה' לשלוח נביא רק בישראל, רק כי היתה ההשגחה על נינוה בשביל ישראל אחר שאשור הוכן להיות שבט אפו של ה' לרדות בו את ישראל שנתחייבו למקום, רצה ה' להשיבם בתשובה כדי שיהיו מוכנים למלאת גזרתו על ישראל, וגם כדי שלא יאמר המתלונן למה התביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו, רצה ה' להראות שאשור יש לו זכות יותר מישראל שהם שמעו לדברי הנביא ועשו תשובה וישראל הקשו ערפם משמוע, וכאשר ידע יונה כי משליחות זה תצמח רעה לישראל, לכן חשב מחשבות בל ילך בשליחות זה, ובחר יותר לאבד את עצמו בים משיהיה הוא המסבב רעה לישראל. וכבר כתב הרי"א שמטעם זה אמרו חז"ל שיונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב ושנתן נפשו עבור ישראל, כמ"ש במכילתא פ' בא, כי בזה היה תלוי הצלת ישראל וכבודם בשני הטעמים הנזכרים. והנה בפעם הראשון לא שלח על ידו נבואה מיוחדת כמו בפעם השני שא"ל קרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך שהוא מה שקרא עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, שאז לא נחתם עדיין גז"ד זה, ולא שלחו בתורת נביא מודיע גזרת עליון, שאם היה שולחו בענין כזה לא היה עובר על דברי ה', שנביא הכובש נבואתו חייב מיתה. רק א"ל קרא עליה סתם, היינו שיקרא באזניהם דברי מוסר ותוכחה להשיבם מעונותיהם, ובאר לו כי עלתה רעתם לפני, שעת תרבה הרעה במדה גדושה תעלה הרעה לפני ה' לקטרג, ואז בא רעתם וקטגה עליהם, ובעת יחתם גז"ד אז תרד הרעה שהיא הגזרה הנחרצה מלמעלה למטה. ואז עדיין לא נחרץ גז"ד, רק הרעה קטרגה עליהם, ושלחו להוכיחם, לא להודיעם גזר דינם, ולכן חשב יונה שבזה אינו בכלל נביא הכובש נבואתו כי לא נשלח לנבאות רק להוכיח ועובר רק על מצות עשה שצוהו ה' להוכיח, ולכן.

4 השאלות: למה ברח תרשישה, ואם כדי שלא יגיענו דבר ה' הלא כבר צוהו ה' וסרב מלכת בשליחות ומה לי אם סרב פעם אחת או אם יסרב שני פעמים?, ולמה ברח אל הים ולא אל המדבר ומשם לחו"ל, והלא הים מוכן לנבואה כמ"ש שנגלה אל יחזקאל בחו"ל מפני שהיה במקום מים, ולשון באה תרשיש בלתי מתוקן, שהיה לו לומר הולכת תרשית?:

