דור רביעי על חולין ב׳ א:א׳

1 משנה: הכל שוחטין וכו׳, הנה צריך ליתן טעם למה פתח התנא מסכת שחיטת חולין בדיני השוחט ולא בעיקר דין דשחיטה ונשחטים וכמו שסידר הרמב״ם ז״ל דינים אלו והתחיל במיני בע״ח הטעונים שחיטה ואח״כ מקום השחיטה ושיעורה וכו׳ ולבסוף מי הוא השוחט, ועיין מה שאכתוב בזה בריש פ׳ בהמה המקשה טעם עמוק שהי׳ לרבינו הקדוש בזה, וכאן בריש חיבורי אען במילי דאגדתא ודרך אגב לנעוץ סוף המסכתא המסיימת בדרשא דלמען ייטב לך ליום שכולו טוב לתחילתה.

2 הנה בפסחים מ״ט ע״ב איתא תני׳ רבי אומר ע״ה אסור לאכול בשר שנ׳ זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בהמה ועוף, והכוונה מבוארת כי הקב״ה לא נתן שליטה לאדם על הבע״ח להמיתם ולאכלם רק אם הוא אדם השלם כי ורחמיו על כל מעשיו כתיב וצער בע״ח דאורייתא ואין לאדם רשות להמית הבע״ח רק אם ע״י אכילת האדם יתעלה הבע״ח ממדרגת חי למדבר כי כך היא המדה הדומם יתעלה בצומח, הצומח בחי, והחי במדבר, ויתרון וזכות המדבר על החי תלוי במה שהמדבר משעבד כוחותיו הרוחנים הדעה והדיבור לתורה ולעבודה להיות שלם בגופו בממונו ובתורתו אבל עם הארץ של אותו הזמן שהי׳ רחוק מהת״ח בדעותיו ובמעשיו כרחוק מזרח ממערב לא הי׳ לו רשות להמית הבע״ח מפני שלא יתעלה על ידו ואין זה תיקון אלא קלקול, ויפה ביאר ק״ז בעל החת״ס זצוק״ל הקרא במשלי א׳ י״ז ״כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם״, הכוונה, בעל כנף מקרי הנפש החיוני של העוף המרגשת בעצמה הצורך להתעלה ומבחנת בין מה שטוב לה ובין מה שרע לה, וקאמר אתה בן אדם שאינך כדאי לאכול ציד חי׳ ועוף בחנם אתה פושט את הרשת ללכוד בה את העוף״, כי הם״ ר״ל אע״פ שהבע״ח בעצמם ״לדמם יארובו״ ומצפים שיבוא מי שראוי׳ שישפוך דמם כדי שימצא תיקון לנפשם ממדרגת חי למדבר, אבל ״יצפנו לנפשותם״ שלא יצודו על ידך כי מזלייהו חזי שלא תתעלה נפשם החיוני בך ודפח״ח.

3 ויש לרמז זאת בקרא ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״ ר״ל שלא תכלה הנפש של הבע״ח ע״י אכילת בשרו כי מי שאינו בבחינה זו שיוכל לתקן נפש הבע״ח מכלה עם אכילת הבשר גם את הנפש, ולכן אמר רבי דע״ה אסור לאכול בשר וע״ה מקרי מי שאינו לא בתורה ולא במע״ט המחזיקים את התורה כי בצל החכמה בצל הכסף אמר החכם והכוונה כי מי שהוא מחזיק את החכמה בכספו לא ימלט שלא יקבל לעומת זה מאור תורתו של המוחזק ממנו כמאמר התנא בפ״א יהי׳ ביתך בית וועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם, ממילא דהני תרתי החכמים והמחזיקים בעם מוקרי ורחמי רבנן המה ראויים לאכול בשר, אבל מי שמחזיק ת״ח וממאן לבוא בחבורתם ואינו מתחמם באור תורתם ומדמה בנפשו שיצא י״ח ע״י שמשפיע להת״ח מזון גשמי מבלי להיות מקבל ג״כ, או להיפך אותו החכם המקבל השפעה מן המחזיקים אבל אינו מתאמץ להיות ג״כ משפיע השפעה רוחנית על המחזיקים ומחזיק טובה לעצמו תועבת ד׳ גם שניהם ואינם ראויין לאכול בשר כי היתר אכילת בשר נבנה על השתתפות הענינים כי כל אחד מקבל ומשפיע דהאדם ניזון מן הבע״ח ונעשה מקבל ולעומת זה תתעלה נפש הבע״ח ועי״ז נקרא האדם משפיע הרי שניהם מקבלים ומשפיעים, ולכן רק אדם אשר הוא בבחינת מקבל ומשפיע רשאי לאכול בשר אבל מי שתחסר לו אחת מבחינות אלו ומכש״כ אם אינו מקבל ולא משפיע וגרוע מן הבהמה, שאסור לאכול בשר.

4 וכל זה מרומז במשנתינו דרך הקדמה למס׳ זו אשר עסקה בהכשר אכילת בשר״, הכל שוחטין ושחיטתן כשרה״ ר״ל כל אדם מישראל ראוי והגון לבוא ולאכול בשר ״חוץ מחרש״ שהוא אינו שומע ואינו מדבר רמז למי שאינו משפיע ואינו מקבל כי השמיעה רמז להקבלה והדיבור רמז לההשפעה״, שוטה״ הוא בחינת משפיע ואינו מקבל דאיזה שוטה המאבד מה שנותנים לו ולשוטה דומה מי שמחזיק את הת״ח ואינו מקבל ממנו חכמה דעת ומוסר השכל הרי שדי זוזי בכדי״, וקטן״ הוא בבחינת מקבל אינו משפיע כדאמרינן בסוכה דקטן אקנויי קנה ומקני לא מקנה והוא משל לת״ח שמקבל ומתהנה מאחרים ומחזיק טובה לעצמו ואינו משפיע מאור תורתו לאחרים, וכל הני שלשה מיני בני אדם אינם ראויין לאכול בשר שמא יקלקלו ולא יתקנו בשחיטתן ר״ל שע״י לא תתעלה נפש הבע״ח, וזה רמז נפלא ראוי׳ להתחלת מס׳ חולין, ובסיומה אומר למען ייטב לך ליום שכולו ארוך ליום שכולו טוב.

5 הנה אנו רואים כי לרוב הכשרים והראויין לאכילת בשר מצד מדרגתם אין פרנסתם מצוייה ומספקת והתורה אמרה כי ירחיב ד׳ את גבולך ואמרת אוכלה בשר ואמרו לקמן פ״ד ע״א דלמדך התורה ד״א שלא יאכל בשר אלא לתיאבון מתוך רחבת ידים ורובי ת״ח הלא אין להם אותה הרחבה הצריכה לאכילת בשר, גם אמרו חז״ל כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וחיי צער תחי׳ ובתורה אתה עמל, וא״כ תאמר בלבך אני מתיגע ללמוד כדי לידע איך להכשיר את הבע״ח לאכילה ואיך להגיע למדרגה להיות ראוי לאכול בשר ולבסוף אני רואה כי אחרים שאינם ראויין אוכלין בשר ולי אינו מגיע אף כפול, ע״ז קאמר בסוף המס׳ כדי להרגיע את רוח המדוכה הלזה באמרו כי על שאלה זו מדוע דרך רשעים צלחה וצדיק נגוע כל היום וחכמת המסכן בזוי׳ כבר התחכמו רבים ואין לנו ע״ז תירוץ מספיק אחר רק לומר למען ייטב לך ליום שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך ליום שכולו ארוך ובהאי אמונה צדיק יחי׳ כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ודו״ק.

6 ״הכל שוחטין ושחיטתן כשרה״ שמעתי מהגאון מהר״י אסאד ז״ל שהעיר כי כאן בשחיטת חולין משתמש התנא בלשון שחיטה, ובזבחים שמדבר מקדשים משתמש בלשון זביחה״, כל הזבחים שנזבחו״ והוא היפך הקרא, דבקדשים כתיב ושחט את בן הבקר ובחולין כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך.

7 הנה דבר גדול דיבר השר, דניהו דקדשים הנאכלין לעולם נקראו גם בתורה זבחים ולרוב כתיב בהו לשון זביחה וכמו וזבחת פסח אשר תזבח בערב וכדומה הרבה ולכן יפה באר התנא בלשון זביחה על הזבחים לשון נופל על לשון, אבל בשחיטת חולין דילפינן מקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך וכדתני רבי בפ״ב דף כ״ח ע״א ודאי הוה לי׳ להתנא לבחור בלישנא דקרא ולשנות הכל זובחין וזביחתן כשרה. - אבל האמת יורה דרכו דכאשר ביארנו בפתיחה וכן לקמן שם על ברייתא דרבי דלר׳ ישמעאל וחבל תנאים שעמו דלא אישתרי נחירה במדבר כל הלכות שחיטה מושחט את בן הבקר ילפינן דלדידי׳ האי ושחט משום הכשר אכילה כתיב ולא שייך לעבודה ומה לי קדשים ומה לי חולין ולר״ע נמי דאישתרי נחירת חולין במדבר ושחט דוקא בקדשים דעבודתן בכך הלא וזבחת כאשר צויתיך פירושו כאשר צויתיך בקדשים וכאשר כתב הרמב״ן ז״ל עה״ת וא״כ ג״כ מושחט ידעינן הלכות שחיטה בשחיטת חולין, וכאשר אבאר במ״א, אבל אז אין שחיטה לעוף מה״ת, אבל רבי דמפרש כאשר צויתיך על פה בסיני רק לדידי׳ אין לנו מן הקרא דושחט מאומה אלא מקרא דוזבחת כאשר צויתיך, וכאשר ביארתי זאת בארוכה דרק לרבי יש שחיטה לעוף מה״ת וא״כ לישנא דמתני׳ הכל שוחטין באמת מורה דלא כרבי אלא כאינך תנאים אליבא דר״ע דסברו אין שחיטה לעוף מן התורה או כרי״ש ודעמי׳ דלא סברי כלל דקרא דוזבחת לשחיטת חולין אתא. ובזה הרווחנו נמי דלא צריכין לדחוק כרש״י ורשב״א ז״ל בריש פ״ב דה׳ דברים הפוסלים בשחיטה דאמר בגמר׳ דגמירי להו מהלכה דלאו דוקא, דהרי דרסה ועיקור מקרא דושחט ידעינן, דושחט ולא דרס ולא קרע, דכל זאת ליתא לרבי דהלכתא כוותי׳ דלא מצינן למילף מושחט דכתיב בקדשים מאומה דהרי מצד הכשר אכילה גם נחירה סגי ולא בעינן שחיטה אלא לקדשים מצד עבודה ולא להכשיר, ושפיר בעינן הלכתא על כל ה׳ דברים לרבי ואליבא דר״ע והא דדרש לקמן ל׳ ע״ב ושחט אין ושחט אלא ומשך הלא תדבר״י והוא רי״ש קאמר אבל לר״ע אליבא דרבי ליתא לדרשה זו לפסול דרסה ועיקור בחולין דלא מצינן למילף מקדשים וקצרתי כאן ובמ״א הארכתי ומשם תקח להבין הדברים על בוריין ודו״ק.