5 ויקם יונה לברוח תרשישה, באשר התירא פן ישלחהו שנית וישם דבר נבואה בפיו שילך בתורת נביא, שאז יהיה מוכרח ללכת, לכן הקדים לברוח מלפני ה', וכבר השקיף הרי"א שיש הבדל בין מפני ה' ובין מלפני ה', שמפני ה' יאמר על ידיעתו והשגחתו ואיך יוכל לברוח מהשגחת ה' ואנה מפניו יברח, אבל לפני ה' בא על הדבקות והשראת השכינה בהיותו עומד ומתהלך לפני ה' ודבק בו, ורצה לברוח לחו"ל ששם אין השכינה שורה, ומשם לא ישלחהו לנבאות, והנה בחר לרדת דרך ים ולא לברוח לחו"ל דרך המדבר, מפני שהנבואה תחול לפעמים גם בחו"ל כשחל עליו הרוח פעם א' בא"י כמ"ש על מ"ש ביחזקאל היה היה דבר ה' שנבא בח"ל מפני שנבא כבר בא"י, ואליהו בברחו המדברה מפני איזבל ראה מראות אלהים בהר חורב, לכן עלה אל האניה, שחשב שבעת יהיה באניה לא תחול עליו רוח ה', אם מפני שיורדי הים דעתם בלתי מתישבת מצער הים עד בואם ליבשה כמ"ש חז"ל, אם מפני שאז לא יתבודד באשר היו על האניה עובדי אלילים שכ"ז תעכב בל תשרה השכינה עליו וז"ש וירד בה לבא עמהם תרשישה שרצה לבא עמהם בחברתם וכבר פי' חז"ל שנתן שכר כל האניה כמ"ש ויתן שכרה, וזה מבואר במ"ש וימצא אניה באה תרשיש שהיה ראוי לאמר אניה הולכת לתרשיש, רק שהאניה באה עתה מתרשיש, ודרך בעלי האניות שלא לשוב תיכף ביום בואם רק יעמדו כמה ימים עד ימצאו מכסת האנשים עוברי ים בדרך הזה שימלאו משכורת האניה, ומהר יונה לשלם שכר כל האניה, והיה לו בזה שתי כוונות, אם שתלך תיכף, ואם שלא ימצאו על האניה נפשות רבות, אחר שידע שהעוברים באניה יהיו בסכנה לא רצה שיאבדו נפשות רבות:

6 וה' הטיל רוח גדולה אל הים, באר שהרוח הזה לא היה בטבע הים אז, כי לא היה אז העת לסער, רק ה' הטילו בהשגחה, ולפעמים תבא הסערה מן היבשה ואז ינשוב הרוח בצד אחד ויגרש הספינה לצד שכנגדו, ואז ימצא הרוח בכל שטח הים, אבל רוח זה עמד בעומק הים מן המים עצמם, שלפעמים תבא הרוח מתהום המים. והיה סביב הספינה הזאת, וכבר אמרו חז"ל שהאניות האחרות עברו בשלום כי לא היה רוח כלל, ומתוך כך הרגישו המלחים שהוא עונש השגחיי, ובמ"ש והאניה חשבה להשבר כתב הרי"א שהאניה לא תשבר בלב ימים רק תטבע, ולא תשבר רק אם ישליכנה הרוח אל הסלעים אשר בחוף, וע"כ פי' שאנשי האניה מפחדם פן תטבע האניה בגלי הים ומשבריו חשבו מחשבות להטות האניה אל הארץ שתשבר שם, באופן שקצת ינצלו בהיותם קרובים אל היבשה, וזה דוחק גדול שהלא אח"ז אומר ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה, ומקרא מלא יחזקאל כ״ז:כ״ו רוח הקדים שברך בלב ימים, כי הרוח ישבר את התורן ומפרשי הספינה שהם עקר האניה כמ"ש בגיטין דף כ"ח:

7 השאלות: הלא אחרי שראה הסכנה היה לו לשוב מחטאו לאמר חטאתי ושיאמר לבעלי האניה שיוליכוהו לדרך אשורה וימלא דבר ה', לא לאבד את עצמו בים על לא דבר?, ולמה ירד אל ירכתי הספינה והלא ידוע שבעת תטבע הספינה אז האנשים השוכבים בירכתי הספינה קודמים למות, משא"כ אלה שהם על הספינה למעלה יוכלו להנצל ע"י דף וכדומה, ולמה בקש את המות?:

8 וייראו המלחים, וע"י יראתם זעקו איש אל אלהיו בשהאמינו שהזעף הזה בא ע"י קצף אלהיהם, וגם עשו תחבולות אנושיות שהטילו את הכלים אשר באניה אל הים כדי שתקל האניה ותעלה על מי הים ולא תטבע, אמנם יונה ירד אל ירכתי הספינה וירדם, והיה כונתו באשר ירא שבעת תטבע הספינה ויפול לתוך הים יש אפשרות שיצוה ה' לגלי הים שיטרדוהו מגל אל גל עד יושלך אל היבשה כמעשה דר"ע ביבמות, לכן ירד אל ירכתי הספינה. שיש הבדל בין ספינה ובין אניה שספינה נקרא החלק מן האניה שהוא ספון ומכוסה למעלה והוא החדר התחתון שבאניה שמשם לא יפול אל הים רק יבואו מי הים עליו ויטבע שם, וכמו שהתיר בשו"ת המבי"ט את הנשים שנטבעו בעליהם בחדר הספינה שאין לו דין מים שאין להם סוף לדעתו, באשר מי הים באים אל החדר, וגם היה לו עוד טעם בזה, שבאשר ידע שהסער הזה הוא בשבילו ושאם ימות הוא תחלה יפסק הסער וינצלו אנשי האניה, ירד אל ירכתי הספינה ששם יכנסו המים תחלה ויחנקוהו, ואז ינצלו אנשי הספינה שהם עומדים למעלה:

9 ויקרב אליו רב החובל הוא המנהיג את הספינה באשר אבדה כל תקוה מאתו להנצל בדרך הטבע, וחשב כי הסער הזה המשונה שבא רק על האניה הזאת הוא מפני הגזרה שנחרצה על אנשי האניה, וכשיקראו כולם אל אלהיהם יצוייר שיתנחם ויבטל הגזרה, אבל כשאחד מהם נרדם בלתי קורא לאלהים עדן תשאר הגזרה עליו, ותטבע האניה בשבילו, ועל זה אמר קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת פי' שישתנו מחשבותיו אל מחשבה אחרת ויבטל הגזרה, שלא נאבד:

10 השאלות: מה היה העצה בהטלת הגורלות, הלא הגורל בהכרח יפול עד אחד מהם, ואיך יבורר בזה שהוא החוטא, והלא יוכל להיות שהסער בא בשביל כולם ובכל זאת הגורל לא יפול רק על האחד לבד, ולמה אמר ונפילה גורלות בלשון רבים, ובכל מקום יאמר הפיל גורל בלשון יחיד, כי הגורל יחיד הוא במשפטו?:

11 ויאמרו איש אל רעהו, אח"כ הסכימו להפיל גורלות שעי"ז ידעו בשלמי הרעה הזאת, ופי' שיפילו גורלות רבות זה אח"ז שאם החטא תלוי בכולם יפול הגורל בכל פעם על איש אחר ואז ידעו כי כולם חייבים, ואם יפול בכל פעם על איש אחד אז ידעו כי הוא החייב, והנה יצוייר שהגם שיפול הגורל על איש אחד אינו החייב שעל ידו בא הסער, רק שהוא האיש היודע מי החייב ומה הוא הסבה להרעה, וגם זה נכלל במ"ש ונדעה בשלמי הרעה הזאת, כי האיש ההוא שעליו נפל הגורל או שהרעה בשבילו או שהוא יודע ויודיע בשלמי הרעה, וספר כי הפילו גורלות רבות ובכל פעם נפל הגורל על יונה לא על זולתו:

12 השאלות: ח-ט למה שאלו לו השאלות הרבות האלה,והוא לא השיב לכולם, ומה שאמר את ה' אני ירא אינה תשובה על שאלותיהם, ומלות באשר למי לא נודע פירושם?:

13 ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו, שאלו שתי שאלות, א על הצד שהוא עצמו החוטא אמרו הגידה לנו באשר הרעה הזאת לנו, היינו מה החטא שחטאת אשר עבורו באה הרעה, ב ועל הצד שהוא אינו החוטא רק שהוא יודע מי החוטא אמרו הגידה למי הרעה הזאת לנו, ר"ל מי מאתנו הגורם זאת, והוסיפו לשאול מה מלאכתך וכו', באשר הקדמונים היו מאמינים כי יש על הים שר מיוחד שהוא אלהי הים. וההבילו עליו שיש לו שנאה על איזה בעלי אומניות מיוחדות שאינו מניחם לעבור בים, וע"ז שאלו מה מלאכתך, וכן אמרו שיש לו שנאה על מקומות פרטים ואינו מקבל אנשים שנכנסו אל הים באותן המקומות וע"כ אמרו מאין תבא, וכן שיש לו שנאה על ארצות מיוחדות ששונא יושביהם ועל עמים מיוחדים כנודע בהבלי הגוים הקדמונים ועל זה שאלו מה ארצך ואי מזה עם אתה:

14 ויאמר אליהם עברי אנכי, היא תשובה כללית לכל השאלות שהוא עברי שהם הולכי הים באניות ואין הים מתנגד לא להם ולא לארצם ולא למקומות שבארצם, כי הם לחוף ימים ישכנו, ועל מה מלאכתך אמר את ה' אלהי השמים אני ירא שהוא נביא דבק באל עליון ואין הים מתנגד אל מלאכתו ויראת אלהיו.

15 באשר ה' עשה את הים ואת היבשה והוא מושל בגאות הים, וזה היתה התשובה על הארבע שאלות האחרונות, ובודאי השיב גם על עקר השאלה ששאלו על מה הרעה הזאת והודיעם כי מלפני ה' הוא בורח, וכמ"ש בפסוק שאח"ז, והרי"א פי' שמ"ש את ה' אני ירא היינו שאני ירא מענשו על שברחתי מלפניו:

16 וייראו האנשים יראה גדולה, כי מ"ש תחלה וייראו המלחים היתה יראת הסכנה. אבל יראה זו היתה יראת ה' שהיא גדולה למעלתה לפי גדולת העצם שהתיראו ממנו, ויאמרו אליו מה זאת עשית, עי' המפרשים שהוכיחו אותו על רוע מעשהו, ר"ל איך עשית כדבר הרע הזה לברוח מלפני ה', ומפרש כי ידעו זאת מפני שהגיד להם כנ"ל בפסוק הקודם:

17 השאלות: ומהו השאלה מה נעשה לך הלא כבר הפילו גורלות לדעת את מי ישליכו אל הים כמנהגם, ואם היה משיב שהוא לא חטא מאומה ג"כ היו משליכים אותו:

18 ויאמרו אליו מה נעשה לך, שאלוהו אם רוצה לשוב בתשובה ולקבל עליו ללכת לנינוה, ואולי יהיה להם תקנה ע"י שישובו עמו ללכת אל חוף המוליך לנינוה, או שישיבוהו לא"י בחזרה ובזה ישתוק הים מעלינו:

19 ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים, ר"ל אין אני רוצה לשוב ולא ללכת לנינוה, וא"כ אין הסער כדי להשיבני לארצי או לנינוה, כי הסער בא לענוש אותי על העבר על שמריתי את פי ה', וזה יודע אני בבירור שאין הסער בשבילכם לענוש אתכם על מה שאתם מוליכים אותי לתרשיש כי אין זה מכונת ה', רק בשלי הסער מגדול הזה עליכם לענוש אותי לבד לא בשבילכם, וכשאטבע בים ישתוק הים מעליכם:

20 השאלות: ולמה חתרו עתה להשיב אל היבשה ולא עשו זה תיכף?:

21 ויחתרו האנשים, והם רצו לנסות זה במה שחתרו להשיב אל היבשה וללכת בחזרה ליפו, ואם עקר כונת ה' להשיבו אל ארצו שברח משם הלא ראוי שיוכלו לשוב אל היבשה ולהשיב הבורח אל אדוניו, ולא יכלו כי הים הולך וסער אחר שיונה לא שב בתשובה, לא הקים סערה לדממה:

22 ויקראו וכו' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה", ר"ל אם לא נשליכהו אל הים הלא נאבד אנחנו ע"י נפש האיש הזה, שע"י נפשו החטאת נאבד כולנו וזה אין מן הראוי, ואם נשליכהו אל הים על צד זה נבקש אל תתן עלינו דם נקי להעניש אותנו על הטבעתו, כי גם המחוייב עונש בידי שמים ויקבל ענשו ע"י בני אדם יענש הרצח אותו כמ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וכמו שאמרו על והאלהים אנה לידו.

23 כי אתה ה' כאשר חפצת עשית ר"ל כי המעשה הזה לא תתיחס אלינו רק אליך שהקימות את הסער וחפצת להטביעו בים ואתה עשית, כי אנו מוכרחים לעשות זאת אחר שאם לא נשליכהו אל הים נטבע כולנו, א"כ המעשה מיוחס לך לא לנו:

24 וישאו את יונה ויטילהו אל הים, פי' חז"ל שהטילו תחלה קצת גופו ושתק הים וכשהעלוהו חזר הסער, וזה רמז במ"ש וישאו ויטלוהו, שלא הטילוהו תיכף רק נשאו אותו תחלה בידם ועשו בו נסיונות רבות וראו שע"י הטלתו עמד הים מזעפו, בענין שלא הטילוהו לים בלא הבחנה, שהיה להם הבחנות רבות, אם מאיכות הסער שהיה רק על האניה זאת, ואם מריבוי הגורלות שכולם נפלו על יונה, ואם מהודאת עצמו, ואם מן הנסיון האחרון שכל עת שטבלו אותו בים עמד מזעפו:

1 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בֵּית שׁוֹאֵבָה. שֶׁמִּשָּׁם שׁוֹאֲבִים רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. עַל שֵׁם וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְינֵי הַיְשׁוּעָה. דְּלֹמָא. רִבִּי לֵוִי וִיהוּדָה בַּר נַחְמָן הֲווֹן נָסְבִין תַּרְתֵּין סִילְעִין מֵיעוֹל מְצַמְתָּה קָהָלָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. עָאַל רִבִּי לֵוִי וְדָרַשׁ. יוֹנָה בֶּן אַמִיתַּי מֵאָשֵׁר הָיָה. דִּכְתִיב אֲשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן. וּכְתִיב קוּם לֵךְ צָרְפָתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן. עָאַל רִבִּי יוֹחָנָן וְדָרַשׁ. יוֹנָה בֶּן אַמִיתַּי מִזְּבוּלוּן הָיָה. דִּכְתִיב וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵן זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם. וּכְתִיב מִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין. וּכְתִיב כִּדְבַר יְי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִיתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. בְּשׁוּבְתָא חוֹרִיָיתָא אָמַר רִבִּי לֵוִי לִיהוּדָה בַּר נַחְמָן. סַב לָךְ אִילֵּין תַּרְתֵּין סִילְעַיָּא וְעוֹל מְצַמְתָּה קָהָלָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. עָאַל וְאָמַר קוֹמֵיהוֹן. יָפֶה לִימְּדָנוּ רִבִּי יוֹחָנָן. אִמּוֹ מֵאָשֵׁר וְאָבִיו מִזְּבוּלֻן. וְיַרְכָתוֹ עַל צִידוֹן. יֶרֶךְ שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּהּ מִצִּידוֹן הָיָה. וּכְתִיב וַיֵּרֶד יָפוֹ. לָא צוֹרְכָא דְילָא וַיֵּרֶד עַכּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. יוֹנָה בֶּן אַמִיתַּי מֵעוֹלֵי רְגָלִים הָיָה וְנִכְנַס לְשִׂמְחַת בֵּית שׁוֹאֵבָה וְשָׁרָת עָלָיו רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. לְלַמְּדָךְ שֶׁאֵין רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ שׁוֹרָה אֶלָּא עַל לֵב שָׂמֵחַ. מַה טַעֲמָא. וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. אָמַר רִבִּי בִּנִיָמִן בַּר לֵוִי. וְהָיָה כְּנַגֵּן בַּמְנַגֵּן אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים.

מלבי"ם על יונה ב׳:א׳ »