8 הכל שוחטין, פירש״י ז״ל היכי דקתני הכל כולהו מייתי וכו׳ והכל שוחטין דמתני׳ פליגו בה אמוראי בגמ׳ למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר עכ״ל עיין בראש יוסף ובלב אריה שתמהו על רש״י ז״ל מאחר דנחית להביא האוקימתות למה השמיט הני תרתי לישני דרבינא, עיי״ש שנדחקו בזה, ולפענ״ד הי׳ נראה דהנה הא דצריך לרש״י ז״ל להקדים לנו דהכל אתי לאתויי הוא משום דבגמ׳ שקיל וטרי אי האי הכל לכתחלה הוא או דיעבד דוקא ואי לאו דהכל לאתויי אתא איזה חידוש, איך מצי אומר הכל שוחטין בדיעבד דא״כ מאן לשחוט לכתחלה, ולכן באמת פירש״י ז״ל לקמן ג״כ בד״ה וכל הכל וז״ל: וה״ק ״הכל תורת שחיטה נוהגת בהן שאם שחטו אותן הפסולים דמתרבי תהי׳ שחיטתן כשרה״ עכ״ל ולכן מקדים לנו רש״י ז״ל מיד דהאי הכל ע״כ אתי לרבויי איזה שוחט שיש לגמגם עליו, ומזה נבין איך הגמ׳ רצה לפרש הכל שוחטין בדיעבד משום דקאי אהאי שוחט שמרבינן, ולפ״ז נאמר דרש״י ז״ל נקט בדקדוק רק אותן הג׳ אוקימתות דאיכא לפרש אליבייהו הכל גם בדיעבד משא״כ הני תרתי לישני דרבינא א״א לפרש רק כפי המסקנא דהכל דהכא לכתחלה הוא, ונחזי הני אוקימתות כסדרן דרב״ע דמוקי רישא בטמא בחולין אם נפרשנה שהיא בדיעבד נוקמי בסכין קצרה וכאשר אפרש בזה לקמן בס״ד בד״ה אמר רב״ע עיי״ש, ולמ״ד בכותי או מומר נמי יש לאוקמי בדיעבד בחותך כזית בשר בכותי ובבדיקת סכין במומר ובכולהו איכא רבותא דשחיטה כשרה ושפיר דמי לפרש בדיעבד כמובן, משא״כ לתרתי לישני דרבינא דדיעבד היינו דצריך לבדקו או לשאלו מה אתא לאשמעינן בזה להתירא דהא פשיטה דאם יודע הלכות שחיטה שמותר לאכול משחיטתו ואי דלא צריך להיות מוחזק זה אפי׳ לכתחלה לא צריך לרבינא, ולחלק בין לכתחלה ודיעבד לענין מומחה או מוחזק לומר דבדיעבד סמכינן ארוב זה א״א לפי שיטת רש״י ותוס׳ כאשר נאריך בזה אי״ה בסוף הסוגי׳ דכולהו כרבינא לא אמרו עיי״ש, ולא עוד אלא דאז אין זה האוקימתא המוזכרת בגמ׳ ולכן שפיר עביד רש״י ז״ל שהשמיט הני תרי לישני דרבינא דלא קיימי רק למסקנא דהכל לכתחלה הוא אבל אי הכל בדיעבד לא מצינן לאוקמי הריבוי אאינו מומחין או אינו מוחזקין כפי מה דס״ל רבינא בלשונותיו עכ״פ ודו״ק.